שיעור במגדל

בעבור זה ומנוחת השבת

השיעור במגדל, פרשת בא תשעה. האזנה קריאה

 


 

מבראשית ושמות – לעולם המצוות:

בפרשתנו לא רק מתחילים המצוות, אלא בפרשתנו אם מעיינים לעומק – כל מגמת יציאת מצרים היא שניכנס להבנת המצוות ולקיומם. אנו רגילים תמיד להגיד שהמצוות הם זכר ליציאת מצרים. אבל בפרשה שלנו כתוב:

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְקֹוָק לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְקֹוָק בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְקֹוָק מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה: סזאת התשובה בתרוה לבן שאינו יודע לשאול. [1]

בהגדה יש תשובה ארוכה, אך בתורה זה כתוב.

בפס' יד' אנו נפגשים עם שאלת הבן התם:

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל  פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרָיִם. [2]

הרשע שואל בפרק יב':

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

וגם החכם בספר דברים, התשובה שעונים לו היא תשובה מפורטת ועניינית שעונה לו בדיוק.

אבל הבן שאינו יודע לשאול התשובה אינה מובנת. מה גם שמרכז ההגדה הוא הבן שאינו יודע לשאול כי רק אצלו כתוב "והגדת לבנך". בהגדה התשובה מובנת, אבל התורה הדברים לא כתובים.

הבעיה אצל הבן שאינו יודע לשאול היא הפסוקים הקודמים לשאלתו :

וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק:מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ.[3]

העבודה היא הקורבן ביד', שלאחריה יש חג ואוכלים בו שבעת ימים מצות. ואז האיסור על חמץ. ומכאן מגיעים ל "והגדת לבנך בעבור זה". בעבור מה? רש"י אומר:

בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו.

כלומר לא כתוב שאני מקיים את המצוות, בעבור שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים. אלא הוא הוציא אותי ממצרים  -כדי שאקיים את מצוותיו. זאת נקודה מאד חשובה. הבן שאינו יודע לשאול – נפגש עם עולם המצוות. עולם המצוות הזה הוא התשובה לבן שאינו יודע לשאול. (והילד הזה הוא אני). הבן שאינו יודע לשאול יקבל את האוכל שלו, מהסיפור על המצוות.

לא מדברים איתו על "בחוזק יד", כמו עם התם. ולא מדברים איתו על "בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" – כמו עם הרשע. אלא תדבר איתו – פסח מצה ומרור- "לא אמרתי בשעה במצה ומרור מונחים לפניך". תניח אותם.

זהו ההקדמה למעבר מבראשית ושמות – לעיסוק במצוות. "בעבור שאקיים מצוותיו". זהו המבנה ששונה לחלוטין מהתפיסה שלנו. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים כדי שנקיים את המצוות. ולא שנאו מקיימים את המצוות כזכר ליציאת מצרים. זה הפשט של "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וכו'".

כעת לעולם המצוות. פרק י"ג.

בין זכור לשמור, ביציאת מצרים ובשבת:

אנחנו נדלג על עניין בכורות, ונתעסק בעיקר במצריים וליל הסדר.

(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְקֹוָק אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:

האם יש כאן מצווה לזכור את היום שיצאנו? או האם זה דבר כללי? הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה בפרק השביעי מתחיל את סיפור יצירת מצרים של ליל הסדר:

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות י"ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.[4]

הרמב"ם לומד מהפסוק דווקא את סיפור יציאת מצרים בליל חמישה עשר. למרות שבפסוק לא מובא זיכרון דווקא בליל טו'. הרמב"ם חיבר שני פסוקים. לא מספיק לו הפסוק של "והגדת לבנך"- כדי ללמוד חיוב סיפור היציאה. אלא הוא צריך גם את הפסוק של "זכור את היום הזה". מה גם שבעיקר הוא לומד מ"זכור", ואת עניין חמישה עשר הוא למד מהפסוק של "והגדת לבנך". לכן גם אם אין לך בן – יש חובה, כי זה נלמד מהפסוק של "זכור את היום".

אח"כ הרמב"ם בלכה הבאה:

מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו… [5]

כך שיש לנו כמה מצוות: מצווה ראשונה לזכור בכלל, שניה – דווקא בליל חמישה עשר. לספר בדברים שאירעו, להגיד לבן ואפילו לא שאל, ואח"כ גם לדבר לפי דעתו של בן. (המצווה לספר לבן היא רק בליל הסדר, אלא יש שינוי בלילה הזה בסדר הדברים)

הנושא הזה של ההשוואה בין "זכור את היום הזה", ו"זכור את יום השבת לקדשו" הוא נושא חשוב. כי יש מצווה לזכור את יציאת מצרים כל השנה – "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". כך שהדין של זכירת יציאת מצרים כל יום ויום, הוא נמצא ב"למען תזכור". אבל בפסוק זה אין לשון של ציווי. 'זכור'- זה ציווי.

אלא ההסבר- הוא שזכור זה חיוב לזכור כל יום, ובמה מיוחד עניין זכירת יציאת מצרים בליל הסדר? ב"והגדת". ובמה האפיון של ליל הסדר? הרמב"ם לא ענה מדויק, אלא הוא רק אמר כמו שכתוב "זכור את יום השבת לקדשו". וזה עדיין לא מובן. לכן, נלך למקור של הרמב"ם. הרמב"ם אינו יכול לעשות גזירה שווה מעצמו, ומקורו הוא במדרש בראשית רבה.

חז"ל במדרש רבה במקום אומרים:

והזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר (שמות כ) זכור את יום השבת, כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר (שם /שמות/ יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים.[6]

אבל רש"י אומר:

זכור את היום הזה – למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום.

יש סתירה בין הדברים, והדברים קצת מבולבלים וננסה לעשות סדר.

יש הבדל בין יציאת מצרים של כל יום, לבין יציאת מצרים של ליל הסדר, ואין כוונתי להבדלים ההלכתיים. ההבדלים הלכתיים הם – (הרב מבריסק מתאר אותם יפה) שבכול יום זה לא שאלה ותשובה. ההבדל השני שבכל יום – לא מסיימים בגנות ומתחילים בשבח. הראשונים אומרים שבכל יום יוצאים ידי חובה בעצם ההזכרה, ולא צריך להזכיר פסח מצה ומרור, אבל בליל הסדר מי שלא אמר שלושה דברים אלו לא יצא ידי חובתו.

אז זהו ההבדל ההלכתי אך מה ההבדל באופי, בין החיוב כל יום לחיוב בליל הסדר?

בתורה עמוקה מאד, הרבי מלובאוויטש מסביר : שאנו מדברים על ההבנה ביציאת מצרים אנו רוצים לדבר על הבנה המבדילה בין מצוות זכירת יציאת מצרים של כל יום, לבין החיוב בליל הסדר.

גם בשבת וגם ביציאת מצרים יש שני עניינים מהותיים. נתחיל משבת. יש בשבת, צד שלילי (שמור) ויש צד חיובי (זכור). אני יכול לקיים את הצד השלילי לגמרי, ללא קיום של הצד החיובי. מה הכוונה? הצד השלילי הוא איסור מלאכה. למה אני צריך לא לעשות מלאכה, כי הקב"ה שבת בבריאת העולם – "כי בו שבת מכל מלאכתו וכו'". מנגד, הצד החיובי של השבת, הוא 'לעשות את השבת'. אין הכוונה לשבות ממלאכה, אלא מצוות מנוחה. המצווה לנוח, לא כי אתה עייף, אלא יש מהות בעצם המנוחה – כי בה אתה נותן משמעות לשבת.

אגב, רש"י בתחילת התורה על המילים "ויכל אלוקים ביום השביעי", אומר רש"י – הרי היה צריך להיות כתוב – "ביום השישי"? אלא הוא עונה שאדם לא יודע להבחין בתוספת שבת. אבל הוא מביא עוד תירוץ: שעד שלא נבראה השבת – 'מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת באה מנוחה'. מנוחה זה לקדש את יום השבת- זה זכור.

השמור זה לשבות – כלומר לא לעשות פעולות מסויימות, והמנוחה בשבת – זה הזכירה של השבת, עם הקידוש של השבת בכסות וכו'. כך שלמצוות השבת יש בעצם שני צדדים.

כך גם ביציאת מצרים. יש צד שלילי-  שאני יוצא מהשיעבוד. ויש צד חיובי – שאני נהפך לבן חורין. עבד בשחרור שלו עובר שני שלבים. יש שלב שהוא ביטול הבעלות של האדון. עד עכשיו הבעלים היה השם שלך, ועכשיו אתה משתחרר. ויש שלב בו אתה נהפך לבן חורין.

אגב, זה לא חייב להיות בו זמנית. לדוג'- בשנת היובל כולם יוצאים לחרות. הרי יש בעיה, כי פסוק אחד אומר שכולם יוצאים בשנת החמישים לחרות, לפי זה זה יוצא בר"ה. אבל פסוק אחר אומר- שביום הכיפורים – "תעבירו שופר בכל ארצכם" ואז "וקדשתם את שנת החמישים". אז יש סתירה? או ביו"כ או בר"ה? אז מה עושים בעשרת ימי תשובה? הרי מר"ה אני לא יכול להיות משועבד.

הרמב"ם מגדיר:

מר"ה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן.[7]

תשובה בעברית – זה "בשובה ונחת תושעו". לפני שהמילה תשובה היא פחד, יש גם שלווה – פשוט לשוב לקב"ה. המשור לשוב בעשרת ימי תשובה הוא פה. בר"ה של שנת היובל – אתה יוצא מן השיעבוד, אבל אתה עדיין לא הפכת לבן חורין. בעשרת ימי תשובה- אתה עובר את התהליך – של להיות לא משועבד, אבל אתה עדיין לא חזרת הביתה.

שני השלבים של העבד – יכולים להתרחש בשני שלבים אחרים לגמרי.

גם אם מישהו ישן כל השבת, הוא עשה את הצד של השלילה – והוא שמר על כל השבת, אבל חסר לו הקדושה. חסר לו הזכור – והקידוש. יש כאן שני שלבים שונים לגמרי.

הרמב"ם אומר שביציאת מצרים יש גם כן שני חלקים. הצד השלילי הוא שהפסקתי להיות משועבד. הצד החיובי של יציאת מצרים – הוא בעבור שאקיים. בעבור זה שאני הולך להיות בן חורין, ואקיים את כל מצוותיו.

כשהקב"ה אמר לזכור את יום השבת – הוא מתכוון לקידוש ולחיוב. כשמדברים על זכור מדברים על הצד החיובי ולא על איסור המלאכה. (הרמב"ם אומר- "זוכרהו – זכירת שבת וקידוש) כשאני מדבר על יציאת מצרים בליל טו'- אז אני רוצה לתאר בליל טו' בניסן – את הצד החיובי של יציאת מצרים, לכן אני מספר בניסים ונפלאות- כי זה הצד החיובי. כל לילה וכל יום אני מספר שיצאתי ממצרים . אבל בליל הסדר אני צריך לעבור שלב. בליל הסדר שהוא תחנת הדלק לכל השנה, אני צריך להרבות בזכירה- כמו בשבת.

כל השנה עיקר זכירת יציאת מצרים היא שאני לא משועבד – ונגאלנו. כל השנה היא הבחינה של השמור. אבל הזכור – הוא בליל טו'- כי הוא עצם היציאה לחרות. בליל הסדר – אנו רוצים להדגיש לא את זה שאני יצאתי, אלא עד כמה הקב"ה גדול. ביציאת מצרים אני מדבר על גדולת הבורא.

כל ההגדה אנו מדברים – על זה שלא אנחנו יצאנו, אלא על זה שהקב"ה הוציא אותנו. "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובני בנינו וכו'". "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום וכו'". בליל הסדר אנו עוסקים בזה שהקב"ה התעלל במצרים. בליל הסדר אני לא עוסק בביטול השלילה של הגלות, ושל השיעבוד. אלא בגדולת הבורא ב"ה.

לכן "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", זה כמו שנאמר : "זכור את יום השבת לקדשו". כי עצם הזכור שייך בכל יום ובכל לילה. אבל בלילה הזה תעסוק בנקודה הפנימית של יציאת מצרים.

ובשבת, לפעמים אנו נמצאים בתוך השבת, ומקפידים על כל איסורי המלאכה, אבל לפעמים בקדושה אני קצת נופל. דיבור של חול? מחשבות של חול? בירושלמי כתוב: "אם היינו יכולים היינו אוסרים שיאלת שלום בשבת". שבת זה מנוחה חיובית.

'והגדת לבנך':

זה מוביל אותנו ל"והגדת לבנך", שבו אני מקיים את הזכירה. רש"י על פסוק ה'-  "את העבודה הזאת":

של פסח. והלא כבר נאמר למעלה (יב כה) והיה כי תבואו אל הארץ וגו', ולמה חזר ושנאה, בשביל דבר שנתחדש בה. בפרשה ראשונה נאמר (שם כו) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל, וכאן (פסוק ח) והגדת לבנך, בבן שאינו יודע לשאול, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב. [8]

כאן הרמב"ם מחדש שצריך ללמד כפי דעתו של בן. לספר לכולם שפעם הייתי עבד ועכשיו אני לא משועבד, לא צריך כפי דעתו של בן – כי זה ממש פשוט, וגם אין בזה עניין יהודי מיוחד. כל אדם מבין שיוצאים ממצרים, ועכשיו אני כבר לא משועבד.

משה רבנו שואל את ה'- "מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". רש"י מסביר שני שאלות – 1.מה אני חשוב לדבר עם מלכים,2. ומה זכו בני ישראל לצאת? משה לא שואל –מדוע הוא צריך לצאת, כי ברור שהוא צריך לצאת. הוא לא מתכוון לעצם היציאה מן השיעבוד.

אלא יוצא שבתוך מצוות זכירת יציאת מצריים, כבר קיימת החובה לספר את זה לפי ארבעה בנים. זה של ליל  הסדר (ולא בכל יום). כל יום צריך להזכיר רק שיצאתי, וזאת עובדה, ולא צריך לספר את זה לארבעה בנים. אבל איך להגיע אל החירות – אחרי שיצאת, מה החיוב, זה כבר משתנה לפי כל בן ובן. איך להכיר מהי גדולת הבורא, ומהי העבודת ה' שלי, -זה כבר נוגע לכל אחד כפי דעתו של בן.

אקיים מצוותיו – ממעמד הרב סיני:

אחרי מתן תורה כתוב: "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול". לכאורה היה צריך להיות כתוב – "יעננו בקולו"? המדרש מסביר:

בא וראה האיך היה הקול יוצא לישראל, כל אחד ואחד היה שומע לפי כוחו, הזקנים לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן, והנערים הקטנים והיונקים והעוללים לפי כוחן, ואף משה לפי כוחו, שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול, (שמות יט יט), מהו בקול, אלא בקול שהיה יכול משה לסבול, וכן הוא אומר קול ה' בכח (תהלים כט ד), בכחו של כל אחד ואחד, המעוברות לפי כוחן, והכל לפי כוחן.[9]

במעמד הר סיני – התורה מגיעה לכל אחד ואחד. כולם זוכרים במעמד הר סיני – שאנו נמצאים כאיש אחד בלב אחד –כולם אחד. אבל מה עם הפרט? גם לפרט הקב"ה דואג. זה הפשט של "למען תספר באוזני בנך ובן בנך" של תחילת הפרשה. זה סיפור שכל כולו הוא כלל. והפרשה  מסתיימת שהסיפור הזה חייב להיספר לכל אחד לפי דעתו, ואם לא עשית כן   -אז לא יצאת ידי חובה. אולי יצאת ידי חובת יציאה מן השיעבוד, אבל לא סיפרת לי איך אני יכול לצאת ממצרים ולקבל את הבורא כפי הכלים שלי. זה המצווה של והגדת לבנך.

יש בן שאינו יודע לשאול –"את פתח לו". לכאורה מה אתה מראה לו? את המצוות.  והמצוות לכאורה הם שווים לפי כולם, אבל אתה צריך להראות לו את המצוות – כפי כוחו, ואיך שהוא יקבל.

במעמד הר סיני כתוב – "רואים את הקולות". היה צריך להיות כתוב – שומעים, ורש"י אומר- "רואים את הנשמע". אך התרגום יונתן מתרגם: "וְכָל עַמָּא חַמְיַין יַת קָלַיָיא הֵיךְ הֲווֹ מִתְהַפְּכִין בְּשָׁמְעֲהוֹן דְּכָל חַד וְחַד", כלומר – "וכל עמך רואים איך הקולות מתהפכים לפי שמיעתו של כל אחד ואחד".

מצוות "והגדת לבנך" – אי אפשר ע"י שליח. אי אפשר להביא מספר סיפורים יותר טוב ממני שיספר לילדים. זה חייב להיות האבא.

זכירת יצירת מצרים היא של כל השנה. ובליל הסדר יש ייחוד של "והגדת לבנך" – לכל בן ובן, ואז אתה מגיע אל המצווה של סיפור יצירת מצרים בלילה הזה. לא מספיק להתייחס בכללי ליציאת מצרים, חייבים את היחס לכל פרט ופרט. חייבים את היחס לכל אחד מן הבנים, והכוח להיות בן חורין, הוא חלק בלתי נפרד מ'אקיים מצוותיו'.

שאינו יודע לשאול, 'בעליו עמו':

אני חשבתי פעם שהדרך להגיע לאותו ילד שאינו יודע לשאול, היא לעזוב את הדברים הרוחניים. אבל כאן החידוש הוא להגיד לא את המצוות. כי הפסח והמצה והמרור הם מצוות ה', ומצוות ה' שמופיעות פה, מרימות אותך אל המקום הכי גבוה ועליון. התוכן שאתה יכול להסביר לו הוא תמיד מוגבל. אבל מצוות ה' היא אינה מוגבלת. לכן בליל הסדר- מי שלא אמר 'פסח מצה ומרור' לא יצא ידי חובתו. בכל השנה לזכור את יצירת מצרים, זה להזכיר שהיינו ביציאת מצרים – ויצאנו, אבל אין חובה להזכיר את המצוות. אך בליל הסדר אי אפשר להגיע אל יציאת מצרים הפנימית בלי ההבנה שאני הוא היכולת לקיים את רצון הקב"ה בעצמו.

הבן שאינו ידוע לשאול הוא לא טיפש ולא תם, הוא יודע הכל. אבל הוא לא יודע לשאול, הוא לא מרגיש מחובר  (ידיעה- "והאדם ידע את חוה אשתו"). שואל בעברית –זה גם לשאול שאלה, וגם לשאול את הספר. כשאני שואל חפץ, אני אומר שאין לי אותו. הבן שאינו יודע לשאול – יש לו הכל, אבל הוא לא מרגיש את החיבור לשאול ולבקש.

דינו של השואל – בארבעה שומרים, הוא דין מדהים –שהוא חייב באחריות. השואל חייב בכל מה שקורה, כי זה כאילו שלו. הקב"ה שם אותנו כאן בעולם – וכולנו שואלים. אך מי שאינו יודע לשאול –הוא מי שאינו יודע לשמור על החפץ. כי הוא מרגיש שהוא בעל הבית. ולכן השואל פטור – רק "אם בעליו עמו". בליל הסדר אני רוצה להגיד לילד שלי – שבעליו עמו. אני רוצה לחבר את השואל – בחזרה עם בעליו – עם הקב"ה.

כל סיפור יציאת מצרים הוא להגיע למדרגה ש'בעליו עמו'. וכדי להגיע לזה צריכים רק קיום מצוותיו. אם רוצים להנכיח אלוקות באמת – זה רק לקיים מצוותיו. ההגדה אינה מספרת לי שהיינו במצרים ויצאנו, אלא היא אומרת לי שיש הקב"ה, והוא הוציא אותי משם, והוא יבנה לנו את בית המקדש, והוא יכפר על כל עוונותינו. ההגדה באה לחבר אותי, ולעשות אותי יהודי שבעליו עמו. בשביל זה אני צריך ללכת לישון עם האפיקומן, ולכן מצוות הסיפור מתקיימת לא בר"ח (שקיבלנו את מצוות פסח), ולא מבעוד יום ( מרגע השחיטה – ביד'), אלא דווקא ממתי שהקרבן נכנס אצלך בפנים – בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך זה "ותורתך בתוך מעי". ברגע שאתה יושב, והכל בפנים, ובעליך עמך – זה ליל הסדר. ובעבור שנקיים מצוותיו, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים.

איך עושים את זה? "את פתח לו" ורש"י יגיד: "משכהו בדברים וכו'".

לא סתם משתמשים אצל הרשע במילים של הבן שאינו יושע לשאול – "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". כי יש להם אותה בעיה, הרשע לא רשע , ויהודי לא נולד רשע. אלא הוא בן שאינו יודע לשאול שהתלבש ברשעות.

השאינו יודע לשאול הוא כל סיפור ההגדה. הוא זה שמלמד אותנו שכל יציאת מצריים היא בעבור שאקיים מצוותיו. לא מספיק רק שמור, אלא חייבים גם את זכור. חייבים להופיע את הייחודיות של הפרט, וחייבם להנכיח את 'בעליו עמו'. וכן לשבת, האם אנו נחים בשבת כדי שיהיה כוח לכל השבוע ח"ו? או שאנו עוסקים כל השבוע, כדי להגיע אל המנוחה האמיתית – בשבת?

בעל התניא מסיים את דבריו בתניא – במאמר האחרון:

ולהיות מחמת חלישות הדור אין כח בכל אחד ואחד להתענות כראוי לו. לזאת עצה היעוצה כמארז"ל כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו. כהלכתו דייקא. לכן מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכתא רבתא לשבתא. וגם יזהר מאד שלא לשוח שום שיחה בטילה ח"ו. בהיות מודעת זאת לי"ח כי בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות וחיצונית מהשבת הוא שביתה מעשיה גשמיית כמו ששבת ה' מעשות שמים וארץ גשמיים. ופנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת"ת לדבקה בה' אחד כמ"ש שבת לה' אלקיך וזו היא בחי' זכור. ובחי' שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים כי זה לעומת זה כו':

רק ככה אנו נוכל לצאת ממצרים גם בדור שלנו אנו, ולהביא את הגאולה האחרונה במהרה בימינו אמן.

[1] שמות, יג', ח'-י'.

[2] שמות, יג', יד'-טז'.

 

[3] יג', ה'-ז'.

[4] רמב"ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז', הלכה א'.

[5] רמב"ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז', הלכה ב'.

[6] שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה יט'.

 

[7] רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י', הלכה יד'.

 

[8] רש"י יג', ה', ד"ה-  "את העבודה".

[9] מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמות סימן כב .

 


 

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: