הדף השבועי לפרשת וישלח תשעו

אמונתנו בלילות –  הכוח שמתקן בנו יעקב ה’אבא של הלילה’, בא לידי ביטוי בכל מהלכי חייו. על האמצעים המיוחדים לראיית לילה, על קפיצת הדרך ועל חו”ל שנהפך לארץ ישראל.
הורדה והדפסה של הדף השבועי לפרשת וישלח

יעקב תיקן תפילת ערבית

יהא השיעור עילוי לנִשמות קדושי המלחמה שאנו בתוכה ולהבדיל בין החיים לחיים – לרפואתם השלימה של הפצועים.

בפרשות האחרונות אנו עוברים בין תיקוני תפילות האבות. דיברנו בעמידתו של אברהם בשחרית, המבטאת את כל מהותו, אל מול מהפכת סדום, העמקנו בשיחו של יצחק לפנות-ערב ובישיבתו עם הבאר העמוקה, המבטאת את מהותו של יצחק החופר והמגלה. פרשות ויצא-וישלח מתארות את פעילותו של יעקב, ‘בחיר האבות’, בעולם. בסופן יגיע יעקב למה שנדמה כשיא –

ביקש יעקב לישב בשלוה[1]

בסופן של שתי הפרשות, בהן הוא מברר את סוד הגלות, יעקב משוכנע שהגיעה הגאולה, אך רוגזו של יוסף קופץ עליו ומתחיל להתברר המהלך.

בשונה מאברהם ויצחק, אצלם פגשנו בתפילות בשלב מאוחר יחסית של העשיה שלהם, את תפילתו של יעקב אנו פוגשים מיד בתחילת ‘תפקידו’, בפסוקיה הראשונים של פרשת ויצא.

ויפגע במקום

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.  וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא[2]

רש”י מסדר לנו את המיקום הגיאוגרפי שבו מתרחש האירוע:

לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר הוא הר המוריה שנ’ בו וירא את המקום מרחוק

‘בַּמקום’ זה כמו ב-ה”א הידיעה. בהמקום. ובכן, במקום ההוא, הידוע, פוגע כעת יעקב. ומה פירוש המילה ‘ויפגע’? ממשיך רש”י:

ויפגע – כמו (יהושע טז ז) ופגע ביריחו, (שם יט יא) ופגע בדבשת.

כלומר תיגע, תפגע, נגיעה. להגיע אל. אך רש”י אינו מסתפק בפירוש זה והוא מוסיף פירוש נוסף:

ורבותינו פירשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז טז) ואל תפגע בי, ולמדנו שתקן תפלת ערבית[3].

אך אם אכן כך, אם יעקב התפלל – מדוע לא כתוב ‘ויתפלל’? עונה רש”י:

ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא ב).

כשהארץ קופצת

שני דברים אומרים כאן רבותינו בדברי רש”י. הראשון – יעקב התפלל. השני – הסיבה שנאמרה המילה ‘פגיעה’ היא כדי להדגיש שקפצה הארץ. מדוע כ”כ חשובה התופעה הזו של קפיצת הארץ, בהקשר בו יעקב מגיע אל המקום? ואם לא הייתה מתרחשת לו קפיצת הארץ, האם הייתה התפילה חסרה משהו?, ובכלל, שאלה יסודית שנדון בה בהמשך דברינו –  מה פירוש המושג ‘קפיצת הארץ’ – איך הארץ קופצת?

לפני הכל, חשוב להבין שקיימת בעיה ברורה בפשט הפסוקים. יעקב יוצא מבאר שבע בדרכו לחרן. לרש”י ברור שהחלום מתרחש בעת שיעקב נמצא בהר המוריה. רק הר המוריה הוא ‘בית א-לוהים ושער השמים’. מאידך, הוא נמצא בלוז וקורא למקום בית אל. לפי זה – זה ודאי לא הר המוריה. בלי שום דרשות וחידושים, יש לנו פה בעיה שגם ‘בן חמש למקרא’ יכול לראות.

רש”י מניח הנחת יסוד, לפיה ברור שהמקום הוא הר המוריה לא רק בגלל המילה ‘במקום’. זוהי רק הוכחה נוספת לכך. זה עולה מהפרשה כולה. בגלל ההנחה הזו הוא מביא מדרש ומסביר שהר המוריה קפץ ללוז היא בית אל. פשטנים אחרים לא הולכים בדרך הזו, אבל רש”י, שלא בא אלא ליישב פשוטו של מקרא מטיל עלינו להבין מדוע זהו הפשט.

לקפוץ ולקפץ

חשוב להבין שקפיצת הארץ זו לא קפיצת הדרך. אלו שני מושגים שונים. זה לא שה-‘Wase’ אמר חצי שעה ליעד ובפועל הגעתי אליו בתוך רבע שעה… הארץ קופצת, לא יעקב. (אגב, רש”י מציין כאן באופן חריג את מקור המדרש – פרק גיד הנשה במסכת חולין. אולי, כמו מלמד טוב, כדי לתת לנו סימן לזיכרון – בפרק הנקרא על שם הגיד שקפץ ממקומו נדרשת הדרשה על קפיצת הארץ…)

רש”י על הגמרא בחולין[4] מסביר שקפיצת הארץ זה לא מלשון ‘to jump’, אלא מלשון התכווצות, קפיצת וסגירת היד, ובלשונו שם –

נתקצרה ונתקמצה לו

כמו “ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון” (דברים ט”ו, ז’) שפירושו לא לכווץ את ידך. באופן דומה הארץ התכווצה והתכנסה אל מקום משכבו של יעקב. כך או אחרת, צריך להבין מה הצורך בקפיצה זו, בין אם היא התכווצות ובין אם היא קפיצה ממש.

אין קיצורי דרך בקדושה

לכאורה ‘קפיצה’ זו לא ההדרכה התורנית-חינוכית הקלאסית. ישנם תהליכים ומהלכים מורכבים וארוכים, אנחנו לא חיים בקפיצות ולא מתקדמים כך בעבודת ה’. קפיצה דומה אנחנו מכירים גם אצל אליעזר ההולך להביא אישה ליצחק, שם מדגיש רש”י גם כשאליעזר חוזר על הסיפור באזני לבן ובתואל:

“ואבא היום – היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ [5]

הכלל ההלכתי אומר שאסור לעשות את בית המקדש, כמו גם את בית הכנסת – ‘קפנדריא’. פירוש:

בעוד שאקיף שורות של בתים הללו אכנס דרך הבית הזה ואקצר את הדרך ממבוי למבוי ובית הכנסת בין שניהן[6]

זוהי הדרכה הלכתית עם ערך מוסף מוסרי. אין קיצורי דרך בקודש. גם אם יש לפעמים, אנחנו ודאי לא חסידים של קיצורי דרך כאלה… מובן מאד שלא ראינו את זה לא אצל אברהם בתפילתו ולא במנחתו של יצחק. אך מדוע, כנראה, הקפיצה הזו מהותית ליעקב ולתפילת הלילה? גם בהמשך אנחנו נראה שכשמבטיח הקב”ה ליעקב את הארץ –

קיפל הקב”ה כל ארץ ישראל תחתיו רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו[7]

הלכות מלאכים

בהקשר זה, ישנה קושיה נוספת בפרשתנו העולה מפירוש רש”י בתחילתה ובסופה. יעקב חולם חלום בלילה – הוא רואה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אגב מאד מעניין, שדווקא על מצע הארץ הקופצת, חולם יעקב על סולם המורכב משלבים ברורים ומדורגים שלא ניתן לדלג על אף אחד מהם ולעשות קיצורי דרך…

וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ

כיון שההיגיון אומר שקודם כל מלאכים יורדים ממקומם הטבעי העליון ואז עולים בחזרה, מחדש רש”י כלל ראשון ב’הלכות מלאכים’:

(יב) עולים ויורדים – עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו.

כלומר – למלאכים של ארץ ישראל אסור לצאת לחו”ל, לכן מלאכי חו”ל יורדים ללוותו מכאן והלאה. נדלג לרגע אחד לסוף הפרשה, אל ‘מחנה הא-להים’ שפוגש יעקב:

וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו, וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם, וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ.  וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: “מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה”, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא “מַחֲנָיִם”

שם אומר רש”י –

מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ

ותמוה – הרי ‘סיכמנו’ שמלאכי ארץ ישראל לא יוצאים לחו”ל! המלאכים לא יודעים רש”י? רש”י שפה בסוף הפרשה לא למד את רש”י של תחילת הפרשה?

האבא של הלילה

חלום יעקב פותח רצף של מפגשים וחזיונות שאת כולם חווה יעקב בלילה. המושג ‘יעקב תיקן תפילת ערבית’ הוא פשוט יותר וזועק יותר מהמושגים המקבילים אצל אברהם ויצחק. אברהם אכן משכים בבוקר ומתקן תפילת שחרית, אך הוא לא היחיד שמשכים, גם יעקב משכים ולהבדיל גם אבימלך ופרעה משכימים. השעה הזו איננה ייחודית לאברהם. יצחק אכן יוצא לשוח בשדה פעם אחת לפנות ערב, אך שעת בין הערביים איננה מוטיב חוזר בסיפוריו של יצחק. ‘יעקב תיקן תפילת ערבית’ זו ממש מהות, יעקב הוא אבי הלילה שכל מאורעותיו קורים בלילה וללילה הזה הוא מתקן תפילה.

בפרשת ויצא כל הדיבורים של הקב”ה עם יעקב הם בלילה, בחלום. כך בחלום הסולם ביציאתו מארץ ישראל וכך בחלום הכבשים בו מצטווה יעקב לצאת מחרן ולשוב אל ארץ מולדתו. גם לבן מושפע מהתופעה הזו ומקבל מסר מהקב”ה בחלום הלילה.

פרשת ‘וישלח מלאכים’ כולה מתרחשת בלילה. בלילה הוא מעביר את כל משפחתו את הנהר, בלילה הוא נשאר בגלל פכים קטנים ונותר לבדו להיאבק באיש כל הלילה. בבוקר, כשאומר לו האיש ‘שלחני, כי עלה השחר’, ניתן כמעט לשמוע אותו אומר כך: שלחני, השחר זה כבר לא התחום שלך. ‘המשמר’ נגמר. זו כבר לא הרשות שלך. הוא קורא למקום פניאל בלילה. הוא מבקש כל חייו לשים קץ ללילה וכשהוא בטוח שהגיעה השלווה והגאולה – קופצים עליו חלומות הלילה של יוסף… ‘יעקב תיקן תפילת ערבית’.

סדר עדיפויות של ‘שורד’

נחזור לחלום הראשון. יעקב רואה סולם, מוצב ארצה וראשו בשמיים –

וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק

ומה המסר אותו אומר הקב”ה ליעקב?

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ, וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ

הבטחת הארץ – יש. הבטחת הזרע – יש. ועכשיו, נ.ב. –

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ

האם זהו הסדר ההגיוני של ההבטחות? אין ספק, הבטחת ‘ופרצת’ חשובה מאד. אבל עכשיו יעקב בורח מעשו אחיו בלי לדעת לאן הוא הולך, ע”פ חז”ל[8] אליפז כמעט הורג אותו, וגם הוא מעיד על עצמו בתחילת פרשתנו שבמקלו בלבד עבר את הירדן. הוא בחוסר כל. מה הדבר הראשון שהוא היה רוצה לשמוע אז? ביטוח. שהקב”ה שומר עליו, שהוא ישרוד, שהוא יחזור. הרי עשו לא רודף אחריו כי הוא רוצה כסף ולא בגלל שום סיבה אחרת, הרי אמו רבקה סיפקה לו בדיוק –

הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ[9].

הוא יודע בדיוק את הסיטואציה בה הוא נמצא. ומה הקב”ה מבטיח לו? הארץ הזו תהיה שלך, זרעך יפרוץ לרוב וחוץ מזה, אם כבר אנחנו מדברים, אז אני גם אשמור עליך…  לכאורה היה צריך קודם כל לומר שבעז”ה הכל יהיה בסדר, ורק לאחר מכן, כשתגיע בשלום יהיה ‘פלאי פלאות’ ותפרוץ לרוב?! הכל הפוך!

ואנכי לא ידעתי?!

יעקב מתעורר ומקיץ משנתו, וקובע את הדבר הבא:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי

מכאן ואילך מופיעה עוד נקודה גדולה שמתרחשת אצל יעקב ולא פגשנו אותה אצל האבות הקודמים[10]. יצחק קורא לבארות על שם אירוע, אבל הוא לא קורא למקומות. ראינו גם את הגר קוראת לבאר על שם חזון אלו-הי, אבל יעקב קורא מקומות. הוא קורא למקום פנואל, הוא קורא למקום בית אל. נותן שמות למקומות.

הוא מקיץ ומחדש ‘חידוש’: יש ה’ במקום הזה… נו, מה החידוש הגדול? הרי כבר עשרות שנים שהמקום הזה הוא קודש. סבא עקד כאן את אבא וכבר אז הוא הגדיר את המקום ‘הר ה”. מה הפירוש ‘אכן יש ה”?? ועוד יותר קשה – ‘אנכי לא ידעתי’?? מה, לא סיפרו לך??

יעקב כנראה אומר לנו מסר אדיר, שצריך להבין אותו: משהו שהתגלה דווקא עכשיו לא נודע עד הרגע והמשהו הזה ורק הוא מבטא שאכן יש ה’ במקום הזה. מה הוא גילה?

אמצעים לראיית לילה

הפרשה ממשיכה בתוככי הלילה. בלילה מתרחשים כל מיני דברים. בלילה האישה היא רחל – בבוקר הנה היא לאה. מתרחשים דברים שיעקב כמעט ולא פועל אותם, הכל נעשה באיזה מין ‘אתערותא דלעילא’ כזאת. בלילה גם, בעקבות פרשת הדודאים, יעקב נמצא באהל לאה ומאותו הלילה נולד יששכר. מבלי להיכנס לפרשה המלאה הזו בכלל, רק נשים לב לביטוי מדהים:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא

לכאורה חסרה פה אות בעברית. משהו לא תקין, ‘מורתי’ הייתה מחזירה דחוף לתיקונים… לפי כללי דקדוק היה צריך לכתוב “בלילה ההוא”. ורש”י במקום מבאר:

הקב”ה סייע

כאילו כתוב כאן – בלילה הוא, הוא לילה. בלילה, הוא מגלה שהוא והקב”ה אחד.

ויפגע במקום… ויפגעו בו מלאכים

מהלילה ההוא נמשכים יששכר וזבולון, דינה ויוסף. בלילה הוא אומר ‘הנני’ למלאך המתגלה אליו בחלום שישוב אל ארץ אבותיו. בלילה רודף אחריו לבן, ובסוף הפרשה המלאכים יוצאים מהחלום ויעקב פוגש אותם בלילה – מלאכים ממש. הוא מגיע בסוף פרשת ויצא למדרגה שהוא ממש רואה מחנה אלו’. ורש”י הראשון בפרשה שלנו אומר:

“וישלח יעקב – מלאכים ממש”[11]

זהו רש”י הפשטן. יעקב מגיע למדרגה כזאת גבוהה. מי שפגע במקום ולן שם – בו פוגעים מלאכים, ובשבילו הם אפילו חורגים מהכלל שלפיו הם עובדים תמיד ומלאכי ארץ ישראל יוצאים לחו”ל כדי ללוותו.

יעקב חותר כל הזמן לגאולה. הוא בכלל לא ביקש את כל הלילה העשוי הזה, הוא לא רצה את זה, הוא רצה להישאר איש תם יושב אהלים. הוא הולך חרנה הפוך מכל התכניות שלו. הרי כל מה שהוא רוצה לאורך כל הדרך, כמו שאומר לו חותנו ברגע של וידוי –

נכסוף נכספתה לבית אביך

יעקב כמעט אומר לו: צודק, תפסת אותי ‘על חם’. זה באמת כל מה שאני רוצה. וזה כל חטאי – הרצון לחזור לארץ ישראל, לבית אבא. אבל לא שם הוא יזכה לגילוי הגדול. את מלאכי האלוקים שהוא שולח ופוגעים בו הוא יראה דווקא בחוץ לארץ, בליל הגלות. מדרגת הלילה של יעקב עולה לשיא חדש בסיפור ההיאבקות עם האיש-המלאך.

שלחני, ה’משמר’ נגמר!

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.  וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.  וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.

התיאור בפסוק מאד משונה. המלאך הוא זה ש’התחיל’ במאבק עם יעקב ועכשיו הוא מבקש מיעקב להפסיק. ומה הסיבה – כי עלה השחר? לכן לומדים  חז”ל שמדובר כאן במלאך, שצריך לשיר שירה במקומו העליון והוא מבקש מיעקב ‘אישור’ ללכת. יעקב לא מוכן עד שהוא יתן לו ברכה.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.  וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.  וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי

יש כאן מעין סגירת מעגל לתחילת פרשת ויצא. שם הוא הלך ללון ‘כי בא השמש’, וכאן זרחה לו השמש:

ויזרח לו לצרכו… ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע מיהרה לזרוח בשבילו

זוהי שמש שלו, מיוחדת לו – לא של כל העולם.

ושאלה אחרונה ולאחריה ניכנס אל מהות הלילה – האם שמים לב לשינוי בשם המקום שקורא יעקב? ‘ויקרא לו פניאל כי ראיתי א-להים פנים אל פנים’. אך לאחר כמה פסוקים מתארת התורה שזרחה לו השמש ‘כאשר עבר את פנואל‘. מדוע השינוי הזה? ומי שינה את השם? אמר לי פעם יהודי שלכן צריך לקרוא כאן כמו חסידים, ככה לא מרגישים בשינוי…

‘יעקב תיקן תפילת ערבית’, זהו הקוד שדרכו נבין את כל השאלות ששאלנו – מהי מהות הקפיצה, כיצד מתקן יעקב את הלילה, מדוע לפי זה הקב”ה מבטיח לו את הארץ והזרע עוד לפני השמירה ואיך כל זה מתקשר לקריאת המקום פניאל שנהיה פנואל.

להפך את המקום

המלבי”ם[12], שבו פתחנו, מבאר את הסיבה לקפיצת הארץ באופן מחודש. קפיצת הארץ היא לא כדי להגיע מהר. היא לא מתרחשת בכלל מצד האדם. קפיצת הארץ מתארת את ההשתוקקות של המקום לשורשו. המקום משתוקק. יש מציאות שהיא לא ניתנת להבנה כ”כ,  בה המקום כבר לא יכול להירגע והוא ‘חייב’ לקפוץ. “ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן”[13].

אצל יצחק פגשנו איך הוא יושב עם מקום – “עם באר לחי ראי”. כאן אצל יעקב יש משהו חדש לגמרי. ‘אבי הלילה’ אפילו לא יושב ‘עם מקום’, אלא משנה לחלוטין את מהותו של המקום.

אתם יודעים מה העומק של ה’חריגה’ של מלאכי ארץ ישראל מהכללים? הרבי מסביר בשיחה[14] שלאחר שיעקב השלים את עבודתו הרוחנית בחו”ל בבית לבן והצליח בכך עד שלבן השלים איתו וברך אותו – הרי שגם באדמת חוץ לארץ הטמאה חודרת למקומו של יעקב מקדושת ארץ ישראל. השוני הזה שבין מלאכי תחילת הפרשה למלאכים שבסופה היוצאים לחו”ל ללוותו נובע ומתאפשר בעקבות עשרים שנות הזיכוך של פרשת ויצא.

מראות הלילה

יעברו עוד למעלה מעשרים שנה עד שיגיע השלב המופלא הבא בעבודתו של ‘אבי הלילה’, בסוף פרשת ויגש. במהלך פרשות ‘וישב’ ו’מקץ’ מתואר לילה אחד ארוך ובו חלומות רבים, ובמקביל יעקב ממאן להתנחם וממשיך לחלום על גאולה. הבנים חוזרים בפעם האחרונה, מבשרים לו שעוד יוסף חי, הוא עולה על העגלות עם כל משפחתו, ובדרך למצרים, בבאר שבע, סוד הלילה מתברר:

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע

באר שבע עושה קצת ‘טראומה’ למי שכל ימיו ביקש לא לצאת עוד לחו”ל. שם היה ‘נתב”ג’, שם ה’טרמינל’. מבאר שבע יצא אברהם לחו”ל, לשם הגיע יצחק והקב”ה נתן לו ‘צו עיכוב יציאה מהארץ’ – ‘גור בארץ’, הוא ציווה אותו. עכשיו מגיע לשם יעקב והוא עושה שם דבר אחד –

וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק

הוא, שתמיד מזכיר את אברהם ויצחק ביחד, זובח לא-להי אביו יצחק בלבד? איפה אברהם? מה קרה? זה גוועלד. יעקב צועק ‘אבא – גם אני רוצה שכמו אצלך – יתגלה אלי קול ויגיד לי לא לרדת למצרים’. הלוואי ייאמר גם לי ‘אל תרד מצרימה’[15]. הוא רוצה שיופיע קול שיבשר: אני אביא את יוסף הנה. הוא לא מבין מה קורה ע”פ סדר ולפי הגיון. הוא מתחנן שיוסף יחזור!  ואז:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי

שמעתם את זה?

האוירה והזמן: מראות הלילה.

הנמען: ישראל.

צורת הפניה: יעקב יעקב.

ליעקב יש שם של הבוקר ושם של הלילה. בלילה היא רחל ובבוקר היא לאה, בלילה הוא יעקב ובבוקר הוא ישראל. יעקב הוא המומחה האלוקי לראיית לילה. יש ‘מכשירים’ מיוחדים לראיית לילה. כל שיריונר שישב בעמדת התותחן אחוז טראומות שנים ארוכות, מהפחד לפספס בלילה… ראיית לילה היא מושג שלם, שאותו בא ללמדנו יעקב.

ישראל נוסע, ומבקש בזכות אבא יצחק – די! ואז מופיעה התשובה שיכולה להתגלות במראות הלילה בלבד, כמו שהתכנית הראשונה הוצגה לו אז דווקא בלילה, בחלום הסולם הראשון: ‘אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה’ וממצרים זאת ילמדו את סוד מראות הלילה גם כל בניך ובני בניך – ‘כי לגוי גדול אשימך שם’![16]

ההיגיון ש(אין)בחלום

מעתה נוכל לשוב ולראות את דברינו בחלום הסולם ובתיקון תפילת ערבית. אתם יודעים למה ‘ופרצת’ קודם ל’והנה אנכי עמך’? התשובה פשוטה –  כי זה היה בחלום. בחלום הכול הפוך…

מה קורה בחלום? כוח הדמיון לא מעוכב על ידי כוח השכל. המדע היום יודע לספר לנו שאנחנו יכולים לחיות אפילו כמה ימים בלי לאכול, ואולי אפילו גם בלי לשתות, אבל לא בלי לישון. גם ‘לנקר’ נכנס בהגדרה ‘שינה’. המחקר של היום אומר לנו שזה לא כי האדם צריך דווקא לישון, אלא הוא צריך לחלום. אפשר לחיות יומיים בלי אוכל – לא בלי חלום. בחלום הפכים יכולים להתאחד. בחלום השמים והארץ הם ביחד.  בחלום אני בעולם האצילות. הכל אחד.

‘ופרצת’ היא פריצה שמעבר לטעם ודעת – ‘מלך פורץ לו גדר’. ‘עם הנצח’ צריך אמונה שלימה בכוח של ‘ופרצת’, רק מתוך כך יש טעם באמת להבטחה ‘ושמרתיך’ – בכל אשר נלך!

בבוקר, היא לאה. בלילה היא רחל. למה הגלות היא לילה? (לא רק הגלות הפיסית מארץ ישראל, גם הגלות הרוחנית והנפשית – מדוע היא נקראת לילה?) כי במצב של גלות אני יכול לחיות בשני דברים סותרים לחלוטין – אני בגלות שלי יכול להיות ישראל קדוש, אבל להיות מחופש לעשיו. בחלום, בלילה, הפכים מתאחדים ומה שנראה הכי הפוך – יכול לפעול.

החלום – אתערותא דלעילא

אברהם ויצחק פועלים ביום, וביום אתה פועל בראייה שלך. ישנה הראייה של הבוקר, וישנה הראייה האדירה של לפנות ערב ולשתיהן גם יחד אנחנו קוראים ‘אתערותא דלתתא’. אבל בלילה מתרחשת ‘אתערותא דלעילא’ – אתה לא מארגן את החלום. מצד אחד, כפי שאומר הרמב”ם, החלום הוא מדרגה פחותה ממדרגת נבואה בהקיץ, אך יש גם בחינה נוספת, הפוכה – נבואה בהקיץ זו מדרגה שאתה הגעת אליה. חלום זה לגמרי מלמעלה, זו היא אתערותא דלעילא הנותנת כוח ל’אתערותא דלתתא’ שתבוא אחריה.

כמה מעניין הוא ההבדל בעניין זה בין אברהם ויצחק לבין יעקב. אצל יעקב שנתברך ב’ופרצת’ כתוב ‘ויפרוץ האיש מאד מאד‘. גם אברהם וגם יצחק התברכו ב’מאד’  – אמנם רק אחד בלבד[17] ועל כך אומרים חז”ל[18] שנפרצה לו פרצה מעין עולם הבא. רק יעקב יידע בהמשך ‘לשמור’ את חלומותיו של יוסף –

וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר[19]

מיעקב למד יוסף לחלום ולפתור חלומות. ומהחלום הזה של בית אל עד סוף ספר בראשית, כל הצמתים המרכזיים עוברים בחלומות.

תפילת ערבית רשות

כשחז”ל אומרים שהאבות תקנו את התפילות הם אומרים במילים אחרות שכל כוחנו אלו האבות, והתפילות הן ‘ארגז הכלים’ שלנו לממש את הכוחות הללו. כשנלמד את האבות ונלמד את התפילות – נלמד גם איך אנחנו משתמשים בכוח שא-לוהי אברהם, יצחק ויעקב, נותן לנו – עד שאנחנו נוכל להגיד את זה דרך אלוקינו, שלנו במדרגתנו.

מאד מעניין: ע”פ הדעה הראשונה בחז”ל[20] תפילות הם כנגד קורבנות. שחרית – תמיד של שחר, מנחה – תמיד של בין הערביים. ותפילת ערבית – כנגד האברים והפדרים של תמיד של בין הערביים שמתאכלים על המזבח כל הלילה – והאדם לא עושה בהם כלום, האש פשוט אוכלת אותם. הם קרבים כל הלילה. מהות מראות הלילה זו חוסר ההתערבות האנושית במהלכיה.

ההלכה היא שתפילת ערבית רשות[21], כך נפסק באותה מחלוקת מפורסמת בין רבן גמליאל לרבי יהושע שעליה הייתה מהפכה בבית המדרש. בעומק מוסבר שהיא רשות לא מפני שהיא פחותה חלילה, אלא אדרבה –  היא מציאות עילאית יותר. ודאי שכל עבודת ה’ תלויה ב’אתערותא דלתתא’, אבל כדי שהיא תקרה אני גם צריך משהו שיעורר אותי לאתערותא הזו.

הכוח מהלילה להתפלל ביום

התפילות בנויות בשני מהלכים הפוכים. מצד אחד הסדר הוא שחרית, מנחה ולאחר מכן ערבית – אברהם, יצחק ויעקב. מצד שני, כמו שמתאר דוד המלך:

עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי.[22]

תפילת ערבית פותחת, כמו במהלך בריאת העולם – “ויהי ערב ויהי בקר”. כי זהו העומק – היכולת שלי בכלל לגשת אל היום, זו האמונה הגדולה של הלילה, האמונה שהתעוררות הזו שמעוררים אותי מלמעלה – ‘ואמונתך בלילות’. העבודה בלילות – היא לא תיאור של משהו שאני עושה אותו, היא תיאור של משהו שתרחש מלמעלה בתוכי.

יעקב מקיץ משנתו ומגלה משהו לא ייאמן – ‘אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי’. אברהם ויצחק היו כאן, אברהם אפילו קרא למקום הזה בשם, אבל רק עכשיו המקום עצמו עבר תהליך. לכן מקפל הקב”ה ארץ ישראל כולה מתחת ליעקב. המקום משתנה, הארץ קופצת.

האם אנחנו מבינים את הקושי הבלתי נתפס של יעקב להבין כל פעם מחדש שהוא עוד לא יכול לשבת בשלווה, ושהוא עוד לא נמצא שם, בגאולה?! מהיכן הוא שואב את הכוח האמוני הזה? רק ממראות הלילה. מהכוח לראות בלילה. את הכוח הזה הקב”ה נותן גם לי כי גם אני יעקב, ולא רק ישראל.

פַּנו-אל!!

נלך למקום הבא שיעקב מעניק לו שם וחיות – פניאל שנהפך לפנואל. ישנם כמה הסברים לשינוי, אך אחד מהם הוא עומק העניין כאן.

פני– זה לשון יחיד, כמו פני אל. ויעקב מסביר – “ראיתי אלוקים פנים אל פנים”. ‘פנו‘ בכתיב חסר – פניו. כלומר יש כאן גם את הפנים שלי וגם את הפנים שלו. את השם השני נתן הקב”ה למקום בעקבות יעקב. זה לא ייאמן – יעקב רואה את פני האלוקים וקורא למקום פניאל, יחיד. הקב”ה רואה את פני יעקב כ…פניו שלו, וקורא למקום פנואל. אם זה נשמע קשה, הדברים יפושטו במזבח אותו מציב יעקב-

וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל[23]

מי קרא למי? רש”י:

שהקב”ה קראו ליעקב אל….

אתם יודעים מה יוצא מהמילה פנו-אל? – ‘קול פנו אלי והוושעו’ (הושענות להו”ר, ע”פ ישעיהו מ”ה, כ”ב). לפנות זה לא רק לפְנות, אלא זה גם לפַנות את הכל, אין כלום! פַּנו עד שיישאר רק א-ל.

הקול ההוא שאנו שומעים בהושענא רבא[24], זהו ‘הקול קול יעקב’. במין ‘אתערותא דלעילא’ נותן לך הקב”ה כוח לא לפי השגתך ולא לפי כישוריך, ורק מכוח החלום הזה ומראות הלילה שלך אפשר להתחיל לעבוד למחרת.

יעקב וישראל ייקרא שמך

אני חושב על הדברים הנפלאים הללו בכל בר מצווה שאני משתתף בה מחדש. תפילת ערבית היא רשות. נו, אנחנו הרי לא עושים כל מה שהוא רשות, אז למה ערבית כן? כתוב בהלכה שקבלו אותה ישראל עליהם לחובה, וכאן ‘הבן שואל’ מתי?? באיזו ועדה התקבלה ההחלטה הזו לקבל את תפילת ערבית עלינו כחובה? מתי האירוע ההיסטורי הזה קרה במדויק? ה’מאירי’ מציע הסבר מרתק: האירוע ההיסטורי קרה… בכל יום! בפעם הראשונה שיהודי מתפלל ערבית ולא אומר ‘בלי נדר’ – הרי שהוא קיבל את זה לעצמו כחובה. ומתי זה היום הראשון, אתם יודעים? בליל הבר המצווה. אז בעצם בבר המצווה, המצווה דרבנן הראשונה היא שיהודי הופך את הדבר האחרון שהיה לו רשות – לחובה. אין משהו רשות. או חובה או מצוה. (הנס הוא שלא אומרים את זה לפי כן לנער בר המצוה…)

העומק של תפילת ערבית תלוי בהבנה היהודית, בעומק האמונה. כשיהודי מבין שאין לו כח בחיים מבלי ההערה וההארה העליונה – רק אז יהיו לו כוחות בלי סוף. יהודי כזה, כל יהודי – ייקרא א-ל, יגיע למדרגת יעקב. בשונה מאצל אברהם, שכל הקורא לו אברם עובר בעשה[25], אצל יעקב שני השמות נשארים לעולם – יעקב וישראל.

אנכי ארד עמך

במהותה, ערבית רשות היא קפיצת הארץ. המקום מחכה לך, הטבע מחכה לך, העולם מחכה לך, העולם מחכה שתעשה ממנו ארץ ישראל. הרשות מחכה שתיכנס לרשותה ותהפוך אותה לחובה ולמצווה. בסוף פרשת ויצא המקום הוא אותו מקום גיאוגרפי, אך הפעם מלאכי ארץ ישראל יוצאים אליו, כי זהו המקום של יעקב.

ומה שומע יעקב אז ויעקב היום במראות הלילה? הוא שומע את המשפט הבא:

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה[26]

אנכי. ארד. אגע. אעיר. אמונתך בלילות תיתן לך כוח גם בימים ארוכים וקשים. הסיפור של פנואל הוא על כל הילדים של  יעקב היום – הקב”ה רואה את פניו בפנינו.

[1] רש”י על בראשית ל”ז א’

[2] בראשית כ”ח י’-י”א

[3] נקודה מעניינת היא העובדה שרש”י אומר במפורש את שם התפילה רק אצל יעקב, לא אצל אברהם ויצחק. נקודה זו תתברר בהמשך.

[4] צא:

[5] רש”י על בראשית כ”ד מ”ד

[6] רש”י מגילה כט.

[7] רש”י בראשית כ”ח י”ז

[8] רש”י על בראשית כ”ט י”א

[9] בראשית כ”ז מ”ב

[10] אברהם אכן קורא למקום ה’ יראה ולמקום אחר באר שבע, אך תפיסת המקום אצל יעקב שונה בתכלית, כפי שנראה להלן

[11] רש”י על בראשית ל”ב ד’

[12] ספר הכרמל להמלבי”ם

[13] תהילים קיד ד’

[14] מובא בספר ‘המאור שבתורה’ על הפרשה

[15] עיין מדרש לקח טוב (מובא בתורה שלימה במקום)

[16] ועיין באריכות בדבריו המופלאים של האור החיים הקדוש על הפסוק

[17] אברהם – ‘ואברם כבד מאד’. יצחק – עד כי גדל מאד’.

[18] בראשית רבה ע”ב

[19] בראשית ל”ז י”א

[20] ברכות ד.

[21] ברכות כ”ז:

[22] תהילים נ”ה י”ח

[23] בראשית ל”ג כ’

[24] באות קו”ף בפיוט ‘קול מבשר ואומר’ להושענא רבא

[25] ברכות יג.

[26] בראשית מ”ו ד’