מגדל - סיפורי מעשיות

מעשה מחכם ותם – שיעור חמישי

מעשה מחכם ותם, השיעור במגדל, פרשת שמות תשעה. האזנה / קריאה

לקריאת המעשה: מעשה מחכם ותם

 


הנה נשליך כעת את מעשה החכם ונתחיל לספר במעשה התם:

מה פירוש להשליך? אני משליך משהו שהוא שלי, ואם אין לי אני לא יכול להשליך. כשאני משליך משהו אני זורק אותו לגמרי. וגם לחיוב – "השלך על ה' יהבך". אצלנו, התם הוא חכם מאד, והעבודה שלו היא עבודה להגיע למדרגה שהוא ישליך את כל חכמתו, והוא ידע שהעיקר זה התמימות והפשטות.

חז"ל אומרים על הפסוק: " אדם ובהמה תושיע ה'". הפירוש הפשוט- שהקב"ה יושיע את האדם והבהמה. אבל למה הפירוט, תגיד את כולם? אלא אומרים חז"ל:

אדם ובהמה תושיע ה', ואמר רב יהודה אמר רב: אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה! [1]

כלומר כשהאדם יודע להיות ערום בדעת, והוא מלא ידיעות כמו אדם. אז הוא לוקח את כל הידיעות שלו, ויודע שהעיקר הוא להיות בתמימות של בהמה.

רבנו בשיחות הר"ן אומר – "שהיא חכמה ומלאכה רבה מאד להיות כמו בהמה, היינו לסלק את הדעת שלו לגמרי, וידע אשר אינו יודע כלום".

התם הנ"ל למד מלאכת רצענות,

רבנו חוזר על זה שוב. מדוע? כי מי שהולך בתמימות לא מחפש דברים גבוהים, אלא מתעסק בדברים פשוטים. כי תם הוא מי שיודע שאין הבדל בין דברים גדולים לקטנים, והוא מתייחס לכל פרט בתמימות, כלומר באותה רצינות. לכן הוא הולך להיות סנדלר. כי הסנדלר יעסוק בדברים, ובעבודות הכי קטנות – 'בחינת רגליים'. בדברים שקשורים להכי למטה. הוא הולך להיות תופר מנעלים.

מה זה תפירות? בתורה רפ"ב- באזמרה, אומר רבנו – למצוא עוד נקודה טובה ועוד נקודה טובה. הנעליים, כפי שהזכרנו מה שמעלה אותי מן הקרקע. כף הרגל היא המקום הכי נמוך שלי, וזוהי נקודת הדמיון עם הבהמה. הנעליים הם נקודת שוני בין האדם לבהמה.

הוא תופר עוד נקודה ועוד נקודה, וכל פרט היא עולם שלם. לכן מצווה קלה אצלו היא כמו חמורה. לכן הוא לא כל הזמן מחפש משהו יותר טוב, כי עכשיו הוא נמצא פה. הוא עוסק עכשיו במשהו מסוים, והוא לא מתעסק במה שהוא לא. הוא יודע איפה הוא נמצא, ויש לו נקודה, אז הוא פשוט תופר בנקודה הזאת.

זה מה שרבנו אומר ב'אזמרה' – תבחר נקודה אחת ואותה תבהיר ותדגיש.

 ומחמת שהיה תם למד הרבה עד שקבל.

התם, כיון שהוא תם, הוא לומד הרבה עד שהוא מקבל, אבל בכול אופן:

ולא היה בקי בהאמנות בשלמות,

זה כל עבודת ה'. המבחן האמיתי הוא לדעת שאני לא בקיא. וכולם יצחקו באמת מהמנעלים שלי, אולי כי הם יותר מוכשרים ממני, אבל את התם זה לא מעניין. התם עסוק רק בנקודה אחת, והיא תפירת מנעלים, שעושה רק עבודה אחת- לעלות מן האדמה.

לכן הוא גם לומד הרבה. זה ההבדל בינו לבין החכם. כי מבחינת כמות ברור שהחכם למד יותר ממנו בידע. אבל בסוף, התם למד הרבה יותר שעות.

זה ההבדל בין עבודת ה' לבין שאר עבודות בעולם. בעולם הרגיל מחפשים רק תוצאות, אבל בעבודת ה' – הקב"ה אכפת לו רק אם אתה עובד. לקב"ה זה לא משנה כמה אתה יודע, אלא כמה אתה מנסה ולומד. זה "ולעבדו בכל לבבכם". לא משנה כמה אתה מבין, ואיזה כוונות יש לך בתפילה.

עכשיו אתם מבינים 'להשליך את מעשה החכם ולעבור לתם'. צריכים להמשיך ולהתקדם בחכמה, אבל צריך לזכור שהיסוד הוא התמימות והפשיטות.

ונשא אשה והיה מתפרנס מן המלאכה. ומחמת שהיה תם ולא היה בקי בהמלאכה כל כך,

למה הוא נושא אישה? כי בפשטות, הוא רוצה להיות שלם. הוא מרגיש רק חצי, אז הוא רוצה לשאת אישה. הוא יודע שכך אפשר להיות יותר בקדושה ובטהרה. טוב, אבל מה עם פרנסה? יש לו כבר? זה לא משנה לו.

והוא מתפרנס מן המלאכה. "יגיע כפיך כי תאכל". הוא למד בעצמו, הוא עובד בעצמו, והוא מתפרנס מזה. זה החשיבות להתפרנס מן המלאכה ולא לפול על הציבור. זו "תלמוד תורה עם דרך ארץ". זה מאד טבעי להתפרנס מן המלאכה, אם אתה לא בורר את המלאכה.

יותר קל לתם לעבוד, אם הוא בלי לחץ של תוצאה אלא של עבודה. הוא פשוט רוצה לעבוד.

זה ה'אזמרה' של רבנו – תתרכז במה שאתה עושה – ותאיר את כל הנקודות הטובות. לזמר – לשיר, זה כמו לזמור – ענבים. כי הזומר – מלקט ומלקט, וכשהוא מלשט ומלקט – אז נהייה זמר. הוא מתייחס לכל נקודה ברצינות, ולבסוף יוצא שיר שלם של אור.

על כן היה פרנסתו בדחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכל, כי היה צריך תמיד לעסק במלאכה מחמת שלא היה יכול האמנות בשלמות.

זה בדיבעד, אבל לבסוף יוצא שהוא לעולם לא משועמם, והוא לעולם לא יחשוב שיש משהו יותר טוב. אז לאן הוא חותר? לאן המטרה שלו? רק למנעל יותר שלם.

רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל.

לפעמים כשאדם עוסק בעבודת ה' קשה, ולפעמים אפילו רוצים להרים ידיים. אבל כל הניסיון הגדול הוא האם אתה יודע להיות מתמיד, אם אתה יודע להמשיך. רבנו מתאר כאן התמדה, שהוא כל הזמן ממשיך לתפור. תוך כדי תפירה הוא מוציא ומכניס את החוט העב.

הנפילה מתחילה שיש רווחים גדולים מדי. אבל כשאדם נמצא בפשטות, והוא לא לחוץ מזה – אז הוא יתמיד תמיד.

ההיגיון שלנו היה אומר שאדם כזה לא יהיה שמח. כי הכול קשה לו, והוא לא מרוויח הרבה, ולא מצליח. אבל לא כך התם של רבנו:

ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד.

ברגע שהעולם שלו ממוקד בנקודה אחת, לא מתוך טפשות אלא מתוך תמימות. וכשהאדם מלא שמחה הוא מצליח. (ספר המידות). אנו אומרים תמיד הפוך- שכשאני יצליח אני אשמח, אבל אצל רבנו לא כך.

חודש אדר הוא שמחה. וחודש ניסן הוא הגאולה. שאל אותי פעם יהודי למה לא הפוך – קודם גאולה ואז נשמח? והוא גם ענה  אלא אנו צריכים לשמוח כל הזמן, ומתוך כך תבוא הגאולה. כל חודש אדר הוא שמחה, למרות שרק יום אחד שמחו. הרי כל החודש הם היו בלחץ של אימת הגזירה. אלא  – המבחן הוא האם אתה שמח רק ביד' – או כבר משנכנס אדר? מי שרוצה להגיע באמת לשמחה אמיתית, נראה אם הוא יכול להיות שמח בר"ח – גם שגזירה עדיין הייתה.

והיו לו כל המאכלים וכל המשקות וכל המלבושים.

מאכלים משקות ומלבושים , רבנו אומר בשיחות הר"ן – "אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקים משניות, אח"כ לשתות כמה פרקי תהילים, ואח"כ הוא מתלבש בכמה מצוות".

זה הכוונה. כי לכל אחד יש את כל המצוות – אבל יש מצוות שקשות לי לקיום, ויש פחות. לכל אחד גם יש את כל המשקאות ואת כל המאכלים. ואז אומר רבנו:

והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכל,

הכוונה בעומק, היא "לכם חוקי", "לכו לחמו בלחמי". כי התורה חודרת לבפנים, "ותורתך בתוך מעי". כי התורה אם היא חודרת באמת, היא לא בשכל אלא היא בפנים עמוק.

האגב, מה זה "תן", הרי צריך "תני לי". אלא בנמשל – כדי לבקש צריך תפילה. ואצל רבנו התפילה היא האישה. ומתחילים שמונה – עשרה "ה' שפתי תפתח" – ר"ת – אשת. כי 'אשתי' במובן הפנימי היא התפילה לאכילה ולשתייה וכו'.

 והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל.

לאדם קשה להתפלל כי הוא לא נענה. אבל למה הוא אומר זאת – הרי לחם קיבלת?! התם – לא עובר ישר ל'סלטים' , הוא אוכל את הלחם. ואח"כ רק יראה אם יש עוד.

 אחר כך היה אומר: תן לי הרטב עם קטנית, והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרטב הזה.

כל זה כי הוא תם. הוא צודק. איך? כשאכלו את המן במדבר, כל הטעמים שרצית היו שם.  מה הכוונה? בעומק, זה נקרא לחם של אמונה, כי אם אדם נמצא באמונה הוא באמת יכול לטעום את כל הטעמים. ולמה קראו לו 'מן'? כי "מן הוא". מה זה 'מן הוא"? "כי לא ידעו מה הוא". אלא רש"י אומר: שמן זה מלשון – מנה, "וימן" , למנות – מינוי. 'מן' זה כשה' מזמן לך משהו.

כשאדם בא לאכול 'מנה', מישהו זימן אותה. אז במדבר – ראו מן יורד מן השמיים, בהתחלה כל אחד חשב להגיד  מה הוא, אבל לבסוף הם לא ידעו מה הוא. וכשהם לא יודעים – אז הם באמת אומרים – שהקב"ה מינה את זה, הקב"ה זימן את זה. זה הנס של המדבר!  ואם אתה לא יודע מה זה, אז גם יכול להיות בו את כל הטעמים.

טעם – זה גם טעים לי, אבל זה גם סיבה. וכשהם לא ידעו את הטעם (סיבה) ,אז היה בו את כל הטעמים. וכשאתה יודע שאתה לא יודע –אז יש לך את כל הטעמים.

זה להשליך את מעשה החכם, ולהיכנס לתם.

 וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתקן וטוב, כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש, ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.

תמימות אמתית נבחנת בשמחה תמידית. לא רק שמחה רגעית, או נקודתית, אלא תמידית.

למה מצווה? כי הוא צריך להיות בטוח במה שהוא רוצה. השאלה מה אתה רוצה- אם ברור לך, אז אתה תקבל מה שתרצה. האדם מצווה על ביתו אחריו – זה חיבור, וזה לא רק במובן של ציווי ממשי.

עד כאן המאכלים, ועכשיו למשקאות:

וכן היה מצוה: אשתי, תן לי שכר לשתות, ונתנה לו מים, והיה משבח: כמה יפה השכר הזה. תן לי דבש, ונתנה לו מים. והיה משבח גם כן כנ"ל. תן לי יין, וכו' כיוצא בזה, ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה, כאלו הוא שותה אותה ממש.

עכשיו יש לו כבר תענוגים. להתענג על ה'. זאת "אהבה בתענוגים".

אגב, כל הדברים הללו הם דברים שצריכים מינון, אבל אלו מתארים את התענוג בעבודת ה'. שכר דבש ויין. ואז מגיעים ל'וכו'. התענוג לא נגמר רק בשתיה, יש וכו'

עד כאן אוכל ושתיה, וכעת לבגדים:

וכן במלבושים,

המלבושים הם המצוות. יש רמ"ח אברים – כמו כל המצוות עשה. בכל איבר יש את המצווה שלו – אלו הלבושים.

היה להם בשתפות לו ולאשתו פעלץ (מעיל פרוה חורפי) אחד.

אשתו היא אשתו. אבל בעומק גם תפילה. לכאורה אדם יכול רק לקיים מצוות, אבל העומק הוא שהכוח שלך להתחבר במצווה באמת לקב"ה –צריך בשביל זה תפילה!.

והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ. כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון: לילך לשוק, והיתה נותנת לו.

דעתו מעורבת עם הבריות, וחשוב לו איך הוא ייראה. כי לכאורה היינו יכולים לשאול – אם לא משנה אם זה לחם או קטנית, אז מה משנה לו איך ייראה? אלא חשוב לו כבוד הבריות.

 כשהיה צריך ללבש טוליפ (מעיל עליון) לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן לי הטוליפ, והיתה נותנת לו הפעלץ. והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה. כשהיה צריך לקאפטין (קפוטה), כגון: לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין, והיתה נותנת לו הפעלץ. והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה, וכן כשהיה צריך ללבש יופא (מעיל עליון מכובד), היתה נותנת לו גם כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם כן כמה יפה ונאה היופא הזאת כנ"ל וכן בכיוצא בזה.

אגב כאן הוא לא מצווה בכלל, אלא רק כשהוא הולך לבית הכנסת. כי לבית הכנסת זה כבר יותר חשיבות. בשוק זה חשוב, אבל לא עד כדי כך. בבית כנסת זה כבר הרבה יותר חשוב. ועל הכל הוא היה מתענג – כי הרצון שלו היה לכבד, למרות שבפועל לא תמיד היה כך. אבל למרות הכל:

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד.

מילה מרכזית של רבנו  -והיא היסוד של הכל היא 'דעת'. משה רבנו כשהוא מוציא את ישראל ממצרים – הוא מכניס בהם דעת. דעת זה לא ידע, אלא "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים". מה פירוש 'הוראת'? אין עוד מילה כזאת בעברית. אלא לדעת שה' הוא האלוקים, זה לא ידע. זה לא דבר שאפשר להבין אותו בשכל. אלא הקב"ה הראה לנו , הקב"ה השריש בנו את הידיעה, את ההבנה שאין עוד מלבדו. אבל איך אנו מגיעים לזה? עם דעת. עם התורה , עם ארגז הכלים.

זה משה רבנו שהכניס בעם ישראל את הדעת. 'אם דעה קנית מה חסרת, ואם דעה חסרת מה קנית?' דעת זה שאתה מתחבר למשהו – עד שאתה מרגיש את זה ממש.

מה פירוש "ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".האדמו"ר האמצעי אומר שלאביו – האדמו"ר הזקן – הייתה מגמה אחת בלבד – "לקבע אחדות ה' במוח ובלב כל אחד ואחד". להצליח לקבוע את זה, להשריש את זה. ברגע שאתה קבוע באחדות ה' – אז יש את כל הטעמים. זה נכון בגשמיות וברוחניות.

עכשיו עוברים לכלי:

כשהיה גומר המנעל, ומן הסתם היה לו שלשה קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו, והיה משבח אותו מאד, (כמו לאוכל) והיה מתענג מאד ממנו (כמו למשקים) והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה; כמה מתוק המנעל הזה; כמה מנעל של דבש וצוקיר (סוכר) המנעל הזה.

המנעל הזה הוא – אני עם כל החסרונות שלי. זה מנעל עם שלושה קצוות. כי אני צריך לקבל את עצמי למרות כל החסרונות.

"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו ליעקב חוקים ומשפטים לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". אבל הרי יש להם חוקים? אלא 'בל ידעום'- אין להם דעת, אין להם קשר וחיבור עם המשפטים שלהם. ראיתם פעם שופט שמחבק את ספר החוקים? או שוטר שמחבק רפורט? או אפילו פושט שמחבק את כתב האישום? כמובן שלא. אבל יהודי שנכנס לבית הכנסת, אפילו פעם בשנה, הדבר הראשון שיעשה הוא לנשק את הספר תורה.

הוא לוקח את המנעל – זה אני עם כל הפאדיחות, ועם כל הטעוית, אבל זה אני וזה עבודת ה' שלי.

 והיתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאליר (היינו זהוב וחצי). השיב לה: מה לי בזה; זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי.

בעומק היא מעצבת אותו כדי שהוא יענה את התשובה הפלאית הזו. "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי". כנראה לו מגיע שלושה זהובים, אבל זה לא מעניין אותי. אני יודע מה המעשה שלי, וזה מה ששווה שלי. 'לי מגיע רק זהוב וחצי'. אבל מי אמר שלשני מגיע? זה לא משנה לו.

למה קשה לה עם העובדה שהוא מוכר רק בזהוב וחצי? כי האחרים מקבלים שלוש זהובים. והנמשל הוא לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות. רבנו אומר לנו להפסיק להשוות את העבודה שלנו לאחרים. תסתכל רק עם עצמך. צריכים אנו להפסיק להסתכל ימינה ושמאלה לאחר כל צעד שאנו מתקדמים.

המשפט הזה הוא הכלי להגיע תמימות לשמחה גדולה. הפסוק אומר: "אחד היה אברהם"- שהוא היה אחד, הראשון. אבל רבנו מסביר עוד פירוש- שאברהם הגיע לאן שהגיע כי הוא היה אחד, ומה שעניין אותו זה רק עבודת ה' שלו. אי אפשר להגיד שבגלל זה הוא לא הסתכל ימינה ושמאלה לעזור לאנשים, אברהם הוא האחרון שאפשר להגיד עליו זאת.

ועוד: למה לנו לדבר מאחרים. הלא נתחיל לחש בכמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך. לאפקיס (המילוי שבין העורות ) בכך, ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים , ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד.

ב48 דברים שהתורה נקנית בהם כתוב: "המכיר את מקומו". מי שמכיר את מקומו מגיע גם למדרגה של "שמח בחלקו". כאן הוא כבר אומר לאשתו לפי מה את שופטת? לפי מה שהשקעתי בעבודה, או לפי מה שאפשר היה לקבל? הוא אומר לה להתחיל לבדק רק לפי העבודה.

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד.

אדם יכול להיות שמח, אבל האם זה תמיד? "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". הרמ"א פותח את האורח חיים במילים – "שויתי ה' לנגדי תמיד" ומסיים "טוב לב משתה תמיד". המבחן של האדם הוא התמידיות. עבודתו של האדם היא שני התמידים – של שחר ובין הערביים-  כי התמידיות היא כל העבודה.

אבל מה עושה בעולם אחד כזה? חשוב לו מהעולם, ולכן הוא יוצא מכובד, אבל אכפת לו כי הוא רוצה להשפיע. לא כי הוא רוצה כבוד או שאר דברים אחרים.

ואצל העולם היה ללעג. והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשגע, והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות.

 

[1] חולין ה:

 

מודעות פרסומת

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: