שיעור במגדל

אנכי אערבנו יהודה מול יוסף, יסוד ומלכות

השיעור במגדל, פרשת מקץ תשעה. האזנה / קריאה

 


 

בין 'מקץ' ל'ויגש': אחווה אחדות, יסוד ומלכות, איך מגיעים מן מדרגת התשובה של יוסף ויהודה אל משיח בן יוסף ויהודה?

  • "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" * ב. יהודה חוטא – אין ערבות* ג. יהוד – בעל תשובה * ד. "כי נשני אלוקים" * ה. 'ערבות של קידוש' * ו. לימוד יוסף את האחים * ז. ערבון עולמים – עד המשיח.

"אנכי אערבנו":

הפרקים האחרונים של פרשת מקץ עוסקים ביעקב שרואה שיש שבר בא"י, ושולח את בניו למצרים. הם מגיעים ליוסף, והוא חושד בהם במרגלים. פתאום הם מגלים את הכסף בבית, ואח"כ הם חוזרים למצרים. יוסף גורם להם להוריד את בנימין ואנחנו מדלגים על כל זה, ומגיעים אל פרק מ"ג.

בפרק זה יהודה מתחיל להתערב מול יעקב. בנוסף לכך, מפסוק ו' יעקב חוזר להיקרא ישראל, וגם לזמן מאד קצר:

{א} וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ: {ב} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: {ג} וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: {ד} אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל: {ה} וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: {ו} וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח: {ז} וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם: {ח} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ:

מה השוני שקרה פתאום – שיהודה מתחיל לקחת את האחריות? הוא לא הבכור, אבל הוא יודע שהוא יהודה. וזה ממשיך בתור עירבון:

{ט} אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים: {י} כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם:

זה דווקא מה שמשכנע את יעקב, שממשיך להיקרא ישראל משום מה.

{יא} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים: {יב} וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא: {יג} וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ: {יד} וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:

רש"י אומר שמעתה מה שחסר להם זה תפילה, ויעקב יתפלל עליהם. "מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי שלא שקטתי מנעורי". בנוסף, אחיכם האחר – הוא שמעון. אבל רש"י מתפלא מדוע לקרא לו אחר? אלא שרוח הקודש נזרקה בו.

{טו} וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף.

אגב, הם לקחו קודם כל את מנחה. כאילו זה הדבר הכי חשוב מכל מה שהוא אמר להם לקחת. ומשנה כסף, ואז את בנימין. אולי אפשר להסביר שהסדר בפסוק הוא לפי הקושי. המנחה, ואז הכסף, ולבסוף בנימין – כי זה היה כל מטרתם.

אם נסכם במילה אחת עד כאן, יהודה מקבל על עצמנו ערבות. הערבות הזאת זה מה ששכנע את יעקב. עירבון הוא דבר שצריך לשלם עליו, והערבון של יהודה –הוא שהוא מתחייב על שתי בניו, אבל יעקב לא מתייחס לזה. יהודה מציע שאם הוא לא יחזיר את בנימין  "וחטאתי לך כל הימים". ההתחייבות שלו היא "להביא אותו הנה". אם הוא לא יקיים זאת, הוא לא יקיים את ערבותו- והוא יחטא לפניו כל הימים. רש"י מסביר- "לעולם הבא".  כלומר הוא נותן לו את העולם הזה והעולם הבא שלו- אם לא יחזיר את בנימין.

יעקב מקבל זאת, והם יוצאים. הם מגיעים, ומספרים את כל סיפור הכסף, והאיש בביתו של יוסף אומר להם שזה ברכת ה', ועושים להם סעודה. ואז יוסף רואה את בנימין, ונרגש, הוא נותן לו חמש חליפות שמלות וכו'.

יהודה חוטא – אין ערבון:

ואז מגיעים לפרשת הגביע:

{א} וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ: {ב} וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר: {ג} הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם: {ד} הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה:

היה נראה כאילו הכול טוב, וחוזרים הביתה, אבל עדיין לא.

{ה} הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם: {ו} וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: {ז} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.

"חלילה לך", אברהם אבינו כבר אמר להקב"ה- על סדום. חולין הוא לך. הם אומרים שזה מנוגד לכל התפיסה שלהם – לעשות כדבר הזה, ואם זה נכון – אז הם חול .

{ח} הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב: {ט} אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים: {י} וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם.

אגב, כולם הציעו את ההצעה הזאת, שמי שיימצא אצלו הגביע יהיה עבד, וגם כולם, ולכאורה גם יהודה בהצעה הזאת.

{יא} וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ: {יב} וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן: {יג} וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה:

פעם שעברה הוא היה קרוע, והם היו עם בגדים שלמים. אבל עכשיו הם כולם עם בגדים קרועים, אבל הוא עם בגדים שלמים.

{יד} וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה: {טו} וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי: {טז} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ: {יז} וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם.                                                                                                   (בראשית פרק מ"ד)

כעת, כבר במפורש- יהודה הוא הדובר. והוא מציע – שכולם יהיו עבדים, גם בנימין! ושוב פעם "חלילה לי" – שיוסף אומר להם – שהוא לא יעניש מי שלא חטא. ( הוא לא יכניס לבור אדם שלא חטא)  ואז מה קורה?  "ויגש אליו יהודה".

אבל יש להבין – האם יהודה עומד בהתחייבות? חד משמעית לא! הרי הוא היה ערב על בנימין – אז איך הוא מציע להשאיר אותו בכלא, והם אפילו יצטרפו אליו. מה פירוש ההצעה הזאת? הרי הוא מבטל את הערבות שלו ליעקב!

בכלל, ההצעה הראשונה של יהודה – לפני שהוא ידע שמישהו 'גנב', הוא אומר שמי שלקח ימות. אבל איך הוא עושה זאת? הרי אם בנימין לקח- אז איך הוא מבטל את הערבות?

כשנגמרת פרשת מקץ, ויוסף אומר "חלילה לי" – אז מתחיל יהודה את השינוי של ויגש:

{יח} וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: {יט} אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: {כ} וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ: {כא} וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו: {כב} וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת: {כג} וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי: {כד} וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי: {כה} וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: {כו} וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: {כז} וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: {כח} וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: {כט} וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה: {ל} וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.                                                                                                                                      (ראשון של ויגש, פרק מ"ד)

יהודה עומד כאן מול "אדוני הארץ", והוא אפילו הגדיר אותו – "כי כמוך כפרעה" – ורש"י אומר – "חשוב אתה בעיני כמלך". אבל בראשון – יש כאן 14 פעם את המילה 'אבא' וברור שהוא ישחק על העובדה הזאת –כי הוא ערב לו. אבל מה הטיעון שלו כדי לשכנע את יוסף?

תירוץ אחד אומר – שיהודה מנסה לומר – שזאת בעיה שלך. כי יוסף ביקש שהוא ירד, ולכן הוא צריך לדאוג שהוא יחזור. תירוץ שני אומר שהוא מנסה לעורר רחמים אצל יהודה ולכן הוא יסכים לשחרר את בנימין.  אבל הטענה הזאת חלשה, וחייבים להבין מה הטיעון של יהודה- שדרכו הוא רוצה לשכנע את יוסף – לשחרר את בנימין?

בעליה הבאה, בשני אנו מוצאים טענה חדשה של יהודה – לגבי הערבות:

{לא}   וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה: {לב} כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים:

כאן יהודה כבר מגלה את עניין הערבות ליוסף. זאת טענה חדשה שיוסף לא שמע אותה לפני כן – שיש לו ערבות. אבל בראשון של 'ויגש'- יהודה לא אמר זאת, והוא רק חזר על הדברים הקודמים, ולא טען שום טיעון משמעותי שיוסף יכול להסכים בגללו.

אבל לפני שמגיעים לערבות – צריכים לחזור ולהבין את הערבות אצל היהודה. הרי יהודה התחייב להיות ערב, והוא בעצמו הציע שכולם יהיו עבדים עם בנימין – אז כיצד הוא הפר את הערבות שלו?

המדרש תנחומא אומר:

אמר לו יהודה ליוסף, מה אומר לאבא? אמר לו יוסף – לך אמור לו הלך החבל (בנימין) אחר הדלי (יוסף).

זה מדרש נורא. בו יוסף מתחיל להתגלות לאט לאט, והם נכנסים אחד בשני. בהמשך המדרש: יהודה אומר שהם יצבעו את כל מצרים בדם, ויוסף אומר לו :צבעים הייתם מימיכם שצבעתם כותונת אחיכם בדם". יוסף אומר ליהודה –שהוא לא אמור בתוך מלך מצרים – לפטור את כל בעיות הרחמים שלהם, על מה שהם עשו. והרי גם יהודה אמר "האלוקים מצא את עוון עבדיך". ליוסף כעת מפריע הגביע שכביכול נגנב, הוא לא הורג עליו, אבל יהודה הרי הציע שבנימין גם יהיה עבד, אז מה פתאום הוא מדבר על ערבות? הרי מקודם הסכמת לכך, ועכשיו כבר יש ערבות? עוד לפני שגילו שבנימין 'גנב', יהודה הציע שכולם יהיו גנבים.

קשה לקבל את הנקודה הזאת, כי לא תמיד שמים לב לכך.

יהודה בסוף פרשת מקץ – לא עומד במה שהוא התחייב לאבא. (לא רק סוף פסוק, אלא גם סוף פרשה)

יש אפשרות לתרץ –

כל האחים יודעים שיש גזירה של "ועבדום ועינו אותם". הם לא ידעו מתי הגזירה-  בחרן, או במצרים. אבל ברגע זה אולי ליהודה נפל האסימון שזה מתחיל. הוא מבין שמה שאביו – יעקב ביקש לישב בשלווה, והם חשבו שבמכירת יוסף הם יסדרו את העניין, אבל עכשיו הוא מבין שהם לא הצליחו כלום, והם רק היו שליחים להביא את הגלות. הוא מבין שהכול מלמעלה, ולכן הוא כבר בא ואומר כולנו עבדים. ומתי הוא ימלא את הערבות? בעז"ה.

בסוף פרשת מקץ, עומד יהודה ואומר שהערבות שלו תתקיים – לא עכשיו. בדיוק כמו יוסף – שלא שלח מכתב לאביו כבר עשרים שנה. כי הוא קיבל שליחות "לראות את שלום אחיך ואת שלום הצאן", והשליחות שלו תסתיים רק שתושג האחוה. ואז בעצם יהודה אומר שהוא מבין שגזירת "ארץ לא להם" מתחילה, ומן הסתם גם יהודה יבוא עוד מעט, ולכן הערבות תמשיך להתקיים בעתיד.

אך עדיין פירוש זה הוא לא הפשט הפשוט, כי הוא אינו מפורש.

נחזור אל עניין הערבות, מתוך המשך שני בפרק מ"ה:

{א} וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: {ב} וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: {ג} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: {ד} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: {ה} וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: {ו} כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר: {ז} וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה:

הפשט הפשוט לפי אונקלוס ("אתחסנא") אין לו כוח יותר להתאפק, ולכן הוא חייב לספר להם. אבל לפי דעתי יש כמה פעמים במקרא יש פירוש של  "לא יכול" במשמעות של אסור לך. ("לא תוכל להתאפק"). כלומר אסור ליוסף להתאפק. לפי הפירוש הראשון – היה מותר לו לחכות עוד, אבל הוא לא יכול. אבל יש להבין למה לחכות עוד – הרי המשימה שלו התקיימה – הוא השיג את האחווה!  לפי הפירוש השני – הוא חייב לספר להם עכשיו – כי הושגה המטרה של השליחות.

בפסוק ה' יוסך אומר "ועתה". אבל אם לא היה כתוב "ועתה", אז אין קשר בין הדברים הבאים לכך שהקב"ה שלח אותו לדברים הקודמים. אבל המילה "ועתה" – בכול מקום במקרא ("ועתה מה ה' אלוהיך שואל מעמך") היא אומרת שבעקבות כל מה שאמרנו עד עכשיו צריך להבין את הדבר הבא – לא להיות עצובים! כי הקב"ה שלח אותי אליכם. העיקר זה שמחה!

ובפסוק ט':

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד.

מה קרה שיוסף בלחץ של מהירות? הרי היו לו עשרים שנה שהוא חיכה, אז מה קרה עכשיו שהוא בלחץ?

יהודה – בעל תשובה:

האיזביצ'א מסביר ב'מי השילוח':

והנה בפרשה הקודמת אומר הננו עבדים לאדוני, והיה נראה שהתחיל ייאש את עצמו, והיה נחשב בעיניו כשגיאה, מה שהתחייב את עצמו לאביו… ובזאת הפרשה התחזק עצמו מאד לפני ה' יתברך שאף שעשיתי שלא כהוגן מכל מקום יש יכולת ביד ה' יתברך להושיע לי וזה "ויגש אליו יהודה", אליו – היינו במעמקי ליבו  של יוסף, עד שהיה מוכרח להתוודות עליהם.

מי השילוח עושה לנו כאן מהפכת עולם. יהודה ניגש אליו באמת. הוא נכנס עוד ועוד פנימה אל תוכו של יוסף. הוא היה בטוח שהוא עומד מול מלך גוי, אבל הבעיה היא אצל יהודה. יהודה מבין שהוא חטא – כי הוא פגע בערבות. הוא מבין שהוא חטא בכך שהוא התייאש מן הערבות, ואע"פ כן הוא לא מתייאש מתשובה –וכל ראשון של הפרשה הוא התיקון –החזרה בתשובה. יהודה אומר ליוסף – שלמרות שהוא חטא, אין בעולם שום ייאוש. אפשר תמיד לחזור בתשובה. הוא עומד ומדבר קודם כל לעצמו, ולכן הוא חוזר על כל ההיסטוריה בפני יוסף – כי להבין את  החטא שלו ואז להגיע אל התיקון והתשובה.

הוא פותח בנאום ארוך – ובסופו הוא מגיע לנקודה שהוא ערב. נכון, אולי חטאתי לפני כמה דקות, אבל עכשיו אני בעל תשובה.  יהודה לקח את הכוח האלוקי ונכנס בתוך יוסף אדוני הארץ, שהוא עדיין משוכנע שהוא גוי קשוח. אבל גם אם הוא גוי קשוח – הוא עדיין השגחה אלוקית. היכולת הזאת של אדם להיכנס פנימה, ולגשת אל יוסף, נובעת מזה שפסוק לפני כן הוא נפל במה שעכשיו הוא הולך להציל ולתקן.

זה יהודה מההתחלה. זה יהודה שצדקה ממנו. יהודה בא אל יוסף מכוח טענה אחת. – שיש כאן כוח אלוקי- שמאפשר לי לתקן ולעשות תשובה במה שנפלתי בו.

וממשיך האיז'ביצ'א:

וכאשר שלח להם ה' יתברך הישועה, אז ראו שגם למפרע לא היו בסכנה, כי באמת היו מתווכחים עם אח שלהם, וכן לעתיד אז יראה לנו ה' שלא היינו בגלות מעולם, ולא מלך עלינו שום אומה רק ה' לבדו. וזה פירוש הפסוק- "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", היינו ועוד מעט התבטל רשע, היינו בבינת הלב, ואם תרצה להבין על מקומו, ותראה כי לא היה לו כוח ממשלה עליך.

"כי נשני אלוקים":

"כי נשני אלוקים אל כל בית אבי ואת כל עמלי וכו'".  הפשט הוא שיוסף קורא לבן שלו על שם השכחה. אבל מסביר הרש"ר הירש- "נשני מלשון נושה". הנושה הוא מי שבא לפרוע את החוב. יוסף אומר שכל הצרות שלו, וכל הצרות של המכירה, רק עכשיו, כמשנה למלך, הוא מבין שהאסון שלו, הוא בעצם הפרעון החוב שלו. כל האסונות הם הנושים של יוסף – שבאים לפרוע על העוונות שלו.

יהודה עומד בסוף פרש מקץ ונופל וחוטא במה שהוא הבטיח לאבא. ואז אנחנו לא רגועים בכלל בסוף פרשת מקץ.

ואז ב'ויגש' הוא ניגש פנימה ומלמד אותנו את התיקון שלו- את החזרה בתשובה שלו. הכוח של יהודה נובע מאמונה גמורה שה' יושיע – ואפשר לעשות תשובה. אין יאוש, ויש שמחה, ואפשר לתקן.

'ערבות של קידוש':

אבל עדיין מה משכנע במושג הערבות?

אלא יהודה אומר ליוסף – שאם הכוח הזה של התשובה שלו הוא רוצה להסביר ליוסף מה זה עם ישראל. יהודה אומר ליוסף שעליו להבין מה פירוש האומה הזאת של ישראל.

יהודה מבין מה זאת אחווה, אבל ערבות הוא עדיין לא יודע. נבין מה זה ערבות מתוך ההלכה:

אם אני חוזר מבית הכנסת בליל שבת, ועשיתי קידוש לכל המשפחה, אני יצאתי ידי חובת קידוש היום. אבל אם פתאום מגיע יהודי בדלת, והוא לא שמע קידוש, האם מותר לי לעשות לו שוב? ואם בא עוד אחד? ועוד אחד? האם מותר לי לעשות לכולם? בוודאי, ולא רק מותר, אלא חייב. השולחן ערוך הרב אומר – שאדם לא יוצא ידי חובה, אם יש יהודי אחד שלא עשה קידוש.

כשהיהודי האחרון בעולם יעשה קידוש –אז תצא ידי חובת קידוש. מה שאדם יצא קודם לכן ידי חובה כבר-  זה בגלל שלא פגשת את היהודי שעדיין לא עשה. אבל כשתפגוש- אז אתה חייב לעשות זאת. זה הערבות – של כל ישראל. "כל ישראל ערבים זה בזה".

הערבות של ישראל – היא כמו בגוף – שיד ורגל הם אברים של נשמה אחת. אין כאן אברים אפילו, ואין כאן קטן וגדול – אלא כולם אלוקות. כל ישראל זה אלוקות אחת. כשהייתי ילד הייתי מצייר שמש עם הרבה קווים ובסוף עיגול. אבל בסוף הבנתי ששמש זה עיגול שבלי לעשות כלום יוצאים ממנו קווים. תשעה כהנים גדולים – זה לא מניין, אבל עשרה אפיקורסים – זה מניין לגמרי.

ערבות היא מה שיהודה רוצה להסביר ליוסף. יהודה רוצה להסביר את האינסוף הזה ליוסף. הוא רוצה להסביר את הערבות האינסופית הזאת ליוסף – אדוני הארץ. הוא הבין את הטעות הזאת שלו – שהוא שכח את האינסוף הזה ואת הערבות של כולם. הוא שכח את הערבות שלו. הערבות לא נובעת רק מזה שהוא ערב טכנית ליעקב, אלא מעצם זה שכולנו אלוקות – וכולנו זה אחד. זה האחווה שגם יוסף היה צריך להשיג בשליחות שלו.

יהודה אומר ליוסף – שלא משנה מי הוא, האם אתה רוצה להיות חלק מהאינסוף הזה – כן או לא? אם אתה רוצה יש לך את האפשרות הזאת – כאן ועכשיו.

לימוד יוסף את האחים:

  • ולא יכול יוסף. ב. ישראל ובית פרעה, ג. אני יוסף – ולא מצרי, ד. "העוד אביכם חי" – בוודאי חי?, ה. אני יוסף אחיכם, ו. "גשו נא אלי" – פרשת ויגש של כל האחים. ז. חיפזון
  • ולא יכול יוסף:

ויוסף לא  יכול להתאפק. החלומות התממשו או לא? האלומות מסובים לאלומתו? בוודאי. האם 11 כוכבים התממש? בוודאי. אבל השמש? יעקב הגיע למצרים? עדיין לא. אבל אם מבינים שיש אלוקות, אז הוא חייב להתגלות אליהם, והוא אומר להם שהאלוקים שלחני. כי אם הכול אלוקות – אז גם השליחות שלי.

הרמב"ן – אומר שיוסף לא יכול יותר, כי כבר המצרים – אמרו לו שירחם. מה הוא כ"כ מתעקש על בנימין, ולכן הוא לא יכול יותר והוציא את כולם מבחוץ. ואז שכולם יוצאים, הוא לא בוכה, פשוט יוצא לו הכול וצורח. לא מהמקום המרחם, אלא מהמקום האינסופי.

  • ישראל ובית פרעה:

בפסו' ב' כתוב: "וישמע בית פרעה". ומהיכן הגיע הביטוי – בית פרעה? הרי עד עכשיו היה רק פרעה? אלא אם יש בית ישראל, אז ממילא יש גם בית פרעה.

  • אני יוסף – ולא הושפעתי:

"אני יוסף" – הוא אומר להם שהוא אותו יוסף. אני אותו יוסף שאתם מכירים אותי –אני לא השופעתי כאן בכלל לרעה. אני רק השפעתי ולא הושפעתי.

  • העוד אבי חי?

בפסוק ג'- "ויאמר יוסף אל אחיו – אני יוסף, העוד אביכם חי". הרי הוא יודע שהוא חי, אז מה הוא שואל? אלא ברור שהוא חי, אבל השאלה האם הוא חי באמת, האם יש לו רוח הקודש? התשובה היא לא. אלא "ותחי רוח יעקב אביהם" – תהייה רק שהוא יראה את העגלות.

  • אני יוסף אחיכם:

לכן עכשיו הוא אומר "אני יוסף אחיכם". בדותן – התמונה האחרונה שהוא זוכר מהם בדותן:"ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו". הוא זוכר מהם רק את המרחק, שהם רצו לרחק אותו. הם אפילו לא קוראים לו אח, ואפילו עכשיו – ראובן קורא לו ילד. אבל הוא לא מזכיר להם כלום מזה. הוא לא שומר להם טינה על כלום – כי הכול מהקב"ה. אבל יש מציאות: "אתם מכרתם אותי מצרימה", אך למרות הכול אני עדיין אחיכם. למה? כי יש פרעון חובות, ונושים, והקב"ה הביא אותי לכאן – הכול רק כדי לפרוע את החובות שלי.

  • ויגש של כל האחים:

ובפסוק ד': "ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו". היינו בפרשת ויגש יהודה, ועכשיו אנחנו בפרשת ויגשו כל האחים..

הערבות היא אלוקות, והחטא של יהודה- הוא החטאה מקרית, והקב"ה נתן לי אפשרות תיקון. ואז יוסף אומר להם – שאם אתם מבינים שזה אלוקות – אז: "אל תעצבו". אם אתם בשמחה – אז הבנתם שהכול מהקב"ה, אבל אם אתם עצובים – אז כל הערבות שדיברתם בכלל לא שווה כלום –כי לא הבנתם כלום.

אם הבנתם שהכול אלוקות, אז אתם שליחים של הקב"ה. והוא ממשיך: "ואל יחר בעיניכם כי למחיה שלחני ה' לפניכם". כולנו שליחים, אבל אני פשוט נשלחתי לפניכם.

  • חיפזון:

אז מה עושים עכשיו? "מהרו". תביאו עכשיו את יעקב. ( כמו במצרים – 210 שנים מחכים, אבל שיש פקודה – אז בחיפזון). תעלו ליעקב- ותגידו לו שיוסף חי, ויש אלוקות, והקב"ה כבר ימשיך את הדברים.

ערבון עולמים – עד המשיח!

ואיפה עוד נפגוש את הערבון הזה של יהודה. כששאול נלחם בפרק יז' בשמואל – עם גוליית, דוד אביו של ישי שולח את דוד למלחמה לראות את האחים. הוא שולח איתו את "עשרת חריצי החלב, ואת ערובתם תקח, ואת אחיך תפקוד לשלום".

המדרש תנחומא מסביר: שבעצם אמר לו ישי לדוד: סבא יהודה הבטיח להיות ערב על בנימין, לך תשלים את הערבות. שאול הנכד של בנימין עומד מול גוליית, ואתה ערב לו.

עשרת חריצי החלב, הם עשרת השבטים, ועשר הבנים של בנימין, ומתוך הערבות הזאת תפקוד את כל אחיך לשלום. הערבות היא תפקידו של יהודה.

אלו הם שני בעלי התשובה הכי גדולים – יהודה ויוסף כל מה שהם עברו בשלוש הפרשיות האחרונות זה זיכוכים. יהודה יורד מאת אחיו, וכל בניו מתים, והוא מגיע להתמודדות עם תמר וצדקה ממני. יוסף אצל אשת פוטיפר, בבית הסוהר מחכה עוד שנתים, ואז מגיע לבלעדי.

ומשני בעלי התשובה הכי גדולים הללו , ובעזרת התשובה הזאת – שכל אחד מאתנו יעשה לא רק בעצמו, אלא בכול ישראל – כי כולנו ערבים זה בזה, אז בעזרת ה' נזכה לשני המשיחים הללו – משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד.

 

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: