מגדל - סיפורי מעשיות

מעשה מחכם ותם – שיעור שני חלק שני

מעשה מחכם ותם, השיעור במגדל, פרשת מקץ תשעה. האזנה / קריאה

לקריאת המעשה: מעשה מחכם ותם


סופר שלא כותב שמות, הוא אומר לנו להשלים את החסר. הוא אומר לנו להכניס את עצמנו בסיפור. אם אדם יכניס שמות, אבל שם אחרים – הוא לא יבין כלום בסיפור. הסיפור הוא אתה במאה אחוז! אם לא? אז תלמד שוב את הסיפור.

התיאור הזה של החיבור בין החכם והתם הוא מדהים. כי מכל הלימודים שיש בעולם, מה שנשאר בסוף היא האהבה שהתם אוהב את החכם. בתחילת הסיפור הוא נפגשים בקצרה עם הקשר בין הכם לתם, אבל הוא המפתח של הסיפור. לכאורה אין לפרט זה שום משמעות, אבל אין כזה דבר אצל רבנו. לכל דבר יש משמעות, ולאהבה הזאת יש משמעות עמוקה בקשר בין החכם והתם.

למרות כל הדברים החיצוניים הם היו אוהבים זה את זה.

ירידות לצורך עליות:

"לימים התחילו השני בעלי בתים הנ"ל לירד". כל אחד מאתנו צריך לדעת שהקב"ה יכול להוריד אותו מתישהוא, בדיוק כמו שהוא יכול להעלות אותו. אבל דווקא מתוך הירידה אדם יכול לעלות – כי נשאר לך את הבסיס שלך – הבית, וגם החברים שלך, מי שאתה אוהב באמת. דווקא ברגעים אלו אתה תוכל לגלות מה הם הדברים החיצוניים, ומה הם הדברים המהותיים. אתה תוכל לדעת מי הוא חבר אמת, דווקא בזמנים שקשה לך.

בתחילת פרשת מקץ המדרש שואל – מדוע "ויהי מקץ שנתיים ימים"? מדוע חיכו כ"כ? המדרש עונה: "כדי שיגדל יוסף". כדי שיוסף יוכל להזדכך עוד ועוד. ואיך הוא מזדכך? דווקא ע"י עוד חבר שקרן ששכח אותו. "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". אגב, מדוע הכפילות? הרי אם הוא לא זכר, אז ברור ששכח אותו? אלא יש להבין שזה היה בכוונה. הרי אדם שפתאום החזירו אותו לגדולתו ולתפקיד הגדול שלו, זה יהיה לו בושה שיש לו חבר שנמצא בכלא לא? אז מה עושים? פשוט מוחקים את החבר, ושוכחים אותו. זה לא משנה שדווקא בזכות החבר הזה אתה ידעת שאתה תחזור לעבודתך, אח"כ אתה פשוט תשכח אותו – בכוונה.

בסוף, לא משנה מה יקרה, יישאר שני בתים, אבל לחכם לא יהיה להיכן לחזור. (כפי שנראה בהמשך) בהמשך אף אחד לא יאמין לחכם, חוץ מהתם. החכם מבחינתו, כל זמן הוא יכול לחזור הביתה.

יש ביטוי בגמרא – "רוב גנבי ישראל". כלומר רוב הגנבים הם יהודים. מה הכוונה? שיהודי לפני שהוא גונב, הוא אומר לקב"ה – שלא יעזוב אותו. שיעזור לו.

"אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". רוח השטות היא מי שאומרת לאדם – שאתה בכול מקרה יהודי, ולכן לא יקרה כלום אם תחטא. הקב"ה יאהב אותך גם אם תחטא, אז מה יקרה אם תפול פעם אחת? זוהי הרוח שטות שאומרת לאדם.

צריך לדעת מתי לעזוב את הבית! – הפרידה:

ואז מגיעים אל הפרידה של האבות: "אמרו האבות הנ"ל להבנים: אין בידינו לשלם עבורכם להחזיק אתכם, עשו לכם מה שתעשו". כאן האבות, ואם התחלנו ביוסף – זה "דמות דיוקנו של אביו". שקפצה לו שאשת פוטיפר באה לו.  יוסף מגיע אל המקומות הכי קשים, וגם הבנים יעברו תקופות לא קשות, אבל הם חייבים לצאת מן הבית עם הכוח של האבות.

האבות אומרים את המשפט הכי יפה שצריך לדעת להקשיב לו:" אין בידינו לשלם עבורכתם להחזיק אתכם". זה גם לא התפקיד שלנו, אתם צריכים לצאת, ולגדול, ולהיות בעצמכם. אדם צריך לדעת מתי לצאת מהכוח של הבית וההורים, ולצאת לעולם ו"לעשות מה שתעשו".

לרבנו בספר המידות באות בנים הוא אומר: "אין צריך אדם לדאוג על פרנסת בניו, כי כשהם גדלים גדלה פרנסתם עמהם, וזה מעיקרי החינוך.. ולהחזיר להם ביטחון לסמוך רק על הקב"ה."

זה הפוך ממה שאנו רגילים היום. האבות אומרים לילדים לתפוס מרחק, ולעשות מה שיעשו.

אז מה עשו?

התם במשפט אחד – לפני החכם:

"הלך התם ולמד מלאכת רצען (סנדלר)". זוהי העבודה היחידה בתחילת הסיפור על התם, ומכאן עד לעוד כמה שלבים בסיפור אנו שוכחים ממנו. כך שנראה שלרבנו חשוב להדגיש לנו פרט זה שהתם הלך ולמד סנדלרות – לפני שהוא נכנס אל סיפור החכם.

התם הולך ולומד מלאכת רצען. אם היו שואלים אותי – הייתי מכניס משפט זה בסיפור התם בהמשך, אז מדוע הוא אומר לנו את זה עכשיו? אלא הסוד טמון במלאכה. 'רצען' הוא תופר מנעלים. נעליים הוא הדבר שמאפיין את המין האנושי. בדור שלנו, מתחילים להיווצר כל מיני שינויים ביחד בין בני אדם לבין החיות. אבל במציאות האמיתית – הנעל היא של בני האדם. בנעל יש שתי משמעויות: מצד אחד הנעל היא מה שמעלה אותך. אדם לא הולך על הקרקע. "ירדיה יורדות מוות".  (כתוב במשלי) (ראה מעשה מחיגר, שם רבנו מאריך בנושא הרגליים). הרגילות, הרגליים, היא מה שמפיל את האדם. אבל הרגליים הם גם מה שמעמיד את האדם.

"וישא יעקב רגליו", רש"י אומר – נעשה קל ללכת. הרגליים יכולות לגלות האם אתה יכול להתקדם או לעמוד במקום. אבל הנעל , חז"ל אומרים, שנאמר על חנוך: "והתהלך חנוך את האלוקים, ואיננו כי לקח אותו אלוקים". חז"ל אומרים – שהוא היה תופר מנעלים, ועל כל תפירה הוא היה אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". חז"ל לומדים זאת מהמילה "והתהלך".

ומצד שני הנעל היא המנעול. הנעל יכולה לנעול אותך. לכן מצד אחד הנעל היא נועלת את האדם, אבל מצד שני היא מעלה את האדם.

התם הוא מי שמתקן את הנעליים. התם לומד מלאכת רצען. הוא רוצה להיות הסנדלר, כדי שהקליפות לא יידבקו בבני האדם. חלק מעבודתו היא הידיעה – שאדם לא מושלם, ואין כזה דבר נעל מושלמת. התם הוא רק תופר מנעלים.

מה פירוש המילה "תמים"? אנחנו היינו מגדירים זאת באדם פשוט. או משהו דומה. אבל בחב"ד מגדירים אותו – 'רציני'. רציני הוא אדם שהכול ברצינות אצלו. מי שחושב ש'תמים' זה טיפש, הוא לא מבין כלום. ה'תם' הוא גאון עולם, אבל עם רצינות. אז מה זה חכם? חכם הוא גם גאון, אבל הוא מתחכם.

לכן מי שרציני לומד להיות סנדלר. הוא תופר מנעלים, כדי שהרגלים לא יתאחזו בקליפות. אבל החכמים, לא משנה מה יעשו – לא יישאר מהם כלום. כי חכם הוא מי שמתחכם ותמיד יגיד לעצמו שהוא יכול הרבה יותר. זה טוב להגיד משפט זה, אבל אסור לזלזל בדברים הקטנים. החכם אצל רבי נחמן הוא מי שיחפש להתקדם, אבל הוא ישכח את העבר שלו. הוא ישכח את הדברים הקטנים. הוא ישכח את הבית, והוא ישכח את אביו. הוא תמיד יחפש הלאה, אבל בסוף לא יישאר לו כלום.

רבי נחמן אומר לנו, שעלינו מראש לדעת שמושלם לא יהיה. נעל מושלמת לא תהייה, אבל צריך להיות רצען. צריך להתחיל מהדברים הפשוטים – ומהם להגיע עד למעלה. תמים הוא הרציני השלם, שיודע לעבוד שלב אחרי שלב.  תם הוא יעשה שלב אחרי שלב, ובכול תפירה הוא ידע להגיד – 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. לכן בסוף התם הוא זה שיעלה את החכם.

אבל חשוב לציין כבר עכשיו, שאסור להבין שהחכם הוא מיותר. כי הרי אם כך – צריכים אנו לשאול בשביל מה החכם? התם חייב את החכם. והחכם יכול  גם להעלות את התם.

אז מה החכם עושה? ממשיך רבי נחמן ומספר:

והחכם שהיה בר הבנה לא היה רצונו לעסק במלאכה פשוטה כזו וישב בדעתו שילך בעולם ויסתכל מה לעשות. והיה הולך ומשוטט בשוק. וראה עגלה גדולה עם ארבעה סוסים וחאמיטיש (כלי רתימת הסוסים) שהיתה רצה והולכת. ענה ואמר להסוחרים: מאין אתם? השיבו לו: מווארשא. להיכן אתם נוסעים? לווארשא. שאל אותם: שמא אתם צריכים משרתים? ראו שהוא בר הבנה ומזרז, והוטב בעיניהם, וקבלו אותו עמהם.

ונסע עמם ושמש אותם היטב מאד על הדרך. בבואו לווארשא, מאחר שהיה בר הבנה, ישב עצמו: מאחר שכבר אני בוארשא למה לי להתקשר עם אלו. אולי יש מקום טוב מהם. אלך ואבקש ואראה. והלך בשוק, והתחיל לחקר ולשאל על האנשים שהביאוהו ואם יש טוב מהם. ואמרו לו, שהאנשים הללו הם הגונים וטוב להיות אצלם, אך שקשה מאד להיות אצלם, מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים מאד. הלך וראה משרתים של גוועלבן (חנויות הלבשה) שהיו הולכים בשוק, והיו הולכים כדרכם עם מיני חן שלהם, בכובעיהם ובמנעליהם עם הקצוות בולטות ושאר מיני חן שיש להם בהלוכיהם ובמלבושיהם. והוא היה בר הבנה וחריף, וישר בעיניו מאד, מחמת שהוא ענין נאה וגם הדבר בביתו במקומו. הלך אל האנשים שהביאוהו, ונתן להם תשואות חן ואמר להם שאין נוח לפניו להיות אצלם; ועל מה שהביאוהו, בעד זה שמש אותם בדרך.

והלך ועמד עצמו אצל בעל הבית אחד. ודרך המשרתים, שבתחלה צריכים להשכר בפחות ולעשות עבודות כבדות ואחר כך באים למעלות המשרתים הגדולים. והיה הבעל הבית עושה עמו מלאכות כבדות, והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה כדרך המשרתים שצריכים לכף ידיהם תחת אציליהם להניח הבגד על בליטת היד ברחב הכתף. והיה כבד עליו מאד עבודה כזו. לפעמים היה צריך לעלות עם המשאוי הנ"ל על עליות הגבוהות, והיה קשה עליו העבודה. וישב עצמו, כי היה פילוסוף בר הבנה: מה לי לעבודה זו, הלא העקר הוא רק בשביל התכלית לשא אשה ולהתפרנס. עדין איני צריך להסתכל על זה. על זה יהיה לי פנאי להבא בשנים הבאות. כעת טוב לי להיות משוטט בארץ להיות במדינות להשביע עיני בעולם.

הלך בשוק וראה שנוסעים בעגלה גדולה סוחרים, ושאל אותם: להיכן אתם נוסעים. ללאגורנא (עיר קרובה לאיטליה). התקחו אותי לשם. הן. וקבלו אותו לשם. ומשם הפליג לאטליא. משם לשפאניא (ספרד). בין כך ובין כך עברו כמה שנים, ועל ידי זה נעשה עוד חכם יותר מאחר שהיה במדינות רבות, וישב עצמו: כעת ראוי להביט על התכלית. והתחיל לחשב עם פילוסופיא שלו מה לעשות. וישר בעיניו ללמד מלאכת צורף (בזהב), שהיא מלאכה גדולה ונאה ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה. והוא היה בר הבנה ופילוסוף ולא הצרך ללמד המלאכה כמה שנים, רק ברבע שנה קבל את האמנות ונעשה אמן גדול מאד והיה בקי במלאכה יותר מן האמן שלמדו. אחר כך ישב עצמו: אף על פי שיש בידי מלאכה כזו, אף על פי כן אין די לי בזה. היום חשוב זאת, פן בזמן אחר יחשב דבר אחר. והלך והעמיד עצמו אצל שטיין שניידיר (חיטוי וליטוש אבנים טובות) ומחמת הבנה שלו קבל אמנות הזאת גם כן בזמן מועט ברבע שנה. אחר כך ישב עצמו עם הפילוסופיא שלו: גם שיש בידי שתי האומנות, מי יודע פן לא יחשבו שניהם. טוב לי ללמד אמנות שהיא חשובה לעולם. וחקר בהבנה ופילוסופיא שלו ללמד דאקטירייא (מקצוע רפואה) שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד. ודרך למוד דאקטיריי שצריכין ללמד מקדם לשון לטיין (לטינית) והכתב וללמד חכמות פילוסופיא. והוא מחמת הבנתו למד גם זאת בזמן מועט ברבע שנה. ונעשה דאקטיר גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות. אחר כך התחיל העולם להיות בעיניו כלא, כי מחמת חכמתו, שהיה אמן גדול כזה, וחכם ודאקטיר כזה, היה כל אחד מבני העולם בעיניו כלא. וישב עצמו לעשות לו תכלית ולשא אשה ואמר בדעתו: אם אשא אשה בכאן, מי ידע מה שנעשה ממני. אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן ועכשו באתי לגדלה כזו. והלך ונסע לביתו, והיה לו יסורין גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניא כרצונו,והיה לו יסורים הרבה. :

הנה נשליך כעת את מעשה החכם ונתחיל לספר במעשה התם:

התם הנ"ל למד מלאכת רצענות, ומחמת שהיה תם למד הרבה עד שקבל. ולא היה בקי בהאמנות בשלמות, ונשא אשה והיה מתפרנס מן המלאכה. ומחמת שהיה תם ולא היה בקי בהמלאכה כל כך, על כן היה פרנסתו בדחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכל, כי היה צריך תמיד לעסק במלאכה מחמת שלא היה יכול האמנות בשלמות. רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל. ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכל, והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר:תן לי הרטב עם קטנית, והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרטב הזה. וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתקן וטוב, כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש, (הערה – ביטוי של רבנו "כאילו –ממש"!) ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה. וכן היה מצוה: אשתי, תן לי שכר לשתות, ונתנה לו מים, והיה משבח: כמה יפה השכר הזה. תן לי דבש, ונתנה לו מים. והיה משבח גם כן כנ"ל. תן לי יין, וכו' כיוצא בזה, ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה, כאלו הוא שותה אותה ממש. וכן במלבושים, היה להם בשתפות לו ולאשתו פעלץ (מעיל פרוה חורפי) אחד. והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ. כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון: לילך לשוק, והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש טוליפ (מעיל עליון) לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן לי הטוליפ, והיתה נותנת לו הפעלץ. והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה. כשהיה צריך לקאפטין (קפוטה), כגון: לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין, והיתה נותנת לו הפעלץ. והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה, וכן כשהיה צריך ללבש יופא (מעיל עליון מכובד), היתה נותנת לו גם כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם כן כמה יפה ונאה היופא הזאת כנ"ל וכן בכיוצא בזה.

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. כשהיה גומר המנעל, ומן הסתם היה לו שלשה קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו, והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו. והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה; כמה מתוק המנעל הזה; כמה מנעל של דבש וצוקיר (סוכר) המנעל הזה. והיתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאליר (היינו זהוב וחצי). השיב לה: מה לי בזה; זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים. הלא נתחיל לחש בכמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך. לאפקיס (המילוי שבין העורות ) בכך, ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים , ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. ואצל העולם היה ללעג. והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשגע, והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות. ותכף שהשיבו לו: בלי ליצנות, קבל דבריהם, והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם; וכשהיה רואה שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב. וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: