שיעור במגדל

שליחות יעקב והשליחות של כל אחד

השיעור במגדל, פרשת ויצא תשעה. האזנה לחלק א', חלק ב' / קריאה

 

איך מגיעים מ"ויצא" ל"וישלח מלאכים –ממש"

עבודה הבירורים של כל אדם, והשליחות של כל אדם בחייו

"ויצא יעקב":

כל כותרת של שם הפרשה מאפיין את כל המהות של הפרשה. יש את פרשת נוח, ויש את תולדות – והמהות של כל הפרשה מתבסס על שמא. פרשת 'ויצא' – היציאה היא כל עניינה של הפרשה. מה שקורה בפרשה שלנו זה הכי הכי יציאה שיכול להיות, מתחילת הפרשה עד סופה. יעקב יוצא. ליציאה הזאת מגיעים הכי הכי למטה –"אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". יעקב הגדול עוזב את ביתו, ואת אוהלי שם ועבר, והוא עוזב את יצחק ורבקה ואת הבית, ויוצא אל החרון – "וילך חרנה". זה חרון אף של מקום שנמצא במקום הכי תחתון של העולמות. הרמאויות בשיאם, וההתמודדיות עם לבן – הכול במקום הכי תחתון.

ודווקא בפרשה הזאת הכול מתרחש. שבטי י-ה נולדים בפרשה זו, ועם ישראל כולו נולד בפרשה שלנו. כל השבטים, להוציא את בנימין שיוולד בפרשת וישלח, הכול בפרשה שלנו. כל סוד הגלות והגאולה – נמצא כאן. שנרצה ללמוד את הגלות נגיד – "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי וכו'". הגלות הזאת היא ההתחלה של הכול. כי כאן יש נקודת התחלה – שמתחילים הכול מההתחלה – מהאפס. ומכלום הכול מתחיל להיווצר. ולא סתם, אלא "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו וכו'". רק אצל יעקב אבינו רואים את זה, ואפילו אם נדבר רק  על המדרגה הכי גשמית כלכלית. יעקב פורץ, ולא סתם פורץ אלא מאד, לא סתם , אלא פורץ מאד מאד.

על א"י נאמר "טובה הארץ מאד מאד" – שיהושע וכלב אומרים כנגד המרגלים. וכשמתאר הקב"ה את אברהם לעתיד לבוא הוא אומר: "והרבה את זרעך במאד מאד" – זה הנצח. כלומר האינסוף מתואר כמאד מאד. אבל אצל יעקב זה תיאור של ההווה.

כל הפרשה היא יציאה. לצאת – זה מה שאנו קוראים לו ובחסידות – "עבודת הבירורים". יש שתי פרשות שאנו בתווך ביניהם: בפרשת תולדות יעקב הוא יושב אוהלים. כל הזמן הורגלנו על רש"י שהוא יושב באוהלי תורה, למרות שהפשט יכול להיות גם אוהל של מקנה. אבל בפרשת תולדות אנו לא מוצאים לגבי יעקב תיאור של מקנה. אבל סיום פרשת תולדות קצת מקשה על רש"י. בסוף פרשת תולדות הוא עושה חשבון ארוך, ובסוף חסר לו 14 שנים אצל יעקב, והוא שם אותו בבית המדרש של אוהלי שם ועבר.

אבל בפרשת ויצא אנו נפגשים עם צאן וצאן וצאן ועוד ועוד. הוא כבר חולם על כבשים עולים יורדים, וכו'. כל הפרשה היא כבר צאן. אין לו משכורת רגילה, והמשכורת זה צאן. "ויהי לי שור וחמור צאם ועבד ושפחה" – ומסביר רש"י – שזה המשכורת שלו. כל הדיונים עם לבן הם על הצאן. שורש המילה "צאן" – הוא צא. כי הרועה  יוצא עם הצאן. כשאני מתאר את ה"ויפרוץ" של יעקב לא מדובר רק כלכלית.

תחילת פרשת "ויצא" בחלום הגדול: "סולם מוצב ארצה ומלאכי אלוקים עולים יורדים בו". הוא פוגע במקום, ומתקן את תפילת ערבית, והוא רואה את בית אלוקים. ובסוף פרשת ויצא: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים". תחילת הפרשה היא פוגע במקום ורואה בחלום מלאכי אלוקים, אבל בסוף הוא הולך והמלאכים כבר באים אליו. ואז "וישלח יעקב מלאכים" – ממש. בסופה של הפרשה הוא כבר שולח מלאכים בשליחות, והוא ממנה אותם.

בפרשת תולדות יעקב נמצא – היכן שהוא רוצה. אבל בפרשת ויצא יעקב נמצא בדיוק היכן שהוא לא רוצה – אלא איפה שהקב"ה רוצה. כל אחד מן האבות עבר בין מקומות כאלה, אבל כל עניינו של יעקב הוא עבודת הבירורים.

'סיעתא דשמיא- זה לא שהקב"ה עוזר לך להגיע לאן שאתה רוצה, פעם חשבתי כך. אבל היום אני מבין ש'סיעתא דשמיא' היא שהקב"ה עוזר לך לא להגיע לאן שאתה רוצה. פעם חשבתי שיוצאים מפרשת תולדות ויש עדיין אווירה של מלאכים ולכן חולמים עליהם. אבל אחרי 20 שנים בבית לבן – כבר חולמים על כבשים. אבל היום אני מבין – שכשיוצאים מן הישיבה, המלאכים הם רק חלום, אבל יש מציאות אתה צריך להתמודד. כאן עם-ישראל נוצר. לא בפרשת תולדות, אלא בפרשת ויצא.

בין יחס אב לבן, לבין יחס צאן ורועה – "נכסוף נכספת לבית אביך":

מה ההבדל בין לימוד תורה לבין עבודת הבירורים? יש לימוד תורה, אבל יש מצוות ודברי הרשות. לימוד תורה הוא כשהקב"ה נתן לי תורה, ואני וודאי צריך ללמוד אותה מתוך "ונפשי כעפר לכל תהיה" – וללמוד אותה בביטול. אבל הכלים אתם אני לומד תורה – הם השכל שלי. אם אני לא מבין את הסוגיה יכול להיות שלא יצאתי ידי חובת תלמוד תורה. זה לימוד תורה, ולזה קוראים – בן ואב. הקשר בין הבן לאב הוא שהבן הוא חלק מהדי אן אי של האב. בן ואב – הבן הוא חלק מהטיפה שבמוח מהאבא. אבל מצד שני בין הבן והאב –יש סוג של נתק.

תלמוד תורה הוא יחס של בן ואב. אני לומד את רצון ה', אני לומד לא רק את המסקנות אלא גם את ההוא-אמינא. אני רוצה שנחשוב סתם על מקרה שראובן הלווה כסך משמעון ונתן ללוי – אני לא יפסוק מכך שום הלכה, אני פשוט רוצה ללמוד.

אבל צאן ורועה זה בדיוק הפוך. אבל רועה וצאן – זה כבר קשר אחר. "אנו צאנך ואתה רוענו". לצאן אין שום דעה משל עצמה. הוא בהתבטלות מוחלטת לרועה. אין לצאן שום מחשבה. יש רק רועה והוא מנתב את הצאן, והוא מתגלה עם הרועה בחוץ.

בעבודת ה' מה הנמשל? כשאני מתגלגל למקום מסוים, ואפילו לא תכננתי להגיע לשם. אבל עכשיו אני חלק מן הצאן של הרועה. ועכשיו הוא מנהיג אותי, ועכשיו אני מזכך את העולם. וכל שניה שישאלו אותי אני לא ירצה להיות פה – אלא לחזור לאבא- "נכסוף נכספתי לבית אביך". אבל למרות שזה מה שאני רוצה, אני כאן כי זה רצון ה'.

בעומק זה ההבדל בין תורה למצוות. אני יכול ללמוד את כל הלכות תפילין ואת כל הסברות –אבל זה בן ואבא. אבל כשיהודי מניח תפילין, ומקיים מצוות תפילין, ,למרות שהוא לא מבין בכלל מה הוא עושה, הוא לוקח את העור של הבהמה ומזכך אותה ומגלה את האלוקות שלה. איך אני עושה את זה? עם הרבה דרכים, אבל רק בלי השכל. אם אני צריך להפעיל את השכל כדי לעשות את המצווה, אז זה כבר אני ולא הוא. במצווה אני עושה הכול כי הוא אמר לי, והוא מנתב אותי. עבודת הבירורים זה להעלות את הכול – למעלה.

פרשת ויצא אומרת לנו – את ההפך ממה שבני אדם חושבים. כי מ"אנו בניך ואתה אבינו" – אפשר להגיע להשגות מאד גבוהות אבל מוגבלות כי כל אחד מאתנו הוא מוגבל. האסון של האדם הוא בכך שהוא חושב שהוא לא מוגבל. ממה אפשר להגיע ל"ויפרוץ האיש מאד מאד" – לפרוץ את הגדרים אפשר רק מעבודת הבירורים. 'סיעתא דשמיא' – זה שהקב"ה עוזר לי לא להגיע לאן שאני רוצה, כי רק אז אני יכול לפרוץ את הכול.

יעקב מגיע חזרה הביתה ורוצה לשבת בשלווה. הוא רוצה לחזור להיות אב ובן, ומספיק לו רועה וצאן. הוא רוצה כבר גאולה. אבל קפץ עליו רוגזו של יוסף – ואמר לו האם הוא סיים את עבודת הבירורים כבר במצרים?

 

 

 

 

 

בראשון של הפרשה כתוב:

{י} וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: {יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: {יב} וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: {יג} וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: {יד} וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: {טו} וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.

הסדר לכאורה היה צריך להיות הפוך – "והנה ה' נצב עליו" ושיגיד לו קודם כל שהוא יהיה עמו וישמור עליו ואח"כ שיגיד לו שהוא יפרוץ? אלא מי שמבין את יעקב ואת עבודת הבירורים מבין שהיעד המרכזי הוא "ופרצת". כי אם אתה באת לעולם בשביל שהקב"ה ישמור עליך- אז בשביל מה באת? אלא צריך להבין שהמטרה היא "ופרצת", אבל כדי שתפרוץ – צריך שהקב"ה ישמור עליך. לכן רש"י אומר שזה לשון חוזק, כי זה הרבה חוזק בעבודת הבירורים.  (ופרצת – בגימט' 770)

השאלה היא איך עושים את עבודת הבירורים הזאת, ולהיות בשמחה של פריצה?

תנאי ראשון – ציווי ולא רצון:

אדם יכול ללמוד תורה – תמיד. אבל בשביל עבודת בירורים צריך כמה דברים שהם תנאים לה. תנאי א' לעבודת הבירורים – הוא בסוף פרשת תולדות. יעקב אבינו בפרשת תולדות הוא יושב האוהלים, והוא מתחיל את העבודה באופן פסיבי – הוא הולך ליצחק ומקבל בעל-כורחו את ברכת עשו. הוא רק אומר "הן עשו זעיר ואנכי חלק" – והמפרשים מסביר לא רק טכנית, אלא זה שתי נפשות אחרות, אז מה הוא יעשה עם ברכת עשו? הרי הוא לא צריך את הברכה המתאימה לעשו. ומכאן הכול התגלגל עד שיצא לחרן. וזה התנאי הראשון – שאני  בכלל לא רוצה להיות שם.

אם אני יוצא לעבודת הבירורים עם 2% רצון שלי, אז זה לא עבודת הבירורים. 'סיעתא דשמיא' – היא להכווין אותי למקום שאני לא רוצה.

מספרים על השליחים הראשונים, כשהרבי הריי"צ שלח את השליחים הראשונים באמריקה למרוקו, ועמד שם יהודי אחד שנכנס לרבי, והרבי אמר שיש לו שליחות, אבל היהודי לא הבין – כי זה היה רק בהתחלה. אז הסביר לו הרב –שהוא צריך לנסוע למרוקו. הוא יוצא מהרבי – ומישהו ראה אותו עומד בכניסה, ושאל אותו:'הכול בסדר'? הוא עונה לו : 'כן, רק איפה זה מרוקו?'

אז למה יעקב עושה את זה? "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצווה אותך" – זה ציווי רבקה שקיבלה בנבואה. מאותה שניה יעקב יסבול כל ימיו – הוא בורח מעשיו, ועשיו ירדוף אחריו. הוא מסיים את לבן וחשב שסיים, אבל אומרים לו ששליחות של עבודת הבירורים – היא כל הזמן עד שלא אומרים לך אחרת.

יעקב מקבל את הציווי ועושה הכול מהר. לכן יצחק אומר לו :" מה זה מהרת בני למצוא". והוא עונה לו" כי הקרה ה' אלוהיך לפני" – אני לא מבין כלום, אני רק עושה מה שאומרים לי.

לכן בתחילת שני: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם".

ואומר רש"י: משנתבשר בשורה טובה.. נשא לבו את רגליו ונשא קל ללכת".( יש ביטוי מדהים שמופיע באחרונים – שיהודי לאחר שאכל ושתה, שאלו אותו איך הוא רץ כ"כ מהר? אז הוא ענה שהבטן עוזרת לרגליים. )

יעקב לא רוצה ללכת, אבל הלב מושך את הרגליים. זה השלב הראשון בשליחות.

 

תנאי ב'- יש משלח שתמיד רוצים לחזור אליו. סיום הציווי:

{מב} וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: {מג} וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: {מד} וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ: {מה} עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד: {מו} וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:

 

יעקב מחכה עשרים שנה אצל לבן, אבל למה הוא לא בורח לפני כן? הרי בכל מקרה הוא בורח? אז מדוע לא לצאת משם יותר מוקדם?

השליחות:

התשובה מוחבאת בפסוקים, רבקה מצווה אותו שהוא לא חוזר, עד שהיא תגיד לו.  טוב נו אז למה הוא יוצא? כי בהתחלה רבקה אמרה לו בנבואה, אבל הוא עדיין לא צווה:

{א} וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: {ב} קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: {ג} וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: {ד} וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם: {ה}  וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:

סיפור השליחות התחיל ב"ועתה בני שמע בקולי לכל אשר מצווה אותך", ועכשיו התוקף על השליחות הוא אצל יצחק. עכשיו השליח יוצא לעבודת השליחות. והשליחות היא "אם יעקב ועשו" ורש"י אומר איני ידוע מה בא להגיד לנו. ר' אליהו מזרחי אומר שרש"י ידע את כל המפרשים, אבל הוא אומר שזה בא ללמד אותנו הרבה יותר.  – כי בגאולה נבין מה זה. אם היינו מבינים מה בא ללמדנו, כבר היינו חברותא של המשיח.

אבל כאן נכנס עשו:

{ו} וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: {ז}  וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם: {ח} וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו: {ט} וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה:

עשו רואה את הציווי של יצחק ליעקב. הוא מבין את הברכה, ואת השליחות, ואת הציווי. ואז "וישמע יעקב" , מדוע חזרה? אלא מסביר רש"י – שעשו ראה שברך יצחק, שצווה, ששלח, ובעיקר –שהוא רואה שיעקב שומע בקול אביו ובקול אמו. גם עשיו מכבד אבא, אבל לשמוע בקול אביו ובקול אמו – זה להיות השליח שממשיך את הציווי. עשו רואה שיעקב שומע בקול אביו ובקול אמו. ואז עשו לוקח את ישמעאל – כי הוא רוצה באמת לכבד את אבא, אבל הוא לא קיבל ציווי.

ואז מגיעים ל"ויצא", והרי הוא מיותר? אלא כל סיפור ויצא זה כאן. זה שם הפרשה כי זה תוכנה. השליח חייב לצאת מבאר שבע, וכמו שכתוב בספרים הקדושים  (אור החיים) –  שהוא יוצא מהשבוענה של סבא ושל אבא. באר שבע היא על שם השבועה של אברהם ושל יצחק. השליח יוצא מבאר שבע! את יעקב עוד לא ראינו בבאר, אבל עוד מעט הוא יגיע לבאר עם שלושה עדרי צאן עם אנשי החרון. הוא יוצא מבאר שבע והולך לחרון – הולך חרנה.

הרבי אומר בשיחה –שחרן זה חרון, וחרן זה חירות. זאת חירות המגיעה רק ע"י עבודת הבירורים.

הוא הולך לחרן – עם מה? עם מקל, (כמתואר בוישלח) ועם הרבה שנאה, אבל עם שליחות מאחוריו של ההורים. "וישמע וילך", ורק אז אפשר להגיע ל"יציאה".

תנאי ג' – "והנה ה' ניצב עליו":

יעקב יוצא ואז?

{י} וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: {יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: {יב} וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: {יג} וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.

כאן הוא שכב, אבל מכאן והלאה – רק בירורים. שואלים חז"ל – "ומה היה אומר בלילה? ואומרים חז"ל היה אומר ט"ו המעלות, הוא שכתוב "שיר המעלות יאמר נא ישראל".

"והנה ה' ניצב עליו". פירוש, הקב"ה ניצב עליו ואומר לו – שהוא בונה הכול עליו. קשה להגיד את זה, אבל הקב"ה נמצא מעליו, הקב"ה בנוי על השליח. הקב"ה אומר ליעקב – 'שלום עליכם, אני בונה עליך'.

התניא בפרק מ"א כותב שאדם צריך להתחיל מהיראה, כי זה האחריות ואז הוא כותב:

וכמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל, ועליו בפרט, כי חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם. והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו, להיות מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך. ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה, כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו, לפני עסק התורה או המצוה, כמו לפני לבישת טלית ותפילין.

הקב"ה מייחד את מלכותו על כל אחד ואחד. זה "והנה ה' ניצב עליו" – ומלא כל הארץ כבודו. הקב"ה מביט על כל אדם האם הוא עובד כראוי את עבודת הבירורים. "והנה ה' ניצב" – זה הווה מתמשך, כי זה כל הזמן. "והנה ה'"- זה מידת הרחמים, י'-ק-ו-ק.

"והנה ה' ניצב עליו". זה בועז ש"ניצב על הקוצרים" – שתלוי רק בעבודת הקוצרים.

ואז כתב השליחות: "ופרצת" ולכן "והנה אנכי עמך". ולבסוף: "והשבותיך אל האדמה הזאת". אני אשיב אותך לא כי נגמר השליחות, אלא כי גם כאן יצטרכו שתברר את הכול.

תנאי ד' – עיקר התפקיד – הוראה למעשה:

{טז} וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: {יז} וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: {יח} וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: {יט} וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: {כ} וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: {כא} וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים: {כב} וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

הוא מתחייב להקים בית מדרש. הוא מתחיל את השליחות במעשים. הוא ישר מחפש מה לעשות. הוא עושה מצבה, וקורא למקום בית אל.

בשיר המעלות שיעקב מתפלל כתוב: "עזרי מעם ה' (עד) עושה שמיים וארץ". ומסביר הרבי – עזרי מי-ק-ו-ק – אבל זה יופיע בשמיים ובארץ. איך? ע"י השליח.

בסוך ימים שואלים את האדם שלוש שאלות: קבעת עיתים תורה, עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? החפץ חיים שואל – הרי שתי השאלות הראשונות הם שאלות שקשה לענות עליהם בצורה חיובית בוודאי, כי הרי אם אדם יגיד שבוודאי, אפשר יהיה להוכיח לו תמיד מתי הוא לא קבע עיתים, ומתי הוא לא עסק בפריה ורביה –אלו הם שאלות מעשיות. אבל השאלה השלישית – ציפית לישועה, בוודאי שאדם יגיד שכן. הרי את זה אי אפשר להוכיח.

לכן מסביר החפץ חיים – זה לא האם רק ציפית, אלא זה מה עשית – כדי לצפות. לא מספיק רק לצפות במוח, צריך לעשות מעשים.

תנאי ה' – שמחה בשליחות:

הרבי שואל מדוע ט"ו שירי המעלות יעקב אומר בלילה? מדוע דווקא אלו? אלא עונה הרבי, שאני מבין שהוא אומר תהילים להתחזק, כדי להתפלל, אני מבין הכול. אבל אני לא מבין – מדוע דווקא שירים? איך הוא יכול לשמוח בצרות הללו?

אם אדם מבין שעבודת הבירורים מביאה ל"ויפרוץ האיש". מדוע? כי הקב"ה ברא את העולם – כי יתרון האור שיבוא מתוך החושך הוא יותר גדול. זה ירידה לצורך עליה. (אם לא הקב"ה לא היה בורא את העולם). אם אני ממוקד במטרה שהחושך יביא אותו לאור יותר גדול – אז אני יכול לשמוח, ואז אני רוצה את זה – לא כי זה אני, אלא כי זה הקב"ה.

"אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" – יכול להיות שאדם חושב שהוא בשלום, אבל היצר הרע תמיד במלחמה, וכל הבירורים שהקב"ה שולח לי תמיד ינסו אותי, לכן מה אני יעשה? אני יתפלל לה'- "שיר המעלות". אני יתפלל קודם כל בשאלה – "מאין יבוא עזרי"? ואח"כ רק אני אבין "מהאין יבוא עזרי". מהאין הגמור אליו הגעתי – מכאן יבוא עזרי.

רחל ולאה:

הרי יש להבין – אם רחל לא רוצה להתחתן לפני לאה – מדוע היא לא אומרת ליעקב מראש? ואם היא רוצה אז למה היא מוסרת לה את הסימנים?

אלא יש להבין זה עבודת הבירורים. אם הכול היה הולך חלק – אז מה היה הניסיון בזה? זה מה שהקב"ה מסדר- דווקא את מה שאתה לא מתכנן. זה 'סיעתא דשמיא'. הקב"ה סידר שצריך את רחל ולאה ליד יעקב בעבודת הבירורים שלו. לכן בסוף השליחות של לבן – יעקב לאחר שהמלאך אומר לו, הוא הולך לוודא זאת עם רחל ולאה. הוא בודק האם אמא רחל אומרת עכשיו שאפשר לחזור.

תולדות השליחות:

בסוף רביעי כתוב:

{כב} וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ: {כג} וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי: {כד} וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר: {כה} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי: {כו} תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ: {כז} וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ.

מדוע דווקא עכשיו יעקב רוצה לעזוב?

אומר רש"י –"שבית יעקב יהיה אש" ובית יוסף להבה, ובית עשו לקו ודלקו בהם ואכלום" אש בלא להבה לא יכולה לעשות כלום. ומשנולד יוסף נולד השליח. לכן אח"כ יעקב ויוסף: "וישלחהו מעמק חברון".  הוא גם שולח את יוסף לבירור הבא מהמקום הכי נמוך. רחל מולידה את יוסף על שם – "יוסף ה' לי בן אחר" – שהוא כל הזמן יוסף והוא הלהבה.

יעקב יורד למצרים, אבל הוא חייב תור ביטוח חובה- את יוסף. משה רבנו יוצא ממצרים – והוא חייב את עצמות יוסף עמו ארבעים שנה. בלי יוסף אף אחד לא הולך – כי אש בלי להבה- היא תורה אדירה, תורת אמת – אבל בלי הלהבה. זה השליח שיורד לעשות את עבודת הבירורים. זה השליח שנכנס למקומות הכי נמוכים לבורות.

להבה זה התלהבות. ולהגיע מהשמחה אל ההתלהבות זה ההמשכה של הכול. – זה יוסף.

לאחר שיוסף מגיע, יעקב לא חולם על מלאכים, אלא יעקב עובד עם מלאכים ממש. זה השיא של הפרשה- וזה סופה. והמלאך יגיד בסוף ליעקב: "שלחני כי עלה השחר", ומה יענה לו יעקב: :לא אשלחך כי אם ברכני". והרי צריך להבין – מה פירוש "כי עלה השחר"? הרי הוא במלחמה – אז מה הוא בורח – כי יש בוקר? אלא רש"י אומר – שהוא מלאך של בוקר, ולכן הוא צריך ללכת. אומר לו יעקב – שזה לא משנה מה התפקיד של המלאך , אני יודע שהתפקיד שלי כאן הוא לבנות דירה בתחתונים – לכן תברך אותי.

מ"ויפרוץ האיש מאד מאד" – ל'מלאכים ממש':

זה שליח – שמשלח מלאכים ממש. רק הוא בעולם בעבודת הבירורים – "מאד מאד". ועוד דבר אחד א"י. כי אף פעם היא לא נקראת א"י, אלא ארץ החיתי והיבוסי והגרגרי – היא ארץ שבעת עממים – ורק לאחר כל עבודת הבירורים היא א"י. לכן היא נקראת "מאד מאד" – כי רק בעבודת הבירורים – היא "מאד מאד". זה ויצא יעקב – לעבודת הבירורים.

השליח גם אם הוא לא רוצה, הוא יוצא ברכוש גדול מן השליחות. יעקב אומר "לא תתן לי מאומה", חוץ ממה שהוא הרוויח משלו. הוא לא מקבל שום דבר שאינו שלו, הוא לוקח רק מה שהוא עבד בשבילו. זה פריצה בגשמיות. אבל ברוחניות – הוא רק מזדכך ומזדכך.

"ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן וכו'". כאן זה קודם כל  הצאן ולבסוף השור והחמור. אבל אצל עשו-  "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה". מדוע? אלא מה שהיה ליעקב – זה צאן. כל העבודה של הבירורים – זה "אנו צאנך". כשהוא בורח כתוב " וינהג את כל מקנהו" – קודם כל הצאן. אבל כשהוא הולך לפגוש את עשו והוא לא יודע מה הוא מתכנן, אז הוא מראה לו שצאן זה לא בטלנות – אלא צאן זה ביטול לקב"ה. הוא מראה לו שאין לו כלום, וכל מה שיש לי זה "כי חנני אלוקים". כל הילדים זה של הקב"ה. זה מול עשו. אבל מול האמת – קודם כל צאן.

לכל אחד יש את עבודת הבירורים שלו. כל אחד יש לו את השליחות שלו. כל אחד חייב ללמוד את עבודת הבירורים של יעקב, כדי לקבל ממנו כוח לעבודה האישית שלו. כל יום אדם מברר ומעלה ומתמודד עם הדברים הכי קשים. אבל כדי לעלות את הכול ולבנות לו דירה בתחתונים, חייבים לקבל את התנאים של השליחות מיעקב. שנזכה כל אחד לברר את הדברים האמיתיים ולעשות את הכול למען הקב"ה – הרואה והאבא.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: