שיעור בירושלים

שני שדיך כשני עופרים תאומי צביה הרועים בשושנים

השיעור בירושלים, פרשת בשלח תשעה. האזנה קריאה

 

 


 

בין לוח ימין ללוח שמאל – עליונים ירדו לתחתוניים, ותחתוניים עלו לעליונים.

פתיחה – שבת עוד לפני מתן תורה:

עיקרו של ציווי השבת מופיע בפרשה שלנו, ולא בעשרת הדברות. בעשרת הדברות נאמר:

ח) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (ט) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: (י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. (שמות פרק כ')

הביטוי – "כאשר צוך" – מופיע בעשרת הדברות של ואתחנן:

(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן    צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת  יוֹם הַשַּׁבָּת:

מה פירוש כאשר צוך? אומר רש"י:

אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה שנאמר (שמות טו כה) שם שם לו חוק ומשפט:

כלומר יש כמה מצוות שעוד נתנו מתן תורה. יש סוג אחד – של מה שהיה לפני. קרבן פסח, וכל הדינים שהיו לפני זה היה לפני. אבל כבד את אביך – היה יכול לחכות לאחרי, אבל הוא נאמר לפני, ולכן נאמר "כאשר צוך".

אם נחזור לראות את הפסוקים אצלנו בפרשת בשלח:

(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: (כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר  שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ . (שמות ט"ז)

ורש"י ואמר:

במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינים.

אך הוא לא מזכיר את כיבוד אב ואם. אך בפרשת ואתחנן הוא כן מזכיר, כי שם הוא רוצה ללמד על "כאשר צוך".

הרמב"ן מעיר:

ולשון רש"י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החקים ההם ולימד אותם עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם בכך, על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם במצות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר ושם נסהו, והודיעם שעוד יצוום במצות, זהו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו אשר יצוה אותך בהם:

כלומר הניסיון הוא לבדק אם יקבלו את  והמצוות בשמחה, והניסיון הראשון הוא בשבת. ואז מגיעים אל ניסיון המן – שהוא מתחיל את ניסיון השבת.

אז נסכם: "אל יצא איש ממקומו" – מלאכת הוצאה, היא המלאכה הראשונה האסורה בשבת. ההלכה של "שבו איש תחתיו" ניתנת בסיפור המן, והמפגש עם הלכות המן, האם יקבלו בשמחה ובטוב לבב- זה ניתן כבר במרה.

מדוע פתחתי בכך?

כי אני חושב שמתוך ההבנה הזאת של השבת בפרשת בשלח. דווקא אם נראה את הדברים לאחר עשרת הדברות.

בין אדם למקום כנגד בין אדם לחברו – מדרש תנחומא:  

עשרת הדברות בפרק כ'. כולנו רגילים לראות את שני הלוחות, שבלוח הימני מופיעות המצוות שאנו קוראים להם בין אדם למקום – שכבד את אביך ואת אמך השייך לשם, ובלוח השמאלי – בין אדם לחברו – ששם מופיע ה'לא תעשה'.

דרכו של עולם בלימוד עשרת הדברות, לעבור על הסדר של עשרת הדברות. אני אתחיל את הדברים במדרש חז"ל מדהים, המובא ברש"י אבל על שיר השירים על הפסוק: "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים"[1]:

רש"י מביא את לשון המכילתא:

כיצד נתנו עשרת הדברות: ה' על לוח זה וה' על לוח זה.

לא מדובר כאן על איך ללמוד את עשרת הדברות, אלא "כיצד נתנו". כלומר ע"פ שיטה זו בחז"ל הלוחות נתנו בתאומים. אחד מהלוח הימני כנגד אחד מהלוח השמאלי

כתיב אנכי יי' אלהיך וכנגדו לא תרצח, מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך; משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבעו לו מטבעות; לאחר זמן כפו לו איקונותיו שברו לו צלמיו ובטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך; כך כל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנ' +בראשית ט ו+ שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלהים עשה את האדם. –

שניתן 'אנכי ה', הוא לא ניתן לבד, אלא הוא ניתן דרך 'לא תרצח'. הדרל ל'אנכי ה', עובדת דרך 'לא תרצח'. נמשיך לדיבר השני מול השביעי:

כתיב לא יהיה לך וכתיב כנגדו לא תנאף, מגיד הכתוב שכל מי שעובד עבודה זרה מעלה עליו הכתוב כאלו מנאף אחר המקום (או גירסה- מגיד לך הכתוב שאם נאפת, מעלה עליך הכתוב כאילו אתה עובד ע"ז) שנ' (יחזקאל טז לב) האשה המנאפת תחת אשה תקח את זרים וכתוב +הושע ג א+ ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשת אהובת רע ומנאפת וגו'.

יש הקבלה בין ע"ז – ואלוקים אחרים לניאוף, לשני הצדדים.

כתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכנגדו כתיב לא תגנוב, מגיד הכתוב שכל מי שהוא גונב, לסוף בא לידי שבועת שוא, שנ' +ירמיה ז ט+ הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וכתיב +הושע ד ב+ אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף.

– כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכנגדו כתיב לא תענה. מגיד הכתוב שכל מי שמחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי, וכל מי שמשמר את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי, שנ' (ישעיה מג יב) ואתם עדי נאום ה' ואני אל.

לא תענה ברעך עד שקר, נלמד כאן במדרש כנגד הקב"ה. מי שמחלל את השבת מעיד על הקב"ה שהוא לא ברא את עולמו אלא לששה ימים.

כתיב כבד את אביך ואת אמך וכנגדו כתיב לא תחמוד, מגיד הכתו' שכל מי שהוא חומד, סוף מוליד בן שהוא מקלל את אביו ואת אמו ומכבד למי שאינו אביו.

כשאדם חומד את אשת רעך (וצריך להבין איך זה קשור לחמידה של עבדו שורו וחמורו) , אז הוא יוליד בן שמקלל את אביו ואמו, ולא מכבד את אביו האמיתי. והמדרש מסיים:

לכך נתנו עשרת הדברות חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, דברי ר' חנינא בן גמליאל, וחכמים אומרים עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, שנ' +דברים ה יט+ את הדברים האלה דבר ה' – ויכתבם על שני לוחות אבנים, ואומר שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה ואו' ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש.[2]

הצורה הזו של שני הלוחות מבקשת ללמד אותנו את התאומות.

נתחיל מההתחלה. עשרת הדברות מחולקים בעצם לשני חלקים. לעליונים ולתחתוניים. מדובר שם על הדברים הכי עמוקים ועליונים. מצוות האמונה, אין עוד מלבדו, ושהוא מצוי ראשון וכו', וזה עולם שלם. ומאידך מדובר שם גם על לא תרצח. על פניו לכאורה שלא תרצח – יכול להיות מובן בהגיון ובשכל. כשהמדרש מבקש לחבר לא באופן כללי את הדברות, אלא לחבר דיבר לדיבר, הוא גם מבקש שנאו נחבר עליונים לתחתוניים.

במתן תורה עליוניים ירדו לתחתוניים, ותחתוניים עלו לעליונים.

מצוות לא תרצח היא מצווה וודאי שכלית ומצוות אמונה היא וודאי לא שכלית. והחיבור בין הדברים הוא דו סיטרי. גם את המצוות השכלית שאני מבין, אתה צריך לקיים לא כי אתה מבין, אלא בדיוק כמו את 'אנכי ה'. אם אתה מקיים את לא תרצח רק כי אתה מבין אותו בשכל אז לעולם לא תבין את דברי בן עזאי:

'נתבזיתי על ידי חברי, לא אבזהו שהרי אני ממעט בדמות קוני'.

הפשט הפשוט של לא תרצח –הוא לא לרצוח. נדמה היה שאדם שצריך לדבר איתו על רצח, אז נראה שהוא רחוק לגמרי מאמונה ב'אנכי ה'. אבל לא כך בעשרת הדברות. עשרת הדברות מחברת לנו בין עליונים לתחתוניים, ואי אפשר להגיע ללא תרצח, בלי 'אנכי ה'. הלא תרצח שנראה כ"כ למטה, גם העליונים יורדים עד עליו והוא יקבל משמעות אחרת לגמרי. וגם מי שנמצא מרומם, ולמעלה, צריך להישמר מ'לא תרצח'.

וגם האדם שנראה לך הכי נמוך, ואותו צריך לשמור מלא תרצח, אז לא תוכל להעלות אותו אם לא תחדיר בו את 'אנכי ה", כי הנפש האלוקית שלו מתאימה לזה.

שני שדייך הם משה ואהרן, הם שני הלוחות והם מקור החיות הם החלב. הם החלב ממנו התינוק יכול לחיות. כדי שהחלב יינתן יש כמה תנאים. 1. חייבים תינוק. 2. התינור צריך לינוק. ולכן התינוק נקרא כך רק בעברית.

שני הלוחות הופכים עכשיו ל'שני שדייך'. כי התינוק כשהוא יונק, הוא מקבל חלב, והוא מייצר עוד. כשהוא מייצר חלב – החלק הזה לכאורה היה אסור להיות לאכילה כי הוא דם. אבל דווקא החלק התחתון, התינוק, הוא מטהר את החלב

על הבסיס הזה, אפשר להבין את המדרש.

הדוד הוא כמו הדד, והדוד הוא מי שמניק, והרעיה –הוא הרצון האלוקי. מה שיגלה את הרצון האלוקי הגבוה ביותר, הוא הרצוון לינוק.

כשניתנים שני הלוחות כשני שדייך – הם ניתנים כך כדי שאני אבין שבכוחי במציאות כאן לחבר עליונים לתחתונים.

נתחיל:

כתיב אנכי יי' אלהיך וכנגדו לא תרצח. ומשל המלך.

היכולת שלך לפגוש את הקב"ה עוברת דרך דמותו. כל המציאות בהבנה את 'אנכי ה", מגיעה דרך 'בצלם אלוקים עשה וכו'. כל עוד אתה מחלק בין האדם לאלוקים  -בעצם אתה כופר באלוקים. כי אתה רואה את האדם כיצור שמתחיל בעצמו, שיש לו יישות בפני עצמו, ולא כדמות של אינסוף.

הסיבה שאדם יכול להרשות לעצמו לרצוח – זה כי הוא לא רואה את האדם כאינסופי. כשקין הורג את הבל – ה' אומר לו "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" , והרי צריך להיות כתוב "דם", והוא עונה שזה עולם שלם, אינסוף , כי זה גם כל זרעו.

אם הייתי מבין שהדיון עכשיו, שאם ביזני חברי אז אבזהו, הוא דיון גם על אינסוף, אז כל ההחלטות שלי היו שונות לחלוטין. הדבר הראשון בעולם שיכול להשכיח את ה' אלוקיך זה האדם. כי הוא ברא אותך בדמותו ואתה יכול להיחשב אלוה. הקב"ה ברא את האדם בדמותו, וייצור בפני עצמו, והוא ברא אותך עם תכונה פנימית אינסופית. האדם נברא עם כל כוח ההשגה, והוא אמור להשקיע את כל כוח ההשגה שלו אל מעבר לשכל – אל מעבר להבנה. אל ההבנה שהאדם שמולי, וגם האדם שאני רואה במראה- הוא בעצם אינסוף.

הרבי מלובאוויטש כותב – שיש שתי נקודות מדוייקות ביציאת מצרים. יש את "ויהי בחצי הלילה" שה הכה כל בכור. וובחצי היום בו הם יצאו. חצי הלילה מבחינה אסטורנומית הוא שיא החושך. נקודת החושך המוחלטת בתוך 24 השעות זה חצות הלילה. ואומר הרבי –שהאמונה היא גם אם אתה בתוך שיא החושך, ואתה בשיא הלילה, גם אז אתה יכול לצאת ממצרים. האמונה היא לזכור שגם אם אתה גדול הדור עוד לא סיימת לצאת ממצרים, ורק בעצם היום הזה יוצאים ממצרים. ואם אתה לא יודע מאיזה מצרים – יש לך לצאת, אז אתה שקוע בתוך בתוך מצרים. זה יציאת מצרים דקדושה. שאתה

כתיב לא יהיה לך וכתיב כנגדו לא תנאף, מי שנואף הוא עובד ע"ז. ע"ז זה לקחת את המקור שלך ולעבוד ע"ז. לנאוף אשת רעך – זוהי אותה פגימה בדמות האלוקית. כי זוהי הפגימה באינסוף. כשאתה רוצח אתה פוגם בדמות, וכשאתה נואף –אתה עובד ע"ז, ואתה מקים עוד פסל נוסף.

התניא היומי בפרק כ'- "לא יהיה לך אלוקים אחרי" – זה הבסיס לכל מצוות לא תעשה. כי אם החלטתי לא לקיים מצווה, החולשה נבאה- מכך שברגע אחד אני אמרתי שיש עוד מלבדו. הבסיס הוא ע"ז.

רבי נחמן אומר שהניאוף הוא הבסיס של הכל. הניאוף הוא הצורך של הע"ז. הוא הצורך לחפש ריגושים אחרים.

כתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכנגדו כתיב לא תגנוב,

בחז"ל יש ביטוי מדהים, שיהודי לפני שגונב – הוא פונה בתפילה שקיטה לקב"ה ורוצה שיעזור לו.  כשאדם בא לגנוב והוא מתפלל, הוא מאמין לקב"ה, אלא אני גונב כי הוא לא מאמין שנצח ישראל מתבטא בגניבה הזאת. אם אדם היה מבין שבשניה שהוא גונב הוא נפרד מהקב"ה. אם אדם היה מבין שהוא משתמש בשמו של ה', כדי לבטא את האגו שלך , זה הגניבה. אתה עושה את הגניבה במחשבה שאתה כן מחובר לקב"ה.

הגניבה היא גם היכולת של האדם להעלים מהמחשבה של עצמו את המחשבה שהוא גנב.

גניבת דעת היא גם גניבה.

לא תשא את שם ה' אלוקיך – היא השימוש בקב"ה  בחטא.  אלמלא לא היית חושב שהקב"ה איתך – אולי לא היית גונב. לפעמים אתה חושב שהקב"ה שאתה מאמין בו כ"כ –הוא מאשר לך ח"ו את הגניבה הזו.

זה החיבור בין האלוקים לתחתונים.

כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכנגדו כתיב לא תענה

בשבת יש שני דברים. יש מובן של שביתה בשבת – במובן של לא לעשות. אבל יש עוד מובן – אחר לגמרי, והוא לא אותו דבר – זה לנוח. לא לנוח כי אני עייף, אלא לנוח כי ה' נח ביום השביעי.

במכת הארבה פרעה השתגע, לא בגלל המכה , היא לא הייתה כ"כ גרועה. אלא בגלל שאין עבודה, כולם היו נחים. ומה יעשה פרעה- אם אין "תכבד העבודה" ואפילו הארבה נח.

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. אומר האדמו"ר הזקן – זה לא חכמה. אלא מי שמצליח את כל ההשבוע שלו – להפוך מסתם, לערב שבת, ומי שחי טורח טרחה אחת – איך אני הופך את סתם השעה הזאת לערב שבת. ומי שטורח בערב שבת – מי שחי ככה כל הזמן, גם ביום שני, אז הוא מרגיש בשבת.

בפרשת בשלח כתוב: אל יצא איש ממקומו, שבו איש תחתו". זה כתוב גם במכת החושך- "ולא קמו איש מתחתיו, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". ולמה לא כתוב "בגושן"? אלא במכות האחרונות שפרעה חטף – העבודה נחלשה לאט לאט. בברדה נחלש, בארבה, ובחושך. מה הייתה המכה בחושך? מה קרה להם בפועל? הם לא קמו, הם לא זזו. אבל מה רע? אלא הבעיה שלכל בני ישראל היה אור ביכולת לשבת. יש מי שבשבילו לשבת בשקט זה חושך, ויש מי שבשבילו לשבט בשקט זה אור.

שבו איש תחתיו. מזה הגמרא לומדת – שארבע אמות זה הרשות שאדם קונה לעצמו. כי הרי גובההו של אדם הוא 3 אמות. אלא כתוב שהוא פושט ידיו- ואז יש ארבע אמות. הרבי בשיחה מרתקת שואל – הרי בד"כ אדם לא פושט ידיו? בראשונים מופיע שהוא לוקח משהו מתחתיו, ואז פושט ידיו למעלה. ואומר הרבי – שיש שלוש אמות ויש בנוסף את הרצון להגיע אליו – אל הקב"ה – למעלה. האדם הוא זה שלוקח את מה שלמעלה ומנסה תמיד לשאוף למעלה – לקב"ה , לאלוקות ולכן הוא פושט  ידיו.

זה מה שמקביל ל"לא תענה ברעך עד שקר". זה השקרות

והאחרון:

כתיב כבד את אביך ואת אמך וכנגדו כתיב לא תחמוד, האבן עזרא כבר קבע ש'לא תחמוד' הוא השיא של עשרת הדברות. הקב"ה גם חומד- "חמדת ימים אותו קראת". אבל הקב"ה חומד את שלו., הוא חומד את השבת , הוא חומד את ה'שבו איש תחתיו'.

'לא תחמוד'- זה להגיע לכוח, ליכולת, שאין לך שום חשק. זה השיא של עשרת הדברות. זה דבר שקשה להבנה. זה שלא יהיה לך חשק לבית רעך, או לשורו, או לכל דבר אחד. זה שליטה על הרצון. השיא של עשרת הדברות הוא להגיע למדרגה הזאת

והמקביל זה "כבר את אביך" – ואומרים חז"ל שכל מי שהוא חומד סוף מוליד בן וכו'. אתם יודעים כמה אנשים בעולם אני מכיר  שהיו רוצים לכבד את אבא של מישהו אחר? זאת טעות. כיבוד אז זה הכיבוד של אבא שלך.

מי שהוא חומד בסוף בנו יכבד מישהו אחר, כי אם האבא בעצמו חומד- אז גם הבן .

זה שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה, וכך ניתנו עשרת הדברות. עליונים יורדים לתחתוניים, ותחתוניים עולים לעליונים. והתורה היא נצחית. וכשהדברים ניתנים באיזון שלהם . אז הם מניקים, כמו שני שדייך, חלק אינסופי. "דבש וחלב תחת לשונך", ואז ההנקה מהפכת את העולם מטמא לטהור. כמו הדם שמתהפך.

 

 

[1] שיר השירים, ד',ה'.

[2] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ח

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: