שיעור בירושלים

וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה

השיעור בירושלים, פרשת האזינו, ערב ראש השנה תשעד. האזנה קריאה

 

 

יש הרבה ראשי תיבות לחודש אלול. בפרשת משפטים הפרשה דנה לגבי הורג במזיד והורג בשגגה. וכך הפרשה אומרת:

{יב} מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: {יג} וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.                                                                                                                                                             (שמות פרק כ"א)

הפרשה עוסקת בהורג בשגגה, עליו נאמר שהוא צריך לברוח לעיר מקלט ועליו נאמר: "והאלוקים אנה לידו". מה פירוש "אנה"? מסביר רש"י:

והאלהים אנה לידו. זמן לידו, לשון לא תאונה אליך רעה (תהלים צא, י.), לא יאונה לצדיק כל און (משלי יב, כא.), מתאנה הוא לי (מלכים-ב ה, ז.), מזדמן למצוא לי עלה.

שלושת ראשית התיבות של אלול –"אני לדודי ודודי לי", "אנה לידו ושמתי לך", ו"איש לרעהו ומתנות לאביונים" – הם כנגד "ותפילה ותשובה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". איש לרעהו – צדקה, אני לדודי-  שהכול בא מלמעלה למטה – תפילה, וההורג בשגגה- זה תכנית התשובה – שסיפורה הוא עיר המקלט.

אני לדודי ודודי לי הוא משמעותי בפני עצמו כמהות של חודש אלול, וכן "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – מזכיר קצת את המהות של חודש אלול – ובן אדם לחברו. אבל "אנה לידו ושמתי לך" – איך הקשר המהותי שלו לאלול? הרי לא סתם מצאו ראשי תיבות?

"כי אני אני":

בפרשת האזינו שניכנס אליה בשנה הבאה – שבת שובה עוסקת בשירה הגדולה על כל החלקים. פרשת וילך היא ההקדמה לשירה. השירה הזו היא שירת האזינו שעל שמה התורה כולה נקראת שירה. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", אומר הרמב"ן – הכוונה היא לשירת האזינו, אז למה זה מצוות כתיבת ספרת תורה? כי אין כותבים את התורה פרשיות פרשיות – לכן כותבים את כל התורה. כלומר שירת האזינו היא העיקר.

בשירה האזינו אומר הקב"ה דברים קשים:

וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: {כ} וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: {כא} הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם: {כב} כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים: {כג} אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם: {כד} מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר: {כה} מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה: {כו} אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: {כז} לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת: {כח} כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה: {כט}  חמישי  לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: {ל} אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם: {לא} כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים: {לב} כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ: {לג} חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר: {לד} הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי: {לה} לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ: {לו} כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב: {לז} וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ: {לח} אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה: {לט} רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

כל הדברים הקשים הללו מסתיימים בפסוק לט', והמילה המנחה היא "אני". המילה השניה שחוזרת בפסוק – זה "אין". מה פירוש: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עמדי"? רש"י מסביר – "אני אני הוא-כמו שאני רפאתי זה אני זה שמחצתי. כלומר אני זה הממית , ואני זה המחיה. "ואין אלוהים עמדי" – הקב"ה אומר לנו שאין שום אלוה עמדו. והוא ממית ומחיה.

ע"פ רש"י "אני אני הוא" – היא כפילות לשון שאפשר להבין אותה רק במשמעות של גם זה וגם זה, אז הקב"ה אומר לנו שהוא גם זה וגם זה. אבל כמשמעות עצמית – אין משמעות למשפט. המשפט קצת בעייתי, ואפשר להבין אותו רק ע"פ הקשר במשפט.

בזוהר הקדוש – לומדים את הפסוק הזה כפשוטו. ודווקא הזוהר לומד כאן פשט בפסוק. פשוטו הכוונה לא רק בהקשר שלו, ש"אני" – הממית, ו"אני" המחיה – שזה וודאי התוכן הפנימי של כל הפרשה. אלא גם בדבר נוסף מאד יסודי. ישנו ביטוי מופלא בזוהר הקדוש: "אני דא שמה דקודשא בריך הוא". (אני זהו שמו של הקב"ה).

בהושענות אנו נזכיר הרבה – "אנא ה' הושיעה נא" וגם "אני והו הושיעה נא". וזו מחלקות בגמרא מה אומרים. הגאון מוילנא מסביר ש"אני והוא" – הם שני השמות המרכזיים בשבעים ושניים שמותיו של הקב"ה. יש שבעים ושתיים שמות – שלומדים אותם בפרשת בשלח, אבל השמות המרכזייםזה "אני" ו"הוא".

ע"פ הזוהר- "ראו עתה כי אני זה אני " – אבל רק אני הוא אני. כלומר- אל תתבלבלו – כי אני זה הקב"ה.

הסיפור החסידי המפורסם אומר – על ר' זושא שלא היה אומר אף פעם אני, אלא הוא היה אומר זושא. זושא רעב, זושא עייף, היה תמיד מדבר על עצמו בגוף שלישי. זושא לא מבין כלום, "אני" זה שמו של הקב"ה.

נתחיל מעברית, ועוד מעט נגיד אל היסודות של הזוהר. ולעניות דעתי זה כל סיפור התשובה. המילה "אני"- שמתורגם בשפות אחרות להברות פשוטות. באנגלית המילה "אני" היא I  , לא יודע אם יש למילה זו שורש, וכן בשאר השפות הוא דומה מאד לעיקרון של האנגלית. המילה "אני" – היא מילה שבד"כ קלה להגיד אותה. בעברית, בלי להבין כלום, המילה "אני" היא מילה עם שורש- היא אינה הברה!

לתינוק קשה בתחילה להגיד "אני", והרבה לפני כן הוא אומר "אתה" או "אבא" או "אמא". המילה "אני" היא הכי מורכבת להגיה אותה, ולכן היא נאמרת אחרונה. שורש המילה "אני" – הוא א.נ.ה. וזה "והאלוקים אנה לידו". מה פירוש "והאלוקים אנה לידו" – פירוש- הסיבה היא, לא סיבה שאתה יכול להבין אותה כי היא אלוקית. כלומר – אם מדובר במישהו שרוצה להרוג את חברו והורגו בעורמה, אז עכשיו נבין את העורמה ונגיע לכוונת הזדון ונראה אם כוונתו היא זדונית. אבל כרגע מדברים על אדם ללא כוונת זדון. (מושג התשובה של "אנה לידו" – מדבר על אדם שבכלל אל הייתה לו כוונה לרעה. לכן צריך להבין מה התשובה שלו) הוא "לא צדה" – הוא לא ארב, והוא לא מנסה לצוד – או לפי פרשנים אחרים – "אין לו צד בעניין". הוא בכלל צינור שלא מבין איך הוא קשור לזה, רק הקב"ה סידר את זה.

המילה "אנה" מוכרת בעברית הכי מדוברת. כי "אנה" = תאונה. "לא תאונה אליך רעה" .תאונה – זה בלי כוונת זדון. אבל משהו גרם לתאונה. "לא יאונה לצדיק כל אוון". שמשון עם סיפור האישה- "כי תואנה הוא מבקש". – כלומר הוא מבקש סיבה.

"אני אוכל", מה אוכל? השאלות הפילוספיות הכי גדולות נמצאות סביב השאלה מה הוא ה"אני". "אני ישן", "אני ישן", "אני חושב". מה פירוש ה"אני" – שאני כבר לא אוכל, ולא יושן, ולא חושב? העולם המודרני מתמודד עם השאלה הזאת הרבה, מה פירוש ה"אני"?

"אני" אומר הזוהר הקדוש – זה הקב"ה שבך! "אני" – זו הסיבה הראשונה. המילה "אן" – היא "לאן" – "אנה ואנה", "אנה ה' כי אני עבדך". – מלשון – לאן ללכת כדי לחפש אותך? "לאן" – זה לאן לפנות,איך מגיעים? מהו הגורם?

"אני" – זה אני הגורם, ויש כאן משהו פנימי שהוא הגורם. שירת האזינו מסתיימת ב"אני אני". כי פרשת וילך עסקה בכך ש"הסתר אסתיר פני", ו"הלא כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". לכן צריך את שירת האזינו להגיד לי איך מוצאים את הקב"ה. "וענתה השירה הזאת לעד" – מה השירה תעשה? השירה הזאת תסיר את המסכים, היא תגלה ש"ראו עתה" – אתם שהבנתם אותי שאני נסתר, אז תראו עתה. המפרשים אומרים על "הסתר אסתיר" – שאסתר מן התורה מניין – מכאן. אבל אם כך היה מספיק לשון אחד? אלא שני לשונות – זה מוסתר בתוך מוסתר, כי אני אסתיר גם את ההסתר, וזה יגרום לך לחשוב שאתה מבין הכול – כי אתה לא תבין שזה מוסתר. כי גם ההסתר הוא מוסתר. אבל יום יבוא ויוסר המסך מעל ההסתר אז "ראו עתה כי אני אני הוא" – זה סוף נאומו של משה מתחילת ספר דברים. ואת השירה הזאת הוא יצווה אותנו לקרא כל הזמן במעמד הקהל. כי כל ספר דברים הוא להגיע למצב – שאסור להגיע ל"ונושנתם בארץ". כי במצד שתתיישנו בארץ אז לא תראו אותי.

"אני אמית" –תחפש אותי במקומות הכי נמוכים, כי "אני אחיה".

"אני ה' אלוקיכם":

ר' יעקב צבי מקלנבורג, זהו פירושו לפרשיו הללו. נחזור רגע לפרשיות כי תבוא:

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: {ב} הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: {ג} וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: {ד} וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: {ה} לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.                                                                            (דברים פרק כ"ט)

ראינו או לא ראינו? "אתם ראיתם" או "ולא נתן ה' לכם לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"? רש"י מסביר – "לב לדעת – לב להכיר את חסדי המקום". בכול הפסוקים משה הוא הדובר, וה' לא מדבר. אז למה כתוב בסוף פסוק ה': "למען תדעו כי אני ה' אלוקיכם"? כך שואל בעל הכתב והקבלה. איך פתאום התורה עוברת בין דברי משה – לדברי ה'?

הכתב והקבלה – הוא הפירוש הכי פשוט והוא רואה את כל המכלול. והוא מסביר – 'למען תדעו – כי "אני" – זה ה' אלוקיכם'.  "אתם ראיתם" – אתם ראיתם את הכול, אבל לא היה לכם עיניים לראות – ש"אני" – זה ה' אלוקיכם. בני ישראל ראה את כל הניסים, ואת כל המופתים. אבל זה עדיין לא גרם להם להבין ש"אני"  זה ה' אלוקיכם.

אם "האלוקים אנה לידו" , ז"א שזאת השגחה פרטית נכונה. ז"א – שאני ה' ואתה צריך לשוב אלי. כי "האלוקים אנה לידו". אותו אדם הרג בשגגה, ולא הייתה לו שום כוונת זדון, אבל "אני ה' אלוקיכם" בא לומר ש"האני" באמת של האדם זה האלוקי שבו – הנשמה – החלק אלוה ממש.

"הנשמה לך והגוף פועלך":

באמירת הסליחות אנו אומרים: "הנשמה לך והגוף פועלך חוסה על עמלך". הרי הנשמה לך, למה לא פועלך? הרי גם הנשמה הקב"ה עשה? אלא חייבים להבין שהנשמה זה "וייצר אלוקים את האדם אפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים". ואומרים "מאן דנפח מתוכיה נפח". הקב"ה ברא אתה האדם ביום השישי כמו את כל העולם ואת כל החיות, אבל החידוש של האדם הוא "ויפח". זה את החיות של הקב"ה, את נשמתו – הקב"ה לא פעל ולא ברא ולא יצר ולא עשה, אלא נפח. הנשמה היא כשאני נותן אותי, את עצמותי. הנשמה היא גם כשאני מתעקש שלא יהיה שום דבר מלבדי. כי אם אני עושה הנשמה למישהו – אני חייב לדאוג שלא יכנס שום דבר חוץ מתוכי. בנשמה לא יכול להיות משהו נוסף חוץ מחלק אלוה ממש. הנשמה הזאת היא "האין", הגוף הוא ה"יש". לפועלך – יש התחלה ויש סוף, אבל לך (לקב"ה) – אין ראשית ואין אחרית. לכן ה"הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" . לכן הנשמה היא "לך", והגוף הוא "פועלך". ו"חוסה על עמלך" – זה חזרה לכל הפסוקים. כי "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". לא על האדם כתוב "כי טוב"  -אלא על כל אשר עשה. הרמב"ן מסביר שהאדם נעשה מכל הברואים, לכן הקב"ה ראה את כל מה שעשה באדם. אבל הפירוש העמוק הוא שה"עמל" של הקב"ה – הוא כל הבריאה. ה"עמל" הוא למה – כל הבריאה הזו יורדת מעולם שכולו אצילות, ומגיעה הנה למקומות הכי נמוכים. התשובה לכך היא ירידה לצורך עליה. התשובה היא תשובתו של האדם שתפקידו הוא לגלות את הנשמה שיש בכול גוף ו"אדם לעמל יולד".

בניצבים קראנו – "ובחרת בחיים". ורש"י תמה – הרי יש בחירה חופשית? וגם הרי ההיגיון אומר שאדם בריא יבחר בחיים? אז למה צריך ציווי? ומסביר הבעלש"ט- "טוב ורע" – הוא לא במשמעות הרגילה כי אז באמת לא הייתה בעיה. אלא יש מושג הרבה יותר עמוק- שבכול דבר בעולם יש חיים ומוות. לא מוות אמיתי, אלא מוות ביחס לחיים שבתוכו. הנשמה שלי היא אינסופית. הידיים והרגליים הם לא החיים, אלא הם המציאות. הם המציאות הזמנית. והם לא רק בי, כי זה נכון גם בחיה וגם בדומם. וזה נכון גם ברע, וזה נכון גם בחושך. "הנה אנוכי נותן לפנכים את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע, ובחרת בחיים"  כלומר יש לך את הכוח למצוא את החיים שבכול דבר. אתה יכול לבחור שכל המציאות שלך  תעסוק במוות – שהוא ביחס לחיים. אבל הקב"ה אומר לנו לבחור דווקא בחיים.

"אני" – זה החלק אלוקה ממעל שבי. לחלק הזה קוראים נשמה. "נשמה" – בעברית היא גם נשמה, וגם שממה. "וערים נשמות יושיבו". "והארץ הנשמה הלזו תאבד". כי הגוף שלי הוא היש, והנשמה שלי היא ה"אין". ה"אני" – זה אלוקות, ואני אלוקות כי אין אלוהים עמדי- ולא נכנס אוויר חוץ ממה שהוא הכניס.

הקב"ה נפח בתוכנו נשמת חיים בר"ה. ומצוות היום בר"ה היא אחת – לנפוח, ולשמוע קול שופר. לשמוע קול שופר מלמטה, ולשמוע קול שופר מלמעלה.

"הכתיב גאולה":

כל מושג התשובה- הוא ההבנה שהקב"ה משגיח עלי בהשגה פרטית לא רק במקומות היפים והמוארים, אלא גם במקומות החשוכים שאני לא אוהב לדבר עליהם. אמונה אמיתית בהשגחה פרטית היא שהקב"ה משגיח עלי גם שאני חוטא. הקב"ה נמצא איתי גם בחטא, ב"חטאנו לפניך" – אני אומר שחטאתי – אבל זו לא תאונה אלא "יאונה". אתה איתי ביחד.

"ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים". פרק ל' פסוק ג'. אומר רש"י: למה לא כתוב "והשיב"? אומר רש"י:

{ג} ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. וכו'.

מה פירוש הקב"ה "הכתיב"? למה הקב"ה היה צריך להכתיב לעצמו? בשיחה מופלאה של הרבי – הוא שואל – הרי זה כבר כתוב בתהילים : "עמו אנוכי בצרה", למה צריך ללמוד את זה מהדרשה הזאת. אלא מה הפשט? הפשט הוא ש"רבותינו למדו מכאן" – מה שלא כתוב בפסוק של "עמו אנוכי בצרה". בפסוק בתהילים כתוב שהקב"ה נמצא עם מי שנמצא בצרה, כמו עם חבר שנמצא איתו במחלה שלו, בכאב שלו – אבל אתה זה לא הוא, ואתה לא שם. לכן רבותינו למדו מכאן – שהשכינה בגלות ממש. כי מהפסוק בתהילים לא מוכח שהוא בגלות ממש, אלא שהוא איתי בצרה. אבל בא הפסוק של "ושב" ואומר לנו שהקב"ה נמצא ביחד איתנו – הקב"ה בגלות. הוא לא רק עימי בצרה, אלא הוא עצמיותו בגלות. "אני והוא הושיעה נא" – והוא אסור בזיקים.

שואל הרבי – אם הקב"ה בגלות, אז אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אז מי יעזור? הרי הקב"ה בגלות – ממש, אז איך הוא מתיר את עצמו? לכן "הכתיב על עצמו" – כשברא הקב"ה את הגלות בהתחלה הוא הכתיב על עצמו – ששם הוא חייב לצאת, ומה שהקב"ה הכתיב על עצמו הוא חייב לעשות. מה הפשט? כל עוד אני נפגש עם הקב"ה בתשובה, אבל בחטאים זה רק היצר הרע – אז זה לא תשובה. רק אם אני מבין שזה לא רק "עמו אנכי בצרה" , אלא אנחנו כאן בעולם למטה- ו"אנו עזי פנים" ודווקא כך – "אנו מאמירך". "אנו מלאי עוון" – ואנחנו אומרים זאת בפה מלא, ולא מתביישים – כי "אתה רחום וחנון".

הקב"ה בחר אותנו שאנו נאמיר אותו, כי רק אנחנו יכולים לעשות זאת. מה הפשט של "כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה". אני תמיד הבנתי- שהקב"ה אתה אוהב אותנו אז לא תחפוץ במות המת. אבל עכשיו אני מבין –ש"לא תחפוץ במות המת " – כי זה מנוגד לאינטרסים שלך. זה מנוגד לכל האינטרסים שלא תהייה תשובה. התשובה הוא הפיתרון האלוקי לכל המורכבות של העולם הזה. בלי זה אין עולם, ובלי זה אי אפשר להגיד "ויכון בחסד כסאך" – של "ונתנה תוקף". איך אפשר להגיד בלי זה "ותשב עליו באמת"?

"ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי". ה"אני" – זה מה שאני קורא לו "אין".  לכן חייבים  לצעוק בר"ה – "אין לנו מלך אלא אתה"!! זה כל ניסיון העקידה וזה תפילת חנה של ההפטרה- "אני מוריש ומעשיר". "האלוקים אנה לידו" – ואם הגעתי למקום שאני לא חושב שאני צריך להיות שם, זה בגלל שהקב"ה ייעד אותי להיות שם וזה התוכנית המקורית שלו. זה הפשט של אלול! כשהאלוקים "אנה"- הוא כבר "ושמתי לך". רק בסוף הוא ילמד על ערי מקלט, אבל בהתחלה הוא כבר מלמד אותנו שאין מציאות – שהקבה לא מסדר את הכול.

לרחב מגיעים ליריחו המרגלים והיא אומרת: "כי שמעו כל יושבי הארץ כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – אבל היא לא אומרת "אין עוד"- וזה ההבדל שהתשובה עושה. "אין עוד" – מסביר בעל התניא – שאין עוד עוד. כי אם יש עוד עוד – אז אין "ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". כי אם אתה אומר שיש עוד אוויר חוץ ממנו – אז אתה לא באמת מבין שהקב"ה נמצא בגלות כי הוא הכתיב על כולנו גאולה.

שיא ההשגחה היא להאמין שהקב"ה משגיח עלי במקומות הכי נמוכים גם בחטא. זה הפשט של אף הוא בגלות. שהקב"ה בגלות , זה לא רק פעם, אלא זה כל רגע- וכל אחד בגלות של עצמו. – לכן תמיד חיייבים לזכור שהוא הכתיב לנו מתי לצאת.

"אנחנו לא ואנחנו לו":

השפת אמת היה מביא עוד ראשי תיבות. במזמור לתורה כתוב: "כי ה' הוא האלוקים הוא עשנו ולו (ולא – כתיב)  אנחנו עמו וצאן מריעתו". בקרי – לו – הכוונה שאנחנו שייכים לו. אבל הפסוק בכתיב כתוב – "ולא" – מה הכוונה?. אלא הכתיב הוא הדרך להגיע אל הקריא. (קודם כל בנייך ואז בונייך). אלא אומר השפת אמת: "דעו כי ה' הוא האלוקים" – זה הכתיב- שהוא עשנו ואנחנו לא. זה נשמע מדכא, אבל לאחר שתבין שאנחנו לא אז תבין שאנחנו לו. כלומר לאחר שתבין שאנחנו לא יצרנו את עצמנו, אז תבין שאנחנו שייכים לו – ומסיים השפת אמת: "ואלול ראשי תיבות – "אנחנו לא ואנחנו לו".

כל אלול במובן של תשובה מקבל מובן אחר שאני מבין ש"אנה לידו ושמתי לך". כל מושג התשובה והתפילה והצדקה – ראשי התיבות של אלול מתמלאים מהמקום של "אני אני הוא". כשמבינים שהקב"ה – "הכתיב על עצמו גאולה" , אפשר לבוא "בשובה ונחת". תמיד שאומרים לאדם "שובה" – הוא מבין את זה בחוזק, ובמהירות, אבל המשמעות האמיתית היא התשובה של הנחת. שאתה יודע שהקב"ה לא רק נמצא מאחוריך, אלא הוא איתך ביחד. והוא כבר הכתיב על עצמו גאולה, והוא זה שאנה אותך, והוא זה ששם לך מקום – שאתה יכול לשוב בתשובה. שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: