טועמיה – לפרשת במדבר. תשפא

להורדה והדפסה: טועמיה לפרשת במדבר השיעור המרכזי תשפא


מדברך נאוֶה

שיעור שהועבר במוצאי יום שחרור ירושלים

במסתרים תבכה נפשי

אנו זוכים בימים האחרונים לתזכורת כלפי מי שמרים את ידו על ירושלים. כך היה גם לסנחריב מלך אשור שמאה שמונים וחמישה אלף חייליו מתו בלילה אחד כשצרו על העיר (עי' מל"ב, י"ט, ל"ה). חז"ל אומרים –

'ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה'. אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו. מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק – מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים… (חגיגה ה':)

אנו בשעות ובימים שצריך להתחזק ולהתרומם בהם, ויהיו הדברים לזכותם של כל החיילים והשוטרים וכל הלוחמים ולזכות כל עם ישראל, יושבי חבל עזה תובב"א, יושבי ירושלים וכל שאר חבלי הארץ ונראה מהרה כולנו מתוך כך –

שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶת ה' הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן. כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ. (תהילים קמ"ז, י"ב-י"ג)

חסד שבמלכות

אנו מתחילים השבוע את ספר במדבר. חוץ מהעובדה שהיום לפני חמישים וארבע שנים הגענו עם חיילנו ושחררנו  את העיר, הרי שהרבה שנים לפני כן ביום הזה ממש התרחשה המלחמה הראשונה של עם ישראל אחרי שיצאו ממצרים – מלחמת עמלק ברפידים. החשבון פשוט – יצאנו מרפידים והגענו למדבר סיני וזה היה בערב ר"ח סיון, כלומר המלחמה היתה ממש היום. הקמת צה"ל. ומה שלמדנו במלחמה הזו היה שיעור עצום – בקריעת ים סוף היינו אמנם חמושים, שנאמר 'וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים', אבל אז לא השתמשנו בנשק כי נצטווינו –

ה' יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן. (שמות י"ד, י"ד)

ואילו ברפידים, הקב"ה ציווה למשה ומשה ציווה ליהושע, ויהושע חלש 'את עמלק ואת עמו לפי חרב' (שם י"ז, י"ג), ומשה ישב על האבן על הגבעה כאשר אהרן וחור תומכים בידיו משני צדדיו –

וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק. (שם י"א)

זה באמת דבר מופלא שיום כ"ח באייר הוא היום בו התגלה לנו ולכל העולם כולו שהכח שלנו לפעול לפי חרב מגיע מכוחו של משה שיושב על הגבעה. לא ידיו עושות מלחמה או שוברות מלחמה, ולא אנחנו לפי חרב –

אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְגַּבְּרִים… (משנה ר"ה, ג', ח')

המאבק על ירושלים, המלחמה עליה, זו בדיוק הנקודה – זה המקום שאולי כל מה שיש מאחורי הרוע והמהומות שמסביב הוא החיכיה שקיימת בעולם כולו לקבל כבר את מה שחובתנו לתת לעולם –

…מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ ה', מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ. (שמות ט"ו, י"ז)

להבין שזו הנקודה והזמן. ומפה אנחנו מגיעים גם לפרשתנו – שהגענו למדבר סיני, ידינו התרפו ואז יש לעמלק כח, ואילו כאשר ידינו מתחזקות, 'ויהי ידיו אמונה', ונדגיש – לא 'לבו' או 'מוחו' אלא דווקא 'ידיו', כאשר הידיים מתמלאות אמונה, אנו יודעים לחבר את בית המקדש של מטה עם ביהמ"ק של מעלה. לזה העולם מחכה והוא מבין שזאת חובתנו.

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. (תהילים קל"ז, ה')

ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. ואנחנו אלו שצריכים לחבר את זה – ע"י התעוררות פנימית גדולה. היום הזה אנו בספירה של 'חסד שבמלכות'. כל השבוע הוא שבוע מלכותי. אנחנו יודעים שאנחנו בדרך להגיע אל המלכות אבל צריך לקלוט שהיום הזה הוא כולו חסד – זה לא אנחנו, זה הכל חסד שבא עלינו מלמעלה.

זכורני שהייתי אז ילד צעיר בכיתה ב', כשחווינו את הלא יאומן הזה בחזרה אל הכותל. ימים בודדים לפני כן, התחושה הכללית עוד הייתה שזהו, זה הסוף של המדינה, שאנו עומדים להיגמר ח"ו. יש עוד מי שזוכרים את הקולות של שידורי הרדיו המצרי בעברית שמאיימים איך הם עומדים להגיע הנה ולזרוק את כולנו אל הים. היה זה חסד שלא נתפס – ואנו צריכים להבין שהכל זה חסד וששום דבר איננו מובן מאליו. וביום זה אנו נבחנים גם בימינו וממלאים את עצמנו בכח בעז"ה להגיע לגאולה שלמה, לישועה שלמה ולמתן תורה בגדלות ולהקמת 'בית תפילה לכל העמים', כי רק מתוך ההבנה העמוקה הזו שעוברת לעיתים דרך קליפות מפלצתיות ופחד נורא מגיעים להבנה שלנו יש את הכח לחבר את התקע לשקע, והעולם כולו מבין את זה ומחכה לקבל את זה מאיתנו. מתוך זה אנו מקבלים את הצידוק הגדול לאמונה הגדולה ולתפילה הגדולה ולמלחמה הגדולה –

ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם… (נוסח תפילת העמידה)

למה צריך את המדבר?

מתוך ההקדמה הזו ניכנס אל ספר במדבר, החומש הרביעי, ובכלל אל מושג 'המדבר'. ספר בראשית עסק בבריאת העולם, במצב הראשוני של העולם , טרם שהוא התחיל בעבודה שלו, בזיכוך שלו. שם נקבעה התכלית של העולם, האבות וכו'. בספר שמות כבר זכינו להקים את המשכן, ליצור מרכז בעולם שישרה בו את השכינה ויהווה בסיס שממנו נעשה בעולם הכוח לעבודת הבירורים, למדנו להקים משכן. בספר ויקרא למדנו איך עובדים במשכן – קרבנות, איך אנו נעשים קדושים. ואילו ספר במדבר הוא אמנם ספר המסעות במדבר אבל הוא איננו ספר על גלות אלא ספר מערכת היחסים בינינו לבין המשכן. הוא מתאר איך כל ההליכות שלנו – הן מסביב למשכן. לכל אחד יש שם, יש דגל ושבט, וכל אחד יודע מהו מקומו – ביחס למשכן. איך אני הולך בדבוקה של דגלים – כשבמרכז המשכן וכל אחד יודע את החיבור שלו אליו. 'בלכתך בדרך'. צריך להעמיק בהבנת הנקודה הזו כי בלעדיה אנו עדיין לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.

ניזכר בפסוקים שפותח בהם משה רבנו את ספר דברים –

ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה. פְּנ֣וּ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל כׇּל שְׁכֵנָיו֒ … (דברים א', ו'-ז')

משה מתאר במבט לאחור ומזכיר כי התאריך בו הוא אמר את הדברים היה ר"ח סיון, חודש וחצי אחרי היציאה ממצרים. אז הגענו להר סיני, ושם למרגלות ההר נשארנו שנה פחות עשרה ימים, עד כ' אייר בשנה השניה. ומה היה בשנה הזו? – רש"י מסביר במקום שני הסברים בפסוק הזה, מה זה 'רב לכם שבת בהר הזה' –

רב לכם שבת. כפשוטו ויש מדרשי אגדה – הרבה גדולה לכם ושכר על ישיבתכם בהר הזה. עשיתם משכן, מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות.

נתחיל במדרש ונגיע אל ה'כפשוטו' בהמשך. 'רב לכם' אין הכוונה שישבתם יותר מדי,[1] אלא שפה במדבר הזה צמחנו להיות עם. 'הרבה גדולה לכם' – דווקא פה קיבלנו תורה, מנורה וסנהדרין ובנינו משכן. וצריך להבין למה הכל צריך לעבור דרך המדבר. הרי לא נקבע לנו מראש להסתובב ארבעים שנה במדבר – זה נגזר עלינו רק בעקבות חטא המרגלים שהתרחש מאוחר יותר, בשנה השניה בתשעה באב. מה החיוניות שדווקא במדבר תינתן התורה ודווקא שם ייבנה המשכן?, הרי 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' זה 'ביתי בית תפילה' שאליו אנו חותרים מדי יום בתפילותינו. למה השכר הגדול של מינוי סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות וכו', צריך להיות דווקא במדבר – לכאורה זה לא הגיוני; הרי כל מערכת המשפט הזו נצרכת כדי להקים מדינה, חברה, בטריטוריה המובטחת ולא במדבר.

הלכות שחיטה

אני מבקש לנתח את המציאות הזו של במדבר, של ספר המדבר. אנו לא עוסקים כאן בהקמת המשכן (זה היה כאמור בספר שמות), גם לא בעבודת הקרבנות (זה כאמור היה בספר ויקרא) אלא במערכת ההליכה סביב למשכן. יש ביטוי ידוע של רבנו רבי נחמן –

כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל. (חיי מוהר"ן קנ"ו)

זה וודאי מה שהיה במדבר – כל הזמן הלכו לארץ ישראל, אבל אני מבקש ללמוד את זה דרך הלכה מרתקת ופשוטה שאנו זוכים ללמוד אותה כעת בלימוד הרמב"ם היומי, בהלכות שחיטה. התורה מדברת הרבה על שחיטה, בעיקר בספר ויקרא, אבל שם העיסוק הוא בשחיטת הקרבנות במשכן או במקדש, דהיינו 'שחיטת קדשים'. גם דברים שנשחטו שלא במשכן, כמו קרבן הפסח, עדיין הוא קדשים, קרבנות –

… וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם. (שמות י"ב, ו')

לעומת זאת אנחנו היום שוחטים ואוכלים שחיטת חולין. כידוע אסור לנו היום לאכול משהו מן החי שלא עבר שחיטה. חובת השחיטה איננה תלויה בארץ, גם בחו"ל אסור לאכול משהו שלא נשחט – יש איסור אכילת נבלה. כלומר יש שחיטה של קדשים[2] ויש של חולין, והן שני סוגי שחיטה – איננו שוחטים עוף לאכילה כפי שהיו מולקים עוף להקרבה ע"ג המזבח. הפסוק ממנו לומדים שיש חובה לשחוט עבור אכילה הוא בספר דברים –

כִּֽי יַרְחִיב֩ ה' אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת גְּבֻלְךָ֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכׇל אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר. כִּֽי יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר ה' אֱלֹהֶ֘יךָ֮ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁ֒ם וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן ה֙' לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ. (דברים י"ב, כ'-כ"א)

מדובר על מצב בו נהיה כבר על אדמתנו בארץ ישראל, ונהיה רחוקים מהמקדש, מישהו שגר בגליל או בבאר שבע ורוצה לאכול בשר, אז הוא לא חייב לעלות לירושלים כדי להביא קרבן שלמים ולאכול ממנו אלא הוא יכול לשחוט במקומו.[3] זוהי שחיטת חולין. ועדיין צריך להבין מה עשו במדבר כאשר רצו לאכול 'סתם' בשר – האם שחטו או לא? רק נזכור שהמדבר איננו גלות, אלא הוא הכנה לארץ ישראל. זה המקום שקורה לנו בו תהליך שכל אחד מאתנו חייב לעבור אותו. ההלכה אומרת כך –

כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין [הורגים] או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו'… אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר. (רמב"ם שחיטה, ד', י"ז)

נדמיין רגע לעצמנו שאנו במדבר, משה רבנו, אהרן ומרים לידינו, עמוד הענן והאש, לוחות הברית – ויהודי רוצה לעשות סעודת הודיה ולאכול בה בשר – הוא לא צריך לשחוט. יותר מזה – אסור לו לשחוט אלא עבור שלמים. והרמב"ם מסיים –

ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה [כלומר בגלויות המאוחרות יותר אין היתר לנחור אלא חייבים לשחוט. רק במדבר היה 'היתר נחירה'], ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה, וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה שנאמר 'כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' אלהיך' וגו', וזו היא המצוה הנוהגת לדורות, לשחוט ואחר כך יאכל. (שם י"ח)

כלומר, מהרגע שהיהודי הראשון ידרוך בארץ, חל איסור נחירה על כל יהודי בעולם לכל הדורות ועלינו לשחוט שחיטת חולין בכל מקום ובכל זמן. אבל במדבר היה אסור לשחוט שחיטת חולין. אם רצית לאכול בשר – אפשר רק או לנחור או לשחוט לקרבן שלמים. למה לא?! כשמעיינים בזה לעומק, יש הרבה הלכות נוספות שהיו שייכות רק בתקופת המדבר ואנו לא תמיד מספיקים לעיין בהן כדי הצורך. כיוצא בזה לא עשינו פסח כל זמן שהותנו במדבר. צריך לתפוס את נקודת המדבר, מהו המדבר? למה המקום שבו אנחנו זוכים לקבל את התורה ולעשות מנורה ולהקים משכן – איך זה ששם יש היתר נחירה?

עומק האמונה – במדבר

יש כאן דבר שהוא מהפכה ממש שאומר לנו הקב"ה על השלב הזה שמתרחש בנפש, שעם ישראל כולו צריך לעבור אותו במסע ממצרים – ושכל אחד ואחת מאתנו צריכים לעבור כל הזמן בדרך לארץ ישראל.

אמרנו קודם כי המדבר איננו גלות, דהיינו זה לא שאין פה ארץ ישראל. המדבר הוא כידוע מקום 'נחש שרף ועקרב' (דברים ח' ט"ו), אשר אין שם מים. המדבר הוא מקום מוות, ישימון. במדבר אתה נמצא – לא כידיעה, כרעיון – אלא מעשית במציאות של 'בועת חיים' שאיננה נובעת מהמקום שאתה חי בו. מהמקום שאתה חי בו, מהמדבר עצמו, אתה יכול לקבל אך ורק מוות. כוס מים אין שם. אתה חי במדבר לא ביחס למציאות הסובבת אותך אלא ביחס שבינך לבין המשכן. יש כאן דבר עמוק מאד – זה עומק האמונה.

יש ברכה אחת בברכות האכילה, שבמירכאות כפולות "איננה נכונה" עובדתית, והיא – 'המוציא לחם מן הארץ', שהרי הקב"ה איננו מוציא לחם מן הארץ אלא חיטים ואני הוא הטוחן אותם, לש, אופה ומוציא לחם. כל יתר הברכות הן אמיתיות – הוא בורא את פרי העץ, הוא בורא את פרי האדמה. אלא שהלחם שהקב"ה מוציא מהאדמה מזכיר לנו את הלחם שהוא הוציא מהשמיים. החיים במדבר הם בתפיסה קיצונית – אין שחיטת חולין. או שאתה אוכל במשכן שלמים או שאתה כמו כל דרי המדבר – כמו הדובים והאריות שנוחרים את הבהמות. אין אופציה לשחוט.

זה דבר עמוק ואני מבקש לנסות להסביר אותו – חז"ל אומרים "וסוף בהמה לשחיטה" (ברכות י"ז:), ומשמעות הדבר הוא שבהמה כמו כל צמח, כמו כל חומר, עתיד לנבול כאשר הוא יאבד את חיותו.[4] פעולת השחיטה לוקחת בעצם את הבהמה ומהפכת את המציאות ומאפשרת לבהמה להיות חיונית ומחיה וממשיכה ומרוממת גם אחרי מותה. על המילה 'ושחט' אומרים חז"ל לשון 'ומשך'.[5] טבעה של הבהמה הוא שהיא נגמרת ואילו השחיטה לוקחת את הבהמה והופכת אותה בהמשך לחלק מהמְדָבֵּר, מהאדם שאוכל אותה. זה יותר גבוה מהמזבח. בעצם בשחיטה קורה דבר שיתכן שהאדם עצמו לא יכול לעשות אותו לעצמו בעולם הזה כי האדם הרי מתפקד רק כשהוא חי ואילו היא ממשיכה לתפקד בעולם הזה גם לאחר שהיא נשחטה. זה אתה שנאסרת בבהמה, ואתה יכול לקחת אותה ולהרים את המציאות – וזה לא יכול לקרות במדבר אלא אך ורק לאחר שניכנס לארץ ישראל. במדבר מה שיכול לקרות הוא שאני אכנס לתוך עמוד הענן, לתוך המשכן, והגורם המחיה יהיה המשכן עצמו. בעומק – אלו באמת החיים, אבל בחיים אנחנו יודעים שיש אדמה ויש ארץ ולא הכל נחש, שרף ועקרב, ולא הכל מדבר. ואז אנחנו מתבלבלים ויכולים ח"ו לא לזכור מי מוציא לחם מן הארץ, כי הרי 'גם אני טוחן וגם אני אופה', גם אני שותף בעשיה…

מקור החיות של המדבר – אהל מועד

האור החיים הק' על הפסוק הראשון בפרשתנו מדייק דיוק נפלא. הפסוק לכאורה איננו מובן ואולי אפילו 'משעמם' –

וַיְדַבֵּ֨ר ה' אֶל מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר. (במדבר א', א')

אומר האור החיים, 'תחליט' – יש כאן תיאור מקום ('במדבר סיני באהל מועד') ולאחר מכן תיאור הזמן ('באחד לחודש השני…'). אבל בעוד שבתיאור המקום מתחיל במקום הרחב (מדבר) ומשם עוברים למיקום הספציפי, המצומצם (אהל מועד), הרי שבתיאור הזמן מתחילים במצומצם ('באחד…') ועוברים לרחב, הכולל ('בשנה השנית…'). למה השינוי? –

רז"ל דרשו (במד"ר פ"א) הבנות יקרות בפסוק זה, ונשאר להעיר למה לא השוה ה' מדותיו יתברך בשיעור הדברים, כי כשהזכיר הודעת המקום הקדים מחברת הכללות שהוא מדבר סיני ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר באהל מועד, וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן ואמר באחד לחודש השני ואחר כך הזכיר מחברת כללות הזמן ואמר בשנה השנית. (אוה"ח שם)

והוא מבאר – השאלה הזו נובעת אצלנו מכך שאנחנו מבינים שאהל מועד זה הפרט, המקום המצומצם (20 מטר), ומדבר סיני הוא הכלל, המקום הגדול, הרחב (מאות קילומטרים). לעומת זאת, כל מטרת ספר במדבר היא לומר לנו שכל המיליון ק"מ של מדבר סיני משמעותם הוא היחס שבינם לבין אהל מועד. שמקור כל החיות של המדבר הוא אהל מועד –

ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שוה, והוא על דרך אומרם (ב"ר פס"ח) הנה מקום אתי שמקומו של הקדוש ברוך הוא הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלהים, ומעתה מחברת הכללות הוא אהל מועד והמדבר הוא פרט טפל לו, ולהעירך הכתוב בכוונה זו סדר סמוך לזה מאמר באחד לחודש וגו' בשנה השנית, אם כן מאמר באהל מועד הוא מחברת הכללות ולזה נסדר באחרונה כסדר שנה השנית שנסדר אחר מאמר באחד לחדש, ותדע כמה הוא מופלג מקום אשר ה' שם ממה שמצינו שבב' אמות שבין בדי הארון עמדו רווחים ס' ריבוא של ישראל (ב"ר פ"ה) הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא. (שם)

זה בא לומר לנו איפה ההתוועדות של הקב"ה עם משה, 'ונועדתי איתך שם'. איזה פירוש מופלא. זה הניסיון של המדבר – מהו היחס של ה'בלכתך' שלך כנגד המשכן, מנגד למשכן, 'סביב למשכן יחנו'. איך אתה מקבל את זה שבני לוי אינם נמנים ויש שם את משא מררי, משא בני קהת וכו' וכל החיים הם בעצם שמקור החיות שלך הוא המשכן. רק מראיה כזו יכולים להקים סנהדרין. רק כשאתה מבין שהסנהדרין היא שבעים ואחד שקיבלו את כוחם משבעים הזקנים ומשה על גביהם, שנעשו שם למרגלות הר סיני במדבר – רק אז יש סיכוי שהם ישבו בלשכת הגזית וידעו שמקור הכח שלהם הוא מהסמיכות שלהם למזבח, ולא חלילה דברים אחרים שלפעמים אנחנו רואים. חסד שבמלכות.

'רב לכם שבת בהר הזה', קודם כל על פי מדרשו – בבית אפשר גם בלי מנורה. הייחודיות היא שקיבלנו את המנורה דווקא במדבר ולא במקום ספציפי ומוגדר הוא – קיבלתם מנורה, קיבלתם תורה. המדבר לא נועד כדי שנישאר שם ולזה מתכוון רש"י 'כפשוטו', עכשיו 'פנו וסעו ובואו הר האמורי' – קחו את המדבר, קחו את כח הידיעה שאני, הקב"ה, נמצא במקום נחש, שרף ועקרב, והמשמעות של 'הם חיינו ואורך ימינו' זה באופן מוחלט, טוטאלי, לא בערך, לא כמעט. היציאה ממצרים חייבת להיות דרך המדבר – שם אין שחיטת חולין. אי אפשר לחיות רחוק מהמקדש במדבר ולהרים את הבהמיות שלי, את הנפש הבהמית, את המציאות. אם אתה לא מחובר בדיוק בכינון ישיר אל המשכן – מותר לך לנחור את הבשר כי במדבר צריך לשרוד, לא מצפים ממך במדבר לקרבן פסח. המדבר הוא המקום שבו אתה צריך לעבור את הרגע החינוכי והעמוק הזה שאתה כל כולך מחובר ממש בעמוד הענן והאש והמשכן ומשם מקור חיותך. רעי ואהובי – זהו גם מקור הנפילות שלנו במדבר. כי כשאתה חי כך אתה לא רוצה לעזוב את זה. המרגלים לא היו ח"ו אנשים קטנים אלא גדולי הדור, והם חששו שלא נדע לשחוט חולין. הם אמרו שעדיין לא הגענו את השלב הזה.

גלות באה לעולם… על שמיטת הארץ

אתם יודעים מה הקשר בין חטא המרגלים לבין תשעה באב?[6] – בתשעה באב יצאנו לגלוּת שבעומקה המשמעות שלה הוא – 'כשאתם שוכחים שזה חסד שבמלכות, כשאתם שוכחים להכניס את התקע לשקע בארץ ישראל, אז אני  מחזיר אתכם ל'מיני-מדבר'. לגלות'. זו כל פרשת בחוקותי. המשנה באבות אומרת –

גלות באה לעולם על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ. (אבות ה', ט')

על זה היה כל מה שקראנו בפרשת השבוע שעברה, ורש"י עושה שם חשבון של שבעים שנות גלות שבאות לתקן את שבעים שנת השמיטה שלא הוקפדו. זה מדהים, הרי ההגיון אומר שעל שלש העברות החמורות קל להבין מדוע העונש הוא גלות – איבוד כל הזהות, זה יהרג ובל יעבור, אבל למה שמיטת הארץ?!

אחד מהמפרשים שואל על נוסח המשנה – הרי שלש הסיבות הראשונות הן עבירות ואילו 'שמיטת הארץ' זו מצווה. לכאורה היה צ"ל כתוב – 'ועל אי שמיטת הארץ'! ומבאר ה'מגן אבות' – הגלות באה לעולם כדי שנבין את הערך של שמיטת הארץ מחדש. הארץ צריכה לשבות. הארץ צריכה להזכיר לנו שאין לה כח משלה, היא צריכה לשבות לה'. 'גלות באה לעולם' כדי שנוכל לחזור לארץ, 'גלות באה.. על' משמעו שהיא באה למען ההבנה הפנימית הזו של החזרת עבדים לבתיהם, ויובל ושמיטה וכל מה שמחבר אותנו שאפשר להגיע אליו רק בארץ ישראל אבל רק אחרי שהחדרתי בתוכי את ההבנה הזו של המדבר. זה דבר אדיר.

שאלנו קודם על ברכת 'המוציא לחם מן הארץ', וזו שאלה ששאלו כבר חז"ל ונתנו בכך שלש תשובות. תשובה אחת אומרת ש'המוציא' זה בלשון עבר, לא הווה, והכוונה היא על גן עדן, שם היה הקב"ה באמת מוציא גלוסקאות, ככרות לחם מן הארץ. דעה אחרת אומרת שזה דווקא בלשון עתיד, שלעתיד הקב"ה הוא זה שיוציא לחמים שלמים מן הארץ, ודעה שלישית אומרת שהכוונה היא כן בהווה. אז מה הפירוש 'המוציא'? – בניגוד לכל המאכלים האחרים, הפת היא התיקון של האדם שהוא עושה בעולם. בזה הוא מגלה שמעשיו נאים יותר ממעשי הקב"ה. אני יודע שזה אולי יכול להישמע כמו כפירה, אבל זה מה שאמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס –

מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ, יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים?!… (תנחומא תזריע ה')

מה הרעיון פה? הענין הוא שדווקא בנקודה בה מופיעה עבודת האדם, שם הוא אומר 'המוציא', לשון עבר, עתיד והווה. מי שיודע שכל חיותו היא מהקב"ה, למרות שהוא עצמו טרח ועמל בדבר – חי בעבר, בעתיד ובהווה. מי שבאמת מבין ש'המוציא לחם מן הארץ' זה כמו 'המאכילך מן במדבר' והוא לא מתבלבל, הוא יודע שהוא טחן את החיטים והוא עשה – אבל הוא יודע שזה בדיוק כמו המן במדבר. את זה מקבלים במדבר, ב'בלכתך בדרך'. הרי אנחנו כבר מזמן רוצים להגיע לארץ, הביתה, לבנות 'בית תפילה לכל העמים', ולא מבינים שכל הרוע הזה מסביב והרעש הוא כדי שנהיה מדבריים מספיק, כדי שנשמע את קול ה' מידבר אלינו מבין שני הכרובים במדבר, כמו הפסוק הנפלא בסוף פרשת נשא –

וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו. (במדבר, ז' פ"ט)

הפסוק בשיר השירים אומר –

כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתוֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖ךְ נָאוֶ֑ה כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ. (שיה"ש ד', ג').

הדיבור הנאוֶה, הנאה, נווה המדבר נובע מהידיעה שקול ה' מידבר מבין שני הכרוכים כל הזמן, ובבוא משה אל אהל מועד יוצא הקול מבין שני הכרובים – ומשה שומע אותו. וכל בחינת משה שבתוכנו שומעת את הקול הזה מידבֵר, דווקא במדבר, כאשר אתה תופס שאין לך אורך ימיך וחייך אלא המשכן, נקודת הקודש, האלוקות. אין שחיטת חולין, אין אפשרות למשהו קיים אחר. הידיעה הזו היא כל כך חיונית עד שהכל משתנה כשתופסים אותה.

הרבה גדולה ושכר – במדבר

אמרנו כבר הרבה פעמים בעבר שאין עוד מצווה כמו מצוות בניית המקדש שיש לה כל כך הרבה הלכות ופרטים ועניינים סביבה,[7] והיא נאמרת בכלל בפרקטיקה של משכן, על אף שהיא נאמרת גם ובעיקר כלפי המקדש הקבוע שבירושלים –

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָם. (שמות כ"ה, ח')

ואז כדי לדעת את המידות הפיסיות של המקדש אין לנו בכלל אפשרות להשתמש במידות המשכן, אלו מידות אחרות לגמרי. אין עוד מצוות כאלה – ציצית היא אותה ציצית ותפילין הם אותם תפילין. אז למה במקדש התורה מתכוונת באמת למקדש אבל רוצה שלפני הכל אני אתאמן על המשכן?! – הרי המשכן הזה, שמתקפל והולך אתנו ממקום למקום, הוא בכלל לא המקדש. וההסבר בזה הוא שאם אני לא עובר את הציווי של 'ועשו לי מקדש' דרך המשכן, דרך מקדש המדבר, אני לא יכול להגיע ל'ושכנתי בתוכם' לעולם. צריך להבין שהמשכן איננו תאונה. אין דרך להגיע ל'שכר הרבה' הזה של התורה, המנורה ושרי האלפים ושרי המאות שלא דרך המשכן שבמדבר. חשבתי לעצמי, הרי כמה עבודה כבר היתה לכל עשרות אלפי השופטים[8] האלה במדבר? איזה סכסוכי שכנים היו שם? לא בנו לגובה, לא היו עשירים או עניים – כולם אכלו את אותו מן, מה כבר היה צריך אותם? על מה היה לריב? – כי כוחו של דיין נובע רק מההבנה שלו שהוא במדבר. אם הוא לא תופס 'מדבר' שהכל מסביב נחש שרף ועקרב – הוא יהפוך לעבודה זרה בעצמו. הוא לא יוכל להיות צמוד למזבח ולפסוק כשהוא לא מחובר לשקע של הקב"ה. זה מה שרש"י מביא 'הרבה גדולה לכם ושכר' קיבלתם.

להרבה עמים יש שרי אלפים ושרי מאות וזה מה שהציע יתרו למשה רבנו, אבל מה שצריך הוא לייצר שרי אלפים כאלו במדבר שיודעים שהם מקבלים את הכל ממך, משה רבנו. סנהדרין כזאת אתה צריך לייצר. יש הרבה מנורות ונורות בעולם – אבל מנורה שבאה להעיד עדות שהשכינה שורה בישראל – את זה אפשר לקבל רק במדבר.

לִחיות מדבר

רעי ואהובי, כל זאת היא פתיחה בלבד לספר אבל זו הנקודה הפנימית שבו. הרב צבי יהודה זצ"ל נהג לכנות את הספר בשם 'ובלכתך בדרך'. זה לא עוד מסע שאנחנו הולכים בו אלא מטרתו היא להפנים איך אתה הולך ביחס מדויק למקור חייך והוא הדבר היחיד שמוליך אותנו במדבר – "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא …" (דברים ח' ט"ו). וכשיהיה טוב ומסביב כבר לא יהיה מדבר אלא הכל ייראה יפה – גם אז תוכל להיות במדבר. זה כוחו של איש גדול. תוכל להתבונן ולראות את כל היופי – אבל להבין שהכל בָלֵה וכָלֵה. ימים כמו הימים שלנו מזכירים לנו את זה, שכל מכה באה להזכיר לנו שהחסד שבמלכות הוא שהקב"ה מנסה להזכיר לנו שהכל מסביב זה בעצם מדבר ו'הוא חייך', ורק הוא חייך. לא הוא מי שנותן לך חיים אלא הוא החיים עצמם. וזה השכר וגדולה שאנחנו מתחילים לקבל ממוצאי כ"ח באייר, מליל ראש חודש סיון, שם מתחיל להתקיים –

… וַיִּֽחַן שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר. (שמות י"ט, ב')

כאיש אחד בלב אחד. אז אנו מגיעים אל המקום בו נישאר שנה פחות עשרה ימים, ולא רק בגלל סיבות טובות אלא גם בגלל שנפלנו בעגל למשל, אבל זה המקום העמוק שבכל פעם שמגיעים אליו, אפשר להתחיל בו מחדש עם אמונה. המקום העמוק הזה שבו אתה יודע שיש קול פנימי שקורא לך כשאתה עוד מבחוץ – ואתה נכנס לאהל מועד והוא מידבר איתך מבין הכרובים, ונועד איתך שם. אוהל מועד.

בימים הללו זה הדבר שצריך להתחזק בו יותר מתמיד –

ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה. (חתימת ספר הכוזרי)

היא תיבנה כשאנחנו נכסוף אליה באמת ונבין שזה שער השמיים, שבה אנחנו מבינים שכל מה שאנחנו חיים במציאות זה רק ב'כאילו' והאמת היא שהכל זה מדבר, 'מדברך נאוֶה' – כשתזכי לחיות מדבר, במציאות כמו במדבר. היא תיבנה כשנברך על אכילת לחם מן הארץ 'הזן את הכל', הברכה שתיקן משה רבנו על אכילת המן, ונדע שזו אותה ברכה, שלא צריך תיקון חדש, שכלום איננו ממני – 'חסד שבמלכות', לא ממני מתחלת הקדושה. כשנתפוס ונרגיש ונתחבר עם הספר המופלא הזה 'במדבר סיני באהל מועד'.

אפשר היה לקרא לספר הזה בשמות רבים אבל שמו נקבע כל כך יפה 'במדבר' – לחוש את המדבר. 'ויקרא' זה להרגיש שהקב"ה קורא לי, 'שמות' זה להפנים שיש לנו שם, 'בראשית' זה להבין את ההתחלה של הכל, את הבראשית – וכאן, זה להבין ולחוש את עוצמת המידבריות, את הביטול המוחלט שיש בו אמנם סיכונים, יש רגעים שאין לך כח למדבר הזה ואתה אומר –

… לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר… וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל. (במדבר, כ"א, ה')

ואתה לא יכול יותר להיות במדבר. ויש בו גם סיכונים הפוכים – שאתה כל כך מתרגל למדבר ולא רוצה להיכנס לארץ ישראל אלא להישאר בצדקות בתוך עמוד ענן ובתוך עמוד אש – את המדבר הזה אתה צריך לקחת איתך כל הזמן, להיות איתו, למרות שהוא נועד לזמן קצרצר.

זה אלי ואנוהו

ומשפט סיכום. כשחטאנו במרגלים קיבלנו את העונש להישאר במדבר ארבעים שנה, והתורה בפעם היחידה מפרטת לנו שם את העיקרון שעל פיו נקבע העונש –

בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר תַּרְתֶּ֣ם אֶת הָאָ֘רֶץ֮ אַרְבָּעִ֣ים יוֹ֒ם י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה… (שם, י"ד, ל"ד)

יודעים למה? – 'אתה חושב שאפשר לוותר על התהליך הזה?', חטא המרגלים בא ומעיד שלא הפנמנו את המדבר. לכן בא הקב"ה שיודע כמה זמן נצטרך כדי להפנים את המדבר וקובע – יום לשנה,[9] כדי שבניכם, 'וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה', הם יבואו שם. ההפנמה את המדבר הזה, 'מדברך נאוֶה', היא תביא ל'זה אלי ואנווהו', בעז"ה במהרה בימינו, ונזכה באמת לקבל את הכח הזה ונראה בנין שלם עדי עד בנגלה, ונזכה כבר בחג השבועות הקרוב לעלות לרגל לירושלים ולהביא מנחה חדשה לה'.


[1] כפי שאכן היה הפירוש על הפסוק – "…רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (במדבר, ט"ז, ז'), שזה הפשט.

[2] אכן בתוך הקדשים יש כמה סוגים גם כן – קדשים קלים, קדשי קדשים, יש שלמים שנאכל גם לבעלים גם לכהנים וגם למזבח וכו'.

[3] אגב, נשים לב כי אכילה כזו נקראת אכילת תאווה, בשר תאווה – 'כי תאוה נפשך לאכל בשר'.

[4] זו המשמעות של המושג 'נבלה' – בהמה שנבלה.

[5] חולין ל:, ועי' גם ברש"י שם כ"ז: ד"ה 'דלא לשוייה גיסטרא'.

[6] למעט העובדה שזה היה באותו יום.

[7] כל עניין הכלים והכהנים, והקדושה וכיו"ב.

[8] בחישוב פשוט היו שבעים ושמונה אלף ושש מאות דיינים במדבר בסה"כ.

[9] יום הינו כלי של זמן.

הרב אלון שליט"א
דילוג לתוכן