שיעור בירושלים

המראות הצובאות: שלא יישאר אף כשרון חבוי

השיעור בירושלים, פרשת ויקהל פקודי תשעה. האזנה / קריאה

 [audio http://www.tchelet.co.il/elon/75/2/9ויקהל_פקודי.mp3]


 

 

מ'אתערותא דלעילא' ל'אתערותא דלתתא'

  • פרשות ויקהל פקודי כחזרה על תרומה תצוה:

פרשות ויקהל פקודי הם שתי פרשות שחוזרות על הדברים אשר למדנו בפרשות תרומה ותצוה. בפרשת תרומה משה מקבל את הציווי על כלי המשכן, ובפרשת תצוה על בגדי הכהונה, ועל שבעת ימי המילואים. ובפרשת כי –תשא סיימנו את ענייני המשכן בתחילה – לאחר מחצית השקל, למדנו על שמן המשחה וקטורת הסמים.

פרשות ויקהל פקודי הם בעצם חזרות על פרשות אלו. אבל עיון מחדש קצת בנקודות המיחדות אותן בפני עצמם יתן לנו תמונה מרתקת גם לגבי עניין החזרות (4 וחצי פרשיות עבור המשכן! שאלמלא היינו חוטאים בעגל היה אמור לשמש אותנו עבור ימים בודדים).

החלק האחרון של ספר שמות כולו עסוק במשכן.

  • פרשת ויקהל:

פרשת ויקהל פותחת:

(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָם: (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר: (ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיקֹוָק כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְקֹוָק זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. (שמות, ל"ה)

רש"י אומר מיד:

ויקהל משה – למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש: ששת ימים – הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת.

הפסוקים בפרשת ויקהל הם אותו דבר, אבל לא מופיע כאן – הביטוי מחצית השקל, ולא בקע לגולגולת. (הרמב"ן – מדגיש זאת בתחילה).

(י) וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק. (שמות ל"ה)

עד כאן פגשנו "ועשית" כל הזמן. בפרשת תרומה גילנו שבצלאל התמנה על עושי המלאכה, אבל את כל סיפור ה'כל חכם לב'- זה מתחדש אצלנו עכשיו.

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְקֹוָק לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. (שמות ל"ה, כא')

ביטוי חדש. לא רק חכם לב, ולא רק 'נדיב לב', אלא 'כל איש אשר נשאו לבו'.

(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיקֹוָק: (כג) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: (כד) כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְקֹוָק וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ: (כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: (כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים:

ביטוי נוסף  – בדגש על עבודת הנשים במשכן, שאינו מופיע בהרחבה כזו קודם לכן. האור החיים אומר שלא היה 'ביביסטר' –כי כולם הביאו.

(כז) וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: (כח) וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. (שמות ל"ה)

הנשיאים מופיעים כאן כדי להגיד לנו כמה נדיבות לב היה, עד כדי כך שלנשיאים לה היה מה להביא. אח"כ ילמדו אותנו שהם יביאו את עגלות הצב.

כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיקֹוָק. (שמות, ל"ה, כט')

ואז מגיעים לסיפור בצלאל ואהליאב:

(ד) וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: (ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. (שמות ל"ה)

יש בעיה קשה מאד- יש יותר מדי!

הפרשה מתחילה ב"ויקהל משה" – ורש"י לימד אותנו שלמרות שהעם היה זרוז ודחוף בעשיית המשכן, אינו דוחה את השבת. והפרשה הזו מסיימת ב"ויכלא העם מלהביא".

הרמב"ן מסביר "אשר נשאו לבו" – והייתה בעיה כי הרי בצלאל ואליהאב הם האחראים (למטה יהודה ודן – גדול וקטן שבשבטים ע"פ פירוש רש"י) . והרמב"ן מסביר – שכל האמנים באו וכל אחד הביא את האומנות שלו. ואז העבירו את כולם דרך בצלאל ואליהאב – כל אחד הביא את מה שלבו רצה להביא, למרות שהוא לא היה מומחה גדול.

עד שאמרו להם לעצור:

(ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: (ז) וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר. (שמות, ל"ח)

ג. "במראות הצובאות":

ואז מגיעים אל הפירוט, ואנו נדלג להמשך:

וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ל"ח, ח')

כבר נפגשנו עם הכיור בפרשת כי-תשא לאחר מחצית השקל. שם הכיור הופיע פעם ראשונה, ושם למדנו שאהרן ובניו רוחצים ממנו בגשתם אל המזבח לשרת, ושם נאמר שהוא נחושת אבל כאן מתחדש לנו "המראות הצובאות".

הכיור לא בא מסך סכום הנחושת שהיה אלא מן המראות הצובאות. וזה יפתור לנו את הבעיה בפרשת פקודי שם נאמר:

(כט) וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל: (ל) וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ: (לא) וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב. (שמות ל"ח)

אך הכיור אינו מופיע, מדוע? אלא המפרשים מסבירים שהכיור לא בא מסך הסכום של הנחושת הזה, אלא הוא בא מן המראות הצובאות.

כאן נשאל שאלה – לגבי הבנתה של פרשת ויקהל. המדרש היפה על המראות הצובאות- שהם המראות שהנשים התקשטו במצרים, אבל למה זה אינו מופיע בסיפור של הכיור בפרשת כי תשא? מדוע זה צריך להיאמר רק בפרשת ויקהל? רש"י שמביא את המדרש לא אומר שהוא מדרש אגדה, אלא הוא רואה את המדרש כחלק מן הפשט. (שבזכות המראות הללו הם העמידו צבאות)

ובכלל-  מהי פרשת ויקהל?

בזוהר נאמר שיש ג"ן פרשיות בתורה. ניצבים וילך- הם אחת, אבל ויקהל פקודי הם שניים – למרות שהם יוצאות מחוברות בד"כ. מה העניין בחיבורם?

בפרשת פקודי – אנו עוסקים בבגדי הכהונה. ולבסוך: "וכבוד ה' מלא את המשכן".

  • בין התערותא דלתתא להתערותא דלתתא – הסברו של הרבי מליובאוויטש לפרשיות:

תמיד חיפשתי הגדרה לפרשה. הרבי מליובאוויטש מגדיר את השוני בין הפרשות כך:

פרשות תרומה ותצוה- הם התערותא דלעילא, בפרשת  תרומה הוא מצווה מלמעלה על הכלים, ובפרשת תצוה- על הבגדים. ופרשת ויקהל היא ההתערותא דלתתא – הכל זה נדבות. (לכן הרמב"ן אומר – שאין בקע לגולגולת).

שמה של הפרשה מעיד על כל עניינה. משה מקהיל את כל עדת בני ישראל ומוציא מהם את כל הכוחות מלמטה. זה קורה מיד לאחר חטא העגל, ומיד לאחר יום הכפורים.

פרשת פקודי – עוסקת בתוצאה, בהמשכה מלמעלה שבאה בעקבות ההתערותא דלתתא – כבוד ה' מלא את המשכן.

חלוקה זאת חשובה בחיים בכלל. כולנו יודעים שבהתערותא דללתא – אני יכול לעורר ולהפעיל – ("דע מה למעלה ממך" – מה שלמעלה זה ממהתערות שלך מלמטה – בתניא)  אבל כדי שאני יכול לפעול אני צריך שיעוררו אותי להתעורר. אם לא מעוררים אותי איך אני יעורר את הכל? הרי אם אני ישן, אני צריך שמישהו יעורר אותי?

בבוקר אנו אומרים – "מודה אני לפניך וכו'". והפירוש הוא שאני מודה – שהכל זה מלמעלה, ולי אין חלק בזה. הרי אני לא יכול להעיר את עצמי. ולאחר שה' העיר אותי מה אני עושה-  עכשיו אני נוטל את ידי   – מלמטה למעלה. וזה ההתעוררות שלי מלמטה.

בהלכה- אומרים 'מודה אני' עוד במיטה ולכן אין בו שם ה' כדי שיהיה אפשר להגיד בטומאה. בספרים הקדושים אומרים- שאומרים דווקא בידיים מלוכלכות – כי שיהודי אומר מודה אני שום דבר לא יכול לעצור אותו וגם לא ידיים מלוכלכות לא יכולות לעצור. את האמירה הפנימית של יהודי שאת הכל הוא מקבל מלמעלה – זה כוח אדיר ששום דבר לא יכול לעצור.

זאת החלוקה המבנית, ורק לאחריה אפשר להבין את עניין החזרות בפרשות.

למשכן יש מגמה אחת ברורה- להשרות שכינה בתחתונים. העולם נברא כדי שהוא מלמטה יביא את "כבוד ה' מלא את המשכן" עד למקומות הכי נמוכים שעוד לא היו לפני כן.

כיצד זה נעשה?

פרשת ויקהל מתארת איך יהודי מחפש להעביר להשראת השכינה את כל כשרונותיך – את כל כוחותיך. פרשת ויקהל אינה עוסקת בחובות שלך. אלא היא עוסקת – איך מלמטה משרים שכינה בתחתונים. התשובה לשאלה הזו – עוברת שלב אחר שלב בפרשות אלו.

פרשת ויקהל לא עוסקת במחצית השקל, אלא היא עוסקת ב"מי אשר נשאו לבו'" – והוא רוצה לוודא איך את הכשרון הזה הוא מביא להשראת שכינה. אם הכישרון הזה לא בא להשראת שכינה – אין בזה שום איסור, וכנראה גם הוא מקיים את כל התורה כולה, אבל לא כך בונים משכן.

בהתערותא דלתתא עלי לבדוק האם אני מביא את כל הכוחות לעבודת ה'.

את מצוות המשכן עושה משה ב"ויקהל" – לא כי כדאי שיהיו פה הרבה אנשים, וגן אין צורך בכולם – כי הרבו העם להביא. אלא הוא מקהיל אותם – כי הוא רוצה להראות להם איך כל הכוחות ביחד-  יכולים להופיע אלוקות במלואה.

  • ולא ידע כי קרן עור פניו.

פרשת כי תשא- מסתיימת בפרשת המסווה.

(הערה  – הדברים על המסוה מובאים מתוך 'הפרשה היומית' על שביעי של פרשת כי תשא שם הם מובאים בתוספת ביאור והרחבה)

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שָׁם עִם יְקֹוָק אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים: וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.[1]

האם לא מפליא הוא הדבר שהזכות הגדולה הזו לקרינת עור פניו של משה מתרחשת דווקא עם קבלת הלוחות האחרונים? למרות שלכאורה היינו מצפים שדווקא עם קבלת הלוחות הראשונים –  כאשר הכל מסביב היה קולות ולפידים וההר עשן, הקב"ה בחר דווקא לחלוק כבוד זה למשה רבנו דווקא ביום הכיפורים.

האור החיים מאיר את עינינו לכך שעוד לפני שהתורה מתארת לנו את קרינת עור פניו של משה, היא מתארת לנו את אי ידיעתו של משה מכך. על כן מסביר האור – החיים:

אכן יתבאר הענין לפי מה שהודיע הכתוב אחר זה כי נתן משה מסוה על פניו בתמידות זולת בעת לימודו אם כן יאמר האומר למה לא נתן משה מסוה על פניו ברדתו מן ההר בזמן שלא היה מלמד את ישראל תורה, לזה אמר הכתוב ומשה לא ידע זה היה סיבה שלא נתן על פניו מסוה קודם וראהו אהרן וישראל והנה קרן עור פניו …. בכל משך רדתו מן ההר, ולזה היה תולה כי מה שהיה מרגיש בפניו היה מאור הלחות אל מול פניו יאירו ולא ידע כי קירון פנים היה קבוע בו בעור פניו, והוא אומרו לא ידע כי קרן עור פניו פירוש ידע בקירון פנים אבל לא חשב שהיה אור קבוע בעור פניו והיה תולה בלוחות שבידו וזה היה סיבה שלא עשה מסוה וראהו אהרן.

משה רבנו לא חשב שהאור זה ממנו, הוא חשב שזה מן הלוחות. משה, הלוחות, והאור האלוקי נעשו אחד. ומה עם העם?

וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אִתּוֹ בְּהַר סִינָי.[2]

פסוקים אלו מזכירים לנו את סיפור יוסף ואחיו:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.[3]

"עד בואו לדבר אתו":

נחזור אל נקודה זאת בהמשך, וכעת נראה את סיומה של הפרשה:

וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה: וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.[4]

כמה פעמים מוזכר בפרשיה זו משה, וכן הביטוי 'קרן עור משה'.

בעקבות כך ה'רבנו-בחיי' שואל על סיום הפרשה: "עד בואו לדבר אתו". לכאורה היה צריך להיות כתוב: 'עד בואו לדבר עם ה"? בכל הפסוקים משה רבנו הוא הנושא עליו מדברים, ולכן אינו מבון האזכור 'אתו' – ככוונה לקב"ה.

לכן מחדש לנו ה'רבנו בחיי' חידוש עצום:

אבל יתכן לומר כי הכל מעלה וכבוד למשה כדי שתבין גם מזה עד בא ה' לדבר עם משה, ולמדך הכתוב כי משה יבא לדבר אל ה' וה' אל משה, וכענין שכתוב: (לעיל לג, יא) "כאשר ידבר איש אל רעהו", זה מדבר וזה משיב בלא אמצעי ולא היה נבהל כלל.

חידוש עצום! משה היה משאיר את המסוה, עד שהקב"ה הגיע לדבר עמו!

כעת, לאחר שאנו מבינים את מעלתו העצומה של משה עליה אנו קוראים ב'שביעי' של פרשתנו, השאלה בה פתחנו רק מתעצמת: האם דווקא בלוחות השניים משה רבנו זוכה למעלה זו? האם דווקא לאחר חטא העגל משה זוכה לקרני ההוד?

מתי משה לבש את המסווה?

אם נשים לב אל הפסוקים, מתי משה רבנו שם את המסווה? כאשר הוא סיים לדבר עם בני ישראל הוא שם את המסווה, אך כאשר הוא דיבר איתם – המסווה לא היה על פניו. כך גם כאשר ה' בא לדבר עמו, הוא היה מסיר את המסווה. אז מתי בדיוק הוא היה עם המסווה על פניו?

על כך עונה הארבנאל:

כאשר ידע כי קרן עור פניו ידע שלא היה דבר הגון וראוי שישתמש בזוהר ההוא בדבר חולין, והיה דעתו שאחר שהקדוש ברוך הוא עשה זוהר פניו כזוהר הרקיע וכככבים היה מהדין שיעשה הוא כמעשיהם, וכמו שהגרמים השמימיים כל תנועותיהם ופעולותיהם הם אם כדי לקבל את השפע ממניעיהם או כדי להשפיע במה שלמטה מהם ככה יעשה הוא ג"כ בזוהרו שישתמש לבד ממנו בעת קבלו השפע מהש"י וכן בעת תתו השפע לבני ישראל וללמדו אותם התורה והמצות באופן שיהיו עיניהם רואות את מוריהם, ומפני זה בהיותו מדבר עם השם היה מסיר את המסוה שאז היה מקבל השפע וכן בדברו לישראל היה מדבר מבלי מסוה כי היה אז משפיע אליהם, אבל אח"כ היה נותן על פניו מסוה כדי שלא ישתמש באותו זוהר אלהי בעת אכילה והמשתה והשינה וגם בעת דברו לאשתו ואנשי ביתו בדברים שאינם מהתורה והמצות, לפי שאין הדברים ההם ממה שיאמרו בגרמים השמימיים כאומר שאינו עושה מבלי מסוה הדברים אשר בהם ידמה לשמימיים ועם מסוה הדברים הגשמיים.

כאשר משה היה מדבר עם חוטאי העגל הוא היה מסיר את המסווה. כשהוא דיבר עם העם, והוא היה משה רבנו, אז נפשו האלוקית דיברה עמהם ולכן הוא דיבר ללא מסווה – והיו עיניהם רואות את מוריהם.

שיר השבח למשה בסיום הפרשה:

כל פרשת 'כי-תשא' היא איך מן המקום הכי נמוך תעלה קרנם של ישראל. אך נראה בפרשתנו שיש רק דמות אחת ש'הפסידה' וירדה ממעמדה בפרשתנו. למשה רבנו נאמר "לך רד" – כלומר תרד מגדולתך, ולמה? כי העם שלך חטא!

אם היה איש אחד בעולם שלא היה אפילו בצורה פיזית קרוב לעגל הזהב  – זה היה משה. הוא היה ארבעים יום וארבעים לילה למעלה בהר, ולא ידע מהנעשה למטה. אז מדוע הוא צריך לרדת מגדולתו בגלל העם?

'שביעי' של הפרשה בא לענות לנו על כך וללמד אותנו איך גם משה עצמו יודע לרומם עצמו מן הירידה הזו. משה רבנו עולה מתוך חטאו של העם למקומות בהם הוא עוד לא היה קודם לכן. לכן מובן מדוע קרן עור פניו רק בלוחות השניים. הקב"ה רצה שמעמדו של משה ומעלתו הנעלית יתקיימו לעד יחד עם הלוחות הראשונים, ולא יישברו יחד עם הלוחות הראשוניים.

כדי שמשהו יתקיים הוא חייב להיות מקויים על ידי בני-ישראל ואפילו החוטאים. התורה צריכה להתקיים תמיד, גם אם לפעמים אנו ח"ו לא עושים רצונו של מקום.

בפרשתנו משה רבנו גילה לנו שלפני החטא היה אולי אפשרי שמלאך יוביל אותם בדרך. אך לאחר החטא התברר שישראל, אורייתא וקב"ה – חד הם. לכן לאחר החטא משה אפילו לא מוכן לקבל את ההודעות הקודמות על שליחת המלאך. עכשיו – לאחר החטא, ישראל יחד עם הקב"ה והקב"ה יחד עם ישראל.

משה רבנו הוא המחבר בין עם ישראל לקב"ה. משה צריך מסווה רק כאשר הוא אוכל, אבל כאשר הוא מדבר עם העם או עם הקב"ה – הוא לא צריך, כי הוא מדבר אלוקות.

אם כך מדוע העם יראים מפניו? רש"י מסביר:

וייראו מגשת אליו – בא וראה, כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומר (שמות כ"ד יז') ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים; ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים.

החטא גרם להם לתחושת המרחק הזו ממשה. גם אחי יוסף התרחשו ממנו, בגלל הפחד מן החטא. יוסף הוא זה שגורם להם להתקרב אליו למרות החטא, ואולי אפילו דווקא בגלל החטא. יוסף מקרב אותם כי הוא יוסף רק בזכותם. כך ם משה רבנו מקרב את העם, כי הוא משה רק בזכותם. כאשר משה מסיר את המסווה, הוא כביכול אומר להם לא לפחד – כי הוא משה רבנו רק כי הם עם ישראל.

בעומק, זאת גם השמחה של פורים. פורים ככפורים, וכמו ש"עצומו של יום מכפר", כך שמחת פורים נובעת מעצומו של היום. (האש קודש). מגילת אסתר שנראית לנו מתרחשת הכי בטבעיות, מגילת אסתר שמראה את חטאם של היהודים בכך שנהנו מסעודת אחשוורוש ולא עלו לבנות את בית הבחירה, מגלה לנו איך משם מרדכי ואסתר יכולים להעלות את כולנו למעמד של קבלת התורה בפעם השנייה.

ובאווירה של פורים ניתן אולי לומר שאולי התחפושות של פורים, הן מין מסווה שאנו לובשים ואומרים שהתחפושת של כל השנה היא רק באכילה ושתיה, אבל בפורים – כאשר אנו מדברים עם הקב"ה ו'איש עם רעהו', אנחנו לא צריכים את התחפושת של כל השנה.

זאת הפרשה אשר מלמדת אותנו במה תרום קרנם של ישראל. ממחית השקל, מן הכיור, מחטא העגל, מקבלת הלוחות השניים, מיג' מידות של רחמים, והשיא הוא בשיר השבח של משה רבנו – הרועה הנאמן של ישראל.

(חזרה אל השיעור בירושלים)

הסיום של פרשת כי תשא אומר לנו שכשמשה מדבר עם הקב"ה, או אם יהודי בבני ישראל – זה אותו דבר ולכן בשניהם אין מסווה. הוא מדבר אלוקות – עם כנסת ישראל שמגלה את הקב"ה במקומות הכי נמוכים הללו ואפילו בחטא העגל.

ביום הכפורים הקב"ה התרצה לבני ישראל לאחר החטא – ואז מ"ויקהל" – מתחילים להשרות שכינה מהמקומות הכי נמוכים, ואז תהייה ההתערותא דלתתא- שתסביר את ירידת הנשמה למטה. אם יהיה כוח אחד שלא יבא לידי ביטוי למחרת יום הכפורים – אז בשביל מה?

במוצאי יום הכפורים אנו אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו", ומדוע? הרי עכשיו הקב"ה מחל לנו? אני עניתי לסבי ששאל אותי שאלה זו – שהרי מסוף נעילה יכול להיות שחטאתי. אבל הוא ענה לי – שאם זאת  התשובה- אז למה אומרים "והוא רחום" – הרי זה מיד שנגמר? והוא ענה – שהעוון הוא המחשבה שיום כפור נגמר.

  • כי אלו חביבין עלי מן הכל:

נחזור למראות הצובאות:

 (הערה – הדברים המובאים לעיל הינם מתוך הפרשה היומית – ראשון של פרשת כי תשא. )

הכיור – מדוע ב'כי-תשא'?

'ראשון' של פרשתנו עוסק בהרבה נושאים, אך אני ארצה להתמקד דווקא בכיור:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם: וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיקֹוָק: וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.[5]

השאלה המרכזית בפרשיה זו היא, (ואותה שואל הרבי מליובאוויטש בפרשתנו[6]) מדוע התורה לא עסקה בכיור – כאשר היא דנה בכלי המשכן. מדוע התורה מצווה אותנו על מלאכת בניית הכיור דווקא בתחילת פרשת כי-תשא, ולא בפרשת תרומה יחד עם כל כלי המשכן.

ובמיוחד לפי הרמב"ם שאומר בהלכות בית הבחירה:

אלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית… ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום, וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקודש לפני קודש הקדשים.[7]

שמזה רואים שיש חשיבות רבה לכיור, אז מדוע התורה לא כתבה עליו בפרשת תרומה – יחד עם שאר הכלים?

על שאלה זו עונים כמה מן המפרשים (ספורנו ואחרים) – ומסבירים שתכלית המשכן היא השראת השכינה. כל הכלים משמשים עבור התכלית הזאת של השכנת השכינה בתוכנו, אך הכיור מהווה רק הכנה עבור הכהנים בכדי שיוכלו להשרות שכינה. ובגלל שתכלית הכיור הוא רק הכנה, והוא לא משרה שכינה במהותו, על כן התורה לא כתבה אותו בין שאר הכלים בפרשת תרומה.

ע"י פירוש זה, אנו מבינים מדוע התורה לא כתבה את הכיור בפרשת תרומה, אך עדיין לא מובן מדוע היא החליטה לתאר לנו את מלאכת בניין הכיור בפרשת כי-תישא? הרי בכיור אנו נעסוק עוד בהמשך הפרשיות – גם בפרשת ויקהל וגם בפרשת פקודי. אז מדוע לתורה היה חשוב לפרט לנו את הכיור בפרשתנו, ולא לחכות עם תיאור הבנייה שלו בפרשיות אלו בהמשך?

"משה אהרן ובניו" – כמות המים בכיור:

השאלה השניה שהרבי שואל, עוסקת בשיעור גודלו של הכיור. אם שמים לב, התורה לא מצווה אותנו על שיעור גודלו של הכיור. הכיור היה מיועד עבור מים לרחיצת ידיהם ורגליהם של הכהנים, אך לא מפורט לנו כמה מים היה צריך להיות בו.

גם לשאלה זו, ישנה תשובה בפרשת פקודי, שם נאמר:

וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה.[8]

חז"ל לומדים מפסוק זה, את כמות המים אשר נדרשת למלא את הכיור:

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו – אין מקדשין בו, שנאמר: ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו.[9]

 

ומסביר רש"י:

משה ואהרן – תרין ובניו תרין, שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים. ואף-על-גב דלא כהנו בבת אחת, מיהו קרא להכי מידריש.

רק בשבעת ימי המילואים, משה רבינו היה יחד עם אהרן ובניו. לאחר מכן – מא' בניסן – משה כבר לא השתמש בכיור ולא עשה את עבודות הכהנים. כך שכמות המים בכיור נלמדת משבעת ימי המילואים, וממשה רבינו שלא השתמש בכיור רק בשבעת ימים אלו!

הכיור ושבעת ימי המילואים – הכנה לעבודה הכוללת:

הרבי מסביר, שמצד אחד, הכיור הוא הכלי היחיד שמטרתו הכנה, והוא לא משרה שכינה ממש. מאידך, אין עוד כלי במשכן שכאשר ישאלו בכל הדורות ע"פ מה נקבע גודלו – התשובה לכך תהיה ממשה רבינו. ולמרות שמשה השתמש בכיור רק בשבעת הימים, הוא זה שקבע את מהותו של הכיור לדורי דורות.

גם שבעת ימי המילואים (בהם עסקנו בהרחבה בפרשה הקודמת) וגם הכיור – תכליתם הייתה הכנה. הרבי מסביר, שגם שבעת ימי המילואים היוו הכנה עבור העבודה הכוללת, וכן הכיור היווה הכנה עבור העבודה הכוללת של הכהנים במקדש. לכן כמות המים נלמדת ממשה רבינו, מכיוון שגם הוא לקח חלק בתהליך ההכנה בשבעת ימי המילואים.

זהו מהותו של הכיור. מצד אחד, הוא ה'נמוך' מבין כל הכלים, מכיוון שהוא משמש רק הכנה עבור העבדה הכוללת ואינו משרה שכינה. (גם מקומו – ליד הכניסה מצד דרום, מרמז על כך שהוא לא היה הכלי החשוב במשכן). אך מצד שני, הכיור הוא אחד מן שבעת הכלים העיקריים אשר אותו מונה הרמב"ם.

"המראות הצובאות":

בתחילת פרשת פקודי, התורה תתאר לנו את כל הכלים אשר נעשו מנחושת:

וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל: וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב.[10]

התורה מפרטת לנו את כל הכלים במקדש שהיו מנחושת, אך "הפלא ופלא" – כיור הנחושת אינו מופיע! גם כאן הכיור "מופלה לרעה", והוא אינו מופיע בין הדברים העשויים מנחושת.

שאלה זו שואל האברבנאל, ועליה הוא עונה:

וכן זכר שנחושת התנופה היה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל. וביאר מה נעשה ממנו. ואתה תדע שהנחושת במצרים ובכל ארץ המזרח היה נערך הרבה. האמנם לא זכר במה שנעשה מהנחושת כיור וכנו. לפי שהנחושת הזה שזכר הכתוב כאן, היה הנחושת אשר בא בנדבה מבני ישראל, וכמו שאמר ונחושת התנופה. והכיור וכנו לא נעשה ממנו כי-אם ממראות הנשים הצובאות, ולכן לא נזכר כאן כיור וכנו, יען לא נעשה מהנחושת ההוא.

כלומר, הכיור בוודאי נעשה מנחושת, אך הוא אינו מופיע במניין בפרשת פקודי – כי הוא נעשה ממראות הנשים הצובאות. כך שהאברבנאל מפנה אותנו לפרשת ויקהל:

וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.[11]

רש"י מסביר:

במראות הצובאות – בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר-הרע. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל-ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקינא לה בעלה ונסתרה….

המראות הצובאות הם המראות אשר שימשו לקישוט עבור בנות ישראל. אם כך – מה מקומם במשכן? בשאלה זו התקשה משה, ולכן הוא היה 'מואס בהן'. אך הקב"ה ענה לו: 'קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל'.

רש"י לא אומר לנו בפירושו שזהו מדרש אגדה, אלא זה חלק מן הפשט. לא מדובר רק בנשים שבאו להביא את תרומתם (כפי שמסבירים רוב הפשטנים – אבן-עזרא ואחרים), אלא מחדש לנו רש"י שהם המראות שהעמידו את צבאות ה' במצרים. כך שעל–פי פירושו של רש"י, המילה 'צובאות' פירושה – מקימות הצבא.

בעיון בהסבר זה של רש"י, צריך להבין: אם אלו חביבים על הקב"ה יותר מהכל, מדוע הוא משתמש בהם רק עבור הכיור? מדוע לא נעשה בהם שימוש עבור כלי יותר חשוב ונעלה מן הכיור?

שאלה זו תכניס אותנו אל עומקם של הדברים. כתוב בחז"ל ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". כל תכלית המקדש היא להראות איך השכינה יכולה לבוא לידי ביטוי גם בדברים הגשמיים. לאחר שמשה רבינו הבין (למרות שהוא התקשה במעט – כפי שראינו במנורה) איך אפשר להופיע אלוקות גם ע"י דברים חומריים, כעת הקב"ה רוצה ללמד אותו איך גם מן התאווה הגשמית של האדם, אפשר להופיע את תאוותו של הקב"ה – "דירה בתחתונים". הקב"ה רוצה ללמד את משה – עד כמה נמוך אפשר לרדת כדי להקים משכן – 'תאוות ה".

'הכובש את יצרו':

הבעל-שם-טוב היה מסביר על דברי בן זומא במסכת אבות: "איזהו גיבור הכובש את יצרו"[12] – מדובר על מי שכובש את מה שהוא באמת יצרו. והסבר הדבר: כאשר אדם יוצא למלחמה, יש לו הרבה מטרות, אך עליו לדעת להתמקד על מטרה אחת – אותה הוא צריך לנצח. זאת לא חכמה להתמקד על מטרה קלה ולהתפאר בכך שניצחת אותה. הגדולה היא לבחור מטרה קשה שמהווה עבורך סיכון, ולבסוף להתפאר על שהצלחת לכבוש אותה.

ע"פ משל זה, מסביר הבעש"ט שכאשר אדם יוצא למלחמה ביצר – הוא צריך לדעת קודם כל, מהו היצר באמת. הוא צריך לראות, מה הם המכשולים שבאמת מפריעים לו לעבודת ה', ורק לאחר מכן לצאת להילחם בהם. אם אדם יצא למלחמה עבור מטרה קלה – הוא לא הגיבור עליו מדבר בן זומא. אך אם הוא ינצח באמת מטרה שהייתה קשה עבורו – אז הוא יהיה גיבור אמיתי שנמדד אך ורק ע"פ עצמו ולא ע"פ אחרים.

כך גם בפרשתנו לעניין הכיור. דווקא התאווה של הנשים, היא זו שגילתה להם את עבודת ה'. דווקא מכוח התאווה הזו של הנשים במצרים, נבנה כיור הנחושת.

לכל אחד יש את התאווה שלו, אך עליו לזכור שגם על-ידן הוא יכול להגיע לעבודת ה'. אם הוא ידע לכבוש אותם – ולהתגבר עליהם, אז הוא יוכל לבנות לקב"ה "דירה בתחתונים" – כי אצל הקב"ה דווקא הם חביבים עליו יותר.

המראות הצובאות – הן שהעמידו את הצבא שיצא ממצרים. מהו עניינו של הצבא? ומהו החידוש שהתרחש בעקבות כך ביחס בין בני ישראל לקב"ה? כדי לענות על שאלות אלו, עלינו להבין מה הם ההבדלים בין אדם אשר עובד עבודה, לבין חייל.

כשאדם עובד בעבודה מסויימת, הוא מתחייב לכל מיני תנאים, אך לדבר אחד הוא לא מתחייב, והוא למסור את נפשו. לעומת זאת, חייל שבא לצבא, מתחייב רק על דבר אחד והוא למסור את נפשו.

כך גם כשיצאנו ממצרים. עד אז היינו בנים ועבדים, אך כעת אנחנו כבר חיילים בצבא, – אנחנו מוכנים למסור את הנפש. אנחנו מוכנים למסור את הנפש דווקא בגלל המפקד (הקב"ה), ולא מפני שהבנתי בשכלי מדוע נלחמים.

שיא קבלת העול הוא אצל ה'חייל'. כי שיא קבלת העול היא למסור את התאווה לעבודת ה'. זהו הגיבור הכובש את יצרו. לא שגובר על דברים שקלים עבורו, אלא שהוא מתגבר על התאווה שלו.

מסירות הנפש של משה ואהרן – דווקא ב'כי-תשא':

מצד אחד, הכיור הוא הכנה עבור העבודה הכוללת. אך מצד שני, הוא המהות של תכלית הקמת המשכן. הקב"ה מלמד את משה רבינו בעשיית הכיור – עד כמה נמוך אפשר לרדת (ולפעמים אפילו צריך) כדי לבנות משם "דירה בתחתונים". זוהי העבודה שחביבה ביותר על הקב"ה. זהו הכיור שחביב על הקב"ה יותר מעבודת מזבח הקטורת ומזבח החיצון, יותר מלחם הפנים, וגם מהשולחן ומהמנורה.

זהו הכוח של משה רבינו, אותו קיבלנו משבעת ימי המילואים, והוא מלווה אותנו תמיד בבית המקדש. את הכוח למסירות הנפש של יהודי אי-אפשר למדוד בליטרים של מים בכיור, אלא אותו עלינו ללמוד ממשה, אהרן ובניו.

אז מדוע פרשיה זו ב'כי-תשא'? כי שמה של הפרשה מעיד על תוכנה. 'כי-תשא'-  אין משמעות המילים רק לספור, אלא משמעותם היא גם מלשון: התנשאות ורוממות. ('במה תרום קרנם של ישראל'). פרשת כי-תישא עוסקת איך אפשר לרומם חצי שקל, ולהביא ממנו קרבנות ציבור לה'. פרשת כי-תשא מלמדת אותנו איך אפשר לרדת הכי נמוך – ולהרים את התאווה גם למקומות הכי עליונים כשעושים "דירה בתחתונים".

סיפור הכיור עבר מפרשת תרומה לפרשת 'כי-תשא', כדי ללמד אותנו את הלימוד שלמד משה מהקב"ה – ש"אלו חביבים עליו יותר מהכל". דווקא הכיור שנראה לנו רק הכנה לעבודה הכוללת, דווקא הוא מלמד אותנו איך בונים לקב"ה 'דירה בתחתונים'. יהי-רצון שנזכה.

מדוע הכיור בפרשת ויקהל?

אני יכול להבין שהתערותא דללתא- זה שלא יהיה כישרון אחד שלא מופיע אלוקות. אבל כעת באה פרשה ויקהל לגלות לנו עוד משהו. בכניסה לאוהל מועד – יהיה כיור. מבחינה מסויימת הוא לא כ"כ כלי רגיל. הוא אחד מהשבעה הכלים החשובים. אבל כל הכלים הם משמשים להופעת שכינה,אבל הכיור הוא רק הכנה. (ולכן זה לא בפרשת תרומה)

כל ההתערותא דלתתא –הזו היא כדי שנגיע בסוף ל"בכל מסעיהם". למחרת יום הכפורים – זאת מגמת השראת השכינה. צריכים להמשיך זאת בכל המסעות ולא רק במעמדות העליונים והגבוהים. רק במקומות הכי נמוכים ובמציאות של חיי היום- יום- גם אז אפשר להופיע את ה"ושכנתי בתוכם" – בכל המסעות.

 

 

[1] שמות, ל"ד, כז'-כט'.

[2] שמות, ל"ד, ל'-לב'.

[3] בראשית, מ"ה, ג'-ד'.

[4] שמות, ל"ד, לג'-לה'.

[5] שמות, ל', יז'-כא'.

[6] ליקוטי שיחות, חלק ו', מעמ' 196.

[7] רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק א', הלכות ה'-ו'.

[8] שמות, מ', לא'-לב'.

[9] תלמוד בבלי, זבחים, יט':

[10] שמות, ל"ח, כט'-לא'.

[11] שמות, ל"ח, ח'.

[12] פרק ד' משנה א'.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: