שיעור בירושלים

מקדש המדבר בכל מסעיהם

השיעור בירושלים, פרשת משפטים תשעה. האזנה / קריאה

 


פרשת משפטים היא גם פרשת שקלים. הראשונה בסידרת 4 פרשיות בין ר"ח אדר, לבין ר"ח ניסן. שנזכה ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה". אני רוצה להיכנס גם למשפטים וגם לשקלים, וניכנס אל הדברים דווקא מתוך פרשת תרומה.

פרשת תרומה עוסקת בבניית המשכן. הקושי הראשון עוד לפני שנכנסים אל פרשת תרומה – הוא סמיכות הפרשיות בין פרשת משפטים ופרשת תרומה.

סוף פרשת משפטים הוא פרק כ"ד. הפרק מחולק לשני חלקים. (נלמד אותו ע"פ פירושו של רש"י – התאריכים) עשרת הפסוקים הראשונים:

(א)וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק.

מתי זה היה? רש"י מסביר לנו – "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, וב4 בסיון נאמרה לו עלה".

בא' בסיון מגיעים :"ויחן שם ישראל נגד ההר". עם ישראל מגיעים מרפידים וחונים כאיש אחד בלב אחד לקבל את התורה.

ב' בסיון:

(ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: (ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: (ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אומר רש"י:

(ג) ומשה עלה – ביום השני. וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר (שמות לד ד) וישכם משה       בבקר.

והמשך הדברים:

(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

רש"י אומר:

וישב משה את דברי העם וגו' – ביום המחרת, שהוא יום שלישי, שהרי בהשכמה עלה. וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה שלא אמר, הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב:

נסכם: ביום הראשון: ויחן. ביום השני: משה עולה, והוא מקבל את הצהרת ה' והעברתה לעם. ביום השלישי: השבת התשובה בשם העם לקב"ה. והקב"ה עונה לו:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת  דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק.

ומשה עולה שוב – וזה כבר ביום הרביעי – ד' בסיון.  ואומר רש"י:

ויגד משה וגו' – ביום המחרת שהוא רביעי לחודש: את דברי העם וגו' – תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו.

ואז:

(י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי.

היום ומחר – זה ד' וה' בסיון. והם יהיו נכונים ליום השלישי – הוא ו' בסיון. ואלו הם שלושת ימי ההגבלה.

ומה הם האיסורים בשלושת ימי ההגבלה:

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.

ואומר רש"י:

היו נכנים לשלשת ימים – לסוף שלושה ימים, הוא יום רביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחדש ניתנו עשרת הדברות לא הוסיף משה כלום. לשלשת ימים, כמו (פסוק יא) ליום השלישי.

רש"י מכניס אותנו אל המחלוקת הידועה לגבי יום מתן תורה בו' או בז' בסיון.

כל זה התיאור של הימים בין ר"ח סיון עד מתן תורה. אך האם היה עוד אירועים בימים אלו?

הרי אנו יודעים שבד' נאמר לו להגביל את ההר, ומתחילים שלושת ימי ההגבלה .אבל כאן יש חידוש שקרה עוד משהו. מה קרה?

רש"י בהמשך יגיד לנו ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. אבל אי אפשר להגיד סתם את הכלל הזה. גם אם משתמשים בו , יש להבין מדוע? מדוע התורה לא אמרה את הדברים קודם.

לדוג': "ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה" – זה הרבה כבר לפני שתרח מת (המופיע בפסוק קודם), אז ברור שהפסוק של תרח – מוקדם בסדר, ומאוחר בזמן, במקרה זה אין שאלות כי התאריכים כתובים במפורש. אבל יש להבין גם שם מדוע.

כך שא. אסור להגיד סתם את הכלל. וב. – צריך להבין כשזה מופיע מדוע התורה סדרה את הדברים כך.

לכן אומר רש"י – שברור שפרשיה זו נאמרה קודם עשרת הדברות. כי כתוב "ואל משה אמר". (הרמב"ן –לומד אחרת ואומר שפרשיה זו אינה לפני מתן תורה).

כאן מתחדש לנו – שהקב"ה קרא למשה לעלות, בניגוד לפרשת יתרו בה נאמר פשוט שמשה עלה. בנוסף כאן נאמר שלא רק משה אלא גם נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל.

(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה: (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

את מה הוא כתב, הרי זה היה לפני מתן תורה? עונה רש"י:

מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה.

ואז "וישכם בבוקר", אומר רש"י – בחמישה בסיון. בפרשת יתרו רק נאמר שהיה שלושת ימי הגבלה, אבל כאן נאמר לנו בדיוק מה עשו. משה בה' בסיון מקים את המזבח – מצבה כנגד 12 שבטי ישראל.

מי מאתנו זוכר את התיאור הזה – שקרה לפני מתן תורה? אם היינו צריכים לצייר מה קרה לפני מתן תורה, מי מאתנו היה זוכר לצייר את המזבח שמשה בונה בה' בסיון?

וממשיכים:

(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים: (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

איזה ספר? הרי עדיין אין… אומר רש"י:

מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה:

מי מאתנו זוכר ש'נעשה ונשמע' מדבר על ספר הברית עד מתן תורה, ולא על מתן תורה בכלל.

(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

רש"י אומר שהוא לא הזה על העם, אלא על המזבח: "ענין הזאה, ותרגומו וזרק על מדבחא לכפרא על עמא".

כל זה בה' בסיון. כאן הבן חמש למקרא צריך להבין – מדוע זה לא כתוב בפרשת יתרו? האם זה לא סיפור חשוב – הצריך להיות מופיע לפני מתן תורה? ומדוע אנו זוכרים כולנו דווקא את התיאור של שלושת ימי ההגבלה של יתרו, ולא זוכרים מה קרה באמת – בפועל לפני מתן תורה

(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

רש"י מסביר:

ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים: לא שלח ידו – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד.

וממשיכים:

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.

זה מתי נאמר?  אומר רש"י : "לאחר מתן תורה".

השאלה הזועקת היא מדוע לחלק את הדברים לשניים? מדוע התורה חילקה לנו את התיאור לשני חלקים – כך שהאחד בפרשת יתרו והשני במשפטים.

ואז אנו מגיעים אל חלקו השני של פרק כ"ד:

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:

"עלי אלי" –  זה עכשיו, ולכן רש"י אומר 'אחר מתן תורה'. מכאן עולה משה לארבעים יום לשמים לקבל תורה. ואז הפסוקים האחרונים:

(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

גם בפרק כ"ד אנו מוצאים שתי פרשיות – האחת לפני מתו תורה והשניה אחרי.

כעת אנו עוברים אל פרשת תרומה. וכאן אנו עוסקים במלאכת המשכן, אבל רש"י ממשיך שוב עם "אין מוקדם ומאוחר". כולנו יודעים שביז' בתמוז היה חטא העגל. ומשה רבנו עומד ומצווה על עם ישראל – את מלאכת המשכן – במוצאי יו""כ. ורש"י בפרשת כי תישא, בפרק ל"א פסוק יח'- גם כאן אין מוקדם ומאוחר בתורה. חטא העגל קדם לציווי מלאכת המשכן, אבל הסמיכו את הפרשיות, והגיעו לציווי מלאכת המשכן מיד לאחר פרשת משפטים.

הקדמה זו פותחת לנו את הפתח למעבר בין משפטים  לתרומה.

מי שמתבונן היטב רואה כאן שתי הקדמות למתן תורה. ההקדמה של פרשת יתרו, וההקדמה של סוף פרשת משפטים. הם היו באותם ימים בדיוק אבל התורה חילקה.

הרבי בשיחה מסביר את הדברים: במתן תורה מתחדשים שני עניינים שרק אם נבין אותם נבין את החלוקה בין פרשת יתרו לפרשת משפטים, ורך כך נבין את המשכן ואת ההוראה למעשה לכל אחד.

במתן תורה התחדשו שני דברים שונים. א. הקב"ה נתן את התורה. ב. כרתנו ברית עם הקב"ה. זה הפשט של "תעבדון אותי על ההר הזה".

כשהקב"ה דיבר בב' בסיון עם משה, הוא מצווה אותו להגיד לבני ישראל קודם כל: "כה תאמר אתם ראיתם…אם שמע תשמעו בקולי" – זה מתן תורה. כלומר נדרש מישראל פשוט לשמוע. אבל ההמשך: "ושמרתם את בריתי". איזה ברית? הרי לא נכרתה עוד שום ברית? רש"י אומר: " שאכרות להם על שמירת התורה". אבל למה לא סיפרו על זה?

בברית הופכים בני ישראל למאוגדים, מקושרים בקב"ה.

בעומק זה החילוק בין מעמד הר סיני של יתרו, לבין מעמד הר סיני של משפטים. בפרשת יתרו מדובר על קבלת התורה – עשרת הדברות. זה החלק של עליונים היורדים לתחתונים.

אבל במשפטים מדובר על כריתת הברית. יש רק כריתת ברית שעל ידה ישראל נעשים מקושרים לקב"ה. משה בונה מזבח מעצמו, למרות שהקב"ה לא ציווה אותו. כי כל החלק הזה של מעמד הר סיני הוא החלק שבו עם ישראל מקבל את הדברים, ואז הוא מעלה את הכל מהתחתונים לעליונים.

בארבעים הימים האחרונים משה לא נצטווה על מלאכת המשכן, אבל התורה מתארת לנו את הדברים בצמוד לזה. מה כן מופיע בפרשת תרומה?

בפרק כ"ה – פסוק לט'-מ': מופיע מעשה המנורה:

(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ: (לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי: (לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: (לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ: (לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: (לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר: (לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ: (לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר: (לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:

זאת הפעם הראשונה בה כתוב לנו שסף כל הבניה צריכה להיות ממשקל מסוים. כל המנורה היא זהב, והמידה היא כיכר זהב. כל המנורה ואת כל הכלים שבה- צריכים לעשות מכיכר זהב אחד. ואז אנו מגיעים אל פסוק מ':

(מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר. (שמות, כ"ה)

 על איזה הר מדובר כאן? הר סיני! כלומר כל עניינה של המנורה הוא "כאשר אתה מוראה בהר".אומר רש"י:

וראה ועשה – ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך, מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש. אשר אתה מראה – כתרגומו דאת מתחזי בטורא,

כלומר אתה רואה. כי אנשים מראים לך.  אם כך מדוע לא כתוב-  רואה?

ישנה עוד מילה אחת כזאת בתורה מוכרת מאד: "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".

צריך להבין את החיבור הזה בין המנורה בפרט, ובין כל מעשה המשכן בכלל, לבין מה שקורה בהר סיני.

א.במה התקשה משה? טכנית? הרי יש אומנים, ויש אנשים יעזרו. אז מה הקושי? חז"ל אומרים שהקושי של משה היה בגלל שכתוב "מקשה תעשה המנורה", וזה מוזר כי כתוב "וראה ועשה". אז האם הוא צריך לעשות, או שהיא תיעשה מאליה?  רש"י בפסוק לא' אומר:

תיעשה המנורה – מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה.

האם זה קושי טכני? המושג קושי אצל משה רבנו הוא אינו טכני. בפרשת שקלים שנקרא השבת כתוב: " זה יתנו". אומר רש"י: "מלמד שנתקשה משה …והראהו הקב"ה כמין מטבע של אש".

אז האם ההסבר לקושי במנורה הוא איך עושים את כולה מקשה, אז מה הקושי באיך נראה מטבע? מה כ"כ מסובך?

בהר – משה לא ראה, אלה הוא הוראה. הראייה של משה, הפכה להיות לאחד עם החפץ הנראה. "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים" – יעזור לנו להבין. כי זה שה' הוא האלוקים – זה לא רק ראייה, אלא זה גם משהו מבפנים. זה לא אתה הראת, ולא אתה הוראת (שורוק), אלא אתה הוראת (חולם).

הקב"ה החדיר בי את הראייה הזו – במהות הפנימית שלי. אבל אם הוראתי – אז מה אני צריך לעשות? אלא החיים מלאים בהרבה מחיצות וקשיים המפריעים, לכן הדרך לבטא את זה בנגלה – זה להסיר את המחיצות, ואיך? זה ע"י הידיעה שה' הוא האלוקים. ( כך פירוש האדמו"ר הזקן).

מה שמשה הוראה בהר סיני, הוא צריך להביא אותו בפועל בבנייה. את המשכן ואת המנורה, הוא הוראה ( חולם). מדוע?

בהר סיני ירדו העליונים לתחתונים. כל עניינו של הר סיני זה שהייתה בו ההתגלות המופלאה- האלוקית. אבל בשעת מתן תורה היא הייתה ואח"כ הכל נגמר. "הצאן והבקר " – זה רק קדושה זמנית. ההשראת שכינה של הר סיני אינה יכולה להימשך והיא נגמרת.

גם אחרי כריתת הברית – אפשר להגיע לחטא העגל. הניסיונות הם קשים, ויש התמודדות עם החיים. הר סיני הוא תופעה מופלאה – אבל יש מציאות של חיים שאינה במעלה של הר סיני.

בפרשת המנורה מה שכתוב הוא לא "כמשפטו". זה פרשת "ואלה המשפטים".

כלומר התכלית של המשכן היא אחת. תכלית המשכן היא להמשיך את מעמד הר סיני בנגלה – במציאות. תכלית המשכן היא להמשיך את מעמד הר סיני, כאן במציאות –בקיום.

כשנכסים לפרשיות המשכן כדאי לחשוב על התופעה המופלאה. כי כל פרשיות המשכן נועדו רק למשכן המדבר.

פרשת המשכן לפני חטא העגל, כי פרשת המשכן – היא אינה תוצאה של חטא העגל, אלא אין משמעות למעמד הר סיני אם הוא לא נמשך במשכן.

הפרשה לאחר מעמד הר סיני היא פרשת תרומה. דבר משונה מאד. הרי המצווה היא מצוות "ועשו לי מקדש וכו'", אז מדוע לא התחילו במצווה זו? וגם מצווה זו היא בית הבחירה, אז מדוע לומדים אותה מהמשכן הזמני של המדבר?

כל עניינו של המשכן הוא איך מעמד הר סיני ממשיך. לכן סופם של חמשת הפרשיות הוא תמוה מאד:

(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: (לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

בניית המשכן היא בספר שמות, ונשיאתו היא בספר במדבר. אז מדוע פסוק זה עושה כאן? אלא פסוק זה בא ללמד אותנו  – שחתימת ספר שמות – שמתחיל אצל פרעה במצרים, שמתחיל בשאלה: "מי ה'? לא ידעתי את ה'?, לא מסתיימת במעמד הר סיני אלא היא מסתיימת בלקחת את הר סיני ולהכניס אותו למשכן. ואת המשכן הזה להכניס בתוך כל המסעות.

הרמב"ם קורא למשכן – "מקדש המדבר". בעומק שם זה הוא הכוח – לבנות מקדש גם במדבר, גם בשממה. גם פיזי וגם רוחני. אדם שנמצא לפעמים במדבר רוחני משל עצמו, ידע שגם שם הוא יכול לבנות מקדש. גם שם הוא יכול להופיע מקדש, ויותר מזה. דווקא ממקדש זה לומדים את מקדש העולמים שייבנה במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. וידוע ש'בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם', ולכן כל אחד מאתנו הוא בית מקדש וכל אחד יכול לבנות מקדש מדבר – גם בתוך השממה שלכאורה הוא חושב שיש בו.

במה משה התקשה?

הרבי מליובאוויטש אומר שהוא התקשה בכל המשכן. הקושי במנורה הוא הסמל לקושי בכל המשכן. המנורה היא זהב טהור. המנורה נבנית מגשמיות. המנורה נבנית ממציאות הכי גשמית שיש. – הכול זהב. משה רבנו – יודע בדיוק מה תכלית המשכן. הוא יודע שתכלית המשכן זה השראת שכינה. אבל השראת שכינה בכזאת רמה שגם שם למעלה אין, ולכן יש ירידה לצורך עליה. ועל זה שואל משה רבנו  -איך חומרים גשמיים- זהב כסף נחושת, איך כל אלה יהיו בסיס – להשראה גדולה יותר מהעולמות העליונים? איך עושים את זה?

איך אומר שלמה המלך שהקים את המקדש: "הן השמים ושמי השמים … ואך כי הבית הזה". כשהוא מגיע אל המנורה – הקושי בשיאו. כי למנורה יש תפקיד אחד – "עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל". דווקא במנורה מתקשה משה. איך מנורה העשויה זהב גשמי – כיכר זהב עם משקל. ממנה עולה נר תמידי – למעלה מהזמנים ולמעלה מכל העולמות העליונים.

על כך עונה לו הקב"ה – אתה צודק. באמת אי אפשר. אלא התפקיד שלך הוא להשליך את הכיכר לאור, "והיא נעשית מאליה". השלך את הכיכר לאור- שבכוחות אנושיים אי אפשר ליצור משכן, אי אפשר להשרות שכינה בכוחות אנושיים, אבל אפשר להשליך על ה' יהבך, להשליך את הכיכר לאור, תשליך את כל הכוחות שלך לאש. אפשר להמשיך את כריתת המזבח, את האש של הר סיני – בזהב בכסף ובנחושת.

המנורה כבר תיעשה מאליה. כשבא הקב"ה ואומר למשה רבנו שיקח מחצית השקל " העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" – היא מיועדת לקורבנות הציבור. לכן בשבת אנו נתחיל בפרשת שקלים – כי בר"ח אדר היו משמיעים על השקלים לקורבנות הציבור. קורבנות הציבור הן תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. קורבנות הציבור-בהם מתחיל כל עניין עבודת ה' בעולם. כל הכוח לעבוד את ה' מתבטא בקורבנות האלה של התמידים. משה רבנו מתקשה – איך מחצית השקל יכולה לייצר עולת תמיד?

הוא מתקשה איך המנורה מייצרת נר תמיד, ואיך מחצית השקל יכולה לייצר עולת תמיד.

ואיפה משה רבנו ראה את המנורה – "בהר סיני". וזהו הפסוק: " עולת תמיד העשויה בהר סיני". איזו עולה נעשתה בהר סיני? אלא עולת התמיד – הכוח אליה קיבלנו בהר סיני, וממנו קיבלנו את הכוח לעולות התמיד.

מופיע במפרשים – שהדגשה על מחצית השקל  דוקא, (וזה מעכב להלכה) בחסידות מוסבר שמחצית השקל – זוהי עבודת ה'. עבודת ה' בתמידיות, יכולה להיות רק בידיעה – שאני חצי ולא שלם. "נר תמיד", "עולת תמיד", ו"משתה תמיד". אנו ערב שבת משפטים – שקלים, וערב שבת מברכים אדר.

הרמ"א פותח את השולחן ערוך- אורח חיים – "שויתי ה' לנגדי תמיד". הוא מסיים את האורח חיים במילים: " טוב לב משתה תמיד". שם הוא פוסק שאם יש פורים קטן בחודש אשר אז אמנם אין דין לעשות סעודה, אבל יש עניין להחמיר. והוא כותב: "ונוהגים להרבות קצת", והוא מסכת את ההלכה: " וטוב לב משתה תמיד".

הר סיני הוא אירוע מדהים אבל ארעי. (אירוע- אותיות ארעי) . זה קרה. עניינו של הר סיני זה שהוא זמני. אלמלא הוא נסמך לפרשת תרומה. אפשר להגיע לחטא העגל. חטא העגל המופיע בסוף הר סיני הוא חלק מעבודת ה' שלנו, הוא חלק מהניסיון.

בזוהר נאמר שהקב"ה וכנסת ישראל – זה פלג גופא. כל אחד הוא חצי.

משה שאל איך במטבע – בדבר כ"כ טכני – אפשר להיות חצי?  איך במטבע אפשר לפנות חצי ממני להופיע אלוקות? איך בדבר הכ"כ ירוד אפשר לקחת חלק בעבודת ה', ולהראות איך אני חצי והקב"ה הוא החצי השני.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: