שיעור במגדל

הגזירה אמת והחריצות שקר

השיעור במגדל, פרשת לך לך תשעה. האזנה קריאה

 

לפני לך-לך קודם כל היום ז' חשון. מתחילים להגיד "ותן טל" היום כי אחרון שבעולי הרגלים צריכים לחזור לבבל, ואחרון שבישראל עד שעובר את נהר פרת – זה עד ז' חשון. הוא עדיין לא מגיע הביתה – ורוצים לדאוג לו שהוא לא יתקע בדרך.

כלומר בעצם צריך לבקש גשם לפני ז' חשון, – מסוכות. א"י זקוקה לגשמים לפני, ואין תאריך המתאים דווקא לז' חשון. אלא מה – שכל א"י ועמ"י מתעכבים, כדי שאחרון שבישראל לא יתרטב. כל התאריך של ז' חשון הוא לא לפי הצורך האישי שלי, אלא לפי צורך כללי. והצורך הכללי הוא כדי שאחרון שבישראל ירצה לבוא.

בהשגחה – מחר  – יום שישי הוא ז' חשון ואחריו פרשת לך-לך. בחסידות יום ז' בחשון – משמעותו שגם האחרון שבישראל גם הוא חוזר לביתו. 

בתפילות בחגים אנו אומרים "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתיך, שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך וטהר לבנו לעבדך באמת". יש כאן חמישה שלבים: 1. קדשנו, 2.תן חלנו, 3.שבענו, 4. שמח נפשנו, 5. טהר לבנו. התפילה הזאת נאמרת בשבתות ובכול חג וחג. יגול להיות שהיא נאמרת בחגים כי היא עוברת על כל החגים. קדשנו במצוותיך – זה החג הראשון – פסח. "ושמרתם את המצות" – אל תקרי מצות אלא מצוות. כל עניינו של פסח הוא קיום המצוות, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים כדי שנקיים מצוותיו. רק בפסח אנו מברכים על אכילת מצוה. הקידושים הם האירוסין. הקב"ה מבדיל אותנו מכל העמים, ולוקח אותנו גוי מקרב גוי, והוא מחליט לקדש אותנו, איך? במצוות.

החג הבא הוא שבועות – "תן חלקנו בתורתך". לאחר הקידושים זה הנישואים. השלב הבא הוא – ר"ה ויו"כ = "שבענו מטובך". הקושי במושג הוא מה עושה המילה "שבענו" כאן. כל המילים האחרות הם מילים עם משמעות מובנת, אבל מה המשמעות של שובע? האם הולכים לאכול כאן? מה פירוש לשבוע מטובך? אלא האם אתם מכירים את השלב בסעודה שאתם לא יכולים להכניס יותר כלום. הייתם רוצים מאד אבל אתם לא יכולים? למה לא יכולים? כי אי אפשר יותר.

למה ליהודי קשה כ"כ לעבוד את הקב"ה? הרי זה עונג גדול. התורה זה עונג, אבל יש עוד כמה דברים שהם עונג. לכן "שבענו מטובך" – זה שאנו מתפללים שנהיה שבעים רק מהעונג של התורה. מהעונג של טובו של הקב"ה. ואז לא נרצה שאר תענוגות. זה הפשט של המלכת ה'- "אין לנו מלך אלא אתה" = אני לא יכול להכניס יותר כלום חוץ ממך.

החג הבא – הוא סוכות ושמחת תורה – "ושמח נפשנו בישועתך" – הושע-נא. אז זה מה נשאר? וטהר לבנו לעבדך באמת, לאיזה חג? של אחרי החגים! לר' שלמה קרליבך – היה ביטוי מדהים. הוא הסביר לאנשים מה זה הבדלה. "הבדלה זה הקידוש של השבוע". קידוש זה קידוש של שבת. אבל מי יעשה קידוש לכל השבוע? ההבדלה זה הקידוש לכל השבוע. לכן "וטהר לבנו לעבדך באמת" – זה בלי מצות, ובלי אתרוגים, ובלי צומות, ובלי שופרות – נגמרו כל הדברים, "וילך יעקב לדרכו" – ומתחיל אחרי החגים.

מתי הקידוש של אחרי החגים? מוצאי יום כיפור, מוצאי שמחת תורה, מוצאי בראשית, אבל הקידוש האמיתי הוא אחרי ז' במר-חשון. עכשיו מתחיל אחרי החגים – כי אחרון שבישראל חזר הביתה. הגמרא אומרת שמי שנודר עד החג- זה עד ז' בחשון.

הגזירה אמת והחריצות שקר:

נתחיל את פרשת לך-לך – מיסוד ששייך לא רק לך-לך אלא לכל ספר בראשית. יש רמב"ן מאד יפה על פרשת וישב. בפסוק כתוב – שיעקב שולח את יוסף ללכת ולבקש את אחיו. יעקב יודע בדיוק כמה אחיו שונאים את יוסף " ואביו שמר את הדבר". "וישנאו אותו אחיו ולא יכלו דברו לשלום". יעקב שולח את יוסף לשכם:

{יד} וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה: {טו} וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. (בראשית פרק ל"ז)

לרמב"ן מטרידה מה חשיבות הפרטים הללו – של "וימצאו איש והנה טועה בשדה" – מה זה משנה איך הוא הגיע לאחיו? הרי בסוף הוא הגיע – זה מה שחשוב לא?

לכן אומר הרמב"ן:

{טו} וימצאהו איש והנה תעה בשדה. יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם ויאריך הכתוב בזה להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת והחריצות שקר כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר פד יד) באמרם כי האישים האלה הם מלאכים שלא על חנם היה כל הסיפור הזה להודיענו כי עצת ה' היא תקום.

בפירוש א' הפסוק בא להגיד את החשיבות של כיבוד אב – שהוא סבל עד כדי כך עד שמצא אותם. בפירוש השני – הרמב"ן אומר שהגזירה שהקב"ה גוזר היא מה שתהייה בסוף אמת, ולא משנה כמה סיבובים אתה תעשה עד שתגיע למבוקשך – הכול נגזר מאת ה'.

מדוע חשוב לנו שני הפירושים כדי לענות על שאלתנו? כי אם אלה היו שני מפרשים – אז כבר היו כאלה שמסבירים שזה שתי גישות שונות לסיפורי התורה. אבל אנו צריכים להבין שהרמב"ן – אותו אדם הוא שני הפירושים. בפירוש הראשון הוא אומר שצריך לעשות הכול בשביל כיבוד אב. יוס, יודע היטב שאחיו שונאים אותו – "מעיו מתחתכים" כך תיאור חז"ל. ברור לו שאביו רוצה לקרב את יוסף אל אחיו במהלך אמיתי, אבל יש כאן ספק נפשות עצום. אבל אם אבא אמר – אז הוא חייב ללכת. והוא הולך ומחפש אותם בכל חור – שברור לו שהם לא נמצאים שם – כי הכול זה לכיבוד אב. הפירוש הזה הוא מאד ריאלי – כי יוסף ידע בדיוק לאן הוא הולך ואיפה הוא מחפש אותם. לכן לכאורה נראה שהחריצות שלו היא אמת.

אבל בפירוש השני הרמב"ם אומר "שהגזירה אמת והחריצות שקר" – כלומר הכול מכתוב. הכול כתוב – ולא משנה מה תעשה. אלו מילים מאד קשות – כי אם הכול כתוב – אז צריך לעשות השתדלות או לא?

הרמב"ן רוצה להגיד לנו שמי שרוצה ללמוד ברצינות את דרכי ה' בעולם, ומי שרוצה להבין באמת את ספר בראשית,

רובד אחד – הוא שכל סיפור במקרא (מפרשת לך-לך אנו מתחילים) זה בא להגיד לנו מה נותן כוח, מי הדמויות. התורה תאריך לנו בכול סיפורים – כדי שנלמד מידות. ובראשית קדמה לכל התורה – כי "דרך ארץ קדמה לתורה". התורה תספר לנו על כל הפרטים הקטנים – כדי ללמד אותנו מה היא דרך ארץ שקודמת לתורה. מי שילמד את התורה ברובד הראשון- יש לו עולמות – לכל הגלגולים של מוסר ודרך ארץ.

ואז התורה באה ללמד אותנו עוד רובד שהוא ביחד עם הראשון – "להודיענו עוד שהגזירה אמת והחריצות שקר" – מי שלא תופס את הרובד האלוקי. מי שלא תופס את הכול ברובד אחר לגמרי מן המציאות הפשוטה – יש לו בעיה. לכן יוסף יגיע בסוף : "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". לא רק שיוסף לא מקפיד עליהם, אלא הוא חייב לכלכל אותם עכשיו – כי בשביל זה הקב"ה שלח אותו לשם. אם הוא לא יעשה את זה- אז הוא יהיה כפוי טובה.

הגזירה אמת והחריצות שקר, זה אם הוא שואל איש והנה טועה בשדה זה במשמעות עמוקה. כי למה יעקב שולח את יוסף אל האחים? הרי הוא יודע שהם שונאים אותם. "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – יעקב בן 107.  והוא מבקש לשבת בשלוה, "קפץ עליו רוגזו של יוסף". למה הוא ביקש לשב בשלוה? סתם? אלא הפירוש הוא שיעקב אבינו חשב שהגאולה הגיע. יעקב אבינו ידע היטב את סיפור ברית הבתרים – ועל סיפור זה הוא גדל בבית. בברית בין הבתרים –  רואה אברהם אבינו במחזה " גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע-מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול…ודור רביעי ישובו הנה". כל מה שהוא רוצה זה להביא את הגאולה. הגזירה היא אמת – גם במצב שאתה עושה את המלאכה המוטלת עליו.

יעקב אבינו מוסר את נפשו למען הגאולה הזאת. הוא התחזה לעשיו וקיבל את הברכות. אמו אמרה לו שהוא חייב לקבל את הנבואה – והוא עשה. אח"כ בציווי הוא הולך ללבן, ואז הוא מקדש גם את לאה וגם את רחל – למרות שהוא היה יכול להגיד ללאה שזה קידושי טעות. הוא עובר את כל התהליכים ואת כל הייסורים, וצרת לבן, וצרת דינה – הכול הוא עובר. והוא מגיע בחזרה הביתה לארץ. ואז הוא חושב- הבטיחו לסבא אברהם – "ארץ לא להם" – הייתי, "ועבדום" – התקיים – "עבדתיך" – עבודת פרך. "אכלתי חורב.. ותחלף את משכורתי עשרת מונים". "ועינו אותם" – איזה עינוי. הביטוי כתוב: "את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוקים ויוכח אמש". "גר יהיה זרעך" – "עם לבן גרתי". ועכשיו חוזרים, מי? יעקב ובניו. בניו הם הדור הרביעי. (ואם מישהו יקשה שכתוב 400 שנה, הרמב"ם יענה לו שזה רק טווח מקסימלי – עד 400 שנה תהייה הגאולה)

בדרך עשיו עוזב את הארץ – כלומר הוא מפנה את הארץ לדור הרביעי. אז מותר ליעקב לחשוב שעכשיו הוא חוזר עם 12 שבטים – ועכשיו אפשר להתחיל את הגאולה. לכן כשהוא מגיע – הוא לא רוצה לשבת רגל על רגל – אלה הוא רוצה להביא את העולם לגאולה שלימה – ולהביא את העולם לבין תפילה לכל העמים.  הוא חוזר לבית אל – ורוצה לשבת בשלוה – ואז  רוגזו של יוסף קפצה עליו.

זה הצדיקים? לא דים מה שמתוקן להם לעולם הבא, וכבר לשבת בשלוה? אז מה עושה יעקב? קורא ליוסף כדי להחזיר את האחוה בעולם. לכן הוא שולח את יוסף במסירות נפש גמורה. וככל שעשה יותר חריצות – התרחקה המגמה. ימים רבים יוסף חוזר, ויעקב מתאבל – ורק מתרחקים מהמגמה.

הגזירה אמת והחריצות שקר – היא אומרת לאדם להשתדל. ברגע שאדם חושב שהוא השתדל מספיק – אז הוא כבר חושב שהוא מנהל את העולם.

"הגזירה אמת והחריצות שקר" – אומר שהניסיון שלך להבין את זה בכלים שלך – זה שקר. החריצות היא שקר – כי אלה תנסה להבין משהו בכלים שלך. כל המהלכים הם אלוקיים – ובכלים הניתנים לנו אנחנו לא יכולים להבין אותם.

אז מה עושים? תשובה. הרמב"ם אומר – שהקב"ה גזר על פלוני, אבל לאחר שאדם עושה תשובה- הוא איש אחר לגמרי – אז ממילא אין גזירה. לכן אני צריך להשתדל ולהיות חרוץ ולקיים את מה שאבא אמר.

זה כל ספר בראשית. יש שני רבדים. אני צריך לבדק  – האם הכיבוד אב שלי השתפר. אדם לא יכול ח"ו להגיד שהכול כתוב ולכן אני עשיתי מספיק השתדלות. החריצות שקר- כי זה ראיית התוצאה. אם אדם מנסה לראות תוצאה בעולם הזה הוא טועה. "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא". יעקב אבינו חשב לראות תוצאות – והקב"ה אמר לו שאל לו לאדם לחפש תוצאות בעולם הזה. כי החריצות היא שקר.

מתוך הייסורים והגזרות מגיעים לאמונה – הגזירה אמת:

לאחר כל התפילות של אברהם על כך שאליעזר יורש אותו ואין לו זרע. הוא מוציא אותו החוצה ומראה לו את הכוכבים ואומר לו "כה יהיה זרעך". ואז כתוב:"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". האלשיך שואל –למה הוא החשיב לו צדקה על האמונה? אלא לעניות דעתי – אם אנחנו הולכים עם קופת צדקה ואוספים פרוטות, הקב"ה מסתובב ועושות אמונות. זה שאדם מאמין זה לא מובן מאליו. אלא הצדקה של הקב"ה זה שהיהודי מאמין.

הרב הירש מסביר – שלא ה' חשב לאברהם לצדקה, אלא אברהם החשיב – את ההבטחה של ה' לזרע כצדקה. כי אברהם אמר – שלא מגיע לו, הרי לא עשיתי כלום, לי מגיע? לא מגיע, לא יכול להיות – זה צדקה. "הלכתי עם הקופה והוא נתן לי"

"מבול – העולם הזה":

בשיחה על נוח – אומר האדמו"ר הזקן – שהמבול הוא במשל –הוא השטפונות והטרדות. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" – זה הטרדות של הפרנסה והעולם הזה, לא יוכלו לנצח את האהבה אם הקב"ה. המים הרבים הללו – היו מזמן אמורים למחוק כל דבר נורמלי. הם מחקו את אשור ובבל והם היו צריכים למחוק את הכול ,אבל את האהבה של היהודי לקב"ה הם לא יוכלו למחוק. "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" – יגידו לו שהוא מתעסק לא בדברים ריאלים.

הרבי אומר בשיחה על נוח – שדווקא בפרנסה זה בא לידי ביטוי. כי יש סתירה – בין הידיעה שהפרנסה היא מהקב"ה, לבין ההשקעה עוד כמה שעות בעבודה בשביל הכסף. כלומר אנו מאמינים שאת הכסף נקבל לפי השעות שאנו נעבוד, אבל מצד שני אנו מאמינים שהכול ממנו. כלומר ההגיון של הכול הוא הגיון של ע"ז. כי לפעמים אנחנו מקדשים יותר את העבודה,

אלא יש להבין שיש רובד של השתדלות, ויש רובד של תוצאות. האדמו"ר האמצעי היה אומר " יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" – האדמו"ר מסביר שמכאן לומדים שגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מיגיע כפיים. למה אומרים כפיך? שהיה כתוב "יגיעך" –אם אני לא עובד עם הידיים? אלא הוא מסביר שאדם צריך ליגע במלאכתו – אבל שרק הכפיים יגע, אבל שהלב והמוח יהיו פנויים כל הזמן. אם תגיע למדרגה שאתה יגע ואתה יכול להבטיח זה רק הידיים, והלב והמוח לא שם.

ממה אדם נשבר בעולם הזה? שהוא לא רואה תוצאות!.

זה הפשט של כל "הלך-לך" של אברהם. הוא עושה, אבל מאמין בקב"ה – שהוא מסובב את הכול. זה כל ה10 ניסיונות של אברהם – שהוא יודע שהגזירה אמת והחריצות שקר.

[בחלק זה של השיעור  – הרב דיבר על חלק מן השיעור בירושלים – (ראה לעיל באתר) , מופיע כאן תוספות מן השיעור במגדל על הנאמר בירושלים:]

האם זה לא הקדמה לכל התורה כולה? רק בסיום הוא אומר – 4 מילים ומתייחס לע"ז?

אברהם נגמל בן 3 והוא מתחיל להבין שהבעיה של העולם זה ע"ז. ע"ז אומרת שלכוכבים יש כוח  – ולכן אני לא יכול לשנות כלום. אני ראוי לעבוד אותם , והדברים הם לא הפיכים. אברהם אבינו קולט את זה ולכן הוא נקרא איתן. הוא גורם לכך שהכול נמשך. הוא מגלה את האמונה באנשי סדום. הוא מגלה את האמונה במקומות הכי תחתוניים שיש.

בשלב הראשון עד ארץ כנען – הוא שוב צלמים וגובר בראיות, הוא דורש דרשות, והוא משכנע את העולם. הוא יוצר הפיכה בעולם כנגד ע"ז. – זה השלב של נוח – וזה דורו של נוח.

ומתי מתחיל דורו של אברהם? כשהוא מגיע לארץ כנען , הביטוי ברמב"ם הוא שהם מגיעים אליו, ויש תלמידים, ומתקבצים – ו"היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו". – ושתל בליבם העיקר הגדול הזה. (ויטע אשל בבאר שבע)

כשאברהם הגיע לארץ כנען הוא יצר אברהמים – ולכן זה דורו של אברהם. זה "וירק את חניכיו ילידי ביתו" – שהולכים להציל את לוט – זה שהסיע עצמו מקדמונו של עולם ואמר – "אי אפשר באלוקי אברהם".  חניכי אברהם היו אברהמים שכל אחד רצה להודיע לכל אחד לפי דעתו. ללוט ולאליעזר לפי דעתו.

בדורו של נוח עומדים מול עולם של ע"ז, וממילא של גילוי עריות ושפיכות דמים, עומדים מול עולם שאין בו אלוה, אבל יש מי שמציל את העולם. הוא מקים תיבה. אברהם עושה יותר, והוא הולך ונותן דרשות –אבל זה עדיין לא דורו של אברהם – כי זה עדיין רק דרשות. הוא לוחם בנמרוד ועושה הפיכה – אבל זה עדיין לא דורו.

בדור של אברהם – הוא כבר מחנך. חינוך אמיתי הוא שתילה בלבבות. עד דורו של אברהם תפקיד העולם היה להציל את עצמו מהמבול,- ואת זה נוח עשה. אבל בדור הבא- זה היה כבר השתילה בלבבות.

זה פירוש המושג ישיבה שאברהם אבינו בנה. ישיבה – זה שהדברים יושבים על הלב.

לפעמים אנחנו תקועים בעולם של נוח – שאנו רק קוראים וצועקים ומתווכחים . אבל השלב הבא הוא השתילה.

בהקדמה של האש קודש לחובת התלמידים  – בד' חשוון היה היארצייט שלו. המיוחד באש קודש היה שהוא היה מחנך. בהקדמה הוא אומר שלמחנך יש גינה ובה יש פרחים, ואת הפרחים צריכים להשקות, וצריכים לדעת כמה שמש, ואי אפשר לתת לפרח הזה כמו לזה, וכל הזמן זה לשתול בליבם, ורק עכשיו אני מבין את דברי האש קודש.

אברהם נהייה גנן, בלך  – לך.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: