מגדל - סיפורי מעשיות

מעשה מחכם ותם – שיעור רביעי

מעשה מחכם ותם, השיעור במגדל, פרשת שמות תשעה. האזנה / קריאה

לקריאת המעשה: מעשה מחכם ותם

 


 

משם לשפאניא (ספרד). בין כך ובין כך עברו כמה שנים, ועל ידי זה נעשה עוד חכם יותר מאחר שהיה במדינות רבות, וישב עצמו: כעת ראוי להביט על התכלית. והתחיל לחשב עם פילוסופיא שלו מה לעשות. וישר בעיניו ללמד מלאכת צורף (בזהב), שהיא מלאכה גדולה ונאה ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה.

הזהב היא מלאכה מכובדת, אבל מעבר לזה יש גם פיתוי בזהב. אדם הולך לזהב כי הוא חושב שזה יביא אותו לעשירות, אבל לא תמיד נכון הדבר. מה גם שזאת מלאכה שקשה ללמוד אותה, אבל

 והוא היה בר הבנה ופילוסוף ולא הצרך ללמד המלאכה כמה שנים, רק ברבע שנה קבל את האמנות ונעשה אמן גדול מאד והיה בקי במלאכה יותר מן האמן שלמדו.

כשאדם רץ למשהו ויש לו רצון מאד גדול, ואפילו להבל, אתה תגיע אליו בסוף. הוא לומד את המלאכה רק רבע שנה, אבל זה לא מספיק:

אחר כך ישב עצמו: אף על פי שיש בידי מלאכה כזו, אף על פי כן אין די לי בזה. היום חשוב זאת, פן בזמן אחר יחשב דבר אחר.

הוא הולך אחרי השכל המדומיין שלו, ולמרות שלא חסר לו כלום, והוא יכול להתפרס בכבוד, ויש לו מלאכה – שמקודם הוא קרא לה – 'מלאכה גדולה ונאה'. בנוסף לכך – היא מלאכה עשירה, ויש בה חכמה. אז מה חסר? כלום. בדיוק כמו העגלה הראשונה שהביאה אותה לורשא. היה לו טוב איתם, והם אהבו אותו והוא אותם. היו לו חברה איתם, והוא הרוויח בצורה נאה. אז מה היה חסר לו?

אלא המחשבה האומרת לו שיכול להיות משהו יותר טוב מזה – היא זו שגורמת לו לכך. "איזהו העשיר השמח בחלקו" – הוא העשיר השמח – בכך שמה שיש לו הוא חלק. כי כשאדם שמח בעובדה שמה שיש לו היא חלקו – אז הוא שמח.

החכם רוצה להגיע לשלמות. (למרות שתם בעברית – הוא שלם, ובהמשך נראה איך הוא מסתפק בחלקיות)

איך האדם יכול להיות מאושר אם הוא יודע שיכול להיות לו יותר טוב? והאולי הזה – רק תופס תאוצה אצלו ולכן:

 והלך והעמיד עצמו אצל שטיין שניידיר (ליטוש אבנים טובות) ומחמת הבנה שלו קבל אמנות הזאת גם כן בזמן מועט ברבע שנה. אחר כך ישב עצמו עם הפילוסופיא שלו: גם שיש בידי שתי האומנות, מי יודע פן לא יחשבו שניהם. טוב לי ללמד אמנות שהיא חשובה לעולם.

לא רק שהוא לא שמח בחלקו, הוא גם לא שמח בדבר שבו הוא נמצא. הוא רוצה ללמוד דבר שלא תלוי בשום דבר בעולם, אלא הוא רוצה מקצוע תמידי. הזהב הוא מאד מפתה, והאבנים טובות – הם מימד אחר של  הזהב, אבל אלו אינם מלאכות תמידיות. לכן:

וחקר בהבנה ופילוסופיא שלו ללמד דאקטירייא (מקצוע רפואה) שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד. ודרך למוד דאקטיריי שצריכין ללמד מקדם לשון לטיין (לטינית) והכתב וללמד חכמות פילוסופיא. והוא מחמת הבנתו למד גם זאת בזמן מועט ברבע שנה. ונעשה דאקטיר גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות.

רבע שנה – זוהי עונה. מי שנמצא במקום רק רבע שנה – הוא לא מכיר את הכול. מי שיש לו רבע לא מכיר את כל הריבוע. אבל החכם – חושב שהוא מכיר את הכול כבר. הוא הולך רק על קיר אחד של הריבוע, אבל הוא אף פעם לא חדר לעומק. יש לו רבע ורבע מכל דבר – אבל אין לו עומק. הוא אף פעם לא חי את העבודה שהוא היה בה, כי הוא מיצה אותה כ"כ מהר.

"איזהו חכם הלומד מכל אדם" – זוהי משנה מדהימה. כי כולנו לכאורה אומרים – שהחכם הוא מי שיכול ללמד את כולם. וכן אדם עשיר כולנו היינו אומרים – שמי שיש לו הכי הרבה כסף והמכובד הוא מי שמכבדים אותו. אבל לא כך אומר לנו בן זומא בתחילת פרק ד' של מסכת אבות. כי אם עשיר היה מי שיש לו הרבה כסף, אז הוא היה תלוי אך ורק בעני. כי היאך נמדוד את העושר אם לא ביחס למי שנמצא מתחת לקו הזה. אבל בן זומא לא דיבר על דברים יחסיים שאינם קבועים. הוא לא מדבר על אדם שכולם מכבדים אותו, כי בן רגע הכול יכול להתהפך ופתאום לא יכבדו אותו. הוא לא מדבר על חכם שמלמד את כולם, כי זה עובדה שיכולה להשתנות. לכן בן זומא מדבר על חכם שהוא רק ביחס לעצמו, ולא צריך להיות תלוי באחרים.

לכן חכם אמיתי הוא מי שלומד מכל אדם. וזה אנטי-תזה לאיך שכולנו היינו מגדירים את החכם. הלומד מכל אדם – הוא גם בוודאי אוהב חכמה, ולכן הוא ילמד מכל אדם.

המשנה אומרת "שבעה דברים בחכם והיפוכיהם בגולם". אחד מן הדברים הוא שהחכם אינו נכנס לדברי חברו והגולם כן. למה הוא נכנס לדברי חברו? לא כי הוא מנומס, כי זה לא קשור לחכמה. אלא ההסבר הוא שמי שנכנס לדברי חברו, הכוונה היא שלא מעניינת אותו החכמה בכלל, אלא חשוב לו יותר מה הוא יגיד, ולכן הוא ייכנס לדברי חברו.

היכולת להיות חכם היא היכולת להיכנס מעבר ל'רבע'. לכן זה לא משנה שהחכם יודע הכול, והוא הד"ר הכי טוב. אני לא ילך אליו לבקש עזרה רפואית, כי הוא לא ידע להקשיב לי. הוא לא יידע להיכנס אלי. הוא יודע להיכנס רק בצורה חלקית – ב'רבע', אבל בצורה שלימה הוא אף פעם לא הצליח להיות בדבר מסויים.

אז מה יקרה לאדם כזה?

אחר כך התחיל העולם להיות בעיניו כלא. כי מחמת חכמתו, שהיה אמן גדול כזה, וחכם ודאקטיר כזה, היה כל אחד מבני העולם בעיניו כלא. וישב עצמו לעשות לו תכלית ולשא אשה

לישא אישה האם זה תכלית או לא? הרי בשביל מה צריך להתחתן?

"לא טוב היות האדם לבדו". לא כתוב שלאדם זה לא טוב להיות לבד. כי אם אדם מתחתן – כי הוא לא רוצה להיות לבד, וזה לא טוב, אז חבל על המאמץ. אלא כתוב בפסוק – "לא טוב היות האדם לבדו" – לקב"ה זה לא טוב שהאדם הוא לבדו. לאדם אפילו יכול להיות שזה טוב, אבל לקב"ה זה לא טוב, זה לא אלוקות שהאדם לבד. כי כשהאדם לבדו  -אז כל העולם בעיניו כלא.

היכולת ל'היות' היא היכולת להיות חסר, ולבטל קצת מעצמי, ולחפש את השותף שלי עם האחר.

החכם הוא אומן,  והוא ד"ר, והוא הכול, אבל יש לו תכלית לישא אישה. למה? כי הוא רוצה להמשיך את העולם, אבל הוא בכלל לא יודע להגיע אל המטרה הזאת. הוא לא הבין שהתכלית של לישא אישה – היא למען הקב"ה.

להפוך ל'איש ואישה ושכינה על גביהם'- הוא סיפור/ עולם אחר לגמרי מכל סיפור החכם.

אגב, למה עד עכשיו הוא לא התחתן? כי הוא רצה להתפרנס. אבל עכשיו שכבר יש לו פרנסה, אלא הוא רוצה להיות בטוח. ואז כשהוא בטוח – הוא חושב שהוא יכול יותר. טוב, אז עכשיו מה הבעיה?

ואמר בדעתו: אם אשא אשה בכאן, מי ידע מה שנעשה ממני. אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן ועכשו באתי לגדלה כזו.

חשוב לו רק מעצמו, ולא מאשתו באמת. אבל עכשיו הוא רוצה לחזור לבית. בביתו – אין אף-אחד ברמה שלו. אז למה לחזור? כי הבית, הדבר היחיד שאביו השאיר לו, הוא הדבר היחיד התלת-ממדתי, השלם, שיש לו בחיים. הבית הוא לא רבע, אלא הוא שלם והוא העומק.

 והלך ונסע לביתו, והיה לו יסורין גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניא כרצונו,והיה לו יסורים הרבה.

הוא זקוק למימוש העצמי שלו. אבל אם אדם רוצה להגיע לאלוקות בסוף –אז כל הזמן מתקדמים. אבל אם המטרה היא להגיע לנקודה – שהיא המימוש העצמי, האדם לעולם לא יגיע לשם, ובדרך הוא רק יהיה יותר לבד.

בדרך – הוא מגלה כמה המדרגה הגבוהה אליו הוא הגיע רק פוגעת בו. הוא פתאום מתחיל להבחין – שהכול לא במעלתו. אין לו עם מי לדבר, ואין לו אכסניה מתאימה.

הוא רוצה להיות עשיר, וחכם, וד"ר – כלומר לא להיות זקוק לאף אחד, אבל הוא כל הזמן צריך את כולם-  שיעריכו אותו. כי אם לא יעריכו אותו – אז בשביל מה הכול? זה התפיסה ל החכם.

אבל כדי להבין יותר טוב את החכם, חייבים להסתכל בראי של התם:

הנה נשליך כעת את מעשה החכם ונתחיל לספר במעשה התם:

התם הנ"ל למד מלאכת רצענות, ומחמת שהיה תם למד הרבה עד שקבל. ולא היה בקי בהאמנות בשלמות, ונשא אשה והיה מתפרנס מן המלאכה. ומחמת שהיה תם ולא היה בקי בהמלאכה כל כך,

דווקא מחמת התמימות שבו, הוא לא היה בקיא במלאכה. הוא למד הרבה מאד, עד קלט את המלאכה. (ואגב,  הוא לא נושא אישה כי זה תכלית.) אבל בגלל שהוא תמים:

על כן היה פרנסתו בדחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכל, כי היה צריך תמיד לעסק במלאכה מחמת שלא היה יכול האמנות בשלמות. רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל.

ההיגיון שלנו היה אומר שאדם כזה לא יהיה שמח. כי הכול קשה לו, והוא לא מרוויח הרבה, ולא מצליח. אבל לא כך התם של רבנו:

ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכל, והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרטב עם קטנית, והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרטב הזה. וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתקן וטוב, כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש, (הערה – ביטוי של רבנו "כאילו –ממש"!) ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.

עד כאן המאכלים, ועכשיו למשקאות:

וכן היה מצוה: אשתי, תן לי שכר לשתות, ונתנה לו מים, והיה משבח: כמה יפה השכר הזה. תן לי דבש, ונתנה לו מים. והיה משבח גם כן כנ"ל. תן לי יין, וכו' כיוצא בזה, ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה, כאלו הוא שותה אותה ממש.

עד כאן אוכל ושתיה, וכעת לבגדים:

וכן במלבושים, היה להם בשתפות לו ולאשתו פעלץ (מעיל פרוה חורפי) אחד. והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ. כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון: לילך לשוק, והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש טוליפ (מעיל עליון) לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן לי הטוליפ, והיתה נותנת לו הפעלץ. והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה. כשהיה צריך לקאפטין (קפוטה), כגון: לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין, והיתה נותנת לו הפעלץ. והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה, וכן כשהיה צריך ללבש יופא (מעיל עליון מכובד), היתה נותנת לו גם כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם כן כמה יפה ונאה היופא הזאת כנ"ל וכן בכיוצא בזה.

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. כשהיה גומר המנעל, ומן הסתם היה לו שלשה קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו, והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו. והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה; כמה מתוק המנעל הזה; כמה מנעל של דבש וצוקיר (סוכר) המנעל הזה. והיתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאליר (היינו זהוב וחצי). השיב לה: מה לי בזה; זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי.

למה קשה לה עם העובדה שהוא מוכר רק בזהוב וחצי? כי האחרים מקבלים שלוש זהובים. והנמשל הוא לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות. רבנו אומר לנו להפסיק להשוות את העבודה שלנו לאחרים. תסתכל רק עם עצמך. צריכים אנו להפסיק להסתכל ימינה ושמאלה לאחר כל צעד שאנו מתקדמים.

 ועוד: למה לנו לדבר מאחרים. הלא נתחיל לחש בכמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך. לאפקיס (המילוי שבין העורות ) בכך, ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים , ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד.

אדם יכול להיות שמח, אבל האם זה תמיד? "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". הרמ"א פותח את האורח חיים במילים – "שויתי ה' לנגדי תמיד" ומסיים "טוב לב משתה תמיד". המבחן של האדם הוא התמידיות. עבודתו של האדם היא שני התמידים – של שחר ובין הערביים-  כי התמידיות היא כל העבודה.

ואצל העולם היה ללעג. והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשגע, והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות.

לכאורה הוא הרי אוהב שמחה, אז הוא היה שמח בליצנות? אבל לא כך. כי כנראה יש הבדל חשוב בין שמחה וליצנות – שצריכים אנו להבין אותו. ולכן רק:

 ותכף שהשיבו לו: בלי ליצנות, קבל דבריהם, והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם; וכשהיה רואה שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב. וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה.

הם היו מתחילים ללא ליצנות, ואז הוא לא רצה להרבות עימהם בליצנות, כי הוא יהיה ליצן, אז הם ביחס אליו יהיו חכמים – כלומר שוטים.

……………….

כל זה היה דרכי התם. ועתה נחזר לענין ראשון:

בתוך כך נעשה רעש, שהחכם הנ"ל נוסע ובא לכאן בגדלה וחכמה גדולה. ורץ התם גם כן לקראתו בשמחה גדולה, והיה אומר לאשתו: תן לי מהר היופא, אלך לקראת חברי ידידי לראותו. ונתנה לו הפעלץ, והיה רץ לקראתו. והחכם היה נוסע בעגלות צב בגדלה. ובא לקראתו התם הזה והיה שואל בשלומו באהבה בשמחה: אחי חביבי, מה אתה עושה, ברוך המקום, שהביאך, ואני זוכה לראותך. והחכם הנ"ל, גם כל העולם היה בעיניו כלא כנ"ל. מכל שכן איש כזה, שנדמה למשגע. אך אף על פי כן, מחמת אהבת נעורים הגדולה שהיה ביניהם, היה מקרבו, ונסע עמו לתוך העיר. והשני בעלי בתים הנ"ל, אביהם של אלו השני בנים, מתו בתוך אותו הזמן, שהיה החכם משוטט במדינות, ונשארו הבתים שלהם. והתם, שהיה במקומו, נכנס לבית אביו וירשו. והחכם, שהיה במדינות, לא היה מי לקבל הבית, ונעשה כלה ואבוד בית החכם ולא נשאר ממנו כלום, ולא היה להחכם מקום לכנס בו בבואו. ונסע לתוך אכסניא אחת, והיה לו שם יסורים, כי לא היתה האכסניא כרצונו. והתם הנ"ל מצא לו עתה עבדא חדשה, והיה רץ ובא בכל פעם מביתו להחכם באהבה בשמחה, והיה רואה שיש לו יסורין מהאכסניא. ואמר התם להחכם: אחי, עול לביתי, ותעמד אצלי, ואני אקבץ כל מה שיש לי בקמץ אחד, וכל ביתי הכל לפניך כרצונך. וישר בעיני החכם, ונכנס לביתו, ועמד אצלו, והחכם היה מלא יסורים תמיד, כי הניח שם שהוא חכם מפלג ואמן ודאקטיר גדול מאד. והיה בא שר אחד, וצוה לו שיעשה לו טבעת של זהב. ועשה לו טבעת נפלא מאד, וחקק שם ציורים בדרכים נפלאים מאד, וחקק שם אילן, שהיה נפלא מאד. ובא השר, ולא ישר בעיניו כלל הטבעת, והיה לו יסורים גדולים מאד, כי היה יודע בעצמו, שאלו היה הטבעת עם האילן הזה בשפאניא, היה חשוב ונפלא מאד. וכן פעם אחד בא שר גדול והביא אבן טוב יקר, שבא ממרחקים, והביא לו עוד אבן טוב עם ציור, וצוה לו שיציר כציור הזה על האבן טוב שהביא, וציר ממש כאותו הציור, רק ששגה בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו. ובא השר, וקבל האבן טוב וישר בעיניו, והיה לו להחכם הזה יסורים גדולים מן השגיאה: הלא עד היכן מגיעה חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה.

וגם בענין הדאקטיריי היה לו יסורים. כשהיה בא לחולה, והיה נותן לו רפואה, שהיה יודע בברור, שאם ילך לו להחולה לחיים, בודאי מחיב בברור להתרפאות מזה, כי היא רפואה נפלאה מאד. ואחר כך מת החולה. והיו אומרים העולם שמת על ידו, והיה לו יסורים גדולים מזה. וכן לפעמים נתן רפואה לחולה ונתרפא, והיו אומרים העולם: מקרה הוא. והיה מלא יסורים תמיד. וכן היה צריך למלבוש. וקרא החיט, ויגע עמו, עד שלמדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע, וכון החיט, ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחד (שקורין "לעפיל") שגה בו, ולא כונו יפה, והיה מצטער מאד, כי היה יודע בעצמו, אף שבכאן הוא יפה, כי אינם מבינים על זה, אבל אם הייתי בשפאניא עם הלעפיל הזה, הייתי לשחוק והייתי נדמה כמו "יתיר" (אדם שעושים ממנו ליצנות). וכן היה מלא יסורים תמיד.

והתם היה רץ ובא בכל פעם אל החכם בשמחה, ומצאו שהוא מצר ומלא יסורים, ושאלו: הלא חכם ועשיר כמותך, על מה יש לך יסורים תמיד, הלא אני מלא שמחה תמיד. והיה בעיני החכם לשחוק, ונדמה בעיניו למשגע. ואמר לו התם: הלא סתם בני אדם שמתלוצצים ממני הם שוטים, כי אם המה חכמים ממני, הלא אדרבה, הם שוטים כנזכר לעיל, מכל שכן חכם כמותך. ומה תהיה אם אתה חכם ממני. ענה התם ואמר להחכם: מי יתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי. השיב החכם ואמר: זה אפשר להיות, שאני אבוא על שלך; שינטל ממני השכל חס ושלום או אהיה חולה חס ושלום ואהיה נעשה משגע, כי הלא מה אתה איש משגע. אבל שאתה תבוא על שלי, זה אי אפשר בשום אפן שתהיה אתה חכם כמוני.

הניתוח שלו את התם- הוא אך ורק בהקשר – שלא מה הוא ממולא. כי הוא עצמו בכלל לא יישות. לכן התם לא יכול להגיע אל מדרגת החכם. אבל התם עונה לו:

השיב התם: אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין, שאני אבוא על שלך. ושחק החכם ממנו מאד.

מיהו התם? רבי נחמן הגדיר אותו בתחילה: 'לא שהיה טפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך'. אבל זהו הגדרה שלילית. במילים שלנו, מהו תם?

האם הוא חושב על העתיד? האם הוא מוטרד מן העבר? האם הוא מוטרד ממה שקורה אצל השני? הוא עסוק לגמרי אך ורק בקיום של עצמו. הוא כל הזמן עובד, ובקושי יש לו זמן לאכול.

בתורה נאמר: "תמים תהייה עם ה' אלוהיך". מה פירוש הפסוק? הרי יש לנו הרבה מצוות – שאנו עושים לה', או לפני ה'. אבל מה פירוש: "עם ה' אלוהיך"? את החכם מטריד כל הדברים מסביב, אבל התם הוא נמצא כל הזמן רק עם ה' אלוקיו. וכיוון שכך, אז אין עבר, ואין עתיד, ואין השפעה מן הסביבה. עבר, עתיד, והאחרים – הם ליצנות. ויש לו רק תנאי אחד – רק בלי ליצנות.

כך שיש רק דרך אחת שאפשר להיות ביחד עם הקב"ה – להיות תמים. לעניות דעתי, המילה תמים פירושה – 'רציני'. מה פירוש? האדם לא יכול שלם, כי הוא בשר ודם. אבל יש ציווי להיות שלם. כבש תמים – הוא כבש שאין בו מום. זהו הגדרה שלילית. אבל כבש שאין לו לב – ברור שהוא לא תמים, וכבש שאין לו ציפורן – הוא גם לא תמים. האם זה אותו חוסר תמימות? אדם עם שכל היה אומר – שיש הבדל בין ציפורן ללב, אבל אצל התם  אין הבדל. כל דבר הוא עולם שלם, וכל דבר הוא אלוקות.

הרי ממה האדם מוטרד? או מן העתיד, או כי הוא מתוסכל מהעבר. או  בגלל שהוא משווה ימינה, או שמאלה. החכם שואל את התם- 'מה אתה'? והוא מחכה לאיזה תשובה חיצונית, אני ד"ר, אני מומחה לזה, ואני לוטש יהלומים, אני רופא, אלו הם תשובות חיצוניות. התם – לא עונה לשאלה, כי התם הוא הצינור של יתברך, הוא 'עם ה' אלוהיך', לכן אי אפשר להגדיר אותו.

התם לא מזלזל באף אחד בעולם. והרי למה חשוב לו היופא, והפלאץ? כי הוא מכבד אחרים. ("המכבד את הבריות")

אגב החכם – חוץ מהפגישה עם אנשי העגלה, האם הוא נפגש עם מישהו בכלל? אבל הרצען – התם – כולם היו באים להתאסף אליו. היו באים לעשות 'צחוקים' אתו. רשמית הם היו באים להתלוצץ, אבל באמת – הם היו באים לקבל כוח מהצדיק. הם באים לפגוש מישהו שלא טרוד כל הזמן – האם מה שהוא החליט אתמול – ההחלטה נכונה? או מה יקרה מחר? ואיך אני יתפרנס? ומה הוא יחשוב עלי?

החכם – אינו מבין את משמעות התם. כי החכם שואל את התם – ממה הוא מורכב. והתם – אינו יודע את התשובה. החכם – בוודאי מזלזל בתם הזה, כי הוא לא יודע כלום. אבל התם – עונה לו שאם החכמה זה הרכבה, אז אם הקב"ה ירצה אז הוא ירכיב.

למה התם נושא אישה? הרי הוא לא דיבר מילה על זה (בניגוד לחכם – שרק דיבר ולא עשה כלום).

ומה המרכיב הכי חשוב בזוגיות? אמון!

הגמרא אומרת שאם איש מצא באישה 'ערוות דבר', והגמרא שואלת מה פירוש 'ערוות דבר'? ודעת בגמרא היא 'הקדיחה תבשילו'. וזה נשמע מוזר, אבל – אם המרק לא טוב – סימן שאין אהבה. פעם אחת יכול להיות מרד לא טוב, אבל אם יש אמון – אז גם לחם יכול להיות בשר.

אבל איך יהיה אמון – אם האדם נמצא כל הזמן ב'מחקר השוואתי'. אם אדם יסתכל כל הזמן – לבדוק את עצמו ע"פ השני  – אז אף-פעם לא יהיה אמון.

ההבנה של התם – היא בתמימות גמורה – שאם הקב"ה ירצה אני יכול להגיע לכל דבר. וזה נשמע חסר היגיון –איך התם –יכול להיות רופא? רק אם הוא 'תמים עם ה' אלוהיך'.

"העמידו תלמידים הרבה" – לא מדבר על כמות. ופעם התלהבתי – מלראות המון תלמידים, אבל עם הזמן הבנתי את הטעות.. הרי בשביל מה חשוב הרייטינג הזה של התלמידים? אלא תלמידים הרבה – זה אפילו שני תלמידים – אבל הוא תמיד מרבה. הוא תמיד מתחדש, והוא תמיד נשאר תלמיד, והוא לומד כל הזמן מכל אדם.  זה האנטי-תזה לרבע שנה. ללמוד כל הזמן-  זה להתעמק ולהתייחס ברצינות לכל דבר ולהתעמק בו. לא ללמוד ברבע שנה ולהמשיך הלאה, אלא להתרכז בדבר מסוים – וללמוד בו כל הזמן.

אשתו של התם – שואלת אותו מדוע הם שם והוא פה? והוא עונה לה – שזה מעשה שלו וזה שלי. בעבודת ה'- לא צריך להסתכל על אחרים, כי אני עם הקב"ה – אז הוא מסתכל רק עלי. אז רק דבר אחד לא טוב – הליצנות. כי הליצנות לא מאפשר לתמימות להופיע בעולם.

הליצנות היא המקום – בו אתה מבקר, ומנתח.

פעם מישהו שאל אותי מה זה ביקורת? הוא ענה לי שביקורת זה ביקור, אבל שאף אחד לא הזמין אותך.

התם הוא זה שיכול להמשיך ולשמח את החכם, ולחדור אליו אל המקומות בכלל הוא לא מאמין.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: