אחר

עד כי יבא שילה, י' בטבת תשעה

השיעור באולגה, ערב י' טבת תשעה. האזנה / קריאה

 

"עד כי יבוא שילה"
משה רבנו, משיח, ועשרה בטבת.
"עד כי יבוא שילה" – אברבנאל, רבנו בחיי, רש"י והאבן עזרא.

יש שאלה גדולה מאד מהי מגמת הברכות של יעקב בברכותיו. מנסח שאלה זו בצורה יפה האברבנאל. הוא אומר שאבא מכנס את בניו להגיד להם את דבריו בסוף ימיהם – יש לכך 4 סיבות:
– לברך אותם. ("ויברך אותם")
– לתת להם תוכחה.
– להגיד להם מה יהיה באחרית הימים.
– ירושה – ונחלות.

או אולי אפילו כל ארבעת התכליות נמצאות במטרת הכינוס. אבל אומר האברבנאל – שכשמסתכלים על ברכות יעקב יש בעיה. אם נגיד שזה כדי לברך אותם, הרי יש כמה שבטים שהיו מסכימים לוותר על ברכתם- כי זה לא ממש ברכה. אם נגיד שזה כדי להוכיח – היכן בכלל הוא הוכיח אותם? אולי מעט, אבל ברוב אין תוכחה. אם נגיד כדי לדבר על העתיד – אצל דן באמת יש, ואצל יהודה, אבל אצל השאר בכלל אין דיבור על העתיד. ואם נגיד שמדובר על הנחלות, אולי אצל אשר יש "מאשר שמנה לחמו", ו"נפתי מרומי שדה" ו"יהודה כיבד ענבים וכו'". אבל אצל שבטים אחרים אין זכר לעניין?

אם כך אז לשם מה הברכות ? מה התכלית?

הוא עונה שהמטרה היא התכנסות כדי לברר מי ראוי להיות המלך. לכן כשעומד יעקב ואומר "לא יסור שבט מיהודה" = הוא אומר זאת לכל השבטים, שלא יקחו את המלכות. ואז הוא מתחיל לפרט מדוע יהודה הוא המלך. ראובן היה צריך להיות – אבל "פחד כמים אל תותר", ושמעון ולוי – גם אינם ראויים, ולכן יהודה – "אתה יודוך אחיך". לכל אחד יש את התפקיד שלו.

נתמקד רגע בברכת יהודה:

(ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:
(ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
(י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ (שילה) וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
(יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סותה סוּתוֹ:
(יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב.

מה פירוש "עד כי יבוא שילה"?

מסביר רש"י:

עד כי יבא שילה – מלך המשיח שהמלוכה שלו, וכן תרגם אנקלוס. ומדרש אגדה שילו, שי לו, שנאמר (תהלים עו יב) יובילו שי למורא.

מדוע קשה להסביר שזה שם מקום – הנקרא שילה?

האבן עזרא אומר ששילה היה המשכן, וזה נחלת יוסף. אז שילה הוא קודם כל שם מקום, אבל זה לא מסתדר עם הלשון? אלא הוא מסביר ש"יבוא" –זה בא השמש, תשקע. כלומר דוד המלך יתחיל להופיע רק שייגמר הזמן של שילה. כלומר, כשהוא יבוא לשילה – אז הוא יאסוף את כולם – "ולו יקהת עמים". אבל האבן עזרא אומר בעצמו שזה קשה. כי זה לא היה – ואחרי משכן שילה – עדיין לא הגיע דוד.

רש"י בכול אופן אומר ששילה זה מלך המשיח. לפיו שילה- זה שלו – שהמלוכה היא שלו. והרי חסר המילה מלוכה? אלא אולי רש"י מסביר עם האברבנאל. והמלוכה היא שלו.

פירוש שני ברש"י – 'שי לו'- שכל העמים יביאו שי למלך המשיח. מה הרוויח רש"י מפירוש זה בפשט? הוא הרוויח את תחילת הפסוק: "לא יסור שבט מיהודה". ושואלים כולם – הרי היכן מצינו שלא סר שבט מיהודה? כל ההיסטוריה אנו מוצאים שיהודה לא מלך תמיד? ואחרי דוד המלך – יש המשך? אלא מסביר רש"י – שאין הכוונה לא בזמן דוד וגם לא בזמן הגלות. מתי לא יסור ממש לגמרי, זה יקרה רק בזמן מלך המשיח.

עד כאן רש"י.

פירוש מפתיע – הוא של הרבנו בחיי – תלמיד הרמב"ן. הוא אומר שהקושי שלו – בכול הפירוש על שילה – הוא שלא הגיוני שיעקב יושב עם בניו – ערב הגלות הראשונה, והם עוסקים רק בגאולה והגלות האחרונה.

והזכיר: לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה, שבא להורות על גאולת מצרים העתידה הקרובה, כי איך יתכן שיתחיל הגלות עתה ביעקב ובזרעו, ולא יזכיר ענין הגואל הראשון הקרוב, ולא יתנבא עליו ולא יבשרם בו, ויזכיר הגאולה העתידה הרחוקה בגואל האחרון שבאחרית הימים.

הרי יש כאן עוד למעלה מ200 שנים במצרים, ועוד מעט אין יוסף ועוד מעט יקום מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, והוא לא מתייחס כלום לגאולה הראשונה ממצרים?

ועוד שאלה –הרי הוא מסיים את כל הדברים, והוא מתייחס לכל הפרטים, אבל הוא לא אומר ולו מילה אחת על משה רבנו?

הרבנו בחיי – היה מקובל אדיר, ובפירושו נראה את השילוב של הפשט והפנימיות יחדיו.

הוא מסביר:

ומפני זה אמר: עד כי יבא שילה, והוא רמז על משה, ובאור הכתוב כי המלכות ליהודה עד זמנו של משה, שתשוב המלכות והממשלת לבית לוי, והוא משה רבינו הגואל הראשון המולך על ישראל, כענין שכתוב: (דברים לג, ה) "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם". כי כל ישראל נאספו אליו, ועל זה אמר: ולו יקהת עמים. וישראל נקראו עמים, כענין שכתוב: (שם, ג) "אף חובב עמים". הרי לך הפרשה מבוארה בברכת יהודה בן יעקב ובגאולה העתידה הקרובה להם.

שילה זה גימט' של משה. ומה זה 'יבוא שילה' – בגימט' 358 – משיח. (זהו הסברו של בעל הטורים)

אז אומר רבנו בחיי – שיעקב בא ליהודה ואומר לו – שהוא המלך. מתי? עכשיו אתה כבר מלך (ויגש אליו יהודה,) אתה המוביל עכשיו. אבל עוד מעט יבוא משה, אז תפנה לו את המלוכה. אז "לא יסור שבט מיהודה וכו',.. עד כי יבוא שילה" –משה. ("ויהי בישורון מלך וכו'"… "אף חובב עמים כל קדושיו בידך") משה הוא הגואל הראשון שיוציא אותנו ממצרים. ואז מה עם המשיח? זה הפסוקים הבאים. "אוסרי לגפן וכו'" – שזה העני ורוכב על חמור. שזה כבר דוד, ולבסוף זה עובר למשיח.

אז קודם כל יהודה, ואז משה, דוד והמשיח.

האם אתם זוכרים שהקב"ה יבוא למשה רבנו ויגיד לו שהוא רוצה לגאול את עם-ישראל. ואז משה יגיד לו : "שלח נא ביד תשלח". הפירוש הפשוט – הוא "שלח נא ביד גואל אחרון" (רש"י) – משיח. ואומרים חז"ל – "אין גואל אחרון בלי ראשון".

אז שני הפירושים יפים, אבל מה הקשר בין משה למשיח? ולמה דווקא בברכתו של יהודה, יהודה מצווה לשמוע על העניין של משה? הרי זה לא נאמר בשבט לוי. כלומר – יעקב אומר ליהודה שעכשיו ידע שהוא המלך, אבל כשיגיע שילה- (משה) תפנה את המלוכה, אבל תזכור תמיד שהמלוכה תחזור אצל המשיח.

כלומר, כנראה המשיח צריך את משה. כדי להגיע למלך המשיח – חייבים לעבור למשה באמצע.

האם לדברים הללו – יש רק רעיון, או שיעקב אומר להם מה לפעול. הדברים של יעקב הם לא רק דיבורים, אלא הם הדרכות מעשיות של יעקב לבניו. אבל התורה היא נצחית, וצריכים אנו להבין מהי ההדרכה המעשית גם לנו?

תענית – כאן ועכשיו – מדרכי התשובה:

בעשרה בטבת – צריך לדבר. בתעניות כתוב ברמב"ם שצריך להגיד דברי קידושים. במסכת תענית כך כתוב, שמעוררים את הלבבות ומתחזקים.

יש דבר מאד מעניין: בשולחן ערוך – הלכות יז' בתמוז, ט' באב – זה בסוף האורח חיים. כי יש סדר כרונולוגי. לפי זה היה צריך להיות ברמב"ם כך – לאחר פסח ולאחר סוכות. אבל ברמב"ם לא כך. הוא סידר את יז' בתמוז וט' באב- בספר זמנים – הלכות תעניות. בהלכות תעניות – הם ההלכות שלא עוסקות בתעניות ציבור, אלא בתעניות של גשמים או של צרה שלא תבוא על הציבור.

אם היינו שואלים עכשיו שאלה: יש מלחמה עכשיו, מה צריך לעשות? כולנו היינו אומרים שצריך לצאת להילחם, ואפילו מצווה. אבל אם היינו שואלים שאלה זאת יהודים בגלות, אז מה הם היו עונים? להתפלל. מה התשובה הנכונה? בוודאי ששניהם. אבל אף אחד בישראל לא היה אומר להתפלל, ואף אחד שם לא היה אומר להילחם.

אבל כך אומר הרמב"ם. שיש מלחמה יש שתי מצוות – החלות על כולנו. ואם אין שתי מצוות – יש נזק עצום. וכך פותח הרמב"ם את הלכות תעניות:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י') על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

שיש מלחמה באויב, התנועה הנפשית שלי, חייבת להיות וחסר לנו אם לא, – הצורך להכות בו, ולראות בו את מוקד הרוע ולכן לפעול ככול שאני יכול כדי להרוס את זה. אבל מצד שני יש סכנה. כי הרי ככול שהוא בולט יותר, אני פנוי פחות – לעסוק בחשבון נפש שלי. כי אם זה קרה – זה כנראה בא לעורר אותי. אז האם זה בא לעורר אותי? בוודאי שכן.

דוג' קטנה: נניח שהלכתי לטיול ונתקלתי בסלע ונפלתי. למה זה גרם לי? עד גיל חמש הפתרון המקובל הוא לקחת את הילד לסלע, ולהרביץ לסלע. אח"כ כבר אני מתחיל לעשות חשבון נפש, מדוע זה קרה. אבל נניח זה לא סלע, אלא השכן שלי 'סידר' אותי כמו שצריך. מה התגובה שלי? אני כמבן מתעצבן, וכועס ומחפש איפה לנקום בו.
מה ההבדל? רק אם הסלע זה היה השגחה, אבל דרך השכן שלי זה כבר לא הייתה השגחה?! הקב"ה יכול להשגיח רק על סלעים, אבל על שכן שלי לא?

אם ההלכה היחידה הייתה להילחם בשעת מלחמה, אז הנפש נפגמת. כי כל המציאות של עבודת המידות נפגמת. גם אם ההלכה היחידה הייתה להתפלל – כל העבודה המעשית הייתה נפגמת.

לכן אומר הרמב"ם:

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יעשו זאת – ממשיך הרמב"ם:

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

חשבתם פעם על המילים 'חמת קרי'? הרמב"ם הוא גדול הפשטנים. בעברית – אדם יכול להגיד שזה קרה בקרי –במקרה. אבל האנטי-תזה למקרה הוא – מחמת סיבה מסויימת. סותר לא? אלא אומר הרמב"ם שאם לא נבין שהכול בא ממנו, הוא יתן לנו עוד מקרה שרק נחשוב שזה מקרה, אבל באמת זה מחמת המקרה. מחמת זה שלא הבנו שהכול ממנו.

אם חברה שכשיש מלחמה, רק נלחמת, אבל לא מוציאה תיבה לרחובה של עיר, וממשיכה לחשוב שהכול מקרה, אתם לא מבינים שבסוף הכול ילך! חייבים גם את התפילה, ואת החשבון נפש האישי, וגם את המלחמה. האם זה לא פשוט? ההלכה הזאת כ"כ עמוקה.

ברחובה של עיר. דנים מי אשם? זורקים אבנים אחד על השני. ולהוציא תיבה לרחובה של עיר- זה גם בבטן אצלי. זה לא רק חיצוני ,אלא זה גם פנימי. תוציא את התיבה בפנים – ותברר את הכול. תבדוק את עצמך, תעשה חשבון נפש. תשאל את עצמך- 'מה שלומך'?

אצל הרבמ"ם הלכות תעניות הם לא אחרי פסח ואחרי סוכות. אבל מה הקשר להלכות תעניות בפרק ה'? שם מופיעים כל התעניות. אלא הכול זה לא סיפור היסטורי:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר +ויקרא כ"ו+ והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

ואיך הוא מסיים את הלכות תעניות?

כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר (זכריה ח') כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

כל התעניות הם דרכי התשובה. יש תשובה שהיא מיראה, ויש תשובה שהיא מאהבה- ובה זדונות נהפכים לזכויות. איך יכול להיות? אם אתה מוציא את התיבה שלך מבפנים ובודק את עצמך תמיד- אז אתה יכול להפך את הכול.

ואיך מסיים הרמב"ם את כל היד החזקה:

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. נשלמו הלכות מלכים והחבור כולו, ברוך שאמר והיה העולם בפרטו ובכללו. נגמר ספר ארבעה עשר והוא ספר שופטים, הלכותיו חמש, ופרקיו אחד ושמונים: הלכות סנהדרין ששה ועשרים פרקים, הלכות עדות שנים ועשרים פרקים, הלכות ממרים שבעה פרקים, הלכות אבל ארבעה עשר פרקים, הלכות מלכים שנים עשר פרקים. כל הלכות הספר בכללו שלשה ושמונים, והפרקים תתקפ"ב. תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.

מה בין משה למשיח?

משה רבנו הוא הגואל שצריך להוציא אותנו ממצרים ולהביא אותנו להר סיני. כשהוא שואל – מה הסיבה לצאת ממצרים, הקב"ה עונה לו- "בהוציאך…תעבדון את האלוקים על ההר הזה". כשנגיע למעמד הר סיני אנו נגיע בעצם לרגע אחד של אחרית הימים. במעמד הר סיני – "וכל העם רואים את הקולות".

אבל כשחטאו בעגל – כבר חזרו לסרותם. כנראה שיש שלב לאחר הגואל הראשון – שצריך לחזור אליו. אז מה היה במעמד הר סיני? לא רק קיבלנו עוד מצוות, אלא כל העולם עבר שלב. עם ישראל , והעולם כולו התקדם. אנחנו נהיינו חלק אחד מ"אנכי ה' אלוקיך". אנחנו קיבלנו כוח של אלוקות בעולם, והפכנו להיות "ממלכת כהנים", "גוי קדוש". וכל מה שאנו עושים מכאן ואילך הוא נתינת כוח לעתיד.

לכן המשיח – בהגדרת הרמב"ם יהיה "כמשה רבנו". אז מה ההבדל? מלך המשיח יהפוך בעתיד את כל המציאות, את הממלכה לא לאירוע אחד, אלא לעולם חדש לגמרי. לכן שילה בגימט' משה. כי שילה הוא מי שהמלוכה היא שלו. מלך המשיח לא יכול להופיע בעולם, והוא צריך לקבל את כל הכוחות ממשה. אין טעם להילחם אם לא לקחת את משה איתך למלחמה. אתה נלחם כדי להופיע את האלוקות הזאת בכל. ואז "תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

לפני בא משה צריך שהעם יקים לעצמו מלך. הרצון הטבעי הזה למלך, לגאולה, הוא מופיע עוד לפני בא משה. ואז שבט יהודה יצטרך לזוז הצידה, ולפנות ללוי להוביל את כל המסלול, את הדרך. משה הוא זה שימשה אותי, תמיד, הוא מושה אותי תמיד. בת פרעה קוראת לו כך כי הוא מושה אותה מהארמון. לכן הוא משה ולא משוי. והוא נותן לנו את הכוח למשות את כולנו – רק צריך לעורר את בחינת משה.

ועד כי יבוא שילה – זה ההתגלות של המשיח. נתינת הכוח – הוא הידיעה שיש שילה בסוף. אם לרגע אחד אתה שוכח את המטרה – אז תבדוק מה עם משה. אם אתה חושב שאתה צריך רק להילחם, אבל אתה לא עושה חשבון נפש – אתה בבעיה. חייבים את שני הכוחות – בכל צעד שמתקדמים בדרך למטרה.

יהודה צריך לשאוף להיות מלך, אבל לפעמים הוא צריך לזוז הצידה וללמוד ממשה, ולהבין שכל הכוח שלו בסוף להפוך את העולם – יגיע ממשה.

בחסידות אומרים שמשה ואחד זה משיח. מה ההבדל בין יחיד לאחד? אם אני אומר שהילד הוא יחיד הכוונה שאין עוד ילד. אבל הקב"ה הוא לא רק יחיד – כי יש עוד הרבה דברים מסביב. לכן אנו אומרים אחד – שיש עוד הרבה, אבל אין שום דבר שהוא לא מאוחד בו – הכול אלוקות.

ומתי יתגלה האחד ? "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". בדרך –אנו עוברים את כל המכשולים וצריכים להבין שהכול מהקב"ה – והכול כדי שאנו נתעורר ונעשה חשבון נפש.

צריכים לשים ב'וויז'- משיח. ולזכור תמיד שזאת המטרה. אבל בלי לעבור את המכשולים- ובלי לעבור צעד צעד עם משה- לא נגיע.

עשרה בטבת – היום!:

מה עם עשרה בטבת?

עשרה בטבת – הוא דרבנן. והרמב"ם גם מסכים לזה, אבל עצם התענית היא דאורייתא. כי היא מדרכי התשובה, והיא לזעוק על הצרה. והצרה היא עכשיו, שעדיין לא נבנה בית המקדש. לכן יש לתענית בסיס מדאורייתא. ( בדיוק כמו התפילה- שהיא מדאורייתא לפי הרמב"ם, אבל מטבע הלשון, מתי, ומה להגיד – וזמנים – זה דרבנן)

עצם התענית שלי, היא אינה אירוע היסטורי. אלא היא חיוב דאורייתא לזעוק ולהריע. לכן צריך להתענות כדי להתעורר. זה עצם הדין עצמו.

דברים אלו נכונים בכל התעיות אבל יותר בעשרה בטבת.

ביז' בתמוז- הובקעו החומות, ובט' באב נשרף הבית. ובעשרה בטבת – התחיל המצור. רבי דוד אבודרהם אומר שאם עשרה בטבת יחול בשבת- הוא ידחה שבת כמו יו"כ. (זה לא יכול לצאת, אבל אם היה קורה היינו צמים) כי כתוב "בעצם היום הזה" – כך שיש חשיבות ליום.

מבחינת החומרה ברור שט' באב יותר חמור. אז מה ההבדל? אלא אם היינו בירושלים בט' באב באותו שנה והיינו רואים את הבית נשרף, האם מישהו צריך לשכנע אותי לא לאכול? הרי ברור שאני לא יכול לאכול עכשיו. וכך גם ביז' בתמוז- כשהחומות נבקעות. אבל בי' בטבת? התחיל המצור, ומלך בבל הגיע מסביב לירושלים, אבל בתוך ירושלים? הכול המשיך כרגיל! כולם אכלו, וכולם המשיכו כרגיל ולא נעשה שום שינוי. ודווקא כאן הסכנה, דווקא כאן צריך תענית, כי כאן צריך התעוררות הכי חזקה. דווקא שהכול נראה רגיל, והכול נמצא על מי מנוחות – דווקא אז צריך התעוררות. דווקא אז צריך להתעורר לתשובה-כי צרים על העיר.

זה נכון כאן ועכשיו. האם היום – כל העולם לא רוצה לצור על ירושלים? האם ברמה הרוחנית – לא כולם צרים עלינו? כדי לעורר את מלך המשיח – אני לא צריך את משה?

עיקר תענית עיקרה הוא לעורר. אז עשרה בטבת הוא המעורר החזק כמו יו"כ. כל התעניות באות לעורר, אבל עשרה בטבת הוא בדיוק כמו יו"כ.

לבסוף בעז"ה נזכה שהצומות יתבטלו ויהתפכו בעז"ה – רק שמשיח יבוא בעז"ה.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: