שיעור במגדל

נוהג כצאן יוסף

השיעור במגדל, פרשת ויגש תשעה. האזנה קריאה

 

 


 

מהו הסימן לבנים, במעשה אבות של יוסף?

ננסה להיכנס לסכם קצת את יוסף. הפסוק אומר:

            רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה. (תהילים פ' ב')

המפרשים מסבירים במקום (רש"י ומצודות) שיוסף הכוונה היא לשם כללי לעם ישראל. שרועה ישראל מקביל ל'נוהג כצאן' שהוא מנהיג כצאן את יוסף. וזה משונה כי יוסף הוא רק שבט אחד ( או אפילו שניים), לכן קשה להגיג שכולנו נקראים על שם יוסף.

כך שיוסף ממשיך את יעקב.( "והיה בית יעקב לאש, ובית יוסף להבה, ובין עשיו לקש". )

אבל המדרש בילקוט שמעוני, לומד את הפסוק אחרת:

הוי רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף, יוסף כנס משנות השובע לשנות הרעב – אף אנו            כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העוה"ב, מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו שנאמר ויכלכל    יוסף את אביו – אף אנו כלכלנו לפי מעשינו, אמר רבי מנחם בשם רבי אבין מה יוסף גמלוהו  אחיו רעה והוא גמלם טובה – אף אנו גמלנוך רעות גמול אותנו טובות. נוהג כצאן, אמר           אסף רבון העולמים, אם חטאו לפניך כבני אדם, אל תפרע מהם אלא כצאן שאין להם עון ואין            להם עונש. יושב הכרובים הופיעה (ברמז תשנ"ט).

המדרש מסביר שהפסוק הוא בקשה בה אנו מבקשים מהקב"ה  – להנהיג אותנו כמו שיוסף היה מנהיג.

מה פירוש יוסף המנהיג? אפשר להבין את יוסף המנהיג מהרבה כיוונים, אבל אנו ניכנס אל יוסף דווקא מהפסוק של המדרש המופיע בשביעי של הפרשה:

(יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה:(יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף.                                                                                                                                                                           (בראשית פרק מ"ז)

הפסוק הזה חותם את היחס בין יוסף לאחים. ומכאן עד סוף הפרשה היחס הוא בין יוסף למצרים.

כך שיוצא לנו שני פירושים. פירוש א' הוא שעם ישראל נקרא יוסף. כי עם ישראל הוא 'צאן יוסף'. והפירוש השני הוא שהקב"ה הוא יוסף. כלומר אנו מבקשים מהקב"ה שינהיג את עצמנו כמו יוסף המנהיג.

הרבי אומר שאם קוראים למישהו בשם מסוים – הכוונה היא שבמהות יש קשר לשם הזה. עצם השם הוא מבטא את המהות של העניין. אבל מה פירוש שבני ישראל נקראים לדורות בשם יוסף, כמו שרש"י אומר, בגלל שיוסף כלכל אותם בשנות הרעב? מה שיוסף כלכל אותם, זה דבר ודאי חשוב, אבל זה אירוע צדדי. גם יחסית למה שיוסף עשה עמם, זה לא קשור למהות של עם- ישראל!

אלא כנראה יש משהו במהות של העם הזה שקשור בכלכלה הזאת.

בנוסך לכך, צריך לקרא בשם על שם העניין, ולא על שם המעשה. לכאורה השם יוסף –גם אם רוצים לקבל את עניין שהכלכלה היא עניין מהותי, אבל זה לא בא לידי ביטוי בשם יוסף. כך שיוצא שהשם לישראל יוסף, הוא על שם הפעולה של יוסף ואין קשר לשם יוסף  דווקא.

שלוש ההנההגות של יוסף – קושיות הרבי:

המדרש אמר – ש1) יוסף כנס משנות השובע לרעב. 2) כלכל כל אחד לפי מעשיו. 3) גמלוהו אחיו רעה, והוא גמלם טובה.

השאלות כאן הם כמה:

  • קודם כל לגבי המזון שאסף יוסף בשובע לצורך שנות הרעב, אז היה צריך את "ויכנוס יוסף" לפני כן. אבל אי אפשר לומר שהמעשים הטובים שישראל עושים בעולם הזה- הולכים לאיבוד. יוסף הרי כס – כדי שלא ילך לאיבוד. אבל ע"י המעשים הטובים שלנו – הם לא הולכים לאיבוד. אז איך הדימוי בין שני הדברים.
  • בנוסף הדימוי משונה. כי שנות השובע- זה העולם הזה. ושנות הרעב – זה העולם הבא. אבל הרי אנו יודעים אולי הפוך?
  • גדולתו של יוסף ב"ויכלכל יוסף את את אביו ואת אחיו" – הייתה בכך שהוא גמל אותם טובה למרות שהם גמלוהו רעה. אז זה סותר את דברי המדרש הקודמים – שהוא כלכל כל אחד לפי מעשיו. וכאן זה הפוך – כי המעשים שלהם היו רעים, אז כיצד? וגם הרי הוא כלכל לחם לפי הטף?
  • אז איך אנו מבקשים מהקב"ה- שינהג בנו לפי מעשינו, הרי לפי יוסף – זה צריך להיות הפוך?
  • כשמבקשים מהקב"ה שיתעלם ממעשינו – שאנו עשינו לו רע, אז למרות זאת שהוא יגמול עימנו טובה, זה חידוש עצום, כי הרי לכאורה – אם אני אומר שיכלכל אותנו לפי מעשינו –  זה דבר בסיסי. כי אם אני עשיתי מעשה מסוים, אני מבקש תמורה עליו לפי המעשה. אם אתה מבקש – טובה על רעה, אולי מובן.

התורה הנצחית:

כדי להיכנס אל הדברים צריכים להיכנס לעומק במושג חשוב:

אנו מדברים כל הזמן על כך שהתורה היא נצחית. המושג הזה נשמע אולי פשוט, אבל בעומק הוא עומק עומקים. מה פירוש התורה היא נצחית?

במצוות. אם התורה היא נצחית אין הכוונה שהמצוות הם לעולם ולעולמי עולמים, ובמצוות התורה אין לו הפחתה ולא תוספת. זה בוודאי, אבל יש עוד שלב. יום-יום אנו אומרים" ודבריו חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים", ואנו יודעים ש"דבר אלוקינו קיים לעולם". אלא העומק של הדברים – הוא שדבריו של הקב"ה שכתובים בתורה, הם עצמם קיימים לעולם ולעד, ולדבריו חיים וקיימין לעד.- כאן ועכשיו. יש ביטוי ידוע – שמי שעוסק בקרבן חטאת, כאילו הקריב חטאת. אומר האדמו"ר הזקן –שהרי להקריב חטאת יכול רק כהן. אבל מי שעוסק בקרבן – הוא גם אם הוא לא כהן. כי העיסוק וההבנה בקרבן – חטאת – הוא רלוונטי כאן ועכשיו, בדיוק שהוא רלוונטי כמו מקדש ומזבח.

זה שונה לגמרי מהמחשבה הרגילה. כשאני אומר שהתורה היא נצחית אני מתכוון להגיד שלא רק שמצוות התורה לא ישתנו, אלא אי השינוי נובע כי דבר אלוקינו יקום לעולם ודבריו קיימים לעד, והם מעולם השתנו – וגם עכשיו המצווה עכשיו קיימת ומופיעה. גם אם בנגלה – אתה לא מבין איך, אבל אתה צריך לדעת שהנצחיות הזאת היא תמיד.

הזוהר אומר:

"כל הני מילי לית לך מילא באורייתא שלאו איתבר רזין אילעין וקדישין ואורחין בבני נשא    לאיתקפא בהו".

תרגום: אין לך דבר בתורה, מילה בתורה, שאין בה סודות נעלים וקדושים, ודרכים שבני אדם צריכים להחזיק בהם בפועל.

כשאני ניגש לתורה ורוצה לחיות עם הזמן, השאלה אם אני עושה את שינוי התפיסה הזאת. האם אני מבין שכל מידע בתורה – הוא מה שנותן לי הכוח להחזיק כאן בפועל – ממש כאן ועכשיו! דבר אלוקינו יקום לעולם  – כאן ועכשיו!

דברים אלו על המצוות, אולי יכול איכשהו – יכול להיות מובן. הרמב"ם – לא עשה חלוקה בין הלכות הנוהגות רק שבית המקדש קיים ושלא. אלא הכול ביחד. – ובעומק – זה להכניס אותנו להבנה –שהתורה היא נצחית – כי דבר אלוקינו קיים לעולם.

גם בכל סיפור המופיע בתורה יש נצחיות. הרי אנו לומדים את יוסף כבר הרבה שנים, וכל שנה חוזרים על הסיפור שוב ושוב. יש הרבה דברים שאולי היינו רוצים שהתורה תתייחס אליהם, אבל לא. התורה בכ"כ הרבה שנים בחרה להתייחס דווקא לסיפורים מסויים – ואותם היא אומרת לנו. זה לחיות עם הזמן.

אם אני לומד עכשיו את יוסף. אז אני צריך להבין ( כמו שאומר התניא)  שכל יהודי צריך להגיע למצב כזה שגורמים לו עוול –לא רק שלא ישיב להם כגמולם, אלא שיש בו את התכונה של לגמול לחייבים טובות.

ובעומק, אם יוסף עשה זאת – אז מעשה אבות סימן לבנים, והוא נתן לי את הכוח לפעול כך. 'מעשה אבות סימן לבנים'- אין הכוונה שמה שקרה להם יקרה לנו, אלא הכוונה שמעשה האבות הוא הכוח שלנו – הבנים – לפעול כאן בשניה זאת.

אילו היה ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו הפסוק הזה, היה נוטלו על שכמו והיה מוליכו אל            אביו.[1]

הכוונה היא שאם ראובן היה יודע שמה שהוא עושה הוא הכוח שלנו כאן ועכשיו – כי התורה היא נצחית, אז היה נוטלו על שכמו וכו'. ראובן פתח את כוח התשובה, כי הושע הוא מזרעו של ראובן – והוא פתח את כוח התשובה-ב"שובה ישראל עד ה' אלוהיך".

איך אנו גומלים לחייבים טובות?

השאלה היא כיצד התורה היא נצחית – והאם אני יכול באמת לקבל את הכוח מיוסף ולגמול לחייבים טובות?

התשובה היא לא רק שאני יכול, אלא שאני חייב. אני חייב להבין את יוסף ולקבל את הכוח, ובנוסף עלי להבין איך יוסף הגיע אל הכוח הזה וממנו גם אנו נוכל להגיע לכך. יוסף הגיע לכך מ"ויכלכל יוסף" את אחיו– (למרות) שגמלוהו רעה.

הקושי כאן שצריך להבין – הרי הכוח של כל יהודי – נובע בגלל שיוסף משפיע עליו ממהותו. אולי רובנו לא מיוסף, אבל בכול אחד מאתנו יש את הלהבה שך יוסף. רחל היא האם – שבוכה על כל הבנים שצריכים לשוב מגבולם. ונתינת הכוח הנ"ל נובעת מהעניין של הכלכלה בשנות הרעב.

יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו:

מידת הדין טוענת שהמעשה הוא העיקר, אבל יש להבין שהכוונה יכולה להיות שונה. הרי יוסף אומר לאחיו שלמרות שהם חשבו עליו לרעה, אבל בגלל שאלוקים חשבה לטובה- "למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" – אז מגיע להם עבור פעולה זו – לגמול עימהם טובה.

האורח חיים שואל זאת- ומביא משל לאדם שרצה למזוג לחברו כוס מוות, ומזג כוס יין טובה. אבל כאן הכוונה היא שיוסף כלכל אותם לפי מעשיהם – בפועל, ולא ע"פ המחשבה. כלומר הבקשה מהקב"ה היא שהוא יתחשב רק במעשנו הטובים. כי הרי במעשה בפועל – גם הרשעים – יש להם מצוות. ואפילו אם הכוונה היא רעה, ואין בה שום כוונה של מצווה, אז אנו מבקשים מהקב"ה – שעצם המעשה הטוב – הקב"ה יגמול עימנו עליו לטובה.

איך מגיעים לזה? כי השכר צריך להיות כאילו הייתה כוונה במעשה. חז"ל אומרים שמי שנותן סלע לצדקה, ואומר – "בשביל שיחיה בני". ואין לו כל כוונה של צדקה,  אז הוא צדיק גמור. למה? הרי לא הייתה לו כוונה של צדקה? כי אולי זה נראה שהוא מקיים את המצווה שלא לשם שמיים, אלא בגלל אינטרס אישי . בל בתוך תוכיותו – יהודי הוא יהודי- וכל כוונתו היא לשם שמיים.

הרמב"ם בהלכות גירושין אומר זאת. הרי אי אפשר לגרש אישה- ללא רצון. אז אם אדם לא נותן, אז כופים אותו עד שיאמר רוצה אני. אבל מה זה עוזר? הרי הוא לא רוצה? אלא אומר הרמב"ם – שברצון הפנימי שלו הוא באמת רוצה, למרות שברצון החיצוני הוא לא רוצה.

"כלכלנו לפי מעשינו" – זה שהתוצאה של האחים הייתה ההפך הגמור מהמחשבה. והמחשבה- היא חיצונית, והמעשה הוא האמת. איך אפשר להגיע להבנה הזאת?

מחשבת פנים וחוץ =-גם בעבירות! הכיצד?

היכולת הזאת לראות פנימה למחשבה הפנימית. לא למחשבה החיצונית של האחים, אלא למחשבה הפנימית שאולי נראה שהיא רק של הקב"ה, אבל זה ברור שבמחשבה הפנימית – זה גם במחשבה שלהם. האם אנו יכולים לראות תמיד את המחשבות הפנימיות הללו? (כל עוד בלבב פנימה!)

הכוח להגיע להבנה כזאת בכל יהודי – זה יוסף.

אנו נפעמים לפני כן מהכוח של יוסף לראות בכלל את שר המשקים והאופים. אבל כל פעם אנו מגלים את יוסף בכל שלב, ולבסוף מגיעים אל השלב הסופי. אבל עדיין מידת הדין יכולה לטעון שכשיהודי מקיים מצוות אפילו שלא לשמה – אז אפשר לומר- שהרצון והכוונה הפנימית שלו היא לשמה. (סלע לצדקה על מנת שיחיה בני") אז הרצון הפנימי מצטרף למצווה שנעשתה.

אבל כאשר יהודי עובר עבירה, (כתוב שע"י תשובה מאהבה – מתהפכים זדונות לזכויות – וגם על הזכויות הללו מגיע יהודי לעולם הבא") אבל זה לא מספיק – כי אי אפשר להגיד שהעבירה הזאת נעשתה ברצונה של הנשמה. ?

לכן בא רבי מנחם ואומר שמה שיוסף גמלו אותו אחיו רעהו והוא גמל איתם טובה. כך הקב"ה אנו מתפללים אליו כך – שגם שגמלנו אותו רעה, הוא יגמול אותנו לטובה.

המעלה של עבודת התשובה – מזה שגמלנוך רעה- צמחה בעולם מציאות של תשובה. המציאות של תשובה מביאה לעולם עוצמה יותר גדולה של תשובה. ועל זה אנו מבקשים מהקב"ה – שיגמול עמנו טובה.

עכשיו מדברים לא רק על הכוונה לטוב- שבסוף קרה. אלא אנו מדברים על מעשה רעה, שבגלל כוח התשובה שהוא גרם   בעולם. (זה יהודה של סוף מקץ ותחילת ויגש שעושה תשובה ב'ראשון' – על כך שהוא חטא בערבות שלו על בנימין – כמי שמופיע מהשבוע שעבר)

ומסיים הרבי בשיחה:

על ידי שיוסף כלכל את השבטים לפי מעשיהם וגמל להם טוב למרות שהם גמלוהו רעות הוא הראה את הדרך והעניק את הכוח לכל ישראל עד סוך הדורות, שגם כל אחד מהם יביט על כל יהודי כפי שהוא מצד עצמיותו ולא מצד חיצוניותו, ואז הוא יכלכל במעשיו ויגמול לחייבים טובות. וכאשר יהודי מביט כך על רעהו, הוא מעורר זאת גם אצלו שבכול העניינים תאיר הנשמה, …לגמול לחייבים טובות חשובה למהותו של היהודי.

זוהי נצחיות התורה. וככה חיים אלוקות.

המבחן של כל אחד מאתנו מהסיום של יוסף, הוא האם אנו יודעים לגמול טובה גם למי שגמל עמנו רעה? האם אנו יכולים להבין שגם מי שגמל עלינו רעה, בעומק בעומק- המחשבה שלו הייתה טובה?

זה הצידה לדרך, וזה הסימן לבנים – הכוח לבנים שכולנו יכולים לקבל מיוסף הצדיק, לא רק יכולים אלא גם צריכים.

[1] מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב סימן יג

 

 

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: