שיעור במגדל

שבע הספירות בפרשת וירא

השיעור במגדל, פרשת וירא תשעה. האזנה / קריאה

 

איך כל עליה בפרשה מרכיבה לנו עוד ספירה במהותו של אברהם אבינו – עמודו של עולם?

שבע הספירות:

נחלק את הלימוד לשבעה חלקים – לכל עליה. ראשון – חסד, שני – גבורה, שלישי – תפארת (או רחמים או אמת) וכן הלאה. אם הדברים נכונים זה פותח פתח גדול. לפרשת 'וירא' זה לא רק נכון אלא זה מופלא.  גם באברהם בעצמו אפשר לראות את שבע הספירות. גם בכל אחד מאתנו יש את שבע הספירות.

כל פרשת וירא היא אברהם אבינו. את אברהם ראינו בפרשה הראשונה – בלך-לך. וכעת אנו נפגשים עם הפרשה השניה של אברהם.

ראשון – חסד:

{א} וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: {ב} וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: {ג} וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: {ד} יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: {ה} וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: {ו} וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: {ז} וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: {ח} וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: {ט} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל: {י} וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: {יא} וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: {יב} וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: {יג} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: {יד} הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.                                                                                                                                    (בראשית פרק י"ח)

פסוק א' הוא ההתגלות של הקב"ה אל אברהם. המיוחד שבהתגלות זו הוא שהקב"ה מגיע ללא כל סיבה, הוא פשוט בא סתם – לבקר את החולה. (כפי שרש"י מסביר) הקב"ה נגלה אל אברהם, אבל פתאום יש הפתעה – לא מתכוננת – מגיעים שלושה אורחים. הם עדיין רחוקים מאברהם, ואברהם בכלל יושב "פתח האוהל כחום היום " כדי לחכות להם. ולעכשיו יש בעיה – מה יעשה? הרי יש לו את הקב"ה ויש לו את המלאכים? נכון לעשיו הם רק אורחים המשתחווים לאבק רגליהם. ע"פ רש"י (בפרוש השני) אברהם אומר לקב"ה – אני מתנצל, אבל "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה". והיאך הוא עושה זאת? איך אפשר להגיד 'תכף אשוב' לקב"ה?

נחזור לזה עוד מעט, אבל נראה בשביל מה הוא עוזב את הקב"ה. הוא הולך להכניס אורחים – והפועל החוזר בפרשה זו הוא המהירות. הוא עושה הכול מהר. אבל אגב, הם לא באמת אכלו (כפי שרש"י אומר). כלומר בפועל לא הייתה שום הכנסת אורחים. כל הבקר והצאן והעוגות, לא נעשה בהם כל שימוש. בפועל – מה שהוא אמר לקב"ה תמתין זה לא היה משתלם –כי הם לא קבלו כלום. המלאכים לא היו צריכים למה שהוא נתן. כלומר כל סיפור הכנסת האורחים הוא המהות של הכנסת האורחים, זה לא הפעולה בפועל. הנקודה השנייה במהות של הכנסת האורחים – היא הזריזות. הזריזות היא המוטיב שמוליך את אברהם במקומות שהיא הכי לא מתאימה. (עקידת יצחק) המהירות הזאת משפיעה באנרגיות על כולם –שרה, וישמעאל, וכולם. זה מהותה של הכנסת האורחים.

"והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" – הוא כבר לא עומד, אלא הוא יושב. כשהקב"ה בא הוא יושב,  אבל לכבודם הוא עומד! רש"י אומר: "והוא יושב" – מכאן למדו שהדיינים יושבים ואלוקים ניצב בעדת אל".

"והנה בן לשרה אשתך"- האם עכשיו הוא כבר יודע שהם מלאכים ולא עוברי אורח? לבסוף (כבר בשני של הפרשה) אברהם מלווה את האורחים ללוות אותם, ורש"י אומר: כסבור אורחים הם". היאך? הרי הם בישרו לו בשורה של מלאכים?

אם אברהם או שרה היו סבורים שהם מלאכי ה', היא בוודאי לא הייתה מצחקת, והוא לא היה עושה אולי את כל ההכנסת אורחים הזו. ה'רבנו בחיי' אומר שהוא התפעל כי כנראה יש באורחים שלו גם נבואה.

מה ראינו בראשון?

בשביל מה הגיע הקב"ה? לבקר את החולה. הביקור את החולה היא גמילות חסד שהיא מופלאה יותר מכל גמילות חסד אחרת שראינו אצל הקב"ה. כי כל חסד שעושה הקב"ה הוא חסד שאני מצפה לו. (קבירת משה, הוא מלביש כותנות עור לאדם וחוה) אבל ביום השלישי מגיע הקב"ה ומרפא את אברהם. לכאורה היום השלישי הוא היום שבו הכי כואב, ובו מתרפאים.

אברהם מכניס אורחים עם שרה ועם הנער – שרש"י אומר לנו שהוא ישמעאל. הכנסת האורחים הזאת היא תופעה מופלאה, והיא גדולה מהקבלת פני השכינה.

כשהקב"ה מגיע אל אברהם כאן הוא יאמר לו בהמשך – שהוא רוצה לדבר איתו על לוט ועל סדום. (כי זה גבורה וזה הדיין והקטיגור. ) הוא יסביר לנו מי זה אברהם – "המכסה אני מאברהם…ואברהם היו יהיה לגוי..". ואז : "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה". ורש"י אומר:

ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם, אלא תיקון סופרים  (ד) הוא זה (ב"ר מט, ז.

תיקון סופרים , זה הפשט. שהקב"ה בא לראות דירה בתחתונים, הוא בא לראות את אברהם ושרה.

והפרשה הזו מסתיימת (בסוף שני): "וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ". (פרק י"ח פסוק לג').

כל הפרשה היא "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". אבל למה נתאווה? ענה האדמו"ר הזקן – על תאוות לא שואלים שאלות.

טענת שרה – היא טוענת – האם אני אלד לבן תשעים שנה, ואברהם לבן מאה? והקב"ה אומר לה –מזה את מתפלאת – זה מופת, המופת הנס האלוקי הוא את.

התוס' יו"ט היה תלמיד מובהק של המהר"ל מפרג. ושאלו את התוס' יו"ט אם זה נכון שהמהר"ל עשה גולם? מה הבעיה חמהר"ל לעשות גולם, בטח זה נכון. אני אספר לכם משהו אחר שהוא עשה – אני מכיר גולם שהמהר"ל עשה ממנו תוס' יו"ט.

לקחת גולם – שיעשה את העולם אלוקות. לקחת עץ  – ולעשות אותו אשל בבאר שבע. אם את קיימת – אז מה את מתפלאת מתשעים שנה?

כל הפרשה הזאת היא חסד:

אמרה מידת החסד לפניו: מיום שבא אברהם לעולם לא שימשתי לפניך. (בראשית רבה)

מאברהם – הוא החסד. אברהם יודע שהקבלת אורחים גדולה לאין ערוך מהקבלת פני שכינה, כי היא השאיפה של השכינה בעולם. החסד שאברהם עושה הוא בעצם פינוקים, ומותרות, לא רק כי הם לא אוכלים בסוף, אלא תראו את ההשקעה שהוא נותן להם. מקור החסד- הוא החסד האלוקי – של "וירא אליו ה' לבקר את החולה". מהי מידת החסד? מידת החסד היא הבסיס של כל המידות – היא "ויהי אור". זה היום הראשון של הבריאה שהוא חסד. לא כתוב 'ויברא' או 'ויעש' את האור, אלא "ויהי" – האור התגלה מעומקי החושך ודוחה כל חושך שבעולם. מידת החסד אומרת ש"ויהי אור". חז"ל אומרים על הפסוק: "ויהי אור" – זה אברהם.

"עולם חסד ייבנה"  – זה היסוד הראשון של הנתינה ללא גבול. לאברהם יש את כל הסיבות להגיד לישמעאל מה לעשות לאורחים והוא לא יסכן את בריאותו. אבל הוא עושה הכול , כי הוא מבין שזה גמילות חסדים. זה הגדולה של אברהם אבינו.

המרכבה הזאת של אברהם – של החסד, בעולם, היא אלוקות. היא לגלות שכל המציאות היא אלוקות. "וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו". הקב"ה בוחר להגיד לאברהם על כל סיפור סדום, והנקודה של אברהם היא "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אברהם במעביר בנתינת כוח  – את הכוח לעשות צדקה. אברהם מגלה בעולם אומה שיכולה לגלות חסד. זה לשמור דרך ה'. אפשר להסביר – שעם ישראל יקיים תורה ומצוות. אבל הזוהר מסביר שאנו נשמור גם את דרך הקב"ה – שהיא צדקה. מה שעושה הקב"ה בעולם הוא צדקה- ואברהם ועמו – שמרו את דרך ה'.

זאת המידה הראשונה כדי שתהייה לקב"ה דירה בתחתונים. אני צריך להיות במקום בו אני מאמין שאין גבול לאלוקות, וממילא אין גבול לחד ולאלוקות. הקב"ה פותח את הפרשה ב"אין גבול" – של חסד של הקב"ה – בלי סיבה. חסד בלי סיבה כביכול מהקב"ה, ואז חסד בלי סיבה (או בלי שהוא מתממש ) של אברהם.

המדרש אומר על אברהם : "אהבת צדק ותשנא רשע". אהבת להצדיק את ברייותי , ותשנא להרשיעם.

שרי –ושרה: החתם סופר שואל – בשם שמתבלבלים בו בין י' לה' – לגבי גט. פלפול הלכתי שהוא בונה על הפרשה. אברהם כבר אמר לו הקב"ה – ששרה תלד. הוא גם אמר לו ששרי ייקרא שמה שרה- האם שרה יודעת את זה? החתם סופר מוכיח שכן, כי אם לא , היא לא הייתה מבינה את השם 'שרה'. כלומר היא יודעת הכול, היא מאמינה. והיא שומעת את האורחים – והיא לא רואה שדבר ה' הופיע דרכם, ועל זה הקב"ה כועס. לכן שכתוב "ותכחש שרה לאמור" – זה בגלל שהיא לא שמעה את הקב"ה, אלא היא שמעה מישהו אחר. אבל היא לא הכחישה את האמונה. אבל לקב"ה זה לא מקובל – כי הוא מצפה ממנה לראות את הסימן שהוא שולח.

שני – גבורה:

(טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ: {טז} וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם: {יז} וַיהוָֹה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: {יח} וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: {יט} כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: {כ} וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: {כא} אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה: {כב} וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה: {כג} וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע:

ארדה נא ואראה- מה הוא מבקש אישור מאברהם? אלא אומר רש"י "לימד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה" .אגב זה הלימוד השני לדיין. בפעם הראשונה זה שהקב"ה ניצב בעדת אל שהם דנים, ואז יש משפט על סדום ואדם לא יכול לדון אם הוא לא רואה את הדין. הקב"ה רוצה לרדת לסוף מעשיהם. כל הדיון מכאן ואילך הוא שאברהם מבקש על הצדיקים, ובזכות הצדיקים על כולם. כלומר השיטה הזו היא הפוכה ממידת החסד. הוא פועל בצמצום. מכאן ואילך הפרשה- שהיא הכי דוגמא לשיטת הצמצום בחשבון.

את תחילת הפרשה מתחיל הכול אברהם ב"ויגש".  אברהם אולי יושב, או עומד, אבל הוא נמצא שם, אז מה זה 'ויגש'?

אומר רש"י:

ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה ויגש יואב וגו' (שמואל-ב י, יג.), הגשה לפיוס ויגש אליו יהודה,  (ה) והגשה לתפלה ויגש אליהו הנביא (מלכים-א יח, לו.), ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות ולפיוס ולתפלה.

עם מי נכנס אברהם למלחמה? עם ה'. מה שורש המילה תפילה? 'פלילים'. אברהם תקן תפילת שחרית – "אל המקום אשר עמד". אבל מהיכן עמידה זו תפילה:? "ויעמוד פנחס ויפלל". כל תפילה- זה מפלילים.

יש שיחה של הרבי שהוא שואל – איזה מן דבר זה, הרי מידתו של אברהם היא חסד? כל עניינו הוא כ"כ הפוך, ואז פתאום אברהם ניגש ואומר לקב"ה "חלילה לך". הוא אומר לקב"ה- אל תהרוג צדיק עם רשע- וזו גבורה. אבל הוא משתמש בגבורה לצורך החסד. ונחזור בהמשך לדברי הרבי.

"חלילה לך – השופט כל הארץ לא יעשה משפט" – הכול כאן שיפוטיות. שאברהם התחיל במלחמת ארבעת המלכים את החמישה –ב"עין משפט".  ורש"י מלמד אותנו ש"חלילה לך" – "חולין הוא לך". חלל – זה ואקום. אם אלוקות לא תתגלה כאן  – ואין צמצום, אין גבורה, אז למעלה יהיה שם ה', ומה למטה? יהיה חלל.

כל ההמשך הוא על הצמצום:

{כד} אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: {כה} חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: {כו} וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: {כז} וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: {כח} אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: {כט} וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: {ל} וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: {לא} וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: {לב} וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה: {לג} וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

"התשחית בחמישה" – רש"י מלמד אותנו "והלא הם ט' לכל כרך, ואתה, צדיקו של עולם, תצטרף עמהם" – כלומר אברהם שואל אותו – אולי הוא יכול להצטרף אליהם?

ואז הוא אומר לקב"ה – עד עשר. אבל פחות הוא לא שאל. כי נוח היה שמונה סה"כ. נוח ואשתו ושלושת בניו – ושלוש נשותיהם. ועל תשעה כבר הוא שאל ב45, אז נשאר רק עשרה. ואז "וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו". עכשיו הלכה מידת הרחמים, ורש"י אומר: "כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין".

אברהם הוא הסניגור של העולם. סניגור לא יכול לדבר רק חסד, אלא ע"י גבורה שבחסד הוא מגיע. חסד בלי גבורה- זה חסד בלי צמצום ובלי כלים ובלי זמנים. חייבים דבר מצומצם כדי שהוא יפתח. הניסיון של אברהם בפרשה זו – "ויגש אברהם". המגמה שלו היא הצלת נפשות, ואם יש לו מסירות נפש על הצלת נפשות, ממילא הוא מתגלה גם כאיש מלחמה לצורך הצלת נפשות.

הקב"ה בא לראות את אברהם – כי רק בעולם האצילות אפשר לחבר את כל המידות. בעל החסד של ראשון, הוא בעל הגבורה של שני. הוא מצליח – כי אם יהיו עשרה הקב"ה לא ישחית (ולפי חלק מהמפרשים הוא לא ישחית אפילו את כל המקום). אבל אין כלום. ואין אפילו זימון. אין אפילו שניים שיצילו. גבורה – צריכה לקחת בסיכון, שבצמצום אתה לא רואה את החסד. זה דבר פלאי – בסוף מידת הגבורה לפעמים אומרים – "וואו- אין עשרה. הגבורה זה השתדלות וכיבוד היצר, וצמצום, הגבורה היא לדעת שזה חי רק בתוך גבולות.

חסד הוא אהבה אינסופית. ומשפחה זה גבורה. גבורה זה לצמצם את האהבה. הכוח ליצור המשכיות בעולם באמת. חסד הוא הבסיס עליו העולם נבנה. ה"יהי אור" חייב להיות לרקיע – חייב להיות מבדיל. יכול להיות ששני של פרשת "וירא" יסתיים בלי "כי טוב". היא מסתיימת בלי טוב – "כי נסתלק הדיין, ונסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג".

שלישי –תפארת :

הקדמה:

חסד וגבורה הם בעצם הבסיס של הכול. עולם חסד ייבנה. החסד הוא האור – והרצון האינסופי, והגבורה זה הכוח לגבל אותו ולהגביל אותו כדי שהוא יוכל לפעול. אני יכול להישאר בחסד וגבורה אבל זה בכלל לא נוגע בי. זה יכול להישאר בחלומות עצומים, אבל לא יקרה עם זה כלום. המפגש שלי עם הכול מתחיל במידה השלישית – קו האמצע, תפארת. – רחמים, אמת.

אברהם הוא חסד, יצחק –הוא גבורה, ויעקב הוא רחמים. רחמים באים לידי ביטוי כי משהו מעורר אותי לרחם. אדם יכול לצאת מהבית כולו כועס, ואז לפתע כשהוא רואה חתול – הרחמים אצלו מתעוררים. הרחמים ההלו הפשוטים – "כרחם אב על בנים", הם בעצם מורכבים מחסד וגבורה. החסד הגול הצטמצם בחתול החמוד, והחתול עורר אותי לגלות את מידת החסד שלי. מידת החסד הצטמצמה כעת.

מי גדול יותר – אברהם או לוט? מי הרבה ומי התלמיד? מי התלמיד שאהב את סדום כי אנשי סדום רעים וחטאים. יש ביטוי אצל ישעיהו : "ליעקב אשר פדה את אברהם" – כלומר מידת הרמים פודה את מידת החסד, כשיש פקק. כשהחסד פקוק – יעקב פודה את אברהם. אברהם סיים את 'שני' של הפרשה ב"אולי יהיו עשרה". האם הוא הצליח בפועל? לא. סדום חרבה? בוודאי. חמש ערים היו אבל רק ארבע חרבו – וצוער נשארה. וזה הסיפור של שלישי. עיר אחת נותרה על תילה, לא בזכות אברהם, אלא בזכות לוט שעורר את מידת אברהם.

  • וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה:

לוט הוא צדיק מופלא. לוט לא פוגש את האורחים בית בסתר, אלא הוא פוגש אותם בשער סדום. הוא לוקח איתו וכל פסוק הוא לימוד זכות על לוט.

{ב} וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין: {ג} וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:

לוט אולי הוא לא אברהם, אבל "ויפצר בם מאד". והוא אופה מצות ("פסח היה), ועושה להם משתה. בפרק י"ח התחלנו ב"הנה שלושה אנשים", וכאן "שני אנשים". כשיש אברהם והקב"ה – הם מרגישים אנשים, אבל כשזה לוט – זה כבר מלאכים לידו.

{ד} טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה: {ה} וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם: {ו} וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו:

במצרים יש פתח, ויש משקוף ודם. זוכרים?

{ז} וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ:

"וירעו אותנו המצרים ויענונו" זוכרים?

{ח} הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.

זה נשמע מזעזע, אבל יש אורחים. ומצד שני –יש משפחה של צדיקים כי "איש לא ידעם". והוא רק אומר להם שלא יעשו שום דבר לאורחים. ולוט יוצא בעצמו. הוא הולך ומפציר בהם, הוא לא שולח שליחים.

{ט} וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת: {י} וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ: {יא} וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח: {יב} וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם:

לוט מנסה במידת הרחמים.

{יג} כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ: {יד} וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית יְהוָה אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו:

זוכרים – :"קומו צאו מתוך עמי".

{טו} וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר:

בחיפזון, ו"לא יכלו להתמהמה". זוכרים?

{טז} וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:

לא רק שלוט לא יכול לקחת את בנותיו, אלא הוא לא יכול ללכת לבד.

{יז} וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה:

מי נמצא בהר? אברהם. והרי זה לכאורה ברור שהוא יברח לשם. אבל:

{יח} וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי: {יט} הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי: {כ} הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.

מסביר רש"י: "פן תדבקני הרעה" – אם אני ליד הצדיק ,אז רואים מי אני. ואני לא יכול להיות ליד השמש. וכאן גורמים את שלישי –במצער –שתחי נפשו שם. וברביעי נראה שבקשתו של לוט מתמלאת לגמרי – הוא ניצל, וצוער ניצלת בזכותו. ורק ארבעה ערים חרבו.

כל הפעולה של המלאכים עם לוט הם רחמים. החרמים מצטמצמים ומצטמצמים – חתן, בניך, אשתך – כלום. וגם אתה צריך חקת ביד. ואז לוט אומר – אברהם ביקש עשרה והוא לא הצליח על עיר אחת, אבל אני מבקש – על עיר אחת. האם אני יכול להציל את העיר בזכותי? וכך מסתיימת הפרשה. למה דווקא פה? כי סוף הבקשה הזאת – זה מידת הרחמים של הקב"ה. זה חסד וגבורה – איך זה קשור אלי. כי גם לוט – שהוא הכי רחוק, גם אליו זה קשור. לוט – הוא לא אברהם ולא יצחק, אלא הוא בבחינת "עם אלוהי יעקב". בסיפור כאן הוא לוט, אבל הלוט עדיין לא הוסר.

לוט אומר שמידת הרחמים לא יכולה להופיע אם מתמקדים רק בחסד וגבורה. הפרשה כאילו נחתכת והתשובה עוד לא ניתנת ללוט. ולכאורה אין כל סיכוי, כי אם אברהם לא הצליח, אז איך לוט יצליח? אלא זה מידת הרחמים. מידת הרחמים – היא מהמקום הכי תחתון מעוררים את הרחמים הכי עליונים. לומד למד לחזר אחר האורחים –מאברהם. לוט היא ידו הארוכה של אברהם – שהיא מגיעה עד המקום הכי נמוך.

היעקב שפודה את אברהם מופיע דר המלאכים. האחד שבא להשחית והשני שבא להציל. כל שניה מאיצים בו שלא יעצור,.. ההרה אמלט, ואל תסתכל, ואז הרחמים של לוט- "אל נא ה'" – הרי הגדלת חסדך עמדי.

ולכן התפארת והרחמים – היא אמת. כי אמת זה מידת הרחמים. יעקב הוא אמת שהוא כולל את כל השבטים בכול המציאויות. הרחמים זה האמת. האמת היא מה שמתייחסת למציאות – וזה קו האמצע – שמחבר אותי עם החסד והגבורה.

ר' הלל פאריצר- עד שהגיע אל האדמו"ר הזקן הוא היה בסיגופים, ותעניות, ומאד שהגיע אל בעל התניא הוא מבקש הלוואי שעה אחת בינוני.

רביעי – נצח:

לאחר חסד, גבורה, ורחמים, ועכשיו צריך "נצח". לאחר שיש חסד וגבורה ורחמים, עכשיו צריך ללכת עם זה קדימה. עכשיו צריך לזוז. ויש רגל ימין ורגל שמאל. שתיהם רצות, אבל הימנית עפה, והשמאלית ממקדת. "נצח והוד" =יכים ובועז- "תרין שוקין". התפקיד שלהם הוא אותו תפקיד. "והנצח זו ירושלים" – שתהא מתפשטת עד דמשק, "ההוד " –בית המקדש בו שועלים מחבלים בו. הוא ממקום, ועכשיו שועלים הולכים בו. לכן הוא קשה, ומנודה ומסובך.

רביעי של הפרשה – נראה שילוב של כל מיני דברים.

החלק הראשון הוא הסיום של שלישי, והחלק השלישי קשור לחמישי. והאמצע בכלל לא קשור. החלק הראשון:

סדום – ובנותיו של לוט:

(כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: {כב} מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר: {כג} הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה: {כד} וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם: {כה} וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה: {כו} וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח: {כז} וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהוָה: {כח} וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן: {כט} וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט: {ל} וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו: {לא} וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: {לב} לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: {לג} וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ: {לד} וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: {לה} וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ: {לו} וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: {לז} וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: {לח} וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם: (ס)

"וישכב עמה בלילה הוא". בדודאים זה נאמר. ושם רש"י אומר- שהקב"ה סייע. וכך גם כאן. הקב"ה סובב את הכול. כי מהסיבובים הללו – הגיעה רות. וזה מואב. ובלילה השני – שהוא קצת פחות לא יפה – זה כבר לא משיח בן דוד. לכן זה "בלילה ההוא". צריך להיות חושך הכי גדול כדי שזה יהיה "הוא". ומבלילה "הוא" – יוצר דוד. מהבלילה "ההוא" – יוצאת ערפה . היא אישה צדקת אבל היא לא משיח בן דוד.

לכאורה זה שייך לשלישי – אבל למה זה כאן ברביעי?

חלק שני:  – אבימלך ואברהם.

{א} וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: {ב} וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: {ג} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: {ד} וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: {ה} הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת: {ו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ: {ז} וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: {ח} וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד: {ט} וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי: {י} וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: {יא} וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי: {יב} וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה: {יג} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא: {יד} וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ: {טו} וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב: {טז} וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת: {יז} וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ: {יח} כִּי עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם: (ס)                                                                                                                             (פרק כ')

חלק שלישי:

{א} וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: {ב} וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים: {ג} וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: {ד} וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים.                                                                                        (פרק כ"א)

הרי זה לא שייך לחמישי?

מה קרה בסיפור אבימלך? "עצור עצר ה' ב מידת יום רביעי היא נצח. שלושת הסיפורים של רביעי הם המערה של מואב ועמון, "עצור עצר ה' בעד כל רחם " – נגמר, ו"ה' פקד את שרה כאשר דיבר". רביעי זה איך הנצח מופיע בעולם. כשאתה תופס את הקוד של הפרשה- הכול משתנה.

עד שלישי זה איך הרחמים מעוררים את החסד. ואז עוצרים במתח. ואז ברביעי – פסק הדין של הנצח. פסק הדין הוא רחמים יביאו לנצח. כי לוט ממשיך את אברהם – והאלוקות ממשיכה אצל לוט ואצל כל אדם. רעיון הנצח ימשיך בעולם. אברהם הולך "אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" – זה התפילת שחרית של אברהם. אברם "עודנו עומד לפני ה"' ובעצם זה ה' אצל אברהם, אלא זה "פני ה' נקבילה" – כי אברהם עודנו עומד את פני ה'. החמה והלבנה. זה דירה בתחתונים. שם הוא מתקן לנו תפילת עמידה. משם הוא רואה את קיטור הכבשן, ואת המערה – את "בלילה הוא".

אתם יודעים מה קורה לאבימלך? הוא מלך נפלא, מלך גרר. אבימלך הוא לא סדום ולא פרעה, אלא זה "ויסע משם" – זה מדרגה אחרת. אברהם גר שם ימים רבים, והוא מתנהג בצורה אחרת. הקב"ה מגיע לדבר עמו בחלום.

בעליה הבאה- חמישי, אברהם עושה משתמה גדול ביום היגמל את הנער . למה משתה גדול?  אומר רש"י – שהיו בו מגדולי הדור. מי הם גדולי הדור? משם ועבר ואבימלך. אבימלך הוא גדול הדור – והוא מתקרב לשרה- והוא פוגע בנצח, והתוצאה היא אין – נצח – עקרות. עד שרה לא היה עקרות בעולם. המילה המנחה של בראית ונוח – זה "ויולד". רק אצל שרה- "אין לה ולד", ואז רבקה, ואז רחל, ואז בעצם לאה: "ותעמוד מלדת" – חזרה לעקרותה. אבל נתאווה הקב"ה לתפילתם – לנצח, ואז זכר את רחל. נצח זה כל רביעי. נצח זה מה שבא כל הפרשה כאן דרך נשים.

היום הרביעי הוא המאורות –איך האור בא לידי ביטוי. זה הרגליים של המאורות.

חמישי – הוד:

ההוד זו הרגל השמאלית. "ההוד" זה הגבורה של החסד. היא גם הולכת, אבל היא ממקדת. היא הולכת קשה יותר. (נצח –ממוקד מטרה, והוד – ממוקד לצעד צעד)

(ה) וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ: {ו} וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי: {ז} וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו: {ח} וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק: {ט} וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: {י} וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: {יא} וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: {יב} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: {יג} וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא: {יד} וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע: {טו} וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם: {טז} וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ: {יז} וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם: {יח} קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ: {יט} וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר: {כ} וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת: {כא} וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

זה אברהם שמגרש את ישמעאל – כדי לדאוג לנצח להמשיך. זה הדיון בין אברהם ושרה –איך הנצח של יצחק נמשך.

"בן האמה הזאת" – והוא לא בן אברהם? לאברהם זה קשה. לכן "וירע". אבל הקב"ה בא ואומר לו – ביצחק ייקרא לך זרע, ומה אם ישמעאל ? גם הוא יחיה, – "לגוי אשימנו". אבל הוא עדיין "בן האמה". כי עצם זרעך – זה המשכיות – של נצח. ואז עקידת ישמעאל.

"כל אשר תאמר אליך שרה שמה בקולה". רש"י אומר: "מכאן שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". טפל זה לא קטן, אלא העיקר הוא שרה. אברהם הוא זה שמביא את הכול בחוץ. בתוספתא כתוב: "ישפוט ה' ביני ובינך" – ושואלים חז"ל – מה חמסי עליך? על מה היא כועסת, הרי היא נתנה את הגר לפני אברהם, ואברהם מתייחס אליה גם בתורה שפחה, אלא כשהיא אמרה –"ישפוט ה' ביני ובינך" זה רומז ל"כל אשר תאמר".

אמרה לו שרה לאברהם, גרש האמה הזאת, אמר לה  – אחר שעשינוה גבירה נעשה שפחה ונגרשנה? מה הבריות אומרות? חילול ה' בדבר. אמרה לו: אתה אומר חילול ה' ומה הבריות אומרות, ואני אומרת לא יירש…. אם ישמעאל ישפיע על יצחק זהו חילול ה'. "הואיל ואתה אומר חילול ה' כך, ואתה אומר חילול ה' כך – ישפוט ה' ביני ובינך. (תוספתא בסוטה)

נצח זה ללכת קדימה. "לו ישמעאל יחיה לפניך", אבל הוד זה כבר לשקול את הצעדים. אברהם הוא הנצח, אבל שרה היא המאזנת שבהוד.

נצח והוד – תרין שוקין שלא מתפרדין – אי אפשר ללכת עם רגל אחת, ורביעי וחמישי הם נצח והוד.

שישי-  היסוד:

"יסוד צדיק בשבעה נעלם" – בפסוק:

"לְךָ יְהוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה והתפארת והנצח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְהוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ"

מכל האושפזין – את יוסף צריכים הקודמים לו והבאים אחריו. יוסף הוא חצי אב וחצי בן. כשיעקב יורד למצרים, ורק דבר אחר מרגיע אותו – שיוסף ישית ידו עליך. אם הוא צדיק – זה לא משנה אבא ובן, אין דורות, יש רק צדיק.

משה רבנו לוקח איתו את כל ישראל ארבעים שנה  הוא לוקח את עצמות יוסף. כי כדי להיכנס לארץ או לרדת למצרים אתה חייב להיות דבוק ביוסף.

הצדיק כ"כ נעלם. "יוסף ה' לי בן אחר" יש בן קרוב, ויש בן אחר. אחר – הוא רבי אלישע בן אבויה. ויוסף הוא מי שמטפל באחרים.

שישי זה לגלות את הצדיק:

(כב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: {כג} וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: {כד} וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: {כה} וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: {כו} וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם: {כז} וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית: {כח} וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: {כט} וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה: {ל} וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת: {לא} עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם: {לב} וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים: {לג} וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה אֵל עוֹלָם: {לד} וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים.

כולם באים אל אברהם ומבינים שה' עמו – "אלוקים אתך", כי כל מה שהוא עושה זה בביטול הגמור לקב"ה – כי הוא הצדיק. ביוסף זה "בלעדי האלוקים יענה את שלום פרעה.". ואצל יצחק" ה' עמך". רש"י אומר – "אלוקים עמך" – "לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, משם הוא יצא שלם". אצל יעקב כתוב: "ויבא יעקב שלם עיר שכם" – אומר רש"י – "כהבריות שאומרות יצא זה מבין שני האריות". הוא נהייה שלם מלבן ומעשיו. אין הכוונה שהוא בתהליך שיקום עכשיו מהאריות. אלא עכשיו הוא שלם.

ועכשיו הם אומרים לאברהם ש"אלוקים עמו". הם חשבו בהתחלה שהוא רק חסד ועכשיו הם מגלים שהוא הכול. אתה כבר מתגלה דרך לוט.  ואח"כ עם המלכים –הוא נלחם, ואז מכלי צדק אומר : "ברוך אברם לאל עליון". והסיום: "ונפקדה אשתו לזקוניו" – זה לא נפקדה אשתו, אלא הוא עבר את כל הדינים – זה הצדיק.

צדיק שייך גם לעולם וגם לשמיים.

ואז הם רוצים לעשות עם אברהם הסכם – שהצדקות שלו תימשך בדורות הבאים, אבל אתה תהייה מחויב להיות עמנו. ואברהם אומר "ואנכי אשבע". ואז הצדיק – מוכיח אותו על אודות באר המים. החטא של לוט הוא שלא הוכיח את אנשי סדום.

לא מכירים אולי מי זה הצדיק, וכבר בדור הבא – אבימלך ינסה לזרוק את יצחק ויעביר אותו מבאר לבאר, ולבסוף הוא יחנה בנחל גרר. אבל גם שם הוא יגיד :"ראה ראינו כי היה ה' עמך" –זה הצדיק.

ולבסוף אברהם : "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' אל עולם". רש"י אומר:

אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה.): ויקרא שם וגו'. על ידי אותו אשל, נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י:):

כבר דיברנו על גמילות חסדים. שם היה לחם בשר וחמאה, ועכשיו צריך גם קינוחים. גם הפרטים הקטנים הללו – זה הכנסת אורחים. וחז"ל אומרים (הרבנו בחיי מביא) " הקים סנהדרין אם יש סכסוכים בין האורחים.

כשמתכננים בניין, את היסוד בתכנון מתכננים בסוף. ברור שחייבים להכין אותו בסוף , כי זו ההמשכה וההפריה. היסוד – יש נצח ויש הוד, והיסוד זה אות ברית קודש. זה התאווה – ההפריה זה התאווה. זה החשק הפנימי מכל הכוחות . וכמו שהרחמים זה בא אלי, אז היסוד זה איך 'תרין שוקין' (או 'תרין דעין' או 'כליות' – כמובא בזוהר) באים לידי ביטוי אצלי .

שביעי –  מלכות: ("לך ה' הממלכה". – עקידת יצחק)

על עקידת יצחק אומרים חז"ל : "קח נא את בנך": ורש"י אומר:

קח נא. אין נא אלא לשון בקשה ("ניסיתיך בעשר ניסיונות" – לשון המדרש) אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש (שם).

מה פירוש המילה נא? אלא רש"י מביא את המדרש והוא אומר שזה פשוטו של מקרא, פשוטו של הניסיון. ודברי חז"ל מעוררים תמיהה –כי הרי למה שיגידו שאין בניסיונות האחרים ממש, הרי מה זה אור כשדים? מה זה לך-לך? מהיכן הגיעה הביטוי ש"אין בהם ממש"?  (יש אפילו מי ששואל יותר- ניסיון "אור כשדים' היה אולי יותר גדול, כי שם הוא הולך למסור את נפשו, ולא היה בכלל ציווי. )

האמא בשבעה בניה –  אומרת "אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" ובכול זאת עקידת יצחק היא הבסיס לכל המסירות נפש בעולם. האברבנאל אומר: "כל קרן ישראל וזכותם של ישראל לפני אביהם שבשמיים". מה מיוחד דווקא פה? כשאדם מוסר את נפשו על אמונה הוא ניסיון קשה מאד. כשאדם מוכן למסור גם את נפש בניו ובנותיו. זה "והאמין בה'" – שאי אפשר להאמין את זה.

כל מסירות נפש = אני מוסר את נפשי על אמונה שאני מאמין. כי אם זה גופי, ממוני, הבית שלי, אשתי, הילדים שלי , והאמונה שלי – אני בוחר באמונה. כי אשתי, ובני, וממוני – הוא בגלל האמונה. אבל אברהם ביקש לשים על המזבח – את האמונה. הוא רצה לשחוט את האמונה עצמה. קח את האמונה שלך – ותשחט אתה. קח את נצח ישראל ,ואת כלל ישראל ותהרוג את כל מה שאתה לוחם עליו מאה ארבעים שנה. וזה לשון בקשה – כדי שלא יגידו שבשאר אין ממש.

כל הניסיונות היו אדירים. אבל "אין עוד מלבדו" – זה הממש. ניסיון האמונה – זה הממש. "לית ליה מגרמיה כלום" – זה הממלכה. שאתה ה' לבדך.

ספירת המלכות –זה דוד מלך ישראל – הלבנה. כי ללבנה אין בכלל אור משלה. כי כול אורה הוא מהחמה. כל מה שהיא מאירה בעולם זה כי "לית ליה מגרמי כלום".

כל הזמן אומרים לזכור את האפר של עקידת יצחק, אבל היה אפר רק של האייל! האיל היה באמת באמת תחת יצחק "ויעלהו לעולם תחת בנו", אומר רש"י:

תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר, יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן.

אלא בכול פעולה הוא אומר – שזה כאיל בנו שחוט. כאילו דמו זרוק, וכאילו הוא מופשט, וכאילו הוא כבר נעשה דשן.

"לך ה' הממלכה" – זה הרגל האחרונה של המרכבה- זה דוד המלך. אם יש לי משהו – זה כבר לא "לך ה' הממלכה" – זה "אין עוד" – הכול המלוכה של הקב"ה.

רחב מקבלת את המרגלים ואומרת להם שכל העולם שמע שה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. היא אינה אומרת "אין עוד". מה ההבדל? כל ההבדל הוא ספירת המלכות .היא אומרת את הכול – שה' הוא הכול – אבל יש עוד דברים חוץ מזה. שמשה רבנו אמר "אין עוד" –זה אין עוד עוד. (האדמו"ר הזקן). "עוד עוד" = זה הכול הקב"ה, אבל בכול זאת טיפה אחת של משהו שזה לא ממנו.

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" – מה שעמד עלינו לכלותינו – זה "שלא אחד בלבד".

לכן ספירת המלכות היא גם הכי קלה, אבל גם הכי קשה. מלכות זה "לית ליה מגרמיה כלום".

בפרשת עקידת יצחק – יש יראת אלוקים, אבל לא אמונה.  "עתה ידעתי כי ירא אלוקים עתה" – עתה ידעתי שאין אצלך שום דבר בעולם חות מאלוקים. והספורנו אומר:

ממני. שאתה ירא אלהים יותר ממני שאני מלאך וראוי למעלה יותר ממני כאמרם ז"ל גדולים צדיקים וכו'. שאתה בפעל ירא אלהים כמו שהיה האל יודע קודם לכן שהיית ירא אלהים בכח ותפול ידיעתו הפועלת על הנמצא בפעל.

בסוף הפרשה לא כתוב "ממני" – כי בסוף זה הקב"ה. אבל בהתחלה – המלאך הוא הדובר והוא אומר לאברהם שהוא מבין למה הקב"ה מולך בעולם רק דרכך, כי אני לא במדרגה שלך בכלל.

עקידת יצחק זה מסירות נפש, שאני מוסר את אמונתי. לא שאני מוסר את עצמי על האמונה – אלא אני מוסר את האמונה ממש.

אנו מתפללים לקב"ה: "זכור עקידת יצחק" . כי זה מסירת האמונה. לכן הקב"ה ביקש ממנו שהוא יעמוד בניסיון הזה.  זה להעלות את כל האמונה קליל לה'.

ובסיום של שביעי? מעכה:

(כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ: {כא} אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם: {כב} וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל: {כג} וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם: {כד} וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.

רש"י אומר שהכול בא בשביל רבקה.( ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה)  אבל הכול אני מבין, אבל למה הפסוק האחרון אחרי רבקה: "ופילגשו ושמה ראומה", בשביל מה?

התחלנו ב"וירא ה'", ומסיימים ב"מעכה" – למה הורסים בסוף?

אחר האדמור"ים שסיימו לקרא את זה, נתן דפיקה על הסטנדר, ואמר ש"הכול אין עוד מעכה מעכה" – מלוך על כל העולם. אתם מבינים שאברהם יכול לעשות הכול רק כשיש לוט? בעקידת יצחק מגיעים כל האנשים הללו – כי הם מעוכים וכתותים – כי אין עוד. הכול זה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".

מלכות – של אברהם. חסד שמופיע בגבורה, וברחמים, בנצח ובהוד, ביסוד, ובמלכות. הוא לוקח את הנערים איתו כדי לקחת את הנערים יחדיו לבאר שבע. והסיום של העקידה לא הסתיים על ההר- אלא איך ההר יורד למטה. איך ההר יורד לבאר שבע. ולא רק לנערים עם החמור – ישמעאל ואליעזר, אלא איך ההר יורד לפילגש ושמה ראומה – והיא מראה שהכול מעוך – ואין עוד מלבדו.

אם התורה מסתדרת בעליות ע"פ הספירות זה אור אחר לגמרי.

אם אין מלכות אין כלום.

חייבים את המלכות:

ה' אייר תש"ח,  יושב בתל – אביב, ר' יעקב מאוסיאטין, והוא בהתרגשות עצומה והוא עושה טיש, הוא מתחיל להגיד: למנצח לדוד להזכיר אלוקים להצילני ה' לעזרת חושה (פרק ע' בתהילים) וכו'.

להזכיר מה לאלוקים? הרי הוא יודע הכול, אז מה יש להזכיר לו?

המדרש אומר – זה המשך של הפסוקים הקודמים . בפרק ס"ט – "כי אלוקים יושיע יון ויבנו ערי יהודה…וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו שם… " משל למלך – שכעס על הרועה וכעס על צאנו. עמד ושבר את הגדרות ופיזר את צאנו ושלח את הרועה. יום אחד נכמרו רחמיו, עמד ובנה את הגדרות, וכינס את הצאן , כי "אלוקים יושיע ציון וכו'. בא הרועה ואמר – ואותי – שכחת?

הם יכולים לעצור ביסוד. אבל מה עם המשיח? מה עם דוד? הכול בנוי והכול מוכן, אבל מה עם המשיח? האדמו"ר החל לשמוח, ולבכות ביחד.

זה בה' באייר – יש הכול, אבל צריכים לזכור את המשיח. זה הניסיון של המלכות.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: