שיעור במגדל

איטליה של יון – וירח את ריח בגדיו

השיעור במגדל, פרשת תולדות תשעה. להאזנה לחלק א, להאזנה לחלק ב. / קריאה

כיצד מתוך החושך שבתהום, עולים להופיע את האור הגדול.
פרק א' משנה ט"ז:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות.
רבן גמליאל:
רבן גמליאל הוא תנא בדור הראשון של התנאים. היה נשיא ישראל בין השנים 10-50 לספירה הנוצרית, כך שהוא חי בערב חורבן הבית הראשון. נקודה זו תלווה אותנו לאורך הלימוד של כל משנתנו. רבן גמליאל עוסק בתקופה קשה מאד בתולדות ישראל, והוא צריך בכול אופן לנסות לשמור על כבוד ה' בקרב עם-ישראל. הוא הראשון במסכת שנקרא בתואר 'רבן', ולא סתם הדבר. עד כה כל החכמים במסכת לא קיבלו תארים נוספים מלבד שמם. אך הוא הראשון שמקבל את התואר רבן, ולא סתם הוא זה שמדבר איתנו על 'עשה לך רב'.
המשנה במסכת סוטה אומרת: "משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות". לא מסופר הרבה על רבן גמליאל הזקן, אך ננסה לראות כיצד ה'הוא היה אומר שלו' הוא כבוד התורה. רבן גמליאל ילמד אותנו איך למרות כל הקשיים והמכשולים, אפשר לשמור על קדושה וטהרה.
'מילי דחסידותא':
המשנה היא משנה קצרה, המאופיינת בשלושה אמרות קצרות שמרכיבות את המשנה. ננסה להבין תחילה את דברי המשנה בפשטות, ומתוך הבנה זו ניכנס אל הקשיים והעומק של דברי רבן גמליאל. בתחילה פותח רבן גמליאל ואומר לכל אחד מאתנו לעשות לעצמו רב. כל אחד צריך לעשות לעצמו רב, כדי שבעזרתו הוא יסתלק מן הספק. הרי לכל אדם יש ספקות ושאלות, ותפקידו של הרב הוא לפטור את הספקות. כך שמבחינה זו הקשר בין שתי האמרות הראשונה במשנה ברור.
באמרה השלישית אומר לנו רבן גמליאל: "ואל תרבה לעשר אומדות". המילה 'אומד' כוונתה ל'אמדן', לדבר שהוא לא מדוייק – בערך. לפי זה, רבן גמליאל אומר לנו לא להרבות לעשר בערך, אלא עלינו לעשר במדוייק. אך הסבר כללי זה קשה מדי. כשאני אומר 'לעשר בערך' יש לכך שני הסברים: או שאני מעשר יותר מדי, או פחות מדי. אך אם אדם מעשר פחות ממה שצריך, הוא לא יצא ידי חובת מעשרות. כך שלא יכול להיות שרבן גמליאל יבא ויגיד לנו דבר הלכה במקום 'מילי דחסידותא'.
לכן כוונת דברי רבן גמליאל הם שלא להרבות לעשר יותר ממה שצריך. על כך יש לתמוה – מה הבעיה בלעשר מעבר לכמות הנדרשת ע"פ ההלכה? רבן גמליאל לא אומר שיש איסור בכך, אלא אומר לנו שמי שרוצה להיות חסיד, לא טוב לו שירבה לעשר מעבר לכמות הנדרשת – "אל תרבה"! על כן נצטרך להבין בהמשך הדברים, מדוע מידה זו של עישור רב מדי היא איננה מידה טובה.
"עשה לך רב" – פעמיים:
הבעיה המרכזית במשנה זאת ועליה נדון בארוכות, היא החזרה שיש בדברי רבן גמליאל. אם עדיין לא שמתם לב, רבן גמליאל חוזר באמרתו הראשונה על דברי יהושע בן פרחיה במשנה ו' בפרקנו:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות.
משנתו של רבן גמליאל היא ייחודית במסכת אבות עקב החזרה של האמרה: "עשה לך רב". במסכת אבות יש כמה ביטויים הדומים זה לזה, אך דברי רבן גמליאל הינם ייחודיים בכך שהם חוזרים במדויק על דברי קודמו יהושע בן פרחיה. רבן גמליאל חי כשש דורות לאחר יהושע בן פרחיה והוא בוודאי הכיר את הוראתו זו של יהושע בן פרחיה, אז מדוע לחזור עליה שוב? כשאנו רואים חריגה כזאת בדבריו של רבן גמליאל, אנו חייבים מיד לעצור ולנסות להבין מדוע. מה רוצה רבן גמליאל שנבין מכך שהוא חוזר על אותו אמרה במדויק?
למרות שכבר דנו ארוכות במשנתו של יהושע בן פרחיה, ניכנס אל האומר של "עשה לך רב" מזווית קצת שונה של התקופות. בעיוננו במשנתו של רבן גמליאל, ננסה לראות מה ההבדל בין שתי האמרות המקבילות על בסיס התקופה בה הם נאמרו.
בין רב של משנה ו' לרב של משנה טז':
כפי שאתם בוודאי זוכרים, יהושע בן פרחיה הוא עדיין בתקופת הזוגות. יהושע בן פרחיה הוא הזוג של נתאי הארבלי. הראשון בכל זוג הוא הנשיא, ואילו השני הוא אב ב"ד. כל אחד מבין הזוגות ממשיך את דברי רבו, כך שיהושע בן פרחיה ממשיך את רבו יוסי בן יועזר, ונתאי הארבלי ממשיך את דברי רבו יוסי בן יוחנן.
בפירושו ל"עשה לך רב" של משנה ו', מצטט הרב מברטנורא את דברי הרמב"ם בפירושו למשנה:
ואפילו לא היה ראוי להיות לך לרב, אבל שימהו לרב עד שתמסור לו הלימוד ותושג לך החכמה, לפי שאין לימוד האדם מעצמו כלימודו מזולתו, אלא לימודו מזולתו יותר קיים אצלו ויותר מבואר, ואפילו היה כמותו בחכמה או למטה הימנו. וכך בארו בפירוש זה הציווי.
כלומר יהושע בן פרחיה לא מדבר על הרב הקלאסי שאנו מכירים כיום, אלא מדובר אפילו ברב שלא ראוי להיות רב עליך, אבל אתה מצווה לשים רב עליך – כדי שתלמד ממישהו. אפילו אם אותו אדם הוא יותר קטן ממך בחכמה, בכול אופן תמנה אותו כרב עליך – כי הלומד מחברך הוא לימוד שיש לו קיימות.
יהושע בן פרחיה מדבר על המעגל החברתי הבסיסי שאדם זקוק לו. המעגל הזה הוא קודם כל רב שיכול להיות אפילו חבר. כי מצד אחד אתה לומד מהרב, ומצד שני הוא חבר שיודע למצוא בך את כל הנקודות זכות. יש פירושים המסבירים שאם אין לך רב ואין לך חבר – אז כנראה יש לך בעיה לדון כל אדם לכף זכות.
לעומת זאת הרב מברטנורא בפירושו ל"עשה לך רב" של רבן גמליאל מסביר:
לענין הוראה מדבר עכשיו, אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב.
או בלשון הארוכה של הרמב"ם:
זה אשר ציוה כאן בעשיית רב, אין הוא לענין הלימוד, אלא להוראת ההלכה. אמר: עשה לך איש לרב, כדי שתסמוך עליו במותר ובאסור, ותסתלק אתה מן הספקות, כדרך שאמרו בירושלמי: "זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך". וכן הרחיק מהפרשת המעשרות באומד, מפני שהוא מן הספקות.
רבן גמליאל ע"פ הסבר זה מדבר על הרב של ימנו – רב שהוא מורה הלכה. רב שאתה סומך עליו שיפסוק לך הלכות, ויתיר לך את כל הספקות שלך. כך שגם הרב יעזור לך להימנע מהפרשת מעשרות בעזרת אמדן, אלא יכווין אותך כיצד להפריש במדויק.
ע"פ הסבר זה מובן ההבדל בין דברי יהושע בן פרחיה לרבן גמליאל. יהושע בן פרחיה דיבר על רב במובן של לימוד והוראת התלמוד. רב כזה לא צריך להיות דווקא גדול ממך בחכמה, אלא הוא יכול להיות אפילו קטן ממך. כי החשיבות שבדבר היא אי הלימוד העצמי, אלא הלימוד דרך אדם, דרך חבר.
אנו לא נסתפק בהסבר זה וננסה לרדת לעומקו של ההבדל בין המשניות. אך לפני כן ננסה להבין את משמעות הביטוי: "והסתלק מן הספק".
ספק:
הספק הוא חוויית החיים הכי טובה שיש לאדם. לאדם יש ספרות והרבה, ומעצם היותו בשר ודם הוא חי בספקות כל הזמן. מעצם היות האדם סופי הוא חי בחוסר ודאות המוביל לספקות רבים. הספק הוא גם סיפוק שלפעמים לאדם טוב להיות בספק, אך לפעמים זו היא מידה רעה מאד להישאר בספק ולא להיות במצב של ודאות. רוב הספקות של האדם הם ספקות פתירים, אך יש ספקות שהם ספקות ודאיים.
דוגמא אחת עליה אנו חוזרים רבות, היא בין השמשות של שבת. הספק בבין השמשות הוא האם זמן זה שייך ליום או ללילה. ספק זה הינו ספק שאינו פתיר כי לעולם אנו לא נדע האם זמן זה שייך ליום או ללילה. על כן מתוך האי-ודאות הזו, אנו יוצרים על עצמנו מצב של ודאות, ולכן מבחינתו זמן זה הוא נחשב לשבת מדאורייתא. התורה אינה נתנה למלאכי השרת, אלא לבשר ודם. על כן, התורה חייבת להתייחס למציאות שלנו. ולכן מבחינתו זמן זה הוא חלק מן השבת לכל דבר.
בסיום בריאת העולם נאמר: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". לכאורה היה צריך להיות כתוב בפסוק שהקב"ה סיים את מלאכתו ביום השישי ולא ביום השביעי? כי הרי ביום השביעי הוא נח. אלא מסביר רש"י:
רבי שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקדוש ברוך הוא שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום.
כלומר, לקב"ה הספק הוא בכלל לא ספק. ולכן לו זה ברור מתי הוא זמן של חול ומתי הוא זמן של קודש. אך אנו – בשר ודם, שאיננו יודעים עתיו ורגעיו, אנו מוסיפים מחול על קודש ולכן לנו הזמן הוא שבת לכל דבר.
הרב חרל"פ שואל – הרי אנו יודעים שהקב"ה שומר שבת. אך אם כך מדוע הוא לא שומר גם על זמן בין השמשות כשבת? הרי אנו יודעים שהוא אפילו ברא עשרה דברים בין השמשות. אלא עונה הרב חרל"פ שאם הקב"ה היה שומר את זמן בין השמשות בתור שבת, אז לנו זה כבר לא היה ספק. לכן מבחינת הקב"ה הזמן של בית השמשות הוא ודאי, אך אנו בשר ודם שלא יודעים את עתיו ורגעיו – איננו נדע לעולם האם זמן זה הוא חול או קודש. אך מבחינתו היחס אליו יהיה כוודאי קודש.
בעומק של הדברים יוצא שיש דבר אחד שאני ביכולתי לעשותו, אך הקב"ה אינו יכול. ביכולתו של האדם להפוך חול לקודש, ביכולתו של האדם לקחת את הספק ולהפוך אותו לוודאי. לאדם יש יכולת דווקא במציאות של ספק, לרומם אותה למציאות של קודש. לא סתם המילה 'ספק' בגימטריא היא 'רם'. כי מתוך הפסק אפשר לעלות לגבהים עליונים של קדושה אדירה.
ספק הוא כל מבנה החיים. המבנה של כל בירור רוחני מתחיל דווקא מתוך הספק. מתוך שאלות של חוסר ודאות מגיעים לברור הכי עמוק ועליון שבעזרתו מגיעים אל הוודאות.
אך כמו כל דבר שיכול לרומם את האדם, הספק יכול גם להוריד את האדם מטה מטה. הספק מצד אחד יכול להוביל את האדם אל שמחה אדירה, כי "אין שמחה כהתרת הספקות". אך מצד שני הספק הוא השער הגדול של העצבות.
כל התורה שאנו לומדים היא ספק. הקב"ה נתן לנו את התורה ועלינו ללמוד אותה. בית המדרש בו אנו לומדים את התורה, הוא המקום שמברר את כל הספקות. יש שאלות ודינים שצריך לברר כיצד פותרים את הספקות הקיימים. בבית המדרש לא לומדים רק את ההלכה, אלא לומדים את כל צדדי הספק ואת כל הדעות הפוסקות. בבית המדרש התלמידים רוצים להבין את רצון ה' דווקא מתוך בירור של הספקות.
רבן גמליאל במשנתו אומר לנו שאנו צריכים לעשות לנו רב אמיתי כדי הוא יעזור לנו להתיר את הספקות. אדם לבד לא יכול להישאר עם כל ספקות והשאלות שעולות לו, אלא הוא צריך רב שיעשה לו סדר במחשבות ויפתור לו את הספקות הרבים. לאחר שפותרים את הספק אפשר להתעלות בעבודת ה'.
כדי להתיר את הספקות לא מספיק רב של יהושע בן פרחיה, אלא חייבים רב של רבן גמליאל. חייבים רב שהוא במדרגה עליונה ממך ויש לו עליך סמכות, כדי שמתוך גדולתו הוא ירומם גם אותם אל המדרגות העליונות בעבודת ה'.
אל האמרה השלישית של רבן גמליאל, נחזור בהמשך הדברים. כעת ננסה להתעמק בתקופות של יהושע בן פרחיה ורבן גמליאל, ומתוכם ננסה לראות אור במשנה.
מיוסי בן יועזר ליהושע בן פרחיה – רב של בית ועד לחכמים:
כפי שאמרנו, ניכנס אל ה"עשה לך רב" של יהושע בן פרחיה מתוך התקופה. רבי אליעזר הוא הנשיא שממשיך את קודמו יוסי בן יועזר. במשנה ד' למדנו את דבריו:
יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם.
יוסי בן יועזר מתאר לנו במשנתו את בית הועד לחכמים. הוא מתאר לנו את ההאבקות שצריכה להיות מול החכמים, רק בתנאי שאתה זוכר שאתה בעפר רגליהם. (כהסבר הר' חיים מוולוז'ין) כשיש בית ועד שיושבים בו חכמים ולומדים, כל אדם צריך לשתות בצמא את דבריהם. לא מספיק רק לשתות כי אתה רוצה, אלא עליך לשתות כי זה מה שמחייה אותך.
בית ועד לחכמים הוא מקום התוועדות של החכמים. בית הועד הוא מקום בו מבררים את הכול, ודנים בכל הסוגיות. אך התוועדות היא גם מלשון 'מועד'. 'מועד' הוא זמן הנקבע בעזרת הסכמה בין שני צדדים. כך גם התוועדות, כולם שווים בה. בהתוועדות אין מעמדות, כולם בטלים לכולם ומתוך זה יש תורה שעולה מתוכם.
אך יש סכנה אחת שיכולה לצאת מבית הועד לחכמים. כי אם כולם חכמים וכולם שווים אחד לשני, אז אין דמות אחת שאתה יכול לקבל ממנה תורה, אין דמות אחת שתשמש לך כרב. בבית ועד לחכמים, אין לאף אחד דמות של מחנך שהוא יקבל את דבריו.
לכן בא יהושע בן פרחיה ואומר לנו, שדווקא במצב כזה תדע לעשות לך רב ואפילו אם הוא לא תמיד הכי ראוי. אפילו אם הוא קטן ממך בחכמה, תעשה אותו רב עליך. אותו רב יכול להיות אפילו החברותא שלך, אבל המטרה היא שבעזרת הרב והחבר – אתה תגיע למצב שאתה יודע לדון את כל האדם לכף זכות.
בית הועד לחכמים הייתה לו מטרה אחת ברורה והיא עמידה איתנה כנגד היוונים. התקופה היא תקופת יון, וכנגד ההתייונות יש צורך בעמידה מסוימת של בית ועד לחכמים. אני ארצה לחזור אל המדרש אותו למדנו כבר במשנתנו של יוסי בן יועזר, אך הפעם מזווית שונה מעט ועם הרחבות נוספות שישפכו לנו אור על משנתנו ועל ההבדל בין דברי יהושע בן פרחיה ורבן גמליאל.
"ריח בוגדיו' – יוסף משיתא ויקום איש צרורות:
בפרשת תולדות אנו קוראים על גניבת הברכה של יעקב:
{כב} וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו: {כג} וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ: {כד} וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי: {כה} וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ: {כו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי: {כז} וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. (בראשית פרק כ"ז)
נקודה מעניינת שאנו רואים אצל שלושת האבות, היא האפיון של כל אב בחוש אחר. אצל אברהם החוש המרכזי הפועל הוא חוש הראיה: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" , "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק". יצחק אבינו הוא חוש הריח כפי שראינו ("וירח את ריח בגדיו"). ויעקב אבינו הוא חוש השמיעה: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי" , "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּו". השמיעה של יעקב מלווה אותו לאורך כל חייו עד לדבריו האחרונים אל בניו: "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם".
יצחק אבינו אין ביכולתו להשתמש בשאר החושים, ולכן הוא משתמש בחוש הריח כדי לזהות את יעקב. רש"י מעיר על "וירח":
וירח וגו'. והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן: כריח שדה אשר ברכו ה'. שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כן דרשו רז"ל.
רש"י בא לענות על בעיה מרכזית בפרשיה זו. כי הרי הברכה של יצחק ליעקב היא כנגד ההיגיון. יצחק היה מסופק האם מי שעומד מולו הוא יעקב או עשיו, אך עדיין הספק לא נפתר. יצחק שם לב שהקול הוא קול יעקב, ולכן הפסוק אומר לנו: "ולא הכירו". כך שאם הספק עדיין קיים מדוע הוא מברך?
אלא לאחר שיצחק הבין שהרי הוא ריח "אשר ברכו ה'" – אז הוא מבין שנקבע כבר מלמעלה שהברכה צריכה להינתן ליעקב. רש"י לא אומר לנו בפירושו הראשון שהיה עמו ריח גן עדן, שפירוש זה הוא דרש. רש"י מוכרח להגיד שזהו פשוטו של מקרא, כי אילולא זה היה הפשט היה קשה מדוע יצחק מברך בכול אופן.
רש"י הביא את דבריו מתוך מדרש רבה על הפרשה. המדרש שם ממשיך ומתאר שני סיפורים על יוסף משיתא ויקום איש צרורות:
וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות יוסף משיתא בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך הוא (אמרו הרומאים ליוסף – תיכנס, ומה שתוציא שלך). נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו ליה אין דרכו של הדיוט להשתמש בו, אלא עול זמן תניינות ומה דאת מפיק דידך הוא (אלא, תיכנס פעם נוספת ומה שתוציא שלך) ולא קבל עליו, נתנו לו מכס שלש שנים ולא קבל עליו (כלומר, הוא יגבה את המכסה של המדינה לשלוש שנים והכסף יהיה שלו) אמר לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת אכעיסנו פעם שניה! ומה עשו לו נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו והיה צוח ווי דאכעסתי לבריי. (היא צועק 'אוי' על כך שהכעסתי את בוראי).
התקופה היא תקופת החורבן של הרומאים. הרומאים מגיעים ורוצים להחריב את בית המקדש, אך הם אינם רוצים לבצע את הצעד הראשון. הם שולחים את יוסף משיתא והוא מוציא להם את מנורת הזהב. אך הם לא מסתפקים בזה, והם מבקשים ממנו שייכנס שוב. יוסף משיתא מבין מה הוא עשה, ולא מסכים להיכנס שוב למרות כל ההבטחות שמבטיחים לו. למרות כל החטאים שהוא עשה בחייו, הוא קנה את עולמו בשעה אחת ומת בקידוש ה' עצום.
הקב"ה הריח את קורבנו כקורבן ריח ניחוח ה'. זה ה'ריח בוגדיו' שיצחק אבינו הריח. המדרש ממשיך ומביא את הסיפור השני על יקום איש צרורות. נקודה חשובה היא העובדה שהסיפור הראשון של יוסף משיתא מבחינה כרונולוגית הוא התרחש לאחר הסיפור של יקום איש צרורות:
יקום איש צרורות בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרדה דהוה רכיב סוסיא בשבתא (היה רוכב על הסוס בשבת) אזל קומי שריתא למצטלבא (בזמן שליוו את יוסי בן יועזר להריגתו, הוא הולך לפני הקורה שתולים עליה אותו) א"ל לר' יוסי חמי סוסיא דארכבי מרי וחמי סוסיא דארכבך מרך (אולי כבר תראה את ההבדל בין הסוס שאני קיבלתי ממלך יון, לבין הסוס שאתה קיבלת מהמלך שלך) א"ל אם כן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו (יוסי בן יועזר עונה לו שאם מכעיסיו של הקב"ה זוכים לכזה סוס, מה אני הולך לקבל?) א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך (יקום עונה לרבי יוסי, האם עשה אדם רצונו יותר ממך? ) א"ל אם כן לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו (יוסי בן יועזר עונה ליקום בשיטתו, שהוא עושה רצון ה', אז אם זה מה שקורה לעושי רצונו, ק"ו למכעיסיו מה הם יקבלו!) נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד סקילה שרפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה ונעצה בארץ וקשר בה נימין והקיפה גדר ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע נתלה בקורה נפסקה נימא ונחנק קדמתו חרב ונהפך עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באויר, אמר אוי לשעה קלה קדמני זה לגן עדן. (ילקוט שמעוני פרשת תולדות רמז קטו)
יוסי בן יועזר הולך למיתה, ובדרך הוא דן עם בן אחותו בפלפולים של ק"ו. קל-וחומר היא המידה הראשונה שהתורה נדרשת בה. קל-וחומר היא המידה שהאדם דורש מעצמו מההיגיון ומהסברא ולא צריך לכך מסורת.
יוסי בן יועזר גם ברגעים האחרונים שלו מצליח להחזיר בתשובה את יקום איש צרורות שהתייוון. האמונה הזו של יוסי בן יועזר היא זו שנכנסה כ'ארס של עכנא' ללבו של יקום. לא רק שיקום עשה תשובה, אלא הוא אף הקדים את יוסי בן יועזר בגן עדן. זה ריח הגן עדן שיצחק מריח אצל יעקב. אלו הם בני ישראל, שיצחק מריח את ריחם ועל כן הוא מחליט לברך את יעקב. יצחק מריח את התוכן הפנימי הזה, ולכן הוא מבין שהברכה היא מה'.
'אתה אבינו':
אין יותר מתאים מיצחק כדי לראות את שני הסיפורים הללו על החוטאים שעשו תשובה. יצחק הוא מידת הגבורה – מידת הדין. יצחק הוא העולה התמימה שיכול לתת לכל אדם את האמונה הזאת לחזור בתשובה גם כשהוא חוטא. בגמרא בשבת מתואר מדרש פלא על יצחק אבינו שממחיש לנו במידה מה את הדברים:
לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. (ענה לו אברהם – שיהרוג את החוטאים כדי שיהרגו על קידוש שמו) אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו (אמר הקב"ה לעצמו – שילך להגיד זאת ליעקב, אולי בגלל שהיה לו צער גידול בנים הוא יבקש עליהם רחמים) אמר ליה בניך חטאו, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך, אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה (יאמר הקב"ה אז – אין טעם בזקנים, ולא עצה בצעירים) אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם {שמות ד-כב} בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם שבעים שנה, דל עשרין דלא ענשת עלייהו (תוריד עשרים שנים שלא מענישים עליהם) פשו להו חמשין דל כ"ה דלילותא (נשארו חמישים, אך גם מהם צריך להוריד חצי על השעות שאדם ישן בהם) פשו להו כ"ה, דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא (נשארו עשרים וחמש, אך גם מהם צריך להוריד חצי על שתיה אכילה ובית הכיסא) פשו להו תרתי סרי ופלגא (נשארו שתים עשרה וחצי שנים – של חטא) אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואם תמצא לומר כולם עלי הא קריבית נפשי קמך (יצחק אמר לקב"ה או שהוא לוקח חצי מהעוונות עליו והוא יקח חצי על עצמו, או שכולם יהיו עליו והוא כבר הקריב את נפשו על ישראל) פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה (יצחק אומר להם שיגידו להקב"ה- שהוא אביהם) ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים {ישעיה סג-טז} אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך (ויצחק הראה להם בעיניו וכולם נשאו עיניהם למרום ואמרו לקב"ה – שהוא אבינו) . (שבת דף פ"ט עמוד ב')
זו היא מדרגתו של יצחק – העולה התמימה. בעתיד לבוא כשבני ישראל יחטאו הוא זה שיאפשר לכל אחד להתחיל מחדש ולקדש את שמו של ה' בחיים מאשר לקדש את שמו ע"י המיתה. יצחק מריח את ריח הגן עדן של יעקב ולכן הוא מברך. הברכה היא ברכה שאיננה מהעולם הזה, אלא זו היא ברכה מן העולמות העליונים.
עשו ויעקב, יון ורומא, יקום ויוסף:
המאבק של יעקב עם עשו הוא מאבק תמידי. יצחק לאחר שהוא אומר שאין לו מה לברך את עשיו בכול אופן מוצא מה לברך: "מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל". מסביר רש"י: "זו איטליאה של יון". כל המפרשים רוצים להבין כאן איך איטליה אצל יון? יש מפרשים שמסבירים שמדובר על העיר איטלי שביון, אך יש פירוש יותר עמוק מזה.
הגמרא בשבת אומרת:
אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול [של רומי]. (בבלי שבת, דף נ"ו עמוד ב')
רש"י מסביר שם:
שהוא מיצר לישראל, והוא (איטליא) של יון וכו'.
יש להבין שהברכה אותה זכה עשו לקבל היא יון ורומא. יון ורומא הם הממשיכים של העשביות בעולם. כל אחת בתקופתה היא ידעה לנסות ולהפיל את יעקב ולנסות לקחת ממנו בחזרה את הברכה.
השאלה המרכזית שיש לנו לשאול היא מדוע המדרש בחר דווקא בשני הסיפורים של יוסף משיתא ושל יקום איש צרורות, כדי להמחיש לנו את 'ריח בוגדיו'? הרי היו עוד הרבה סיפורים כאלו בהיסטוריה על כאלו שברגע האחרון של חייהם עשו תשובה, אז מדוע המדרש בחר דווקא באלו?
אלא יש להבין שכדי להמחיש את ברכתו של יצחק ליעקב צריך להבין מי עומד בצד השני. לעשו יש שני תקופות מרכזיות בהם הוא מנסה להפיל את יעקב. החלק הראשון הוא היוונים, והחלק השני הם הרומאים. בכל תקופה עשו ינסה להשפיע על יעקב להחזיר לו את הכוח שהוא קיבל מברכת יצחק. בית המקדש אליו נכנס יוסף משיתא הוא בית התפילה לכל העמים שיקום בעז"ה במהרה בימינו, ששם יעקב ינצח בצורה מוחלטת את עשיו – "עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". ("ועלו מושיעים בהר ציון")
הרומאים מגיעים אל יוסף משיתא והם רוצים שהוא יעשה את הצעד הראשון. הם רוצים שיעקב יחזיר בעצמו את הברכה לעשו, כי הם יודעים שלקחת אותה אי אפשר. בתחילה יוסף נכנס ומוציא להם את המנורה. המנורה היא האור של המקדש שלעולם לא כבא, היא האור של העולם. ואז מה הם אומרים לו? "אין דרכו של הדיוט להשתמש בו". לאחר משפט זה יוסף משיתא מבין שהוא הדיוט והם הגבירה, והמצב הזה יישאר גם אם הוא יוציא להם את כל בית המקדש. יוסף משיתא מבין שהוא מזרע יעקב והוא צריך לשלוט על עשו, ולא ההפך. בכך הוא מת הוא קידוש ה'. וכן אותו דבר עם יקום איש צרורות שמייצג בתחילה את יון שרוצה להחריב את יעקב מבפנים.
האור מתוך החושך – יון:
הכוח הזה של ה'עשה לך רב' של יהושע בן פרחיה, והכוח של ה'עשה לך רב' של רבן גמליאל, הם שני כוחות הקיימים עד היום. מצד אחד בכול אחד מאתנו יש את הכוח הזה שגורם לאדם לשתות בצמא כל דבר אלוקות, כל דבר תורה שהוא יכול. הכוח הזה שמניע את האדם לשמוע כל דבר קדוש שיש באפשרותו, ולא לפספס כלום. מצד שני באדם את הכוח שגורם לו להידבק בדבקות גמורה ברב מסוים. הכוח הזה מניע את האדם ללכת אחרי אותו רב גדול, והוא זה שמעורר אותו לעבודת ה' האישית שלו. אלו הם שני כוחות הקיימים באדם באופן תמידי. האדם חייב שיהיה לו את שני הכוחות, אך הוא חייב לדעת את האיזון בין הכוחות.
יוסי בן יועזר הוא נשיא ישראל שבא לעמוד כנגד היוונות. תלמידו וממשיכו יהושע בן פרחיה בא להתמודד עם ההשפעות של היוונות על עם-ישראל. מול יוסי בן יועזר ויהושע בן פרחיה עומדים יקום איש צרורות (בתחילה) וכל התפיסה היוונית. זו היא התפיסה היוונית האומרת שאין עוד דבר עלי אדמות יותר טוב מן החכמה. ה'פילוסופיה' היא אהבת החכמה באשר היא חכמה. היוונות היא החכמה שרוצה לתרגם את התורה לשבעים לשון. היוונות היא מה שקראו לה – 'מלחמת בני אור בבני חושך'. הפסוק השני בתורה אומר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם". חז"ל דורשים ש'תוהו' זה בבל, 'ובהו' – זה מדי, 'חושך' זה יון, ו'על פני תהום' – זה רומי. מדוע דווקא יון זה חושך? השפת אמת מסביר:
כי כל ירידת בנ"י הוא צורך עלי' וכל הגלות הוא להעלות הנצוצי קדושה שנתפזרו באלה המקומות וכ"כ דלותי ולי יהושיע. פי' כל הדלות שלי הוא לצורך הישועה. והוא ממש כמו הדלי שיורד לעומק הבור ומעלה המים. לכן הוריד הקדוש ברוך הוא נשמות בנ"י להיות דולה מים מבורות עמוקים. ולכן כשיוצאין מכל מלכיות ומתעלין הנ"ק משם יש התחדשות ושמחה רבה. ובאמת בכל יום יש בירורים והעלאות נצוצות. ולכן אומרים בכל יום מזמור שיר חנוכת כמ"ש האר"י ז"ל. והוא בפרט. וכשיש גאולה ממלכות הוא בכלל התחדשות רב. וע"ש זה נק' חנוכה. כי אשב בחושך ה' אור לי. וגלות יון נק' חושך כמ"ש במדרש וחושך זה יון. ולכן זכו לאור אחר הגאולה מתחת ידם. אשב בחושך הוא לעשות ישוב במקום החשכות כמ"ש במ"א ברמז הפסוק ושם דרך אראנו בישע אלקים וכ"כ העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. (שפת אמת בראשית לחנוכה, תרנ"ג)
יון היא הספק, היא החושך הכי גדול. אבל מתוך הספק הזה אדם יכול להגיע לאור הכי גדול של "ה' אור לי". השפת אמת אומר שברגע שאדם יוצא מכל המלכויות, ברגע שאדם יוצא מכל הספקות, הוא יכול להגיע אל הנקודות הכי גבוהות של אור ה'.
יון היא בדיוק כמו ציון רק בלי האות צ'. ביון יש עוצמה אדירה שאסור לנו לבוז לה. יוסי בן יועזר עומד מול מתייוונות אדירה ששיאה הוא הסיפור של יקום איש צרורות. יקום איש צרורות מייצג את יון, והוא מדבר מתוך סברות. הוא אומר ליוסי בן יועזר ברגעיו האחרונים דברים חכמים עם סברות הגיוניות על אמונתו. הם הולכים ביחד יוסי בן יועזר ויקום איש צרורות, העוקד והנעקד, ודנים בחכמה ("וילכו שניהם יחדיו"). האחד מגיע מתוך חכמת ה' והשני מגיע מתוך חכמת יון – החשוכה.
תוך כדי המשא ומתן ביניהם, יוסי בן יועזר מעלה את יקום מתוך הספקות שלו. יוסי בן יועזר מראה לו איך מסתכלים על העולם מצידו השני. יוסי בן יועזר ענה לו באותה דרך שהוא דיבר עמו, רק הוא הצליח להפך אצלו את הדברים. יקום איש צרורות חשב שדווקא ברגעים האחרונים של יוסי בן יועזר הוא יצליח לגלות אצלו את הספק באמונתו, אבל יוסי בן יועזר הראה לו שמי שמאמין בחכמת ה' הספקות הם הוודאות הגמורה של האמונה בה'.
כדי להתמודד עם העוצמה הזאת חייבים רב של בית ועד לחכמים. חייבים אדם שמקשר אותך אל התורה. מול החכמה היוונית שמאיימת על החכמה האלוקית, חייבים לחזק את לימוד חכמת ה'. או כלשון הרמב"ם לעיל: 'שימהו לרב עד שתמסור לו הלימוד ותושג לך החכמה'.
כשיש חכמה יוונית שמסתובבת בחוץ חייבם לחזק את החכמה האלוקית בתוך הבית. חייבים בית ועד לחכמים שבתוכו מופיע ה'עשה לך רב'. כשיש חושך בחוץ חייבים להדליק את האור בתוך הבית. אם יש בחוץ גימנסיון וארכיטקטורה וספורט, חייבים שבבית יהיה בית מדרש שבו מעלים את הספקות לקודש. ליוונים לא הייתה בעיה עם לימוד התורה, אלא הייתה להם בעיה עם החיות של לימוד התורה. לכן לא מספיק בית ועד, אלא חייבים רב ממנו אתה לומד את החכמה וחי אותה.
למילה 'הסתלק' יש שני משמעויות. יש משמעות אחת שהיא המשמעות הרגילה של סילוק והרחקה. אך המשמעות השנייה היא 'הסתלק מן העולם', היא התעלות למעלה. המבחן של האדם הוא האם הספק העלה אותו למעלה או ח"ו הוריד אותו אל התהומות של הספק. גם הקל-וחומר הוא ספק בפני עצמו, אך ברגע שמופיעים בו את האור ואת הקדושה מרוממים את הספק למקום הכי עליון.
יון, כפי שהזכרנו היא ציון בלי האות צ'. הצ' היא נקודת הציון שמובילה אל המטרה הסופית. יון היא החכמה שמשאירה את האדם בספק התמידי ולא מובילה אותו אל המטרה. אך ביהדות יש מטרה ויש נקודות ציון של ספקות שמבררים אותם והם מובלים את המטרה.
ידועה הדרשה על הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" , בתוכם ולא בתוכו, שהכוונה היא למקדש שיש לכל אחד בלבו. בנוסף לכך ידועה ההלכה: "בקדושתן הן עומדות שנאמר והשימותי את מקדשיכם אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין". ממה נובעת הקדושה? מהאלוקות הטמונה במקום. כל הבניינים הם רק הדברים החיצוניים, כי הקדושה האמיתית היא בעצם המהות.
על אותו עיקרון מסביר הרבי מליובאוויטש בכול אדם. גם אם יש יהודי שהוא שומם, עדיין הוא בקדושתו. כי יש בו נקודה אלוקית, יש בו חיות אלוקית שמחייה אותו כל יום וממילא הוא עומד בקדושתו. האדם חייב להבין שאסור לו לחשוב שיש רק דברים חיצוניים, אלא יש את התוכן הפנימי של הדברים.
אם אדם מסתכל על הדברים החיצוניים יון הייתה פיתוי גדול למי שחשב שהוא שומם. כי הרי יש חכמה ויש דברים גדולים. אבל אדם חייב להבין שהחכמה האלוקית היא זו שמחייה את האדם. לא הדברים החיצוניים אלא התורה שמשפיעה על הנפש מבפנים. את ההבנה הזאת הבין יקום איש צרורות בסוף ימיו בעזרת רבו – יוסי בן יועזר.
זה 'עשה לך רב' של משנה ו' ושל יהושע בן פרחיה. כעת ננסה להבין את ה'עשה לך רב' של רבן גמליאל.
על פני תהום – רומא:
רבן גמליאל מופיע כמה דורות לאחר יהושע בן פרחיה, והוא חי בתקופה של רומא. רבן גמליאל היה נשיא ישראל עד כמה שנים שלפני חורבן בית המקדש. התקופה היא תקופת המשבר הגדול ערב החורבן.
תפיסתה של רומא היה תפיסה הרבה יותר נמוכה ורדודה ביחס לתפיסתה של יון. רומא היא כבר חכמה של ריק והבלים ושל תאוות, ועם הנשר הרומי בירושלים צריך להתמודד רבן גמליאל. אדם שאין לו רב שימשה אותו מן הרומאיות הזו, לא יוכל להתמודד כנגדה. אדם חייב שיהיה לו רב אמיתי שהוא הולך אחריו באש ובמים, והוא זה שעוזר לו לא להיבלע למציאות הזו של רומא.
מול ההתמכרות הזאת של רומא, חייבים תורה ממכרת. חשוב תורה שיש לה בית ועד לחכמים, אך העיקר הוא הרב. אם אדם לא יעשה לעצמו רב כשהוא ירצה להתמודד מול רומא, הדרך היחידה שתישאר לו היא סתם חומרות על עצמו. כל מי שירצה להתמודד מול רומא בלי עזרת רב שיעזור לו, פשוט ירבה לעשר אומדות כי הוא יחשוב שזה עוזר לו במלחמה.
יש תופעה של אנשים שרוצים להתמודד מול דבר מסוים אז הם יחמירו על עצמם יותר מדי. אני לא אומר ששיטה זו היא רעה, אלא אפילו לפעמים היא טובה ונצרכת. לפעמים כדי להגיע אל מטרה מסוימת צריכים להגביל את הדרך ולקבוע עמדות ברורות למרות שהם חמורות יותר. כדי לא להיות מושפע מן הסביבה הדרך היחידה היא חומרות, היא ההתנתקות מן הסביבה.

רבן גמליאל רוצה ללמד אותנו איך אפשר להתמודד מול רומא גם בלי להתנתק. יוסף משיתא הוא מי שמלמד אותנו איך מתמודדים ומנצחים את רומא. לא סתם הוא נקרא 'יוסף משיתא' כי הוא מושה כל אחד מהנטייה הזו אל רומא. הוא מעורר אצל כל אחד את ה'בחינת משה', וגורם לאדם לחזור תמיד אל הקב"ה אפילו במצבים הכי קשים. רומא תנסה להציע לך הכול כדי שאתה תעזוב את יעקב ותדבק בעשו. יוסף משיתא ברגע האחרון קולט שמבחינתם הוא תמיד יישאר הדיוט, והוא מבין את השקר אותו הם מדברים. הוא מבין שהוא כמעט מכר את העם הנצחי והאינסופי ביד העם הסופי הזה.
לכל אחד יש איטליה של יון:
עשו זו איטליה של יון. עשו יכול להופיע בהרבה צורות במשך כל ההיסטוריה שלנו. וגם אם יהיה קשה לראות את הופעתו של עשו בעולם, עלינו לזכור שתמיד נשאר איזה עשו אחד בתוך כל אחד מאתנו. לכולנו יש נפש בהמית, והיא ההופעה של עשו.
בתקופת יון היה את יוסי בן יועזר ויהושע בן פרחיה שיכלו לפתח את ה'אנטיתזה' כנגדה. בתקופת רומא היה את רבן גמליאל הזקן שעמד מנגד ודאג לרב שיעזור להילחם בהם. יון היא זו המנסה לגבור על הבית ולכן חייבים כנגדה בית ועד לחכמים. אך רומא כבר תנסה לגבור על מהותו של היהודי, ולכן חייבים את הרב שימשה את היהודי תמיד בחזרה אל הקב"ה.
לי אין ספק שכיון יש רגעים שבית ועד לחכמים לא יעזור. אם אדם ישב כל היום בבית המדרש והוא יהיה מוגן מבית, הבית הפנימי שלו יהיה עדיין פגוע. הנפש שלו עדיין תהייה במלחמה עצומה, כי רב הוא לא עשה לו. אדם שלא יעשה לו רב שיקרב אותו אל הקב"ה וידון את כולו לכף זכות, יעשה הרבה חומרות על עצמו ויעשר הרבה אומדות, אך את העיקר הוא לא עשה.
אותה אמרה של יהושע בן פרחיה לא סתם נאמרת שוב ע"י רבן גמליאל. היא נאמרת שוב כדי שנבין שחייבים לחזור על 'עשה לך רב' בכול תקופה. בכל תקופה הביטוי מקבל משמעות אחרת, לפי ה'עשו' שבכל דור. לעניות דעתי, בדור שלנו הדברים צריכים להתעצם ולהיצעק בקולי קולות – 'עשה לך רב'. כל אחד חייב לעשות לו רב כדי שיעזור לו מול ההתמודדויות של היום.
עד רבן גמליאל היה רצף של קבלה מדור לדור. אך מרבן גמליאל כבר הזמן שלכל אחד יש את הרב שלו נגמר, ולכן רבן גמליאל בא לחזק את המציאות הזו. לכל אחד יש את איטליה של יון בתוכו. לכל אחד יש לפעמים התמודדות בצורה של יון, ולפעמים גם התמודדות בצורה של רומא. לפעמים אולי בית ועד לחכמים יספיק, אך לפעמים חייבים רבי שימשה אותך בתמידיות.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: