שיעור בירושלים

לכה דודי לקראת כלה נאה וחסודה

השיעור בירושלים, פרשת בא תשעה. האזנה \ קריאה

 

 

 


 

ממשה ואהרן אל הלל ושמאי

כיצד מרקדין לפני הכלה – ומביאים את הגאולה?

ר"ח שבט:

הגמרא מבררת האם ר"ה לאילן הוא בא' בשבט או בט"ו בשבט. הגמרא אומרת שהסיבה שר"ה הוא בחודש שבט ולא לפני, היא מפני ש"עד כאן היו חיים האילנות ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיים ממי השנה הבאה". כלומר פעולת המים באילנות,  מתחילה רק לאחר שעברו 4 חודשים.

ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנו לגבי כל הדינים של האילנות, לאיזה שנה הם שייכים. ההסבר של התלמוד הירושלמי הוא שארבעה חודשים אורכים לאילן שהמים יפעלו בו. מה שחנט לפני חודש שבט שייך למי השנה שעברה. מה שחונט מחודש שבט – שייך למי השנה הבאה. אם כך כיצד נחלקו ב"ש ובית הלל? הרי 4 חודשים אלו מתחילים בר"ה – ולא בסוכות? אז מה המחלוקת?

'הואיל משה באר את התורה':

יש עוד דבר אחד שקרא בחודש שבט – משה הואיל לבאר את התורה. בתחילת ספר דברים:

(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין  פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: (ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: (ג) וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֲלֵהֶם: (ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר: (ו) יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: (ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם.

מכאן עד ז' אדר, משה אומר את כל ספר דברים, עד "ואתה על במותינו תדרוך". הכל מתחיל בחודש שבט. כך שיש לתאריך זה משמעות מאד גדולה. ונחזור מההתחלה להבין את הכל ממשה ואהרן.

'הוא משה ואהרן':

בשבוע שעבר עברנו על מעמד הסנה. נזכיר רק בכמה נקודות: ראינו שמעמד הסנה הוא לא רק של לראות את הסנה בוער והסנה איננו אוכל. במעמד הסנה מתרחשים כמה שלבים שכולם קשורים למעמד הסנה. השלב הראשון לאחר שמשה של את נעליו, הוא שמשה עומד ושואל 'מי אנכי כי אלך אל פרעה ומה זכו ישראל לצאת ממצרים'. תשובתו של הקב"ה הייתה – 'כי אהיה עמך'. הסברנו שגם השאלה והתשובה הם משונות מאד. כי אם השאלה היא 'מי אנכי' ? איך אני אעמוד בזה, והתשובה היא שהקב"ה יהיה איתך – אז בשביל זה צריך את הסנה? משה רבנו לא היה יכול לדעת את זה לבד? אח"כ משה עובר לסוגיית השם, ואח"כ לסוגיית הכבד פה והכבד לשון, ולבסוף הוא אומר – "שלח נא ביד תשלח".

משה רבנו שואל 'מי אנכי', הכוונה היא למי הוא הבשר ודם שיכול להוציא את ישראל ממצרים? הרי גם אתה הקב"ה – תגיד לנו בהמשך –אני ולא מלאך וכו', אז איך אני יכול להועיל? והקב"ה אומר לו – אני שולח אותך – כי אתה הגעת למקום , שכשאתה תהייה שם, זה לא אתה- אלא אתה צינור, ואתה בטל לחלוטין לאינסוף.

כעת אנו מגיעים אל החלק האחרון – שנראה לא קשור. כי אם אתה לא רוצה ללכת, אז למה אתה לא אומר? אלא בחלק האחרון אומר משה – שאם צריך מישהו שמחובר למציאות, והוא בטל כצינור, כדי לחבר את כל הדברים במקומות הכי נמוכים, אז זה לא אני, כי אני כבר פה וכבד לשון.

הלל ושמאי:

הסוגיה הזאת לעניות דעתי היא מה שתיקרא אצלנו – בית הלל ובית שמאי. כדי לנסות ולהסביר את הדברים אתחיל מסוגיה ידועה, והיא תשפוך אור על מחלוקות ידועות בין הלל ושמאי.

האמירה הראשונה של הלל במסכת אבות היא :הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ושמאי אומר: "עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

חז"ל באבות דרבי נתן מסבירים, שתהייה מתלמידיו של אהרן, שהוא אוהב שלום ורודף שלום וכו'. ומשים שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, אבל משה לא כן, אלא יקוב הדין את ההר. הפעם היחידה שמשה ואהרן נפרדים –אנו זוכרים מה קורה – בחטא העגל.

כשהלל אומר 'הוי מתלמידיו של אהרן', האם הוא לא אומר את מה שאמר משה- "שלח נא ביד תשלח"? ישנו ביטוי שכולם מכירים אותו , בעיקר בקבלת האר"י זל – שבית הלל ובית שמאי, הלכה כבית הלל. ולכן בט'ו בשבט אנו חוגגים ולא בא'. בד"כ בית הלל מקילים ובית שמאי מחמירים. בתורתו של האר"י הסבירו שלעתיד לבא תיפסק ההלכה כבית שמאי. זה רעיון שצריך להבין אותו, מה יהיה אז? למה עכשיו לא? הלל, אגב, מקבל יותר משניות מכל תנא אחר במסכת אבות. הוא מקבל שלוש משניות!

הלל מצוטט ע"י תנא אחר במסכת אבות כמקור." רבי צדוק אומר על תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם, וכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף, הא למדת כל הנהנה מדברי תורה כאילו נטל חייו מן העולם".כלומר יש ציטוט של תנא קודם לו במסכת אבות. ואת הכל מתחילים אצל הלל – ב"הוי מתלמידיו של אהרן".

כיצד מרקדין לפני הכלה – מאמר אדמו"ר הזקן:

לאחר הקדמה זו, נתחיל את הכל במימרא מאד ידועה של הלל ושמאי, ואם רוצים לנתח את הלל ושמאי הולכים אל הסיפורים הידועים הללו.

תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף טז עמוד ב , ויז' עמוד א')

רש"י מסביר –

(דעת ב"ש) כמות שהיא – לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה. (דעת ב"ה) חסודה – חוט של חסד משוך עליה.

מה פירוש שדעתו של אדם צריכה להיות מעורבת עם הבריות? רש"י מסביר:

תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות – לעשות לאיש ואיש כרצונו.

לבעל התניא – יש מאמר מופלא על דברים אלו. הרי דברים אלו של בית שמאי קשים, הבנתי שאסור לשקר, אבל מה הם רוצים לשיר? כלה חיגרת וסומאת? שיגידו לנו מה להגיד. אם הם אומרים להגיד 'כלה כמות שהיא'- אז תגיד מה שהיא. גם על בית הלל קשה, כי למרות שהם ענו מה שענו, שאלת ב"ש היא טובה ונשארת במקום.

כיצד מרקדין לפני כלה. מדוע דווקא לפני הכלה ולא לפני החתן? הרי כתוב "כל הנהנה מסעודת חתן…" "ברכת חתנים", אז הכל לחתן, אז למה הריקוד הוא דווקא לפי החתן?

שאלה נוספת, היא 'מרקדין' – כלומר הנושא הוא הריקוד. ולא מה אומרים? או משבחין? או מברכין? אבל אין קשר לריקוד בברכה. או במילים אחרות, הנושא הוא השבח, ולא הריקוד.

האדמו"ר הזקן – במאמר מדהים בשיר השירים, אחר הפסוק "משכני אחריך נרוצה" מגלה כאן פלאי עומקים. גם אנו נקראים הכלה של הדוד. הוא החתן ואנחנו הכלה. "לכה דודי לקראת כלה". בכל קבלת שבת אנו מבקשים ממנו לבא לקראת הכלה. אני חושב שניטיב אם נבין את הדברים, קודם כל במיקוד בתוך סוגיה זו ואח"כ נפרוץ לבית הלל ובית שמאי.

הקושי בביטוי הוא "הוי מתלמידיו של אהרן" – הוא איך תנא לוקח דמות מן המקרא ואומר דווקא ללמוד ממנו? מה הוא אומר? ואבות דרבי נתן מוסיף ואומר דווקא ממנו ולא ממשה.

מה פירוש המושג 'כלה'? שורש המילה כלה, הוא קודם כל מהשורש של 'נכספה וגם כלתה נפשי'. זה כלות הנפש. לכלות – זה לא סתם רצון. למילה כלה יש עוד שורש הפוך  – כלייה, כליון. ("כלייה ונחרצה עמדי". האבן עזרא והראשונים מסבירים את המילים "כלו עיני" – בשני הדברים. שכבר אין לי דמעות, כי דמעותי כלו  – כליון. כי אני כלה ונכסף אליך.

המושג 'נכספה וגם כלתה נפשי', הוא הרצון הכי פנימי. זה לא רק רצון, אלא כיסופים. הביטוי הוא נכספה ולא רק, אלא וגם כלתה נפשי לחצרות ה', מתי אבא ואראה פני אלוקים. בדברי הנביא זה מכונה 'רצא', זה רצון להיכלל באחד במקור שלו.

ולמה כנסת ישראל נקראת כלה? כי היא חלק אלוק ממעל ממש. כלה – זהו הרצון להיכלל במקור, להיות חלק מן האחד. לכן יש גם כליון – כי היישות שלי בטילה כלפיו, וגם אני יש בי כליה אליו – להידבק בו.

זאת קבלת שבת של האר"י. זאת הקבלה של השבת שלנו שאנו קוראים לעצמנו כלה ולדוד דוד.

מה פירוש 'דוד'? דוד בעברית – נכתב באותם האותיות של המילה 'דד'. בדדים של אמא נמצא חלב שהתינוק יכול לקבל. אבל כדי שיהיה חלק שהתינוק יוכל לשתות ממנו – צריכים 1. תינוק. כי אם אין תינוק אין חלב. 2. צריכים שהתינוק ירצה לינוק. (יש עוד שפות – שקוראים לילד שנולד – תינוק מלשון היניקה?) הוא לא למד אף פעם איך עושים את זה, אלא הוא פשוט יונק מלמטה, ומעורר את החלב מלמטה. כמה? אינסוף. וזה מהמקור הכי עליון שיש. הוא מעורר בהתערותא דלתתא- כי הוא רוצה להיכלל. ואיך? הוא נכלל באמו. וכשהוא נכלל באמו, הוא מעורר את המקור האינסופי. יותר ממה שרוצה התינוק לינוק, צריכה האמא לינוק. החלב לא יופיע, אם התינוק לא ירצה.

זה נכון שיש התעורתא דלתתא, אבל אמא צריכה לעורר אותו. צריכים לעורר את התינוק כדי שינק. כלומר, יש כוח מלמעלה, שמעורר את ההתערותא דלתתא.

כנסת ישראל היא כלה, כי גם שיהודי ישן, והוא בכלל לא רוצה את החלב של אמא, הוא בעצם כלה. שם התואר של כל יהודי ויהודי הוא כלה. כל עניינו הוא "נכספה וגם כלתה"  – למרות שהוא רדום.

ועכשיו למחלוקת? 'כיצד מרקדין לפני הכלה' – איך מעוררים את הכלה להיות כלה בפועל?

שמאי אומר-  שמעוררין את הכלה, ע"י שמבררים את מה שצריך לברר במקומות הכי קשים. "כלה כמות שהיא". מסתכלים במראה ורואים את מה צריך לתקן. אין הנחות ואומרים את האמת בפנים – כי מדבר שקר תרחק. כך מתנקים, ומזדככים.

לכן שורש המילה 'שמאי' היא שם, הוא מעריך. "ושם דרך מעריך בישע אלוקים" – וזה "כל השם אורחותיו" – זה שבודק כל הזמן את דרכיו. וזה שמאי שאומר "עשה תורתך קבע". ואיך מרקדין לפני הכלה – כמות שהיא. נוגעים באותם הנקודות ומתקנים את הכל, ורק כך אפשר יהיה להיכלל למעלה למעלה.

אז מה זה בית הלל? הלל – הוא מהלל. להלל – זה לשבח. הלל אומר איך מרקדין את הכלה ? פשוט מראים את האור שלה, והחושך ממילא מסתלקת. לכן זה לא שקר  – זאת האמת.

אז מה עם שמאי? שמאי הוא מצד הגבורה, והלל הוא מצד החסד. "ענוותנותו של הלל" היא הסבלנות של הלל, ומכאן למדו חכמים – שאדם צריך להיות מעורב עם הבריות, לעשות איש ואיש כרצונו. ובערב שבת הלל יתעטף עוד ועוד, עד שיברר אצל האדם ששואל מי כאן הלל, והוא עונה לו בסבלנות ורק לבסוף 'נכנס בו'.

באמת, שמצד הגבורה מי שצועק 'מי כאן הלל', צריך להיכנס בו מההתחלה. אבל להגיד לו 'אלה גדוהל שאלת בני' – על 'כמה טרוטות עיניה', זה נראה לכם הגיוני? אלא "בהלו נרו עלי ראשי"- הוא מהו האור שעדיין לא הצלחתי לחדור אליו. וכך מרקדין לפני הכלה. והלכה כבית הלל. זה דבר פלאי.

כשהחתן והכלה מתחת לחופה, הם נכנסים על אותו ייחוד עליון המקיף עליהם מלמעלה. בית שמאי אומר – מלמטה. מהרגליים. ובית הלל אומרים מלמעלה – מהחופה למעלה.

לרקד זה לרקוד. יש מלאכת בשבת – מרקד, בנפה. תמיד הבנתי – שהיא נקראת כך היא הנפה רוקדת. אבל הרב נבנצל אומר  שהמרקד הוא המפריד בין הטוב לבין המוץ. וריקוד אמיתי עושה את אותה פעולה. לרקד זה להפריד, ולהשאיר את מה שמושך אותי למטה, ולעלות למעלה. לרקד זה ברגליים.

המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, היא מחלוקת של כל החיים. האם גם אם אני עדיין לא כלה בנגלה, ואני עדיין רחוק מזה, האם גם אז אני מוזמן לבית המדרש ויכול לחזור? האם גם אז אני יכול להיות מואר באור הגדול שממילא ידחה את החושך?

סומא – מבטא את מי שהקושי שלו להיות כלה, בא לידי ביטוי בעיניים – בראש, בהבנה.  חיגר הוא מי שהקושי שלו להיות כלה הוא דווקא בעולם המעשה. ולכן שואלים ב"ש את בית הלל – ואפילו חיגרת וסומא? וב"ה עונים להם בוודאי – כי החתן לקח מקח בשוק. הוא לקח אותנו ושם אותנו כאן למטה בשוק.

אני רוצה לרקד לפני הכלה, כדי שהיא תכלה –ותרצה להיות דבקה בקב"ה.

זה הדיון בסנה. בהתחלה משה אומר לקב"ה – שזה אל בשר ודם אלא זה אלוקות – ורק אם אני אלך לקראת דודי –אז אני אקבל את שבת. לכן אומר לו הקב"ה שהוא צודק, וצריך להידבק בו, ואי אפשר בו לכן בחכמים. אבל במי? בהלל או בשמאי? בהתחלה אומר לו הקב"ה – רק אתה. אבל בסוף זה "הוא משה ואהרן" – כי צריך גם את הלל וגם את שמאי.

בסוף פרק יב כתוב: "ומושב בני ישראל אשר ישבנו בארץ מצרים, שלושים שנה וארבע מאות שנה". והרי לא ייתכן, כי היינו רק 210. יש כאל שמסבירים מהולדת יצחק. אבל זה לא היה בארץ מצרים?

ההלכה לעתיד לבא היא כבית שמאי. כי כשתימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים , אז הכלה כבר יודעת שהיא כמו בית שמאי. עשה תורתך קבע, אינה סותרת את ההבנה שצריך לקבל כל אדם בסבר פנים יפות. כל היסוד הוא עשה תורתך קבע, ותשום את אורחותיך ותקבע את הכל. תהפוך לכלי קבוע.

מה פירוש "כלה נאה וחסודה"? האדמו"ר הזקן מסביר שהיא חסודה, ולא חסידה. על איש אנו אומרים איש חסיד, אבל לא חסוד. הלל באמת לא יכול להגיד לנו ללמוד דווקא מאהרן ולא מאחרים  אלא הוא אומר שמשה לימד אותנו להיות מתלמידיו של אהרן. כשמשה דיבר עם הקב"ה, הוא שכנע אותו שאהרן יהיה המדבר.

משה הוא האמת המחולטת, שלאורך כל הדרך שמאי  והלל דנים בה. "הללו מטמאים והללו מטהרים" רק באותם המקומות שיש ספק, ואפשר להגדיר כך וכך – יש וויכוח איך מרוממים? יש את מי שיסתכל עליו כמות שהוא, ויש מי שיברור את הטוב.

והגמרא מסיימת – "ואלו ואלו דברי אלוקים חיים".

מעמד הסנה שממשיך אח"כ בכל התורה כולה, הוא הפתיחה של משה ואהרן. כך מגיעים להר סיני. ואז יבא משה לאהרן – "מה עשה לך העם הזה- כי הבאת עליו חטאה גדולה"?  אבל כשיש רק את אהרן בלי משה, אז נאמר "כי פרעו". כי יש צורך של כל אחד בשני.

התורה היא תורת משה, משה אמת ותורתו אמת. היא אינה תורת אהרן, אלא של משה. משה הוא הבירור, אבל אנו תלמידים של אהרן. איך זה מסתדר? כי "הוא משה ואהרן". 'הוא אהרן ומשה"'.

כיצד מרקדין –זה רק אם אתה זוכר את שתי השיטות, וידוע שבפועל הדרך לרקד היא כמו בית הלל כי הלכה כמותם. וכאן אומרים חכמים – מכאן אומרים חכמים שתהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. אם תעשה לאיש ואיש כרצונו. בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, ולדעת – שאהרן הוא כל הזמן משה – וכל כוחו הוא משה.

אהרן כך מופיע בספרים הוא אותיות "נראה" –נגלה, הוא ההופעה בעולם. זה ההלכה כבית הלל. אהרן  – זה ארון בו התוך מונח. ומשה הוא מה שמושה אותנו מכל מציאות, ומכל יאור, ומכל בית פרעה. כדי שיהיה אפשר להימשות, בנראה – בנגלה, מלמד משה את ישראל להיות מתלמידיו של אהרן.

זה "וראך ושמח בלבו". אהרן –הנביא, הפה. האוהב שלום, הוא זה שיודע לראות את משה ולהעביר את דבר משה. לעשות את אותותיו לעיני העם. כשאהרון מעביר את דברי משה- אז "ויאמן העם".

 


 

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: