שיעור במגדל

הכנה לראש השנה ויום הולדת חי אלול

השיעור במגדל, פרשת נצבים וילך תשעד. קריאה

האזנה לחלק 1

האזנה לחלק 2

האזנה לחלק 3


יום הולדת של השנה:

רק ילדים חוגגים יום-הולדת כי הם שמחים בכול מה שהקב"ה נותן, אבל מבוגרים לא שמחים. אולי נחמד, אבל לא כ"כ שמח – הם צריכים להיות 'ריאליים'. אם תשאלו אנשים מה קרה ביא' חשון – כולם יגידו יום פטירת רחל, אבל מדוע אנשים לא אומרים שזה יום – הולדת של בנימין.

"חיים זה עד המוות, מוות זה עד החיים". אחד העם – האוייב הגדול ביותר שלו היה הרצל. לאחר מותו של הרצל אחד העם נכנס להרצאה – והתמונה שלו הייתה על הקיר מאחוריו, ואז הוא אמר שעל הקיר הוא מקבל את הרצל כמנהיג התנועה. לאחר שמתים – הסכסוכים נגמרים, המתחים עם ההוא כבר אינם, המתח מעצמי – והבושה כבר הלכו.

לאחר המוות – כל מי שנפטר הוא קדוש. (אחרי מות – קדושים). לכן ככול שמתבגרים יום-הולדת זה לא יום עצוב, אבל זה יום – 'מורכב'.

יש חג אחד בכל השנה שהוא רק ימי הולדת. ר"ה הוא יום הולדת, כך הוא מוגדר וזה עניינו. בר"ה – ביום הולדת אנחנו רק צריכים לשמוע קול פשוט. "מצוותו בשופר" – קול פשוט שמתפרק לשברים ותרועה וחוזר להיות פשוט. "לשמוע קול שופר" – לשמוע את תקיעת השופר של הקב"ה: -" תקע בשופר גדול לחרותנו". הקו להוא קול פשוט עד כדי כך שאתה לא יודע מי תוקע ומי השומע. קול שופר היא המוזיקה היחידה שהיא פשוטה.

בכל יום הולדת ילדים יודעים לברך ולקבל ברכות. אבל מה עם המבוגרים? ברכות? הם יצחקו עליך.

פטירת החמה, או הולדת הלבנה?:

"אתם ניצבים היום" – רש"י אומר לנו בז' אדר- "ביום מותו כינסם". האם כבר הקב"ה מצווה את יהושע ציוויים? בפרשת וילך כתוב:

(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם  (ח) וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (דברים פרק ל"א)

כאן משה ממנה את יהושע לעיני כל ישראל, ואומר לו "כי אתה תבוא", ורש"י מסביר: :כי אתה תבוא את העם הזה. ארי את תיעול עם עמא הדין, משה אמר ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך". כלומר תהייה עם הזקנים ועם העם, אבל תנהיג.

אבל בהמשך הפרק כתוב:

(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל )כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ: (כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם.

בהתחלה חושבים שמשה הוא המדבר, אבל זה לא הפשט של הפסוקים. לכן רש"י אומר: "ויצו את יהושע בן נון. מוסב למעלה כלפי שכינה". כמו שהקב"ה אמר למשה – "ואנכי אהיה עמך" בתחילת הדרך של משה. כך בז' באדר- הוא מתחיל להתנבא אצל יהושע. כולם יודעים שמשה נפטר בז' באדר, אבל מי יודע שבז' אדר נולדה הלבנה – והקב"ה דיבר על יהושע?

משה אמר לו להיזהר להיות יותר מדי ביחד, אבל הקב"ה אמר לו: "טול מקל והך על קדקדן, דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". זה ההבדל.

"ניצבים וילך":

פרשיית ניצבים היא תמיד לפני ר"ה. ברוב המקרים פרשת ניצבים הם ביחד עם וילך ורס"ג אומר שהם פרשיה אחת במקור. בניגוד לפרשיות אחרות שהם מחוברות – אבל הם שניים במקור. רס"ג בסידורו כותב שניצבים וילך במקור הם אחת, אבל לפעמים מחלקים אותם. זה מעניין שניצבים וילך – מדברים על יום פטירת משה, ועל יום הולדת משה, אבל זה גם יום הולדתנו – כי זה גם יום הולדת של יהושע. פרשת ניצבים – זה התמידיות והניצבות – ברית שלעולם לא תופר – "אנכי כורת את הברית" – וגאולה שגם אם לא תבינו מהיכן היא תבוא היא תגיע, תשובה- מובטחת. כלומר יש פעולה מלמטה והבטחה מלמעלה.. אבל "וילך" –זה סותר את ניצבים. כי "וילך" – זה וילך משה- כי עכשיו הוא אומר שזה כבר לא הוא אלא יהושע. ניצבים מתאר את התמידיות, ו'וילך' מתאר את ההתחדשות.

המילה המנחה של כל הפרשות – זה "היום". ורש"י מפרש גם "בכול יום יהיו בעינך חדשים". 'יום' במקרא הוא 24 שעות. "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". היום הוא השמש, והלילה הוא הירח. השמש זה התמידיות, והירח זה ההתחדשות. בכול סיפור הפרשה שמקדימה את היום הגדול – יום ההולדת, "היום תאמצנו"  – החג היחיד שמתרחש ביום שהוא מולד הלבנה – "בכסה ליום חגנו" – (אי עוד חג שמתרחש בר"ח) – זה ר"ה.

(הפרשה לפני ר"ה מסתיימת בחיים. "ובחרת בחיים". חודש תשרי – זה מלשון פתיחה – "שרי" . "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה", אומר הרמב"ם בפירוש המשניות – מצווה שנראית בעינך קלה, ומצווה שנראית בעינך חמורה. הרמב"ם מחייב להגיד את זה כי "אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". ואז הוא מביא דוג', מצווה קלה – היא למידת לשון הקודש, ושמחת הרגל. חמורה- זה ברית פסח

הרב קוק אומר על התשובה שהיא הקלה שבקלות  – כי הרהור תשובה הוא כבר תשובה. ומצד אחד היא הקשה שבקשות – כי אין אפחד שיודע להראות את התכלית איך נראית תשובה. הרמב"ם לא מנה שם את מצוות התשובה- כי היא לא מצוות עשה- אלא הווידוי.

השמחה – היא הכי קלה – כי פשוט תשתה יין ואתה מסודר. שמחה – זו מצווה קלה – "ושמחת בכול הטוב". היא קלה בעינך – שבאמת אפשר לקיים אותה בקלות, כי אתה יכול לסמן שקיימת. מה עם למידת לשון הקודש? האם אתה יודע שהמילה הזו היא של הקב"ה- כלומר היא אינסופית. מילה היא מצווה קשה בעיני, היא מצוות עשה שיש עליה כרת, אבל לכאורה היא קלה כי לאחר שאתה נימול אין יותר מה לעשות. )

המילה 'הולדת'. התורה כבר מדברת על המושג 'יום הולדת' ולא לידה. יום-הולדת בעברית חייב להיות סמוך למילה – "'יום הולדת את פרעה', "ביום הולדת אותך". ב-'יום הולדת' הנושא הוא לא הלילה שלי, אלא הנושא הוא מי שהוליד אותי. הנושא הוא שאני מולד, ומישהו הוליד אותי. מה שחשוב הוא לא הלידה, אלא ההיוולדות.

ר"ה בראש ובראשונה הוא יום הולדת –כי הוא מולד הלבנה. זה החג שהלבנה מתכסה בו. כשהלבנה מתכסה יש חושך. יש חושך מוחלט. ר"ח – היום הולדת של החודש, ההתחדשות מתחילה בחושך מוחלט. "לית נהורא אלא מגו חשוך". – אין אור אלא אם הוא בא מהחושך.

מולד הלבנה אומר שעכשיו יש חושך מוחלט – כי הלבנה לא מאירה. הלבנה לא מאירה כי היא לא משתקפת אלינו. ללבנה אין אור משל עצמה. הלבנה מאירה כאשר היא לא מופנית אל השמש אלא היא מופנית אליך. אבל כאשר היא כל כולה אל השמש – אז כאן – כלומר אצלי – יש חושך גמור. בקבלה הלבנה היא ספירת המלכות. כי המלכות היא אינה ספירה משל עצמה, אלא היא מקבלת מכל המידות שקודמות לה. לכן בקידוש לבנה אנו עסוקים בדוד מלך ישראל. כשהלבנה מקבלת את אורה היא מאירה. ובר"ח – כאילו האור של הירח – המלכות מסתלקת. על מת אומרים "הסתלק".

כשעושים יארצייט – זה כי אנחנו מאמינים בתחיית המתים. לא כי באנו לדבר על המת אלא על החי. אבל איך אתה מדבר על תחיית המתים – אם אתה לא מדבר על תחיית החיים.

בליל ר"ה המלכות מסתלקת ומקבלת את הכוח שלה מהראשית, לכן זה נקרא "ראש השנה". בראש- יש את גזע הנשימה. כשהלבנה הולכת לקבל את האור בראשית שנה היא מקבלת את האור מהראשית. כל השמחה של מביא הביכורים זה רק אם הוא יודע להביא  את ראשית פרי האדמה.

ליל ר"ה הוא יום דין, כי הכול חושך והלבנה הולכת לקבל את האור מהשמש. יום ההולדת הוא גם יום המשפט שאנו מצד אחד מתוחים, ומצד שני באים לבנים ויודעים שנצא זכאים בתור בני ישראל. כי אם אדם מבין מה זה הולדת – אז יום הולדת זה היום שבו אתה לא יכול להסתיר כלום, ואתה לא יכול לבלף – אלא אתה בא עם כולך.

כשאדם בא לפני הקב"ה במשפט ואומר לו – הנה החלק אלוה ממעל שנפחת בי, ואני אומר לך עכשיו הכול – מה עשיתי ומה חטאתי לך.

מה זה "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". הרי גם אצלי יש חלקים עליונים ויותר תחתוניים, חלקים יותר מסובכים, וחלקים שכדי היה להצניע אותם. הרי הקב"ה נמצא בכול העולמות גם בעליונים – ששם ההתגלות הרבה יותר גלויה כי הקליפות מעטות. אבל בתחתונים ההתגלות נראית פחותה יותר. באדם יש את שני העולמות –עליונים ותחתוניים.

משל – תחשבו על קבלן גדול שיש לו בניין גורד שחקים, ובבנין הזה יש לו מלון מופלא. הוא השקיע בו את כל הכסף האפשרי. כל סוויטה שהוא בנה – יש בה הכול כולל הכול, והוא בנה את כל הסוויטות אותו דבר. אבל עם השנים – מכל מיני סיבות יש כל מיני קומות עם נוף מדהים , אבל יש קומות שלא רואים בכלל מה יש בפנים מרוב חושך. ויש כמה קומות שלא מכניסים אנשים לשם מרוב עובש, ויש אפילו ביוב . ועכשיו יש שני משקיעים שמציעים לקבלן איך לשדרג את הנכס. אחד אומר שיש לו קבוצה שיודעת לייפות את הנוי, ומגיע השני ואומר שאת זה הוא לא יודע לעשות, אבל הוא יכול ומובן ללכלך את הלכלוך בקומות התחתחונות ואז גם בהם יהיה נוף – ואז כולם יראו שהתכונה היא אותה תכולה. מי משדרג יותר? ברור שהשני. אבל נניח אתם לוקחים אינסטלטור – אחד יוצא עם חליפה וממרצדס. השני בא עם בגדי עבודה ויוצא עם טרנטה- על מי תבחרו – ברור שעל השני. לאחר תחילת העבודה- הוא יוצא לשתות מים – אבל הוא כבר מסריח.

זה מלא כל הארץ כבודו. יש מלאכים שיודעים לכוונן בעולם האצילות, אבל רק עלי הקב"ה בונה שאני אפתח את הביוב. אז מה לעשות שאני מסריח? זה רק באשמתי? איך אתם רוצים שאני אתקן את הג'יפה אם אני לא מבין בה. "אנו עזי פנים" – זה הייחוס שלנו. "אנו מלאי עוון". –ודווקא "אנחנו "מאמירך" – את ה' האמת היום, ו"אתה מאמירנו.

אם אני קולט את המושג של יום- הולדת אני לא מפחד מהחלקים שאני מסריח. אני אוהב יארצייט כי אני לא אוהב את החלקים שאני לא אוהב, ולכן אני אוהב את הרצל בתור תמונה. בקיר הכול יפה, אבל הקב"ה לא כך. הקב"ה אוהב כל אחד מאתנו עם הסירחון שלנו. ולכן "ובחרת בחיים". גם במוות וברע יש נקודת חיים.

"היום הרת העולם" – היום היום הולדת. זה שנולדת זה לא סיבה לעשות שום דבר, אלא כיון שהולדת אתה חייב. לשפוט – זה כמו לפשוט ולראות את הכול. במיכה- "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו ישוב ירחמנו יכבוש כעסו..אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" .

תומר דבורה. הוא אומר שצריך ללמוד את 13 מידות כדי להידבק במידותיו. והוא מסביר מה היא מידת הרחמים של "אשר נשבעת לאבותינו". הוא אומר שהקב"ה מכיר טובה לאדם גם על ימי קדם שלו. מה הכוונה? הקב"ה אומר גם על האדם כמה טהור הוא היה כשהוא היה תינוק, והוא רוצה להכיר לו טובה על הטוב שהוא היה תינוק. מימי קדם – זה לנהוג במידת הרחמים ולראות את הכול.

למה אדם יודע להסתכל על האלפים ולהגיד "וואו'. למה אף אחד לא מציע להוזיז את ההר קצת ימינה? אז תגידו לי למה אדם שמסתכל במראה לא אומר "וואו", אלא הוא כבר אומר מורכב?! למה אדם לא יכול להסתכל על המראה ולקבל את עצמו כמות שהוא. בפרשת ניצבים – כתוב שאני לבד לא יכול לעשות תשובה- כי "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך".

"כל דיין שדן דין אמת לאמיתו שותף לקב"ה במעשה בראשית" הטו"ר פותח בזה את חושן משפט סעיף א'. מה פירוש אמת לאמיתו? דין אמת –זה אמת, אבל אני לא מכיר את הנסיבות  – ואני לא באמת דן מה הכוונה, אלא מספיק לי איך זה נראה. ודיין שדן דין שקר זה חמור אבל לא הוא גורם לשכינה שתסתלק. אלא דיין שדן רק דין אמת – הוא גורם לשכינה להסתלק- כי הוא מפריד בין המשפט לאלוקות.

"מלך אוהב צדקה ומשפט" – עניינו הוא שאי אפשר לדון בלי לראות את התמונה. לכן "אל תהי ד יחיד" – כי אין דן יחידי אלא אחד. המינימום לבחון כל דבר זה תלת מימדי – לכן צריך 3 דיינים.

אם נחזור לפסוקים:

משה אומר ליהושע במועד שנת השמיטה שהכול לה'- תעשה את מה שאני עושה היום בז' באדר. כלומר משה אומר ליהושע לקרא את התורה הזאת – את ספר דברים ובעצם תהייה משה. יהושע מצווה לקרא את התורה הזאת בעיני כל ישראל. "הקהל  את העם הנשים הטף".

בניצבים זה היציבות ומשה והחמה, ו"וילך" משה הולך ומפנה את  מקומו ללבנה ומראה לו איך הוא עכשיו מופיע את האור. הפרשיות מחוברות אז זה הקדימות, ואם הם לא מחוברות אז הם עוטפים את ר"ה. כל סוגיית הקביעות וההתחדשות

 

 

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: