שיעור במגדל

אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים

השיעור במגדל, פרשת בשלח תשעה. האזנה לחלק א, האזנה לחלק ב. / קריאה


'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים!'[1]

 (לימוד שיחה של הרבי מתוך התוועדות תשמ"ה – ליום ההילולא של הרבי הרי"צ)

היום י' שבט, יום ההסתלקות של הרבי הרי"צ. לפני שלושים שנה בדיוק בתשמ"ה יש התוועדות של הרבי מלובאוויטש ונלמד את ההתוועדות בפנים.

התוועדות הזאת היא תהווה לנו כפתח אל הכניסה אל הפרשה. ההתוועדות הייתה בפרשת בשלח שהייתה ביא' שבט. הרבי פתח את הדברים בדברים על שמו של בעל ההילולא. "שהרי שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש, מהווה, מחייה ומקיים את הדבר הנקרא בשם זה, ומורה על תוכנו הפנימי כדברי אדמו"ר הזקן בשם הבעש"ט".

הרבי מקדים בדבריו ועוסק ב'לחיות עם הזמן'- ולכן צריכים לחיות עם היום בפרשה של יום ההילולא. לכן צריכים ללמוד בי' שבט את העלייה בפרשה של אותו היום, ולחיות מתוך הפרשה את חיינו.

לחיות עם הזמן – זה לא ללמוד רק הוראה, אלא זאת הוראה הנעשית 'חלק מחייו של האדם עד שלא שייך שיהיה הפסק בדבר אפילו לרגע אחד בלבד, כשם שלא שייך שיהיה הפסק אחד ח"ו בעניין החיים". כלומר, כמו שברור לכל אדם שהוא צריך לנשום אוויר, כך מה שמחייה את האדם הוא רביעי, הוא שלישי וכו'. ולכן צריך האדם לבדוק הוראה למעשה – מה הוא לוקח מתוך העלייה בפרשה.

את המקור לדברים אלו קיבלו מהרבי הרי"ץ. היום יום ב' בחשוון: הרבי הריץ מצטט את אביו הרבי הרש"ב – "נהג רבינו הזקן לומר ברבים כי יש לחיות עם הזמן, …שיש לחיות עם פרשת השבוע ופרשת היום של הסדרה השבועית, לא רק ללמוד אלא לחיות עמה".

כעת ניכנס אל ההתוועדות ונראה כיצד הרבי חי את הזמן אז, ונלמד מכך הוראה לימינו:  (הערה: מצורף העתקים מהשיחה של הרבי מן ההתוועדות בתשמ"ה, יכולים להיות טעויות כתיב, עמכם הסליחה)

בחלק הפרשה השייך ליום ההילולא מששי עד שביעי בפ' בשלח מסופר בארוכה אודות המן לחם מן השמים שירד עבור בנ"י  ובהקדמה שירידת הימן הוא ענין עיקרי וכללי ביותר בחיי עם  ישראל להיותו הילחם ומזון שבו ועל ידו נתקיימו כל בנ"י במשך ארבעים  שנה שהיו במדבר עד בואם אל ארץ נושמת ומכיון שכן נמצא שענין  המן הוא גם הקיום רכל בנ"י עד סוף כל הדורות כתוצאה מקיומם של הדור  שיצאו ממצרים שנתקיימו ע"י אכילת המן

בברכת המזון אנו מברכים (מדאורייתא) שלוש ברכות: הזן, על הארץ ועל המזון, ובניין ירושלים. חז"ל אומרים שאת ברכת הזן –משה תיקן שירד המן. יהושע תקן ברכת על הארץ, ודוד ושלמה תיקן בניין ירושלים. ברכת הארץ היא ברכת יהושע – והיא וודאי אותה ארץ. ברכת בניין ירושלים היא הברכה של דוד ושלמה – והיא הברכה אליה אנו מדברים היום, ומבקשים את אותו בניין מקדש וירושלים. אבל השינוי הוא שברכת הזן היא לא על האוכל שלנו, אלא על המן.

על כן מופיע בספרים שכשאנו מברכים את ברכת הזן, ההבנה שלי צריכה להיות שהנס שאני מתפרנס ע"י הקב"ה והוא זן אותי – זה אותו נס כמו המן. כי אחרת הברכה שתיקן משה אינה רלוונטית. הברכה שתיקן משה היא אותה ברכה גם להיות.

על כן אומר הרבי שהמן הוא הקיום של בני ישראל בכל הדורות.

ועוד כשם שענינו של המן הוא קיום מציאותם של בנ"י כמו כן  מובן שכל המאורעות שהיו בחייהם של בנ"י בהיותם במדבר נתאפשרו כתוצאה  מענין המן חיותם של בנ"י כולל ובמיוחד הענין הכי עיקרי כללות  הענין דמתן תורה שאודותיו הולכים ללמוד בפרשת שבוע הבא פרשת  יתרו שלאחרי פרשת כשלח שבה מדובר אודות ירידת המן היינו שאפילו

הענין רמתן תורה הי' תלוי בירידת המן  ומזה מובן שההוראה שלמדים מהענין דירידת המן היא הוראה  עיקרית וכללית הנוגעת לחייהם וקיומם של בנ"י בכל הדורות וזאת נוסף  לכך שכל עניני התורה מהווים הוראה נצחית לכל בנ"י עד סוף כל הדורות כדלקמן

בסוף שישי כתוב לקחת צנצנת ולשים בה מן שיהיה לדורות. כלומר יש הוראה בתורה ממש שהמן צריך להיות הוראה נצחית לדורות. אך הדברים מתחילים בחמישי:

(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם  לֹא: (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ס (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְקֹוָק הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְקֹוָק בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְקֹוָק וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו תַלִּינוּ עָלֵינוּ.[2]

ובוקר וראיתם, את מה? מסביר רש"י שלא מדובר על כבוד ה'? אלא:

לא על הכבוד שנאמר (להלן פסוק י) והנה כבוד ה' נראה בענן, נאמר, אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאותכם ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה בבקר, שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא.[3]

כלומר בבוקר אנו נראה את אור פניו, אנו נראה את ההארה- שהקב"ה יוריד אותו לנו בדרך חיבה. המן הוא לא רק אוכל אלא הוא אוכל היורד דרך חיבה. לכן בערב תקבלו בשר ולכן לא תראו את כבוד ה', ולא תראו את אור פניו. אבל בבוקר כן נראה את אור פניו.

"הודו לאלוהי האלוהים כי לעולם חסדו". חז"ל מלמדים אותנו שהקב"ה זן גם את האלוהים האחרים, גם את הקליפות. אז מה ההבדל? ההבדל הוא האם זה ניתן באור פניך, או "שדיה בתר כתפוהי" – לשון הזוהר – יזרוק לו מאחורי הכתף.

הפסוקים ממשיכים:

(יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: (יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: (טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לְאָכְלָה.[4]

מה הכוונה ב"מן הוא"? איך הכוונה שהם לא ידעו מה הוא, והם אמרו מה הוא. אלא הם ידעו עברית מופלאה ורק אנחנו לא כ"כ מבינים אותה. רש"י מסביר:

            מן הוא – הכנת מזון הוא, כמו (דניאל א ה) וימן להם המלך: כי לא ידעו מה הוא – שיקראוהו           בשמו.

עומק העניין הוא פשט הדברים. הם ידעו שזה לחם והם ידעו לאכול את זה, אבל הם לא ידעו את ההגדרה של זה. (גם עצם זה שהרבה יהודים עומדים והם מודים שהם לא יודעים משהו. (:) לכן הם אומרים "וימן ה", (אצל יונה) הם אומרים שזה לא הם, אלא הקב"ה מן אותו.

והפסוקים ממשיכים:

(טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.

עומר הוא עשירית האיפה, ולוקחים כמות זאת עבור כל נפש באוהל. ומה קרה:

(יז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: (יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.

מסביר רש"י:

המרבה והממעיט – יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר, איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו.

כלומר היו כאלה שלקחו הרבה והיו כאלה שלקחו מעט, אבל כשהגיעו לבית לכולם היה רק עומר לא פחות ולא יותר. זה לכאורה סותר- כי איך ילד קטן ואדם גדול – עומר לגולגולת זה לפי אוכלו? הרי כל אדם אוכל שונה.

לאחר מכן הניסיון "אל תותירו":

(יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

ואז מגיעים לשבת:

(כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: (כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיקֹוָק מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר: (כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ: (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיקֹוָק הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: (כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.

אך הפסוקים הבאים קצת תמוהים:

(כח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (כט) רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: (ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי: (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ: (לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: (לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: (לו) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.[5]

מה קרה, הרי יש כאן דברים יסודיים מאד , המאפיינים את המן, הטעם, והשם של המן – נאמרים אחרי שבוע?

אני תמיד הבנתי למה המן לא יורד בשבת? כי אם הוא ירד בשבת יש איסורים שאני אצטרך לעבור עליהם. אבל הרבי רוצה לחדש שההפך הוא הנכון. שהתוכן  של עניין המן הוא מה שגרם שתינתן לנו מצוות השבת. כלומר, לא שכדי לא לעבור על איסורי שבת, לכן לא ירד מן בשבת, אלא שרק כדי שנבין את עניין המן – ניתנה השבת. התוכן של עניין השבת הוא שגרם שתינתן לנו מצוות השבת. לפחות באותם עניינים השייכים ללקיטת המן, ל"אל יצאו איש ממקומו" ו"שבו איש תחתיו".

וההסבר בזה: בנתינת המן יש שני חידושים. האחד שיורד לחם מן השמיים ואין לו לאדם לעבור עבור הלחם. במהות המן יש עוד נס – שהקב"ה נותן את המן בדרך של חיבה.

כל שהמן מגיע אל בני ישראל באופן שהם שובתים ונחים ומתענגים, וכל זה הוא חלק מהותי מן המן.

אנחנו אף פעם לא מבינים מדוע המן נקרא מן אחרי שבת, אבל כעת ננסה לברר את הדברים. במן יש שני דברים: א. יש מישהו שהכין לך את המזון. ב. האדם יכול להתענג מן האופן בו המן מופיע. לכן השלמות שבחיבה שבנתינת המן – מופיעה לבני ישראל ביחד עם השבת.

בתחילה כתוב שה' נותן בשר, ואח"כ כתוב "רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת". (פסוק כט) ואומר רש"י:

ראו – בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים.

בתחילה הם קראו לו מן כי הם לא ידעו מה הוא. כלומר הם קראו  לו על שם הכנת המזון, ועל שם זה שהוא נקרא מן – ואין לזה שם אחר, ולכן זה הכנת מזון ללא טרחה. אבל עכשיו הם קוראים לו מן – לא על שם אי הטירחה, אלא על שם העונג. "שהיה כל אחד מישראל טועם מה שהיה רוצה". ולכן מוזכר כאן:" ויקראו בני ישראל". יש כאן קריאת שם, ולא רק אמירה של חוסר ידיעה. יש כאן קריאת שם עבור המזון המופיע אלינו בטעם של צפיחית בדבש. זה שמופיע רק עכשיו תואר זה, ולא מקודם, הסיבה לכך כעת מובנת. כי התואר הנ"ל – שמתאר עונג, מן הדבש והמתיקות, התואר הנ"ל לא היה בהתחלה. אלא עכשיו הם ראו את שלימות עניינו של המן, ועכשיו הם הבינו את משמעות המן  – את תענוג המן.

כזרע גד- הוא דבר עגול. ואין ראש ואין זנב, ואין ממעיט ואין מרבה- וכולם מקבלים אותו דבר, וכולם שבעים מן המן. ואז מגיע הציווי על הצנצנת. ומדוע הוא לא ניתן בהתחלה? כי הציווי לדורות – בא להגיד שהמן ניתן באופן כזה שלא רק בששת ימי החול יש מעט טרחה, אלא גם בשבת הקב"ה מכין לך את המזון מערב. המן כולו הוא קיטרינג מן המוכן, אבל בשבת זה גם מן המוכן, אבל הוא מוכן קודם. כי בשבת הקב"ה רוצה שתתענג על ה'.

במציאות שלנו, יוצא שההשפעה לישראל הניתנת במן יש לה כמה היבטים. מצד אחד אין במן ריבוי של כמות, כי הוא רק עשירית האיפה. אדרבה, לא רק שהוא עשירית האיפה, אלא יש כאן מידה. כלומר, יש חשיבות להגיד שהמן ניתן ע"פ מידה. גם אם תנסה לקחת יותר, אתה תקבל אותה מידה. מאידך, את אותו עומר הם מקבלים בפנים מאירות, ובזה הם ראו את כבוד אור פניו.

הנקודה המייחדת את הכל –שאצל בני ישראל ההשפעה מצד קדושה היא מצד ש"באור פני מלך". ברגע שהם מקבלים את הכלב בבחינה של אור פני מלך חיים. כדי לקבל את ההשפעה בצורה כזאת, צריכים לבטל את עצם הריבוי. כנראה התפיסה של "יש לי רב" – של עשיו, אינה מאפשת השפעה של 'כל'. זה איסור הנותר.

כל עניין הנותר- הוא להשאיר עוד קצת. אז מה הבעיה? זה ההבדל בין הקבלה של הריבוי, או הקבלה של אור פני ה'.

כשאנו מבקשים מהקב"ה שובה אלינו. מה הכוונה? הרי אנחנו צריכים להתרומם אליו. אלא הרבי הזקן היה מסביר – שבגלל שהעולם הוא עגול, אז המרחק בין כל אחד בעולם הוא אותו דבר, אבל המרחק הכי גדול הוא כששני אנשים נמצאים גב אל גב. לכן כשאנו מבקשים מהקב"ה להפסיק להסתיר פנים, הכוונה שהוא יסתובב ויתגלה אלינו באור פניו.

אנו הכרנו את המן עד היום בתור נס של הכנת מזון. אבל רק לאחר שבת אנו מקבלים את המימד של הארת הפנים שבמן.

כשאני מאיר פנים[6], מספיק רק להסתכל בעיניים אחד לשני. זה הגדרה של תענוב במובן הרוחני. שבת לא רק שמחה, אלא זה עונג. עונג זה דרך חיבה. זה כבוד אור פניו.

פני שבת נקבלה. זה להעלים פני חול ולקבל פנים של שבת. ותענוג הוא לא ריבוי, אלא הוא דבר שאתה רוצה אותו עוד ועוד.

עכשיו ניכנס אל ההתוועדות, ונבין את הדברים ב"אחד המרבה ואחד הממעיט:

בשיעור חומש דיום ההילולא נאמר זה הדבר אשר צוה ה' לקטו  ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגלת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו  כלומר כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו תקחו עומר לכל גולגולת וכפי  שמסיים בשיעור דיום ההילולא והעומר עשירית האיפה הוא עשירית  האיפה לכל נפש

כלומר המן הי' דבר השוה לכל נפש היינו שכל אחד ואחת מישראל  איש ואשה למגדול ועד קטן לאחרי בר מצוה או לפני בר מצוה לאחרי  שהגיע לחינוך או לפני שהגיע לחינוך עד לתינוק שזה עתה יצא לאויר העולם  שגם הוא בכלל מנין נפשות שיש לאיש באהלו כולם קיבלו בשוה ממש  הן בנוגע לכמות עומר לגולגולת והן בנוגע לאיכות וטעמו  כצפיחית בדבש ענין של תענוג.

התענוג הרוחני – כולם קיבלו אותו. ויש להבין – איך כולם הגיעו לאותה מדרגה רוחנית?

וזהו החידוש המיוחד שבענין הימן שבו היו שווים כל בנ"י מהקטן  שבקטנים תינוק שזה עתה יצא לאויר העולם עד לגדול שבגדולים משה  רבינו שבזכותו ירד הימן לישראל כמבואר במדרשי חז"ל ומובן גם  בפשטות הכתובים שהרי משה רבינו השתדל וביקש על זה כו' לכולם הי'  מן באופן שוה ממש

זאת ועוד: בפסוקים שלאח"ז נאמר ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה  והממעיט ואעפ"כ וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו היינו אף שיש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט  אעפ"כ כשבאו לביתם מדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה  ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו והממעיח ללקוט לא מצא  חסר מעומר לגולגולת וזהו נס גדול שנעשה בו.

כלומר זו בלבד שחילוקי הדרגות דבנ"י מהגדול שבגדולים עד  שבקטנים לא גרמו לחילוק בקבלת המן שכן כולם קיבלו באופן שוה אלא  עוד זאת שאפילו החילוק בלקיטת המן גופא יש שלקטו הרבה ויש שלקטו  מעט לא שינה מאומה בעובדת היות הימן דבר השוה לכל נפש שכן  כשבאו לביתם מדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא  העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר  לגולגולת וזאת למרות שהסדר הרגיל ע"פ תורה הוא לפום צערא אגרא.

זה לא רק עניין שאין כאן טרחה, אבל מה עם הגינות – שצריך להיות אוכל ע"פ העבודה? איך יכול להיות ההבדל בזה?

אלא אומר הרבי:

והגע עצמך בנ"י רואים שה' נותן להם לחם מן השמים באופן שלמעלה מדרך הטבע ויש כאפשרותם ללקוט הרבה והראי' שיש הרבה ואעפ"כ עומד לו יהודי באדישות ולא רק שאינו מרבה ללקוט  אם לוקט סתם אלא הוא ממעיט ללקוט ואעפ"כ בבואו לאהלו לא  מצא חסר מעומר לגולגולת אלא קיבל באופן שוה כמו כל שאר בנ"י

ויתירה מזו:

מסופר בשיעור היומי שבין לוקטי הימל היו כאלו וכערכו על הציווי  משה רבינו  מכיון שנמצאים ביום השבת הרי בודאי שהדיבור בזה לא יזיק לאף א'  לא בעבר לא בהוה ולא בעתיד שלמעלה מדרך הטבע ויש כאפשרותם ללקוט הרבה והראי' שייש  הרבה ואעפ"כ עומד לו יהודי באדישות ולא רק שאינו מרבה ללקוט  אם לוקט סתם אלא הוא ממעיט ללקוט ואעפ"כ בבואו לאהלו לא  מצא חסר מעומר לגולגולת אלא קיבל באופן שוה כמו כל שאר בנ"י  ויתירה מזו  מסופר בשיעור היומי שבין לוקטי הימל היו כאלו וכעכרו על הציווי  משה רבינו מכיון שנמצאים ביום השבת הרי בודאי שהדיבור בזה לא יזיק לאף א'  לא בעבר לא בהוה ולא בעתיד.

גם מי שעשה זאת בכוונת זדון, והוא הכעיס בכוונה, גם בשבילו ירד המן. ובדרך אפשר- יש הבדל גם בכך בששת הימים. בששת הימים – היה אפשר לבשל, אבל בשבת לא היה ניתן לעשות כלום.

זהו איפוא החידוש המיוחד שבענין המן' שלמרות חילוקי הדרגות  דבנ"י מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים ולמרות החילוקים בלקיטת  המן גופא יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט עד שהיו כאלו שעברו על ציווי הקב"ה בנוגע ללקיטת המן מ"מ הי' המן באופן השוה לכל נפש  עומר לגולגולת שטעמו כצפיחית בדבש.

ליתר ביאור :

בענין המן ישנם כ' פרטים שמצדם יש מקום לחילוקים בהתאם לחילוקי הדרגות דבנ"י א היותו לחם מן השמים ב ירידתו ע"י הקדמת אתעדל"ת בקשת בנ"י שהם זקוקים ללחם ולא באופן של אתעדל"ע כדלקמן

והביאור בזה:

אילו הי' המן מזון גשמי בלבד מה שמוכרח לקיומם של בנ"י בלבד ניתן להבין שהי' אצל כולם בשוה מבלי הבט על חילוקי הדרגות בעבודה  הרוחנית דכנ"י אמנם מכיון שהי' בזה כל העילוי וההפלאה דלחם מן  השמים כלומר לא רק מזון גשמי סתם המוכרח לקיום האדם כי אם לחם  שמימי הימל ברויט הרי הסברא נותנת שחילוקי הדרגות בעבודתם  הרוחנית של בנ"י ישפיעו בענין הימן היינו שיהודי שבדרגא נעלית יותר  יקבל באופן נעלה יותר כו'

וכמו כן מצד אופן המשכת הדבר בשלמא בדבר שנמשך מלמעלה באופן  של אתעדל"ע שלא מצד התעוררות האדם דלמטה ניתן להבין שיהי'  באופן השוה לכל מכיון שאין הדבר נמשך מצד עבורת המטה אמנם דבר  הנמשך ע"י אתעדל"ת כבנדו"ד שירידת הימן נפעלה כתוצאה מבקשתם של  בנ"י ותפלתו של משה רכינו הרי הסברא נותנת שהדבר יומשך בהתאם ולפי  ערך חילוקי הדרגות שבעבודת המטה עבודה שהמשיכה ופעלה דבר זה.

ומזה מובן גודל החידוש שבענין הימל שלמרות היותו לחם מן  השמים ולמרות שנפעל ע"י אתעדל"ת מ"מ נמשך לכל בנ"י בשוה ממש  מהגדול שבגדולים משה רבינו שבזכותו נפעלה ירידת המן עד לקטן  שבקטנים.

עכשיו מגיעים אל ההוראה המעשית – איך חיים עם הפרשה ביום-יום:

וההוראה מזה מובנת בפשטות: מן הוא המזון דבנ"י שנמשך להם ע"י משה רבינו כאמור לעיל  שירודת המן היתה בזכותו של משה רבינו וכן בכל דור ודור ע"י  אתפשטותא רמשה שככל דרא ודראי נשיא הדור ובדודנו בעל ההילולא  שפירנס את כל אנשי הדור ע"י פעולותיו בהפצת התורה והמעיינות חוצה  כידוע שצוה והשתדל בעצמו ככל האפשרי לתרגם עניני חסידות בכו"כ  שפות בשבעים לשון וכמו כן שלח שלוחים שלוחו של אדם כמות  בכל קצוי תבל עד לפנה נדחת כדי להפיץ את אור התורה והיהדות עד  להפצת המעיינות דפנימיית התורה חוצה

הרבי הרי"ץ הוא זה שהתחיל את כל השלוחים בכל העולם, כדי להפיץ את כל היהדות חוצה. ובעניין זה ההוראה שלומדים משיעור החומש היומי. כי כולם קיבלנו את הכל בצורה שוה. או במילים שלנו – יהודי שנולד זה עתה, ורק עתה התחיל להתקרב ליהדות – מספיק לכאורה שהוא יקבל קצת מים, קצת תורה. שלא יתחיל מיד בכמות ראויה, אלא יתחיל לאט לאט.

ובענין זה למדים הוראה מהשיעור חומש דיום ההילולא שענין  הימן הי' אצל כל בנ"י בשוה ממש לכאורה יהודי שזה עתה נולד רק עכשיו התחיל להתקרב ליהדות  הרי לעת עתה מספיק שיתנו לו כמות קטנה של מן לחם מן השמים בהתאם למעמדו ומצבו בהוה ורק לאחרי שיגדל ביהדות אזי יוסיפו לו  כמות גדולה יותר עד שסוכ"ס יגיע לכמות הראוי' לשמה ועד"ז כנוגע לאיכות  הדברים מן הקל אל הכבד תחילה לחם צר ומים לחץ ורק לאח"ז  יגיע סוכ"ס לדרגא שיוכלו לתת לו צפיחית בדבש ענין של תענוג.

ובפרט כאשר מדובר אודות יהודי שאינו להוט כל כך לעניני יהדות  בגלוי עכ"פ כאשר באים אליו ונותנים לו ענין של יהדות אומר תודה  אבל תודה זו אינה אלא מצד הנימוס שכן הוא מצדו אינו להוט כל כך  לעניני יהדות שכן לא רק שאינו מרבה ללקוט אלא אדרבה ממעיט ללקוט  ועאכו"כ כאשר מדובר אודות יהודי שעלול לזלזל ח"ו בימן שיתנו לו  עד שיעבור רחמנא ליצלן על ציווי הקב"ה הרי בודאי שלעת עתה אין כל  צורך לכאורה לתת לו מן לחם מן השמים בכמות ואיכות המירבית  הנה על כך באה ההוראה מהשיעור חומש דיום ההילולא שכאו"א  מישראל מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים כולל אלו שמיעטו ללקוט  ואפילו לו שעברו על ציווי הקב"ה בנוגע ללקיטת המן לכולם ניתן המן  באופן שוה ממש הן כנוגע לכמות עומר לגולגולת והן בנוגע לאיכות כצפיחית בדבש ענין של תענוג.

לא משנה מי. גדול קטן, ומי שלקט הרבה או מעט. וזה לא רק אני וחברי, אלא אני בתוך עצמי. לקבל את הכל בצורה שווה אין העדפות. יש יחס שווה לכל דבר, ואדם צריך לתת את החשיבות לכל דבר, אבל במינון הנכון. יש מידה.

לכולם המן ניתן באופן שוה ממש – הן בכמות, והן באיכות . וממשיך הרבי:

וזהו גם כללות הענין דיפוצו מעינותיך חוצה תוכן עבודתו של בעל  ההילולא שכזה ג' פרטים א. מעינותיך המעיין עצמו ולא רק מי  המעיין ב. יפוצו באופן של הפצה ולא רק טיפין טיפין ג. חוצה שהמעיין עצמו בא באופן של הפצה גם בחוצה עד לתוצאה שאין חוצה ממנו.

זה אותו מעיין. גם הקטן ביותר מרגיש שהוא במעיין.

ממרה בני ישראל נוסעים לאילים. שם יש 12 עינות מים. במרה הם המתיקו מר במר, אבל באילים הם למדו שלכל אחד מוכן מששת ימי בראשית מוכן מעיין של מים מתוקים. שם נאמר: "ויחנו שם על המים", במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי- 'ושם הם למדו את התורה שלימד אותם משה רבנו במרה'. לפעמים צריכים להגיע אל המעיינות של אילים, ורק שם התורה תוכל להיכנס פנימה. זה המעיין. והשלב השני הוא צריך הפצה- באופן של מעיין. והשלישי הוא 'חוצה'- הוא צריך לצאת גם למקומות הכי חיצוניים.

וכשכולם יקבלו מן באופן שווה – אז "אימתי, קאתי מר".

וממשיך הרבי:

והענין בזה  לכאורה יכולים לחשוב שמכיון שמדובר צידות יהודי שנמצא בחוצה  מספיק שיתנו לו מים מן המעיין ואין צורך להביא אליו את המעיין עצמו.

ועל זה באה ההוראה שצריך להיות יפוצו מעינותיך חוצה לא רק  להביא את מי המעיין אלא להביא את המעיין עצמו למקום החוצה  ולא עוד אלא שגם לאטרי שמביאים את המעיין עצמו למקום החוצה  אין להסתפק בכך שיתנו לו טיפין טיפין אלא צריכים לתת לו באופן של הפצה  בריבוי מופלג ובסגנון האמור בנוגע לימן שלכאו"א מישראל צריכים לתת  צפיחית בדבש ענין של תענוג כלומר דבר הכי נעלה לא רק מי המעיין  אלא המעיין עצמו ובמדה המירבית עשירית האיפה לא רק טיפין  טיפין אלא באופן של הפצה באותו אופן ממש כפי שנותנים לגדול  שכגדולים.

זה מחנך אמיתי. שזה אותו מעיין, באותו אופן, באותה עשירית האיפה, ואין הבדל בין קטן לגדול. הוא נותן את אותו עומר, וכל אחד יקבל אותו במדרגה בה הוא נמצא.

והסיום הנפלא בדברי הרבי:

והמעשה הוא העיקרת לחיות עם ההוראה שלמדים משיעור ומש דיום ההילולא ולהמשיכה על כל הימים שלאח"ז בדוגמת ענין החיים  כפשוטם כנ"ל סיב  ובפועל ממש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במילוי שליחותו של בעל  ההילולא בהפצת היהדות והמעיינות חוצה לתת לכאו"א מישראל לחם מן  השמים במלוא המדה וכאמור להביא את המעיינות עצמם למקום החוצה  ובזה גופא באופן של הפצה  ובודאי שנותנים לכאו"א את כל הכחות הדרושים לבצע שליחות זו  במילואה ובשלימותה צריכים רק לרצות בכך והרי פשיטא שאפילו מצד השכל דנפש הבהמית לא יהי' מי שיוותר על שליחות זו רחמנא ליצלן מהאי  דעתא.

ובלשון בעל ההילולא עמדו הכן כולכם ברכת ה' אשר  ישפיע השי"ת לכם ולנו ע"י התעוררות רחמים רבים אשר יעורר בעל  ההילולא ובמיוחד ביום ההילולא שלו שאז נמשכים כל הברכות  וההשפעות ביתר שאת וביתר עוז  החל מברכת הצלחה אמיתית בכל פעולות אלו כאשר הימן לחם  מן השמים שנותנים לכל יהודי בשליחותו של נשיא הדור נבלע  באיברים היינו שנכנס וחודר בפנימיותו עד שנעשה החיות שלו בפועל  ובגלוי  וכמו כן בנוגע לכל עניני ברכה בכל המצטרך לכאו"א ברגעי הגלות  האחרונים ומכיון שנמצאים ברגעי הגלות האחרונים מובן שכל הברכות  וההשפעות שצריכים בנ"י לקבל בזמן הגלות באים בשעתא חדא וברגעא חדא  בפועל ממש למטה מעשרה טפחים שהרי אי אפשר לדחות זאת לזמן מאוחר  יותר מכיון שנמצאים כאמור ברגעי הגלות האחרונים  ותיכף ומיד זוכים ליבואם של כל בנ"י אל ארץ נושבת הכניסה  לארץ בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

הרבי הרי"ץ  – בהתוועדות הראשונה באמריקה הייתה – "אמריקה אינה שונה" – יהודי הוא אותו יהודי, ונשמה של יהודי היא אותה נשמה לא משנה היכן היא תהייה.  מכאן הרבי הרי"ץ שלח שלוחים שיעוררו את הנשמות בכל המקומות הכי נמוכים. וגם המכעיסים הרבים היו שם, אבל זה לא משנה כי כולם כזרע גד לבן.

בשיחה של הרבי על "יפוצו מעיינותיך חוצה". הסיפור המפורסם על הבעש"ט ששאל את המשיח מתי יבוא, והוא ענה לו = "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". הרבי שואל – בשיחה: אני לא מבין. הרי זה סיפרו בגמרא על רבי יהושע בן לוי שהיה פוגש את אליהו הנביא, והוא שאל אותו אם יש קשרים אצל המשיח, ואז הוא רצה לדבר איתו – ואליהו הנביא שלח אותו למשיח. הגיע אליו ופגשו בשערי רומי – ושאל רבי יהושע בן לוי – "אימתי קא אתי מר", ענה לו המשיח: "היום". טוב הוא שמח, שהמשיח הולך להגיע. חזר רבי יהושע בן לוי ואליהו הנביא פגש אותו ושאל אותו, אך לא הבין את דבריו. לכן הסביר אליהו הנביא לרבי יהושע-  שהוא התכוון ל"היום אם בקולו תשמעו".

שואל הרבי: הרי המשיח היה צריך לענות לבעש"ט – להסתכל בגמרא, הרי כבר ענו על שאלה זו?

אלא עונה הרבי – הבעש"ט  שאל שאלה זו, והמשיח אמר לו – כבר עניתי. אבל אז אומר הבעש"ט – אני הסתובבתי בכל העולם וכולם כבר הגיעו למדרגה זו של "היום אם בקולו תשמעו". אז מדוע אתה לא בא? לכן ענה לו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". שכך יהודי יסתכל על יהודי , יסתכל על המעיינות שלו, אז המשיח יבוא.

 

[1] ברכות, ה':

[2] שמות ט"ז.

[3] רש"י, שמות, ט"ז, ז'.

[4] שמות ט"ז.

[5] שמות ט"ז.

[6] כמו ההלכה בחתן וכלה – שבשבע הברכות צריכים פנים חדשות.

 

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: