שיעור במגדל

בן פורת יוסף חזק חזק ונתחזק

השיעור במגדל, פרשת ויחי תשעה. האזנה / קריאה

 


"וידבר על לבם" וכו'. – עבודה שבלב.

מהיכן מקבלים את האיתנות של 'חזק חזק ונתחזק'?

א.מקבורת יעקב – ל"וידבר על ליבם". ב. בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. ג. "ויברך אותם" – מטרת הברכות לפי האברבנאל.   ד. 'חזק חזק' על הלוויה או על עבודת הלב? ה. כל אחד יכול להיות יוסף!

מקבורת יעקב  – ל"וידבר על ליבם":

שבת חזק של ספר בראשית היא הכי חזקה. מצרים, יוסף, והכול – מלמד אותנו את החוזק. את החוזקה שצריך.

תנסו לדמיין לעצמכם את ההלוויה של יעקב אבינו. איזו הלוויה. ארבעים יום במצרים יש חניטה, "ויבכו אותו מצרים שבעים יום" – ארבעים חניטה, ושלושים לבכייה. מצרים היא האימפריה הכי גדולה, והם לא בוכים את יוסף, אלא את אביו. לאחר ימי בכיו – הם קוברים אותו בארץ כנען:

(ז) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: (ט) וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד: (י) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים: (יא) וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: (יב) וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם: (יג) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא.                                                                         (בראשית פרק נ')

אם יש תיאור – שבו העולם מבין את העוצמה של יעקב, של עם ישראל – זה התיאור הכי טוב. כולם עולים לקבור את יעקב. ואז הבנים ממשיכים איתו עד המערה. עד כאן הסיפור הוא הכי עוצמתי מאד, אבל מכאן מגיע הנפילה?

(יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו: (טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.

זאת נפילה עצומה מהמעמד בו הם היו לפני רגע. ואז:

(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: (יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.

הם אפילו שולחים שליחים, ורש"י אומר שהם בני בלהה – כי "הוא נער את בני בלהה", והם אפילו אמרו דבר לא נכון, ולא יכול להיות שיעקב אמר זאת. ואז לאחר מכן, לאחר שהשליחים הלכו, הם מגיעים – ונופלים לפניו. אבל יוסף ממשיך בדרכו העילאית:

(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: (כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.

כאן לכאורה היה צריך לעצור. (כאן אגב, החלוקה של שישי) כלומר, לא רק המעשה הוא לחיוב, אלא גם את המחשבות השליליות שלהם – הם לחיוב. (כפי שדברנו באריכות בשבוע שעבר) אבל הוא ממשיך:

(כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם ויְדַבֵּר עַל לִבָּם:

מה הוא דיבר על ליבם? מדוע הם לא קבלו את הדברים? רש"י מרגיש את הקושי ואומר :

 וידבר על לבם – דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות כת של בחורים ראה ונשתבח בהן, ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד וכו'

לפי הפירוש הראשון,הוא מדבר איתם בשפה הכי נמוכה- על עצמו. עליו היו רינונים תמיד מהיכן הוא הגיע, והיו אומרים עליו הרבה שמועות, ועכשיו על ידיהם נודע שהוא בן חורין. אבל רש"י ממשיך ב'דבר אחר' ואומר – שעשרת האחים לא יכלו לכבות נר אחד, אבל נר אחר היה יכול. וכך לשון הגמרא:

וינחם אותם וידבר על לבם אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: מלמד שאמר להם דברים שמתקבלין על הלב: ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד – נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות?                                                                                                                                     (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב')

המהרש"א מסביר על דברי הגמרא במגילה- שהנר הוא לא מכבה. נר להפך – הוא מדליק. אלא העשן הוא מכבה, האוויר, הרוח. לכן הדבר האחר- הוא נר ה' נשמת אדם. זה הנר והנרות. עשרה נרות לא יכבו נר- כי זה מנוגד מהטבע של הנר לכבות. גם אם עשרה צדיקים רוצים לכבות – הם לא יצליחו כי נר לא מכבה.

יוסף הוא הלהבה, "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה".[1] והוא נותן שיעור בנרות עכשיו. בדיבור על לבם מסתיים השיחות בין יוסף לאחים – וכל כך ספר בראשית. דווקא המילים הסתומים של וידבר על ליבם –הוא הסיום.

(כב) וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים.  (כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה: (כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

אל החזק מגיעים ישר מזה. עש לרגע הזה מגיעים אל שיא העוצמה – בקבורת יעקב, ואז לכאורה יש ירידה עצומה – במחשבה של האחים, ובמילים הסתומים שיוסף מדבר על ליבם של האחים. ולבסוף – יוסף נקבר בארון במצרים.

חשבתי, שלהבין את "וידבר אל ליבם" – צריכים לחזור לברכה שמברך יעקב את יוסף.

'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין':

(כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר: (כג) וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים: (כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל: (כה) מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: (כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.                                                                                                                                                             (בראשית פרק מט')

יוסף נקרא בסיום נזיר. יהודה הוא גור אריה- מלך. אבל בניגוד אליו – יוסף הוא הנזיר. מה הכוונה?

אגב, ברכת משה ליוסף היא:

(יג) וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְקֹוָק אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: (יד) וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: (טו) וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: (טז) וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: (יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.                                                               (דברים ל"ג)

משה מדבר בעיקר על הנחלות. אבל אנו נתמקד בברכת יעקב ליוסף – שלכאורה היא לא מובנת. אנו נעזר בדברי רש"י.

בן פרת – בן חן, והוא לשון ארמי אפריון נמטייה לרבי שמעון בסוף בבא מציעא (קיט א).

רש"י אומר שפורת – זה חן. כלומר ליוסף יש חן, וחן זה לא רק יופי- זה יותר מזה.

ממשיך רש"י:

בן פרת עלי עין – חנו נטוי על העין הרואה אותו.

כלומר, הוא דמות כזאת שעל עין שרואה אותה מקבלת חן, הוא משדר חן. זה קל לכאורה, אבל זאת עבודה קשה.

כי: "בנות צעדה עלי שור"  – אומר רש"י:

בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו. ובנות הרבה צעדה, כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם. עלי שור. על ראייתו, כמו (במדבר כד יז) אשורנו ולא קרוב. ומדרשי אגדה יש רבים, וזה נוטה לישוב המקרא.

הרי הלשון קשה- איך בנות צעדה? לכן רש"י אומר – שכל אחת הייתה בפני עצמה. כל אחת הייתה בפני עצמה – כדי שהיא תוכל לראות אותה בעצמה. אבל רש"י מדגיש לנו בסוף – שהיו לו הרבה מדרשים, אבל דווקא זה הוא נוטה ליישוב המקרא.

והפסוק הבא ממשיך – "וימררוהו ורובו וישטמהו בעלי חיצים". הגמרא מספרת על רבי יוחנן:

רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, ואמר רבי אבהו: אל תקרי עלי עין אלא עולי עין.                                                                               (ברכות דף כ' עמוד א')

אבל רש"י מסביר:

וימררהו ורבו – וימררוהו אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו לאסרו, לשון (שמות א יד) וימררו את חייהם.

הוא נער את בני בלהה ובני זלפה, והא משדר חן וכולם גם כלפיו – אז ברור שכולם ישנאו אותו לא? הוא מוצא חן בעיני כולם, והוא בן פורת- לכן וימרורו. אז מה זה ו"ורבו"?

ורבו – נעשו לו אחיו אנשי ריב. ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לינקד ורבו, כמו (במדבר כ יג) המה מי מריבה אשר רבו וגו'.

כלומר זה כבר בעל כורחם. הם כבר נהיים אנשי ריב. הם שוטמים אותו , ועשרה נרות לא יכולים לכבות נר אחר. אבל יוסף לא רואה בהם את הכיבוי – הוא רואה בהם רק נר שמדליק.

אונקלוס מתרגם "בעלי חיצים" – 'בעלי פלגותא'. יש כאלה שיש להם בעלות על חיצים. כי אם האדם קרוב אליך אז אין בעיה, אבל אם הוא רחוק – צריך חץ.

אז מה יוסף עושה?

"וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל". מסביר רש"י:

ותשב באיתן קשתו – נתישבה בחוזק. קשתו, חזקו.

ויפזו זרעי ידיו – זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון (מלכים א' י יח) זהב מופז, זאת היתה לו מידי הקדוש ברוך הוא שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל, עקרן של ישראל לשון (זכריה ד ז) האבן הראשה לשון מלכות.

הכול היה מידי 'אביר יעקב'- הקב"ה סיבב הכול. הוא רק הניח את ידו ופתאום הייתה טבעת מלכות על ידו. ומתוך המקום הזה, יוסף עלה להיות רועה אבן ישראל. מהיכולת הזאת להיות גם בעל חן, וגם שכולם שונאים וממררים אותו – הוא מגיע אל הגדולה הזאת. איך? ע"י איתן וחוזק. איתן זה ראשתיות. אותיות איתן – הם אותיות העתיד. איתן הוא גם האבות, ("עד שנולד איתן זה" – אברהם), ו"האתנים מוסדי ארץ") איתן הוא גם השורש, אבל הוא גם העתיד. הזרימה הזאת של נחל איתן –  היא גם אם לא רואים אותה תמיד. אבל יוסף – תמיד היה בחוזק. הניסיון לגלות את האיתניות – את היכולת להיות אלוקים.

"ויפוזו זרועי ידיו"  פתאום ידיו נהיים מופזים בזהב.

הוא הופך להיות 'רועה אבן ישראל'. אבן הפינה היא העיקר, האבן היא היסוד בספירות – היא הצדיק. וממשיך רש"י:

ואונקלוס אף הוא כך תרגמו. ותשב. ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם, על דקיים אורייתא בסתרא, תוספת הוא ולא מלשון עברי שבמקרא, ושוי בתוקפא רוחצניה, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי ותשב נבואתו, בשביל שאיתנו של הקדוש ברוך הוא היתה לו לקשת ולמבטח. בכן יתרמא דהב על דרעוהי, לכך ויפזו זרעי ידיו, לשון פז.

אבן ישראל – לשון נוטריקון אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו. ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרעי ידיו, כמו ויפוצו. שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו:

(בהיום יום מופיע – שהרבי הרש"ב היא אומר שאפשר להילחם מלחמת תגובה בכל המנגדים, אבל אנו לא רוצים לעשות זאת כי אין לנו אנרגיות אם אנו צריכים לקדם את העולם ולקדש אותו. )

והפסוק ממשיך:

"מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם".

ואומר רש"י:

ואת שדיועם הקדוש ברוך הוא היה לבך, כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא יברכך.

יוסך מקבל ברכה- שהוא עם ה'. "תמים תהייה עם ה' אלוהיך". רש"י מסביר- "על תחקור אחר העתידות, אלא תצפה לו – ואז תהייה עמו ולחלקו". מה פירוש לחלקו? "כי חלק ה' עמו"   חלק מהאינסוף הוא אינסוף. והצדיק "כי כול בשמים ובארץ" –הוא יודע לחבר את האלוקות כאן למטה.

רש"י אומר:

ברכות שדים ורחם – ברכתא דאבא ודאמא, כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן.

שדים – כמו (שמות יט יג) ירה יירה, דמתרגמינן אישתדאה ישתדי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ.

כלומר לא יהיו בעיות לא ברחם, ולא בזרע. כלומר גם לאמהות וגם לאבות. יעקב מברך את יוסף בהפריה הברורה של הכול והסיום:

בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. מסביר רש"י:

עד תאות גבעות עולם – לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ארבע קצות העולם שנאמר (לעיל כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר (שם יג יד – טו) שא נא עיניך וראה צפנה וגו', כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד, ליצחק אמר (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו', זהו שאמר ישעיה (ישעיה נח יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ולא אמר נחלת אברהם.

הברכות שלי הם שונות מהאבות.  ולקדקד נזיר אחיו. אומר רש"י:

נזיר אחיו – פרישא דאחוהי, שנבדל מאחיו, כמו (ויקרא כב ב) וינזרו מקדשי בני ישראל, (ישעיה א ד) נזורו אחור. ואונקלוס תרגם תאות גבעת עולם, לשון תאוה וחמדה, וגבעות לשון (שמואל א' ב ח) מצוקי ארץ, שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלם.

ההצלחה של יוסף הולכת עם נזירות.

"ויברך אותם" – מטרת הברכות לפי האברבנאל:

יש שאלה גדולה מאד מהי מגמת הברכות של יעקב בברכותיו. מנסח שאלה זו בצורה יפה האברבנאל. הוא אומר שאבא מכנס את בניו להגיד להם את דבריו בסוף ימיהם – יש לכך 4 סיבות:

  • לברך אותם. ("ויברך אותם")
  • לתת להם תוכחה.
  • להגיד להם מה יהיה באחרית הימים.
  • ירושה – ונחלות.

 

או אולי אפילו כל ארבעת התכליות נמצאות במטרת הכינוס. אבל אומר האברבנאל – שכשמסתכלים על ברכות יעקב יש בעיה. אם נגיד שזה כדי לברך אותם, הרי יש כמה שבטים שהיו מסכימים לוותר על ברכתם- כי זה לא ממש ברכה. אם נגיד שזה כדי להוכיח – היכן בכלל הוא הוכיח אותם? אולי מעט,  אבל ברוב אין תוכחה. אם נגיד כדי לדבר על העתיד – אצל דן באמת יש, ואצל יהודה, אבל אצל השאר בכלל אין דיבור על העתיד. ואם נגיד שמדובר על הנחלות, אולי אצל אשר יש "מאשר שמנה לחמו", ו"נפתי מרומי שדה" ו"יהודה כיבד ענבים וכו'". אבל אצל שבטים אחרים אין זכר לעניין?

 

אם כך אז לשם מה הברכות ? מה התכלית?

 

אומר האברבנאל:

 

ואמנ' בכוונת אלה המאמרים והברכות דעתי נוטה שיעקב בעת מותו רצה לבאר מאיזה מבניו יצא שבט המלכו' והממשל' בזרעו כי ראה וידע בכח נבואותיו שיתרבה זרעו מאד והיה ראוי שימנו עליהם מנהיג או מלך שוטר ומושל ולפי שלא יפול ביניה' קטטה על מנוי המלך ראה הזקן בשעת מותו לבאר מאיזה שבט מהם תהיה ההנהגה והמלכות ובו מלכים ימלוכו ובעבור זה עשה חפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו מי הוא הראוי למלכות כי טבע הבנים אשר יולדו להם ראה שיהיה נוטה לטבע האבות ויהיה תמיד המורם מהם כיוצא בהם כי טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו ולכן מפני הבחינה הזאת זכר בכל א' מבניו פעם תכונותיה' בעצמם ופעם העתיד לבא על זרעם לא לתכלית הברכה ולא לתכלית התוכחה ולא להגיד עתידות ולא לספר מעלתם בארץ כי אם להודיע אם הם ראוי למלכות ולשררה.[2]

 

הוא עונה שהמטרה היא התכנסות כדי לברר מי ראוי להיות המלך. לכן כשעומד יעקב ואומר "לא יסור שבט מיהודה" = הוא אומר זאת לכל השבטים, שלא יקחו את המלכות. ואז הוא מתחיל לפרט מדוע יהודה הוא המלך. ראובן היה צריך להיות – אבל "פחד כמים אל תותר", ושמעון ולוי – גם אינם ראויים, ולכן יהודה – "אתה יודוך אחיך". לכל אחד יש את התפקיד שלו.

 

"וידבר על לבם" – עבודת שבלב:

 

יעקב בברכה האחרונה שלו ליוסף בסוף ימין – מזכיר לו את עברו ואת כל הניסיונות שהוא עבר, את הקשיים ואת הייסורים. אבל דווקא מתוכם הוא הגיע להיות רועה אבן ישראל.

 

בן פורת הוא בן חן. ולכן בלי עין הרע. לכן זה כ"כ מאיים, אבל צריך גם להיות נזיר. הנזיר היפה שקוצוותיו סדורות לו תלתלים, אבל הוא יודע להיזהר. לכן "ותשב באיתן קשתו" – זאת ההתמודדות היצרית עצמה שהייתה לו עם אשת פוטיפר. רש"י מביא אותנו למקומות שרק התורה יכולים להביא אותנו. "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" – חד אמר וחד אמר וכו'.

 

החן הזה, הוא המחייב את הבלעדי. החן הזה הוא מה שמחייב את הכוח האלוקי שהוא מופיע.

 

ואז הוא אומר להם איך זה בא – "וידבר על ליבם". הוא אומר להם בא נדבר בצורה פרקטית, ואחרי זה הוא מדבר איתם אלוקות.

 

הברכות מסתיימות " איש אשר כברכתו ברך אותם". הרי היה צריך להיות כתוב – "ברך אותו". אז מדוע 'אותם'?  אלא אומר רש"י שכשהוא בירך הוא ברך את כולם בכל הברכות. כי איך אפשר לומר שאין אריה אצל נפתלי, ואין איילה אצל יהודה? אלא הנקודה הדומיננטית אצל כל אחד היא זאת, אבל כולם יבורכו בכול. ויהודה ויוסף הם המרכז של הברכות – האחד כמלך והשני כנזיר.

 

"וידבר על לבם" – בעומק, זה היסוד שיוסף רוצה ללמד את אחיו. "לדבר על הלב"  – זה כמו "חנה מדברת על לבה" – וחז"ל אומרים – על עסקי לבה. הדדים הללו שבראת בשביל מה – אם אין לי למי להניק.

 

מה המשמעות של לדבר על לבם?

 

כל עבודת ה' היא להעביר את הדברים מהלב א המוח – ולהבין שהמוח שולט על הלב. כלשון הרבי הרש"ב – "עבודה שבלב היא שהלב ירגיש באמת את מה שהמו באמת חושב". כל המושג של עבודה שבלב זה התפקיד שאנו צריכים לעשות בעבודת חיינו.

 

הסיום של יוסף ואחיו הוא "וידבר על לבם". את  מה שאנו מבינים בשכל, גם מהמקום התחתון וגם מהמקום הכי עליון. הרי אנו מבינים בשכל – שיוסף לא ירצה לשטום אותם, כי הרי עכשיו כולם יודעים שהוא בן חורין. כלומר בשכל יוסף יודע שנצח ישראל לא ישקר, אבל הלב לא מרגיש את זה בהתגלות לבו.

 

כל המושג של "על הלב" – הוא כל עבודת המידות. בשכל אני מבין שהנר לא מכבה, ויש לב, ויש מוחין. וגם לפני התפילה – צריכים להפעיל את השכל – בפסוקי דזמרא – הוא מסתכל על העולם ומפעיל את השכל – וצריך להבין ולהשיג מי ברא אלה.

 

"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש". מסביר רבנו יונה: "שיחדיר בכוחו גדולת האל יתברך ושפלותו כנגדו".

 

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – אני רוצה שהכול יהיה אחד – הכול יהיה מאוחד בו. ההנכחה של האלוקות תהייה כאן – זה מה שאני מבקש. תפילה זה להגיד לקב"ה- שאני רוצה שהוא יהיה ברוך – מוברך כאן – מושרש כאן למטה. אני עוצם את העיניים – ורוצה להיות כאן בעולם הזה, אבל לחיות אלוקות.

 

אבל אם אני רוצה לחיות אלוקות, זה קשה כשאין אוכל, זה קשה כשאין פרנסה, זה קשה שלא בריאים – לכן חייבים לבקש על זה, והכול זה בשבילו. אנו מתחילים ב"אתה קדוש", ורוצים שהכול יהיה "למענך, אלוקים חיים".

 

"וידבר על לבם" – זה הכוח של הצדיק. הצדיק מביא את השכל ומביא את מה שאני יודע במוח באמת – להרגיש באמת בלב. וזה על לבם.

כתוב: "אשר אנכי מצווך היום על לבבך". הקוצקר אומר – שהרי היה צריך להיות כתוב "בלבבך", אבל מה לעשות –לפעמים הלב סגור אצלם. לכן מסביר הקוצקר – "על לבבך" – תניח את זה על הלב, ויום יבוא הוא ייפתח ואז הוא ייפול פנימה. זה "וידבר על לבם". זה ההבנה שבמוח – נר לא מכבה, אלא הוא מדליק ומוסיף אומר. בזה יוסף מסיים את השיחה עם האחים.

'חזק חזק' על הלוויה או על עבודת הלב?

החזק חזק של  ספר בראשית – מגיעה במיוחד מהדיבור על הלב. הגאולה לא תגיע מאירוע גדול, או איזו נקודת שיא שהגעת אליה, אלא היא צריכה להגיע מתוך "וידבר על לבם". רש"י מסיים את הדיבור שלו – "וכו'" – כלומר יש המשך, ואנחנו צריכים להמשיך ולדבר על הלב. כל אחד מאתנו צריך ללמוד איך לגמול את אחיו טובה למרות שהם גמלו אותו רעה. כל אחד צריך להמשיך לדבר על הלב-  ולהבין איך ממשיכים להדליק את הנר.  זאת עבודה שבלב, וזאת העבודה בכול יום של כולנו.

 

ואז תמונת הסיום – של יוסף שמת , ושמים אותו בארון במצרים. אם נצייר לעצמנו את הציור- הכול הוא מצרי.  הם תמונת גלות, והם אמירה של השתקעות במצרים – אז מדוע כאן השמחה של החזק חזק? אלא השמחה – היא שיוסף במצרים, והוא זה ששומר על בני ישראל במצרים –שהשמות שלהם יישארו.

זה נר אחד לא יכול לכבות. והנשמה לא יכולה לכבות. זה המהרש"א. בדקות האחרונות שלו יוסף הפעיל את החן שלו על האחים ודיבר על ליבם. הרי דקה לפני כן הם אמרו – "לו ישטמנו" –ומסביר ה'אור החיים' ש'לו' זה הלוואי – לו יהי. כלומר, הם אמרו שמספיק כבר עם החן הזה, שקצת יכעס עלינו. אבל הוא – בוכה "התחת אלוקים אני" – האם העיסוק שלנו הוא בחשבונות של הקב"ה, או בעבודה?

סיכום פרשת ויחי – מתחיל באיש אחש ששמו יעקב ובגיל 130 הקב"ה בא אליו ואמר לו שלאחר שעברת כל מה שעברת 130 שנה, מתחילים שוב מחדש את עבודת הבירורים – ותרד למצרים. אין שלווה ואין א"י. ועוד 210 שנים – הילדים שלך בגלות – בהצלחה! גר יהיה זרעך מתחיל בך. – למי מאתנו – שהיה עובר כל מה שיעקב עבר- היה כוח לקבל את הדברים? למי היה שכל להבין את הדברים? למי היה לב?

פרשת ויחי לא מסתיימת כמו שחשבנו בהלוויה גדולה, אלא בוכו', ב"וידבר על לבם". זה להבין בשכל ובלב- ולקבל את מה שיעקב אבינו לימד אותנו.

כל אחד יכול להיות יוסף!:

נסיים במשהו מהרמב"ם היומי –שכעת אנחנו בהלכות יסודי התורה. בפרק ה' מתאר הרמב"ם את קידוש ה'. הוא מתחיל ואומר שיש מצבים של ייהרג ואל יעבור, ויש מצבים של יעבור ואל ייהרג. ולבסוף הוא אומר:

וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם.[3]

פעם אחת הצלחת לא לחטוא, פעם אחת? אז אתה כמו יוסף הצדיק- ואתה מקדש את ה'! כמה פעמים אמרו לנו מכיתה א' שאנו יכולים להגיע להיות כמו רבי עקיבא. אבל עכשיו הבנה היא שזה מציאותי. גם אני יכול להיות מקדש שם שמיים כמו רבי עקיבא וכמו יוסף הצדיק. אני יכול לקדש את ה', כי אם לא אני מחלל את ה'. מחלל ה'- זה לעשות את הארץ חלל- ללא אלוקות.

יוסף הצדיק מלמד אותנו שכל אחד מאתנו יכול לקדש שם שמיים. ואם אנחנו נקדש שם שמיים אביר יעקב כבר ימצא את הדרך – להוריד לנו את הזהב. ואם אנו נקדש שם שמיים – אז הקב"ה ישלח לנו בעז"ה- גאולה שלימה במהרה בימינו.

[1] עובדיה א' ח'.

[2] בראשית פרק מט. אברבנאל.

[3] הלכות יסודי התורה פר' ה' הלכה י'.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: