שיעור בירושלים

נכסוף נכספתי לבית אבי

השיעור בירושלים, פרשת ויצא תשעה. האזנה / קריאה

 

יעקב אבינו בפרשת ויצא, מתוך שתי הגישות החינוכיות של אברהם ויצחק, ומה בין החסיד המעולה והכובש את יצרו?

תולדות יצחק – עשו:

מפרשת לך-לך אנו כבר עסוקים ביצחק. ואנחנו ניכנס אל דמותו של יצחק, האב הנעלם. מתחילים בלידה, והעקידה, ואח"כ הזיווג. ואז בפרשת ויצא: "נכסוף נכספת אל בית אביך"- הכול מכוחו של יצחק. וכן בפרשת וישלח – יעקב חוזר אל יצחק כשהוא בן 180 שנה. רש"י מלמד אותנו שיצחק עוד נמצא במכירת יוסף. הוא חי עוד בפרשת "וישב". כך שמצד אחד הוא פרוס על כל הפרשות. אך מצד שני רק פרשת תולדות היא הפרשה של יצחק.

בכל הפרשות האחרות – פועלים עבור יצחק, הלידה, הבשורה, העקידה ואפילו השידוך. פרשת תולדות היא הפרשה של יצחק. 

תולדות מתפרשים אצל חז"ל בשני פירושים: 'תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים' – כך רש"י הסביר על "תולדות נוח". והפירוש השני שרש"י מסביר בפרשת תולדות – אלו הם הבנים – "יעקב ועשיו האמורים בפרשה". אך ודאי שאין הכוונה לתולדות בעבר, כלומר או המעשים או הילדים שלהם.

אם תולדות של צדיקים זה מעשיהם, באמת כל פרשת תולדות – עסוקת בפעולות של יצחק ובהשפעה שלו. הוא מתפלל "ויעתר יצחק לה'". ואח"כ אנו פוגשים את יצחק עוסק בחפירת הבארות, הוא מכין את הברכות לעשו, והוא זה שמברך את יעקב בסוף, והוא זה שקבע שהברכה של עשו לא תופסת. יצחק הוא המכריע במציאויות שלא הוא קבע אותם. לא הוא קבע את המציאות, אבל הוא הכריע כך. הוא היה יכול לדחות את הברכה, אבל הוא הכריע לברך את יעקב בסוף. והוא מחליט לתת את הברכה החילופית – לעשו. אח"כ רבקה תכין את הקרקע לשידוך של יעקב, אבל בסוף מי שישלח הוא יצחק. "וישלח יצחק..ויצווהו ויאמר לו לא תקח  וכו'.. ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ וכו'".

כל פרשת תולדות היא המעשים של יצחק- תולדותיהם של צדיקים.

הדיבור שלנו על תולדות ועל יצחק, הוא גם יעקב ועשו. יעקב הוא הכולל את כל האבות, הוא "תתן אמת ליעקב", הוא התפארת. יעקב הוא אברהם ויצחק. ודיברנו פעם על מידת האמצע- שהוא דבר שלישי מחודש שכולל את השניים, אך מייצר דבר חדש – שייקרא עם-ישראל.

יצחק ועשו:

לאחר הקדמה זו, נראה את  דברי חז"ל במדרש רבה:

ואלה מוסיף על הראשונים, על מה שכתוב הימנו למעלה בני ישמעאל, ומיהו, זה עשו ובניו. שהיה בנו של יצחק. ולכן כתיב תולדות יצחק חסר להוציא יעקב מכלל הרשעים. (פרשת תולדות)

אבל היכן עוסקים בעשו? ואיך אפשר לומד ש"תולדות יצחק" – זה עשו ולא יעקב? איך אפשר להוציא את יעקב מכלל הרשעים?

ואפילו לפי רש"י שאומר – "יעקב ועשו האמורים בפרשה", הדברים קשים. הרי ישמעאל הוא בנו של אברהם, אבל הוא עשה תשובה בסוף ימיו. אבל עשו? אם פרשת חיי-שרה מסתיימת בחזרה בתשובה של ישמעאל, פרשת תולדות מסיימת בצביעות של עשו. "איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו". אחרי שהוא עושה מורת רוח לאביו, ורק לבסוף – הוא רואה כי ראות בנות כענן בעיני יצחק אביו. ואז הוא לוקח מישמעאל את מחלת. ורש"י אומר "הוסיף מרשעת על הרשעות".

מצד אחד עשו הוא הרבה יותר חוטא מישמעאל. אבל מאידך הגדר ההלכתי של עשו – הוא ישראל מומר, וישראל אע"פ שחטא הוא ישראל. הוא ישראל – כי הוא בן יצחק ורבקה. הוא לא בן האמה. (רק יצחק מכל האבות לא לקח שפחה)

לישמעאל דואג אברהם בסוף הסיפור להפריד אותו מבחינת הירושה. "ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות" – ורש"י אומר שזה ישמעאל, והמתנות נועדו כדי להפריד "וישלחם". אבל לעשו –בספר דברים אנו נגלה שאסור לנו להגיע לער, "כי לבני עשו נתתי ירושה". לעשו יש גדר של יורש.

פתחתי בישמעאל ובעשו, כי אם רוצים לברר מה בין אברהם לבין יצחק, כדאי לראות את התולדות.

כיצד משפיע אברהם על ישמעאל? וכיצד משפיע יצחק על עשיו?

מערכת היחסים אברהם ישמעאל, מול מערכת היחסים יצחק –עשו, תשפוך אור על כל ההבנה מי הוא יצחק. ולזה מתכוון המדרש- "אלה תולדות יצחק – זה עשו". אם רוצים להבין את עולמו של יצחק לעומת עולמו של אברהם , תתבונן ביחס של יצחק ועשו.

גם אברהם אוהב את ישמעאל – כפי שהוא אומר במדרש על "קח נא את בנך" – את שניהם אני אוהב. אבל אברהם לא מבקש לעולם לברך את ישמעאל על פני יצחק. ואפילו אחרי מות אברהם "ויברך אלוקים את יצחק". והרי מדוע אברהם לא בירך אותו? מדוע הקב"ה היה צריך לברך את יצחק? אלא מסביר רש"י שאברהם ידע שיש יעקב ועשו (היו בני חמש- עשרה) כשהוא מת, והוא לא רצה להעביר את הרכה לעשו, לכן הקב"ה בירך. אברהם הוא הרבה יותר במידת החסד-, והוא מצליח גם להחזיר בתשובה את ישמעאל.

מצד שני יצחק רוצה לברך את עשו. יצחק יודע מי הוא עשו – כי הרי פסוק לפני כן כתוב- על המורת רוח שיש ליצחק ולרבקה. עשו לא חזר בתשובה, אבל ישמעאל כן. מה החלוקה?

עשו – צדיק או רשע?:

המדרש המפורסם שכולם מכירים ברש"י  על הפסוק "ויתרוצצו" :

ע"כ המקרא הזה אומר דורשני שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת עוברת על פתחי ע"א עשו מפרכס לצאת. ד"א מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות. 

מה פירוש המדרש? האם עשו היה מראש רשע? ואם בכלל כל מה שעשו רוצה זה ע"ז – בשביל מה הוא צריך את העולם הבא?

בזוהר הקדוש לומדים על לשון גדילה:

ויגדלו הנערים, סטרא דאברהם גרים לון לאתגדלא (החסד של אברהם הנקרא גדול הוא מה שגרם להם להתגדל), וזכותיה סייע לון (וזכותו הייתה מסייעת להם), הוא הוה מחנך לון במצות (והוא היה מחנכם במצוות), דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו', לאסגאה יעקב ועשו (המילה 'את' מרבה את יעקב ועשיו), ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו', אמר רבי אלעזר, כל חד וחד אתפרש לארחיה. (כל אחד ואחד פנה לדרכו) (זוהר, חלק א', דף קל"ח עמוד ב')

וכן בילקוט שמעוני:

האדם הגדול בענקים. אדם זה אדם הראשון. הגדול אלו אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים. באברהם הוא אומר וה' ברך את אדוני מאד ויגדל. ביצחק כתיב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ביעקב כתיב ויגדלו הנערים ועשו היה בכלל אלא שקלקל במעשיו ובזה את הבכורה ונעשה קטן שנאמר הנה קטן נתתיך בגויים.  (ילקוט שמעוני יהושע – פרק יד – רמז כג)

תולדות יצחק ותולדות אברהם מבטאים שני עולמות. בחסידות קוראים להם – הדרך שמלמעלה למעטה, לעומת הדרך שמלמטה למעלה. היסוד הוא פשוט ומאד עמוק שאם הולכים איתו הוא פלאי פלאים.

אברהם כל ימיו יורד מלמעלה למטה. הוא יורד מפתח האוהל שלו – אל שלושת האורחים. הוא יורד אל הבריות הכי נמוכות  – "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו". אברהם ויצחק עולים אל ההר לעקידה, אבל רק אברהם יורד למטה אל הנערים. "ויקומו וילכו יחדיו".

פרשת יצחק היא תולדות יצחק.

תולדות במעשים:

 פרשת תולדות עוסקת גם בחפירת הבארות של יצחק. חפירת בארות זה לא לרדת מלמעלה מלטה, אלא מלמטה למעלה. חפירת בארות – זה להסיר את כל מה שמעלים, זה להסיר את הכיסויים. יצחק בשיטה הזו חופר את הבארות – והוא מסיר את כל ההעלמות, ומגלה שיש מים בפנים. הוא לא מביא משהו מלמעלה למטה, אלא הוא מגלה את הלמטה.

לחפור באר- הרי היא הייתה חפורה כבר ממזמן, אלא רק צריך לגלות את המים. לחפור באר- זה לגלות שאם אתה תחפור בנשמה של כל יהודי – אתה תוכל לגלות למטה מים חיים.

בין אברהם ליצחק – שתי גישות בחינוך:

אלו שתי שיטות של חינוך – הדרך של אברהם והדרך של יצחק. לכל אחת מהם יש יתרון אדיר. בשיטה של אברהם מלמעלה למטה- החסד, החסד, השיטה הזו מביאה להכרה במקומות הכי נמוכים שיש. אבל החיסרון שלה – הוא שמה שמי שלמטה מושפע הוא בגלל שהלמעלה בא אליך. זה לא שהאדם השתנה במהותו, אברהם יורד אל הערביים שמשתחווים לעפר רגליהם, אברהם יורד אל ישמעאל והוא חוזר בתשובה. אבל בסוף " על פני כל אחיו נפל". ואומר רש"י: משמת אברהם נפל.

בהשפעה מלמעלה – אני מוריד את עצמי למקומות הכי נמוכים שיש, אני מעביר מים ממקום למקום. אבל אם אני עושה מלמעלה למטה- לא המהות משתנה. שהקב"ה יורד למטה לתת תורה –הוא לא עושה את זה אצל אדם הראשון ולא אצל נוח, וגם לא אצל שלושת האבות. כי כדי לקבל תורה- הלמטה צריך להזדכך ולהתעלות כדי לקבל את הירידה הזו, וגם לאחר זאת – חטאנו בעגל.

כשאני חופש באר- אני לא מביא מים, אלא אני מזכך את המציאות למטה, ומגלה שקיים משהו במהות של הבאר. אבימלך ופיכול מגיעים אל יצחק, והוא מקבל אותם : "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי?". זאת פתיחה של יצחק. ואגב בכלל היכן הם שנאו אותו? הרי הם רק קנאו אותו. אבל תראו לאן היא מובילה: "ראה  ראינו כי היה ה' עמך". אומר רש"י: ראה – באברהם, אבל ראינו בך.

זה שהלמטה עצמו מזדכך. אבימלך רואה את יצחק מצחק את רבקה אשתו – אין שם השפעה מלמעלה, אבל יש השפעה למטה – אבימלך ופיכול רואים את ה' עמו.

יש חקירה הלכתית ידועה מה זה שליח? האם שליח הוא אדם בפני עצמו שעושה את מה שהמשלח שלח אותו, או שהשליח הוא המשלח בעצמו – והוא זרועו. באופן הלכתי – זאת החלוקה. מי שלא מבין את המובן חסד וגבורה, צריך להבין את תולדות אברהם ויצחק.

תולדות אברהם הוא ישמעאל, וישמעאל מוצא החוצה- ונשאר רק בן האמה. הוא מוגדר בן האמה. זה לא מפריע לאברהם להגיד "לו ישמעאל יחיה לפניך" – אברהם ישפיע על ישמעאל תמיד, אבל הוא לא יירש אותו במהות – כי אחרי שאברהם מת – לא נשאר כלום.

גם ישמעאל עמדו גרים בעולם, אבל כשחז"ל רוצים לתאר את הגרים – זה אונקלוס, ונירון קיסר שיצא ממנו רבי מאיר. כל אלו הם מעשו. הגרים זה דווקא מעשו-  כי זה הגילוי שיצחק השאיר אצל עשו.

כל הזוגיות של יצחק ורבקה היא דבר פלאי. הרי אברהם ושרה עסרו בלגייר את האנשים ואת הנשים. גם יעקב ורחל ולאה- עסוקים בהקמת שנים – עשר שבטים. אבל יצחק ורבקה- זה שלמת שני הניגודים. את ברכות ה' העביר הקב"ה דרך יצחק רבקה לאורך כל הפרשה מביאה את הכלים לקבלת הברכה ע"י יצחק. וזה התחיל כשהיא נפלה מעל הגמל, באותו רגע היא ראתה את האיש ההולך בשדה לקראתה, והיא מכסה את עצמה בצעיף. זה לא ניתוק אלא הקשר הכי עמוק. יצחק לא לוקח שפחה, כי הוא מזכך את הלמטה. הוא לא לוקח שפחה, אלא הוא נשאר רק עם רבקה ומעלה אותה למעלה.

יצחק חופר בעשו, אבל אברהם משפיע על ישמעאל. יש מי שמשפיע מלמעלה, ויש מי שחופר מלמטה ומשפיע על המהות. זה "אברהם הוליד את יצחק". אלו שי עולמות מנוגדים לגמרי – זה חסד וגבורה. יש יתרון של חסד, ויש יתרון של גבורה.

היכן קבור עשו? במערת המכפלה. והרי אסור לקבור רשע אצל צדיק? אלא עונה האדמו"ר הזקן שהראשית "ראשיה דעשו באיתפיה דיצחק" – זה הראשית של עשו – שראשיתו הייתה בגדולה של רוחניות – ואת זה רצה יצחק לברך. יש לו ציד בפיו, וגם יצחק הוא איש שדה- אבל הוא יודע לצוד את עשו – בגדולה שלו. הראש של עשו – זה הראשית של עשו שנקברה במערת המכפלה.

הכובש את יצרו או החסיד המעולה:

הרמב"ם מדבר בשמונה פרקים, בפרק השישי  – על שני סוגי האנשים: החסיד המעולה הוא זה שלא מתאווה לרעות ומנצח, אלא הוא פשוט לא מתאווה לרע. אבל יש את הכובש את יצרו – הוא זה שמתאווה לרעות אבל מצליח להתגבר.

הרמב"ם מביא את שני הסוגים הללו – לדיון בין החכמים לפילוסופים. הוא אומר שהחכמים העדיפו את "לפום צערא אגרא". החכמים בוודאי שהתאוו , אבל מה אעשה – שקוני גזר עלי? – זה הכובש את יצרו. אבל ברור שהם שאפו לחסיד המעולה. והרמב"ם מחלק מתי צריך לנהוג כך ומתי כך.

ובחסידות מסבירים: שגם החסיד וגם הכובש את יצרו –הם שני עובדי ה' אדירים. כל אחד יודע שהוא גם כובש את יצרו ,וגם לפעמים רוצה להיות חסיד המעולה. לפעמים יש תסכול גדול מאד לאדם שנובע מהתמודדות עם היצר, הצלחה, ועוד נפילה, ואז כשהוא מסתכל על אדם אחר – ורואה את החסיד המעולה. – אז הוא כ"כ מקנא בו. יש חסיד מעולה בעולם, ויש צדיק גמור, האבות – הם המרכבה לרצון העליון – והם היו צדיקים גמורים, אבל התאווה לא הייתה להם.

כששולח יצחק את עשו לקבל את הברכות – הוא מדבר איתו הרבה על אוכל: "ועשה לי מטעמים". מה זה כ"כ חשוב האוכל והתאוות? אלא מסביר הזוהר – מה זה מטעמים? ילד קטן לא אוהב מטעמים, אלא הוא אוהב טעם אחד – מתוק. הוא אוהב הרבה מטעמים בטעם מתוק. הוא מאד גיוון  אבל רק מסוג של מתוק. אבל אדם מבוגר – לא יכול להסתדר כל הזמן עם מתוק. הוא חייב קצת חריף, וקצת פיקנטי, וקצת מלוח, ואפשר גם קצת מתוק.

הקב"ה אוהב גם חריף וגם מתוק. מי אמר לנו שהקב"ה אוהב רק מתוק? האם הקב"ה אוהב רק חסידים מעולים?

יצחק אבינו רוצה לברך את עשו – כי הוא רוצה מטעמים. הוא רוצה להעלות – ם את החריף וגם את המתוק- הוא רוצה מטעמים.

עשו הוא התולדות של יצחק. הוא התולדות של יצחק שהרבה יותר מהותיים – מיעקב. כי עשו הוא הכובש את יצרו, יצחק הוא זה שיודע להעלות את הכובש את יצרו. אבל כשהראשית של עשו יורד לגוף – השם ירחם. "נר רשעים ידעך". אבל כשעשו נשאר רק במוח – ואדם מצליח לגבור על התאווה – זה הכוח של עשו שהוא קיבל מן האבות.

לכן הם רבים בנחלת שני עולמות. כי זה כל העולמות. הכובש את יצרו –חייב לשאוף למשהו עליון כדי להתקדם ולהצליח. והחסיד המעולה חייב את העולם הזה כדי להעלות את הכול לעולם הבא.

המלחמה הזו תימשך – עד ש"עלו מושיעים בהר ציון לשפוט בהר עשו והייתה לה' המלוכה"

אברהם, יצחק  – ויעקב:

יעקב הוא אברהם ויצחק, ולאחר הברכות שהוא מקבל מיצחק- את הכוח לכבוש את יצרו, הוא אברהם ותולדות יצחק. יעקב היא איש תם יושב אוהלים, עד שפרשת ויצא- הוא מגיע מן השדה ערב. והוא לא עייף. עשו הגיע מן השדה עייף ולכן הוא מכר את הבכורה, אבל יעקב הגיע לא עייף – אז מכרו את הדודאים והגיע לעולם יששכר וזבולון.

יעקב הוא רועה צאן והוא לא איש שדה שעובד בחוץ. אלא הוא איש שדה שיודע לעבוד מבפנים – ולכבוש את יצרו. יעקב יודע לגלות את האבן של הבאר- ולהוציא כזאת הפריה לעולם. יעקב כן לוקח שפחות, כמו אברהם, אבל בן השפחה של יעקב –הוא אנחנו.

בן השפחה של אברהם –החסד- נפל. אבל בן השפחה של יעקב- נשאר ויעמוד לעולם. יוסף הוא הנער של בני השפחות – ויגידו עליו הכול – אבל הוא ימשיך את הכול בעולם. זה יעקב הבריח התיכון, שהוא אברהם ויצחק.

יצחק מלמד אותנו בפרשיות הנעלמות שלו איך חופרים בעשו. עשו – הוא ישראל מומר, וזה כל אחד מאתנו. (והרמב"ם אומר בהלכות ממרים – שהמומרים שלנו הם תינוקות שנשבו). אברהם מלמד אותנו להשפיע מלמעלה, יצחק מלמד אותנו לחפור בארות, אבל יעקב מלמד אותנו לפעול מלמעלה למטה, אבל להרים את הכול מלמטה – זה "והייתה מיטתו שלימה". יעקב שיוצא מבאר שבע לחרן, הוא יוצא כשליח של יצחק. יעקב מקבל את הברכה של אברהם, אבל הוא גם מקבל את הברכה של יצחק שהייתה אמורה להגיע לעשו. יעקב בכל פרשת ויצא, לוקח אותנו מסולם של מלאכי אלוקים עולים ויורדים, עד לכבשים ואטודים עולים ויורדים. הוא לוקח אותנו מהמקומות הכי עליונים, עד למקומות הכי נמוכים.

פרשת ויצא שלא דיברנו עליה עד עכשיו, אבל עסקנו בכל המהות שלה. כולם מוזכרים בפרשת ויצא, אבל עשו לא מוזכר אפילו פעם אחת. מדוע? כי זו הפרשה של עשו. זו הפרשה של עשו שנכנס כבר ביעקב. יעקב יוצא כשליח –עם הכוח של הכובש את יצרו, והוא יוצא כדי לחזור בעוד עשרים שנה להיפגש עם עשו. לשם הוא יגיע עם הכוחות של אברהם ויצחק, שעוברים דרך תולדות יצחק- "יעקב ועשו האמורים בפרשה".

זה כל פרשת ויצא, שיעקב כל הזמן ישאף ל: "נכסף נכספת לבית אביך" – הוא תמיד ירצה לחזור ולקבל את הכוח של הבית, של אברהם ויצחק. כל אחד מאתנו הוא גם איש שדה וגם איש ציד. כל אחד צריך ללמוד איך להיות יושב אוהלים, כדי לקחת רק את הראשית של עשו, ולא את המעשים. לקחת רק את הגדולה של עשיו – של הכובש את יצרו, ומהכוח הזה לעבוד את ה' עד ש"עלו מושיעים בהר ציון". שנזכה לכך במהרה בימנו אמן.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: