שיעור במגדל

הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם

השיעור במגדל, פרשת חיי שרה תשעה. האזנה / קריאה


 

'האיש שיצר את הזרם'

 

א.שבע הספירות בפרשה * ב. יום-הולדת לרבי הרש"ב * ג. תמימה במעשיה – עגלתא תמימה * ד. אברהם שרה וישמעאל * ה. תמימות – הביטול אל המקור * ו. "הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם" – מצוות עשה. * ז. תמימותה של שרה* ח. עם בני עם יצחק * ט. "האיש שיצר את הזרם" * י. עגלה תמימה או ערופה? יא. התמקרות.

 

שבע הספירות בפרשה:

נעבור בקצרה 'על רגל אחת' על העליות בפרשה, כדי לראות בהם את רצף הספירות אותו התחלנו לראות בשבוע שעבר – פרשת וירא.

כל ראשון עוסק בחסד. חסד של אברהם שהוא קובר את שרה. חסד של אברהם שהוא קונה את המערה למרות שהיא שייכת לו.

שני בפרשה הוא כל כולו גבורה. גבורה זה הצמצום של החסד – להופיע אותו בגדלות. אברהם כבר זקן בא בימים והוא רוצה לחתן את יצחק. אז מה הוא אומר לאבימלך? הוא מדבר רק בלשו שלילית:

{ג} וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: {ד} כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: {ה} וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם: {ו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה: {ז} יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם: {ח} וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.                                                                            (בראשית פרק כ"ד)

העיקר בדברי אברהם הוא השליליות. היא מה אבימלך אסור לו לעשות. שלא יקח אישה מבנות כנען, שלא ישיב את יצחק לשם. כל הגבורה היא הצמצום של החסד וההמשכה שלו. כדי להמשיך את החסד בהופעה עליונה יותר חייבים את כוח הגבורה – הצמצום.

שלישי בפרשה הוא התפארת – הוא הרחמים. מה זה רחמים? אליעזר רוצה למצוא אישה ליצחק והוא מבקש את עזקת הקב"ה בכך:

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.  (בראשית פרק כ"ד פסוק יד')

זה רחמים של הקב"ה – שמביא את החסד לידי ביטוי לאליעזר. וזה רחמים של רבקה שמשקה את כל הגמלים, ולא רק משקה, אלא היא מחכה "עד אם כלו לשתות". שיא הרחמים זה גם על הגמלים. גמלים זה מלשון גמילות חסדים. יחסי גומלין הם יחסים בין שני צדדים. הקב"ה משפיע עלינו את הופעתו ברחמים גדולים. גם כשאנו לא מתנהגים כפי שהקב"ה רוצה מאיתנו, גם אז הוא עוזר לנו תמיד. גם כשאליעזר מבקש שלא כהוגן, גם אז הקב"ה ברחמיו העצומים עוזר לנו להופיע אלוקות בעולם.

רביעי היא כבר עליית הנצח. העלייה בה גם הגויים מודים שהכול מלמעלה:

{נ} וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב: {נא} הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: {נב} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהוָה.

משפחת רבקה מסכימה לבקשת אליעזר והם מסכימים שרבקה תינשא ליצחק. זה המשכיות הנצח של הקב"ה. ברגע שאליעזר מצליח להביא אישה ליצחק הוא ממשיך את הנצחיות שהתחיל אברהם אבינו להופיע. הוא ממשיך עם הנצחיות של הקב"ה. אחי רבקה מבינים שהכול זה נצח – מהקב"ה, אז אין להם אפשרות להתנגד כי "מה' יצא הדבר".  עליית נצח היא עליית ההתמדה – ההולכה הזאת שאי אפשר לעצור אותה.

עליית חמישי היא כבר ההוד. ההוא הוא הצמצום של הנצח. ההוד הוא הניסיון לעכב את הדברים, הניסיון ליצור מחסומים בדרך. אבל הקב"ה ממשיך את הופעת הנצח – גם כשיש קצת קשיים. פתאום אחי רבקה תופסים 'רגליים קרות' – ופתאום רוצים לשאול את הנערה מה דעתה. רבקה מסכימה, והיא מגיעה ליצחק כדי להמשיך את הנצח. ההוד הוא הצמצום של הנצח – שמוביל אל ההופעה היותר עליונה של הנצח. תמיד יהיו קצת קשיים בדרך להופיע את הנצח,  – זה ההוד, אבל אם אמונה חזקה אפשר להתגבר על הכל ולהופיע את הנצח בהופעה העליונה שלו.

עליית שישי היא היסוד – היא הצדיק. בעליית שישי כולם חוזרים על הצדיק. אברהם אבינו מת וכולם מגיעים לקבור אותו. כולם מגיעים אל הצדיק לחלוק לו כבוד אחרון. כולם חוזרים אל היסוד –אל המקור אל כל הופעת האלוקות בעולם. כפי שנראה בהמשך השיחה – ונברר כיצד אברהם ושרה הם המקור של הכול –הם היסוד. (אברהם שולח את כל הכוחות מקטורה – ארצה בני קדם)

שביעי האחרון היא עליית המלכות. גם בפרשה זו כמו בפרשה הקודמת, יש לנו עלייה אחרונה שנראית כעלייה בכלל לא חשובה המפרטת לנו את תולדותיו של ישמעאל. וקשה להבין מדוע כ"כ חשוב לפרט לנו אותם? ואיך בכלל זה ספירת המלכות? אלא יש להבין – שישמעאל הוא הסימן לכך שגם במקומות הכי נמוכים, גם שם הקב"ה יכול להופיע את אלוקותו. גם במקומות הכי חשוכים למטה – המקומות הכי ישמעאלים – הקב"ה יכול להשרות את שכינתו.

כ' חשון – יום-הולדת הרבי הרש"ב:

היום הוא יום כ' בחשוון – יום הולדתו של הרבי הרש"ב. לרבי הרש"ב מיוחס חידוש גדול מאד בתורת חב"ד. הרבי הרש"ב חידש את מושג הישיבה – "ישיבת תומכי תמימים". במקום המושג 'לומדי תורה' או 'בחורי ישיבה' הוא חידש את המושג תמימים. הייחודיות של הישיבה הייתה ההבנה שחסידות זה לימוד. הרבי הרש"ב יצר את מבנה החסידות ואת לימודה של כל תורה חב"ד.    

בחב"ד עיקרון מהותי מאד הוא עניין השליחות. אין אחד מאתנו שלא הגיע לחור של העולם ולא מצא שם את שליח חב"ד. שליח חב"ד הוא אדם – 'תמים' שצריך לדעת איך להשפיע ולא להיות מושפע. הוא עומד במקומות הכי קשים בהם ההתמודדיות הכי קשות – אבל השליח צריך לדעת לעמוד בהם ולהיות רק משפיע ולא מושפע.

על בסיס הפרשה שלנו נבין כיצד אדם יכול להיות רק משפיע ולא מושפע. לפי הפרשה שלנו ננסה להבין מה פירוש להיות תמים. מה פירוש "תמים תהייה עם ה' אלוקיך". אברהם ושרה הם התמימים.

תמימה במעשיה – "עגלתא תמימה":

הפרשה שלנו פותחת בפסוק מופלא אך בעייתי:

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

הרים וגבעות נדרשו על פסוק זה, זאת בעקבות כמה שאלות העולות מקריאת הפסוק. קודם כל יש להבין מדוע כפילות הלשון על 'חיי שרה'? מה גם שהרי היא מתה עכשיו, ולא חיה. בנוסף לכך יש להבין מדוע כשאומרים לנו את מניין שנות חייה – מדוע זה שנה שנה שנה? הרי היה אפשר לכתוב את כל המניין ביחד?

רש"י אומר:

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו,  בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי: שני חיי שרה. כלן שוין לטובה.

כלומר רש"י עונה לנו כאן מדוע המניין של השנים הוא שנה שנה שנה.

מקורו של רש"י הוא במדרש רבה:

[כג, א] ויהיו חיי שרה מאה שנה (תהלים לז) יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים, בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת עשרים שנה לחטא, ד"א יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימה, ונחלתם לעולם תהיה שנאמר ויהיו חיי שרה, מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא.                                                                   (בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה נח' אות א')

הפסוקים בתהילים אומרים:

{יח} יוֹדֵעַ יְהוָה יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה: {יט} לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ.

המדרש הראשון הבין את הפסוק כך שכמו שהימים תמימים גם הצדיקים תמימים. המדרש השני מסביר את התמימות רק בשרה, ואומר שהיא העגלה התמימה. על מדרש זה יש לשאול כמה שאלות:

  • בתחילה המדרש שהביא רש"י אומר שבת עשרים היא כמו בת ז' לנוי, ובת ק' כבת כ' לחטא. אבל לכאורה זה ההפך מן ההגיון אותו אנו מכירים כיום. הרי יופי לכאורה הוא דווקא בגיל היותר מבוגר – בגיל עשרים. לכן יש להבין מדוע המדרש אומר דווקא על בת ז' שהיא יותר יפה. גם בחטא המדרש לכאורה הפוך. כי בת ק' כבר אין לה כוח לחטוא וממילא היא חוטא פחות מאשר בת כ'. לכן המדרש היה צריך להיות הפוך. (יש מדרשים שלכן הפכו את הדברים – החליפו בין חטא ויופי, אבל רש"י ומדרש רבה גרסו כך)
  • שאלה נוספת היא מהיכן הגיע המדרש לכך ששרה היא עגלה תמימה? מה הקשר בכלל לעגלה, והאם יש קשר לעגלה ערופה?

אברהם, שרה וישמעאל:

כפי שכבר הזכרנו, השאלה שרש"י והמדרש עונים לנו עליה היא מדוע המניין של שנות חייה של שרה הוא לפי שנה שנה שנה. אך צריכים אנו לזכור שבהמשך פרשתנו הוא פוגשים גם את מותם של אברהם וישמעאל בנו.

אצל אברהם כתוב בעליית היסוד –שישי: "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים". (בראשית כ"ה, ז'). גם כאן המניין הוא שנה שנה שנה, ולכן רש"י אומר: "בן ק' כבן ע', ובן ע' כבן ה' בלא חטא", כפי שנאמר אצל שרה. אבל השוני הוא שעל אברהם רש"י לא אמר לנו שכל השנים שווים לטובה, ונדון בכך בהמשך.

אצל ישמעל כתוב: "וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כ"ה, יז') כאן רש"י לא אומר לנו את הדרש הקבוע על מניין השנים, אלא הוא רק מתייס ללשון "ויגוע": "לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים". אצל ישמעאל לא נאמר "אשר חי" כמו שנאמר אצל אברהם ושרה (הכפילות "חיי שרה")

נחזור לנושא זה בהמשך כדי לברר את היחס בין אברהם ושרה, וההתייחסות לישמעאל.

שרה ואברהם העבריים:

הפסוק הפותח את פרשתנו הוא ייחודי לא רק בגלל השפה שלו, אלא גם בגלל התוכן שלו. זה הפסוק היחיד בכך התנ"ך בו אנו מוצאים מניין של אישה. המניין היחיד של שנותיה של אישה הוא של שרה. אישה היא בחינת הצניעות – "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים פרק מ"ד פסוק יד'). נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, הם נמצאות מעל הזמן.

הפסוק השני בפרשה הוא: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". (בראשית פרק כ"ג פסוק ב') אברהם אבינו בא כדי לספוד ולבכות לשרה, אבל אם נשים לב אנו לא מוצאים שום הספד של אברהם. אם ניכנס קצת לדמותה של שרה, נוכל גם לנסות ולראות את ההפסד אותו מספיד אברהם את שרה.

רובנו חושבים שאברהם הוא הדמות המרכזית ושרה היא האישה מאחורה. אבל זאת טעות גמורה. שרה מגיירת את הנשים בדיוק כמו שאברהם מגייר את האנשים. היא מכניסה תחת כנפי השכינה בדיוק כמוהו. שרה קטנה מאברהם בעשר שנים, אבל היא עברה בדיוק את מה שהוא עבר בעולם. היא באה בדיוק מאותו מקום בעולם. שרה היא הנכדה של תרח בדיוק כמוהו, והיא אחיינית של אברהם. היא עברה את אותם מעברים ושינויים – אבל הכול לידו.

יש בין אברהם ושרה ויכוח יחיד העוסק בשאלה הבסיסית מכל – חינוך הילדים. היא רוצה שיצחק יגדל כדי להמשיך את הנצח, בלי שום הפרעה או מניעות של מצדו של ישמעאל. שרה חיה בעולם כזה, שאם כל אחד מאיתנו היה בו היינו מתהפכים אלף פעמים מבחינה אמונית. אבל שרה עומדת בכול והיא משפיעה ומעצבת את העולם החדש. כעת לאחר שהיא מסיימת את תפקידה בעולם כאן, ועוברת להמשיך אותו למעלה, מגיע אברהם לספוד לה.

אברהם מכונה 'אברהם העברי', וכולנו אומרים שזאת משום שהוא נמצא מעבר אחד של הנהר, וכל העולם בצד השני. כל אחד מאתנו כבר בגן צייר נהר שמצדו האחר אברהם, ומן הצד השני כל העולם. אבל מי אמר שכל חייב להיות הציור שבגלל אברהם אבינו, וכולנו (!) עבריים.

הציור השני שצריכים אנו לצייר הוא נהר אחר. הרי לכל נהר יש מקור – הים. יש עבר אחד שהוא המקור של הנהר – הים, ויש עבר שהוא השפה של הנהר. המילה 'עבר' אין הכוונה לצד שני, אלא זה דבר שהוא מעבר לזה – הוא הדבר שהוא בשורש של זה –המקור. בעבר של הנהר- יש את המקור של הכול. אברהם אבינו מחובר למקור של כל העולם, הוא מחובר לאינסוף – וממנו הוא מפיץ את כל האלוקות לכל הנהר של העולם.

זה הפשט של המושג "עברי" – שכולנו מכונים בכינוי זה. הרי ל'צרפתי' קוראים כך היא הוא מצרפת, ולאנגלי קוראים כך כי הוא מאנגליה. אך  מה זה עברי? ארץ העברים. אבל מה זה ארץ העברים? השפה העברית – היא כל כולה לחבר את המילים אל המקור. השפה העברית – היא שפתו של הקב"ה. השפה העברית היא איננה יצירה שלנו – היא שפתו של הקב"ה. השפה העברית היא 'אלוקית'. הקב"ה ברא את העולם בעברית. העברית היא שפת האינסוף – היא שפת המעבר.  ("לא מעבר לים היא") . לכן אולי 'השפה העברית'- זה תרתי דסתרי – כי עברית זה המקור, ואילו שפה זה הערוצים ההופעה של המקור כבר.

יוסף הצדיק – הוא 'נער עברי'. כי הוא יודע לחבר את הכול את המקור. הוא מארץ העברים. ארץ העברים היא ארץ כמו כל הארצות, אבל מעבר. ארץ העבריים היא ארץ ה', היא נחלת ה'. לכן יוסף כשבא אל פרעה אומר (ע"פ תהילים): "שפת לא ידעתי אשמע" – כלומר הוא אומר לפרעה שהוא יודע לדבר איתו רק אלוקות, לא שום דבר אחר.

אברהם ושרה הם עומדים במקור של הדברים, ומנסים להשפיע את האלוקות לכל הנחלים. הם יודעים להיות בשורש של הכול כדי להשפיע אך לא להיות מושפעים לרעה.

תמימות – הביטול אל המקור:

ההספד של אברהם לשרה הוא ההספד הכי גדול. "ויהיו חיי שרה" – זה ההספד שמבכה את מותה של שרה. כיצד? בין הכללים הבסיסים שקשה לחלוק עליהם הוא הכלל של השפעה הסביבה על האדם. קשה להתווכח עם העבודה שלסביבה בה האדם חי יש השפעה על האדם. לכן הגדולה היא לחיות במקומות קשים, במקומות יכולים להשפיע על האדם לרעה, אך לדעת איך להשפיע ולא להיות מושפע. זה ניסיון גדול שכל אחד חי אותו כל חייו. לא כל אדם יכול להעיד על עצמו שהוא יודע איך להשפיע ולא להיות מושפע. זאת הגדולה העצומה של שרה ואברהם. "ויהיו חיי שרה" – אומר לנו ששרה ידעה לחיות את חייה ולהשפיע אלוקות בעולם, אבל לא להיות משופעת. איך אדם יכול להגיע למדרגה כזאת? אם אדם נמצא בעבר של העולם, והוא המקור, הוא המעיין של הכול אז הוא יכול להצליח בכך.

מעין המתגבר- זה מעיין שהוא המקור של הכול אבל הוא לא מושפע. הוא יתחדש תמיד ולא משנה מתי. כפי שראינו בפרשת לך-לך, הצמח צדק כשבא אליו נכדו הרש"ב ושאל אותו מדוע הקב"ה לא מתגלה אליו, ענה לו – שיהודי מחליט למול את עצמו בגיל תשעים ותשע, ראוי לו שהקב"ה יתגלה אליו. כי אם יש לו את כוח ההתחדשות גם בגיל תשעים ותשע – אז כדאי הוא לקב"ה שיתגלה אל אברהם. הקב"ה ירצה להתגלה אליו – כדי לחזק את ידיו שימשיך להופיע אלוקות בעולם. שימשיך להזרים את המים לנהרות. זה הגדולה של אברהם ושרה, לכן הפסוק בתהילים אומר עליהם: "לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ". זה הכוח של מי שנמצא ביסוד, הוא תמיד יודע להתחדש. ולכן כשתבוא איזה רעה עליו – הוא לא יבוש, הוא ידע להיות 'איתן' ולהתגבר ולהופיע מתוך הקושי – את האלוקות.

מה פירוש 'תמים'? 'תמים' הוא האומץ להצליח לשלוח שליחים ולשים אותם בחור החורים עלי אדמות, ושהוא יצליח כל הזמן להשפיע ולא להיות מושפע. הרעיון הזה של השליחים הוא הרעיון של אברהם ושרה. הוא הרעיון אותו הם מלמדים אותנו כיצד להיות משפיעים אך לא מושפעים.

תחשבו על אברהם ושרה – הם עומדים בדור שברקע שלהם – מגדל בבל, סדום ועמורה, וכל העולם מתהפך. הקשיים לא נגמרים עליהם, וכל פעם מגיע אליהם ניסיון חדש. כל פעם הם עומדים בגבורה עילאית בניסיון הבא. זאת טעות לחשוב שכל הפרשיות הללו – אברהם הוא העיקרי ושרה נמצאת בצד. שרה אולי נמצאת בתוך האוהל- אבל היא יודעת איך להשפיע מתוך האוהל על הכול. אצל אבימלך ופרעה – שרה היא עמוד התוך בסיפור. היא עושה הכול – מתוך ההבנה ש"כל כבודה בת מלך פנימה". זאת האמא של כולנו.

"הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם" – מצוות עשה!

ישעיהו בפרק נ"א אומר:

{א} שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהוָה הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: {ב} הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: {ג} כִּי נִחַם יְהוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.

ישעיהו אומר לנו שכל מי שרודף צדק אמיתי, ומבקש את ה' באמת- צריך להביט בצור המחצבה, צריך להביט במקבת הבור. 'מקבת הבור' – זה החלל של הרחם ממנו נוצר הכול. 'מקבת הבור'- הוא המקור של הכול ממנו הכול מגיע.

אם אדם רוצה לעבוד את ה' באמת – הוא חייב תמיד להביט על אברהם ושרה ולקבל מהם את הכוחות איך להשפיע ולא להיות מושפע.  רק לאחר ההבנה הזאת – שכל אחד צריך להופיע אלוקות של מעיין – שנובע תמיד אך לא מושפע, אז "נחם ה' ציון נחם כל חורבותיה".

הרב צבי יהודה היה אומר שזאת מצוות עשה להביט בכול יום אל אברהם אבינו ואל שרה אמנו ולקבל מהם את הכוחות. ללמוד מהם מה זה הביטול אל האינסוף ולהתחבר למקור.

תמימותה של שרה:

שרה היא המקור של הכול – היא מאה עשרים ושבע שנות השפעה. בת עשרים כבת ז' ליופי כי כשאישה בת עשרים לא יודעים אם היופי הזה אמיתי או לא. אבל בת ז'  – היא עדיין תמימה, והיופי שלה הוא התמימות היופי שלה הוא היופי הפנימי שמקרין על היופי החיצוני. כשרה הייתה בת עשרים היא הייתה יפה מבפנים ושום דבר לא השפיע עליה, לכן גם היופי נראה לבחוץ.

לכן בת מאה כבת כ' לחטא. השאלה ששאלנו בתחילה נכונה רק לתפיסה בו גיל מאה הוא כבר סיום של החיים ואין טעם להתחלות חדשות. אבל מי שגם בגיל מאה יכול להתחיל התחלות חדשות, והוא כל הזמן מעיין נובע – אז הניסיון היותר קשה הוא בגיל מאה. לכן המדרגה שלה הייתה שלמרות שהיא כל הזמן השפיעה על אחרים ואפילו בגיל מאה, היא עדיין ידעה איך לא להיות מושפעת – ולהיות כבת כ' לחטא.

זה הפשט של "שני חיי שרה". "שני" – זה השינויים ששרה עברה בחייה, ולמרות כל השינויים והתהפוכות היא ידעה איך לחיות ולהופיע אלוקות בלי להיות מושפעת. המילה "שנה" – היא גם במשמעות של שינוי והתחדשות, אבל גם במשמעות של שנה – של חזרה על הדבר הקבוע. זה "ושננתם לבניך" – שצריך תמיד לחזור על הדברים ולחדש תמיד.

אדם חייב תמיד לזכור מהיכן הוא בא ומה המקור שלו, ומתוך כך לדעת להתחדש כל יום מחדש. לכן רש"י אמר לנו ש"כולם שווים לטובה" – כי כל השינויים והניסיונות ששרה עברה – כולם היו לטובה כדי לרומם את מדרגתה. הניסיונות רק זיככו את שרה ונתנו לה כוח להשפיע עוד יותר בעולם ולהחזיר בתשובה את הנשים.

"עם בני עם יצחק":

לכל הבניין הזה של אברהם ושרה, חייב להיות המשכיות. יצחק אבינו חייב להמשיך את המעיין המתגבר של אברהם ושרה. יצחק לא יהיה לבד במשימה, רבקה אמנו תהייה עזר כנגדו. מיד כשהיא נכנסה "האהלה אל שרה" – היא מחליפה את שרה. הנר חזר לדלוק, והענן חזר להיות קשור על האוהל, והברכה הייתה מצויה בעיסה. ורק לאחר שרבקה ממשיכה את שרה אמו – אז "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (כ"ד, סז')

יצחק הוא עולה תמימה. הוא מגיע להר סיני ורואה את הענן למעלה. הוא כבר מכיר את הענן מהבית שלו – מהאוהל של יצחק. הוא רואה את הענן, אבל שני הנערים לא רואים – כי הם נמצאים בשפה אחרת שהיא לא אלוקית. כל שפה, כל לשון, כל עם – חולפים מתי שהוא מן העלם. יש להם את התפקיד שלהם בעולם אבל כשהוא נגמר הם חולפים מן העולם. אבל עם ישראל הוא העם העברי – כי הוא עם הנצח, שימשיך להופיע את הנצח לעולם.

זה התמימות, זה "יודע ה' ימי תמימים". זאת שרה התמימה במעשיה, וזה אברהם העברי, וזה העולה התמימה שממשיך את הכול. תמים הוא לאו דווקא מי שאין בו מום. כי אין מושלמות, יש ייסורים, יש מחלות, יש שינויים, אבל התמים יודע איך להתגבר על כל הקשיים ולהשפיע על כולם.

"האיש שיצר את הזרם": ( סיפור על הרב צבי יהודה)

פעם אחת נכנסנו לשיעור אצל הרב צבי יהודה. לפני תחילת השיעור היה כמה דקות, וראיתי ספר על השולחן. הספק היה נקרא "האיש נגד הזרם" – והוא נכתב על אביו של הרב – הרב קוק. בהקדמה של הספר המחבר מתאר את חייו של הרב קוק לפרטי פרטים. פתחתי את הספר עד שהתחיל השיעור – וראיתי הערות בצדדים של הרב צבי יהודה. המחבר כתב לדוג' שהייתה שדירה של עצים, והרב צבי יהודה כתב – לא היו עצים, וכן הלאה היו עוד הערות מסוג זה. סגרתי את הספר, והרגשתי שיש זוג של כעס אצל הרב צבי יהודה בספר זה. שאלתי את הרב לפשר ההערות והוא ענה לי: זה לא משנה אם היו עצים או לא" מה שחשוב זה זה! (הוא הצביע על השם של הספר), "אבא זצ"ל היה נגד?!",  – "אבא היה האיש שיצר את הזרם".

זה הפשט של אברהם ושרה. הם יצרו את הזרם. היה אפשר להסתכל עליהם ולהגיד שהם הולכים נגד הזרם של כל העולם, אבל זאת טעות גמורה. הם הולכים עם הזרם, כי הזרם הוא מהקב"ה שברא את העולם עד לעולמות למטה. אברהם ושרה נמצאים בביטול גמור לקב"ה, ולכן הם נמצאים הכי קרובים למקור. הם יוצרים את הזרם ודואגים להשפיע אותו בכל העברים האחרים של הנהר.

עגלה תמימה  או ערופה:

מה זאת עגלה ערופה? נמצא בשדה חלל ולא נודע מי רצח אותו. יש רוע בעולם, יש רצח בעולם ולא הצלחנו למנוע אותו. זקני העיר יוצאים ובודקים במדויק מי היא העיר שהכי קרובה למקום הרצח. באותה העיר יש רוצח, ולכן זקני העיר צריכים לקחת עגלה ערופה. לפני שהם אומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", הם עורפים את העגלה. הם עורפים את העגלה בנחל ואומרים לקב"ה שיכפר. ואז "וניכפר להם הדם". ולמי כופר? חז"ל אומרים שלא רק לאנשי העיר, אלא לכל יוצאי מצרים. אבל שכחנו פרט אחד – לאן שופכים את הדם? לנחל איתן.

'איתן' זה המקור של הכול. האבות נקראו 'איתנים' כי הם המקור של הכול. כפי שלמדנו ברמב"ם בפרשת לך-לך : "עד שנולד איתן זה". שרה היא האיתן – היא העגלה בלי המום. גם אם יש שינויים – "אחרי בלותי" , עדיין יש עדנה. עדנה זה לא רק היופי אלא זה 'עדן'. זה הפשט של "ונהר יוצא מעדן" – הוא יוצא מהמקור של הכול. שרה תמיד יוצאת מהמקור ויודעת איך לשייך את הכול אל המקור.

שרה היא כל אחד מאתנו, שרה היא ישראל. כי הרי יעקב אבינו נקרא ישראל, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". יעקב אבינו הצליח לנצח כי האלוקות שורה בקרבו, כי הוא מחובר אל המקור. זה לא שהוא כולו רוחני, כי הרי ברור שיש גם נפש בהמית. אלא יש גם נפש אלוקית שמנצחת את הנפש הבהמית – והיא זו שמנצחת. שרה היא זו ששוררת בכל אחד מישראל את הכול להיות תמים ומחובר אל המקור.

שרה היא המקבת, היא המקור של הכול. שרה יודעת להיות באוהל – ומשם להשפיע. עגלה ערופה – היא קודם כל לזהות את הרוצח שבי, שלא מאפשר לי לחיות בביטול גמור לקב"ה. מה שעוזר לי בכך – זה העגלה התמימה שמזכירה לי תמיד איך להיות תמים. זה אברהם ושרה שמלמדים אותנו את התמימות.

התמקרות:

אחת הבעיות הקשור שבדורנו היא ההתמכרות. אין אדם שלא מכור למשהו גשמי. ההתמכרות הזאת היא התמכרות תמידית שקשה לצאת ממנה, אבל לתורה יש הצעה אחת – איך אפשר להיגמל מההתמכרות – להיות מכור למשהו אחר. אם אדם רוצה להתנתק מההתמכרויות הגשמיות שלו הוא חייב להיות מכור לדברים הרוחניים-  לתורה, לאלוקות. מה שמשמיד את האדם מבפנים – זה "שלא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו". זה שלאדם היה הרבה התמכרויות שהם לא אחד, והוא לא היה מכור רק לאחד – לאינסוף, זה מה שעמד עלינו לכלותינו.

כדי שאדם יצא מהתמכרות אחת הוא חייב להתמכר לתורה, הוא חייב 'להתמקר' – להתחבר למקור לאינסוף.

זה היומולודת של הרבי הרש"ב- שחידש את כל מושג התמימים. זה כל תורת חב"ד של תורת השליחים. יש הרבה אנשים שיצאו נגד חסידי חב"ד בטענה שהם עשו מהרבי אלוקים, אבל זאת טעות גמורה. כי הרי מהיכן יש להם את היכולת להיות בחורי חורים הללו של העולם ולהשפיע ולא להיות מושפעים? מהתורה. הם מחוברים לרבי שמחבר אותם אל התורה. הם מתמכרים לתורה, הם מתמקרים לאינסוף – לכן הם לא מושפעים.  כי הם מכורים למקבת.

מתוך פרשיית חיי שרה אנו לומדים על מעלתם של אברהם ושרה. אנו לומדים איך להיות תמימים ולהיות מכורים רק לקב"ה. שנזכה להיות תמיד מעיין נובע, לא משנה היכן, מתי, ובאיזה גיל – תמיד אפשר להתחיל מחדש ותמיד אפשר להופיע את השכינה בתוכנו. שנזכה שמתוך הביטול הגמור לקב"ה וההתמכרות לתורה הקדושה, נזכה לביאת משיח צדקנו. אמן.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: