מגדל - סיפורי מעשיות

מעשה משבעה בעטלרס – שיעור ראשון

מעשה משבעה בעטלרס, השיעור במגדל, פרשת ויקהל פקודי תשעה. האזנה / קריאה

[audio http://www.tchelet.co.il/elon/75/tale13/מעשה_משבעה_בעטלרס_שיעור_1.mp3]

לקריאת המעשה: מעשה משבעה בעטלרס

 


 

שבעה קבצנים הוא השיא של יג' סיפורי מעשיות לרבי נחמן. רבי נחמן היה אומר עליו:

אילולא ידעתי שום עניין אחר כי אם זאת המעשה, היה גם כן חידוש גדול מאד. 

לפני שניכנס לסיפור נראה מעט את הרקע לסיפור מתוך הפתיחה של רבנו לשבע הימים.

הקושי בסיפור הוא שבשונה מכל הסיפורים, נראה שהתחלה לא קשורה לסיפור. עד כדי כך שנראה שהיה אפשר להתחיל את הסיפור ללא ההתחלה. רבי נחמן העד על הסיפור – שכל מילה מחושבת בו. יש סיפורים כמו מחכם ותם שניתן לראות את החשיבות של כל הפרטים מההתחלה. אבל דווקא בסיפור זה נראה כאילו ההתחלה לא קשורה:

אספר לכם איך היו שמחים:

מעשה. פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסר המלוכה לבנו בחייו, ועשה משתה גדול (שקורין "באל"), ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד.

והיו שם כל השרי מלוכה וכל הדכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה.

וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך, והיה שם שמחה גדולה מאד, והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש (מקהלות זמר) וקאמעדייש (משחקי הצגות) וכיוצא מזה כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה. וכשנעשו שמחים מאד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה,

כלומר המל ישמח בכך שבנו לא יהיה מלך.והוא לא יהיה מלך – כי הוא לא ידע להיות בשמחה כשירד מן המלכות.אבל :

אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאד.

"אהבה רבה אהבתנו, חמלה גדולה ויתירה  " יתירה  זה לא מיותר, אלא יתרון"

 וקבל הבן מלך את המלוכה ביד רמה, ועשה לו שרי מלוכה ודכסים ושרים וחיל.

וזה הבן מלך היה חכם והיה אוהב חכמה מאד, והיו אצלו חכמים גדולים, וכל מי שהיה בא אצלו עם איזה דבר חכמה, היה אצלו בחשיבות גדול מאד,

זה טוב לאהוב חכמה. אבל השאלה מה עיקר ומה טפל?

 והיה נותן להם כבוד ועשירות בשביל החכמה, לכל אחד כפי רצונו: מי שהיה רוצה ממון היה נותן לו ממון ומי שהיה רוצה כבוד היה נותן לו כבוד, הכל בשביל החכמה. 

ומחמת שהיה חשוב אצלו החכמה כל כך, היו כלם לוקחין עצמן אל החכמה, ועסקו כל המדינה בחכמות, כי זה היה רוצה ממון, כדי שיקבל ממון על ידי זה, וזה היה רוצה חשיבות וכבוד. ומחמת שכלם עסקו רק בחכמות, על כן שכחו שם באותה המדינה טכסיסי מלחמה, כי היו כלם עוסקין בחכמות, עד שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים, עד שהקטן שבאותה המדינה היה במדינה אחרת חכם גדול מכלם. והחכמים שבאותה המדינה היו חכמים מפלגים גדולים מאד, ומחמת החכמות נתפקרו החכמים של אותה המדינה, ומשכו גם את הבן מלך הנ"ל לדעתם ונתפקר גם כן. ושאר בני המדינה לא נתפקרו, מחמת שהיה עמקות ודקות גדול באותה החכמה של החכמים הנ"ל, על כן לא יכלו שאר בני המדינה לכנס באותה החכמה ולא הזיק להם, אבל החכמים והבן מלך נתפקרו כנ"ל.

והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב, כי נולד עם טוב והיו לו מדות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וכו', והיה גונח ומתאנח על זה, על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך, והיה מתאנח מאד, אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של האפיקורסות הנ"ל.

וכן היה כמה פעמים, שהיה נזכר כנ"ל והיה גונח ומתאנח, ותכף כשהתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו האפיקורסות כנ"ל

כנראה שהאנחות עשו משו, אבל לא מספיק. כי הם לא עזרו לו לחזור אל השמחה.

אהבת החכמה היא חזקה בממלכה, אבל זה לא מה שמניע אותם. מה שמניע אותם זה הכבוד והעשירות התוצאה של זה היא ממלכה חכמה, אבל זה לא המטרה. . .

ויהי היום, והיה בריחה באיזה מדינה וברחו כלם, ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער, ואבדו שם זכר ונקבה, אחד אבד זכר ואחד אבד נקבה. ועדין היו בנים קטנים, בני ארבע וחמש שנים, ולא היה להם מה לאכל, וצעקו ובכו, כי לא היה להם מה לאכל. בתוך כך בא אצלם בעטליר(קבצן) אחד עם השקים שלו (שקורין "טארבעס"), שנושא בהם לחם, והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו, ונתן להם לחם לאכל ואכלו.

ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל.

והתחיל לילך מהם ובקשו ממנו שיקח אותם עמו, ואמר להם: את זה איני רוצה שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו והנה הוא עור, והיה אצלם פלא, מאחר שהוא עור, איך יודע לילך.

(ובאמת הוא חדוש מה שהיה קשה להם זאת, כי עדין היו בנים קטנים, רק שהיו בנים חכמים והיה פלא אצלם כנ"ל).

וברכם, (זה הבעטליר העור), שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו, והשאיר להם עוד לחם לאכל והלך לו. והבינו אלו הבנים כי השם יתברך השגיח עליהם והזמין להם בעטליר עור בכאן לתן להם אכל. אחר כך כלה אצלם הלחם, ושוב התחילו לצעק עבור אכל.

אחר כך נעשה לילה ולנו שם. בבקר גם כן לא היה להם לאכל, והיו צועקים ובוכים, וחזר ובא בעטליר שהיה חרש, והתחילו לדבר אליו, והראה להם בידיו ואמר להם שאינו שומע, ונתן להם גם כן לחם לאכל והלך מהם, ורצו גם כן שיקחם עמו ולא רצה, וברכם גם כן שיהיו כמותו, והשאיר גם כן להם לחם והלך לו. 

כל אחד מהקבצנים בא ומחייה אותם אבל עד הערב. הם רוצים ללכת אתו, הוא לא מסכים, והוא מברך אותם שיהיו כמותו (ורק אצל הראשון "שיהיו זקנים כמותו"). ואז הלך לו הקבצן. וכן ממשיך:

וחזר וכלה הלחם אצלם, וחזרו וצעקו כנ"ל, וחזר ובא אצלם בעטליר שהיה כבד פה, והתחילו לדבר עמו, והיה מגמגם בלשונו ולא ידעו מה הוא אומר, והוא היה יודע מה הם מדברים, אך הם לא ידעו מה הוא אומר, כי היה מגמגם בלשונו כנ"ל, ונתן להם גם כן לחם לאכל, והלך לו גם כן כנ"ל, וברכם גם כן שיהיו כמותו והלך לו, הכל כנזכר לעיל. .

וחזר ובא בעטליר שהיה צוארו עקם והיה גם כן כנ"ל, וחזר ובא בעטליר בעל חטוטרות שקורין "הויקיר"(גיבנת), וחזר ובא בעטליר בלא ידים, וחזר ובא בעטליר בלא רגלים, וכל אחד נתן להם לחם וברכם שיהיו כמותו, הכל כנזכר לעיל.

אחר כך חזר וכלה הלחם אצלם והתחילו לילך לישוב,

זאת מהפכה שהם מתחילים ללכת.

 עד שבאו לאיזה דרך והלכו על אותו הדרך, עד שבאו לאיזה כפר, ונכנסו אלו הבנים באיזה בית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם, וחזרו ונכנסו באיזה בית, ונתנו להם גם כן, והיו מחזירים על הפתחים וראו שזה טוב לפניהם, ועשו ביניהם שיהיו תמיד ביחד, ועשו להם שקים (שקורין"טארביס") גדולות, והיו מחזירים על הפתחים והלכו על כל השמחות, על סעודת ברית מילה ועל חתנות, והלכו להם למקום אחר, והלכו לעירות והיו מחזירים על הפתחים, והלכו על הירידים וישבו בין הבעטלירש(קבצנים) כדרך שיושבים שם על "הפריזביס" (אצטבאות) עם הטעליר(צלחת לאסיפת מטבאות), עד שהיו אלו הבנים מפרסמים אצל כל הבעטלירש, כי כלם הכירו אותם וידעו מהם שאלו הם הבנים שנאבדו ביער כנזכר לעיל.

כולם הכירו רק על סיפור הקבצנים שלהם. אבל אף אחד לא ידע עליהם כלום – כי לא ידעו מה. אף אחד לא יודע מי הם ההורים שלהם, ומהיכן הם באו.

פעם אחד היה יריד גדול באיזה עיר גדולה, והלכו לשם הבעטלירש, ואלו הבנים הלכו גם כן לשם, ובא על דעת הבעטלירש שישדכו את אלו שני הבנים, שישאו זה את זו, ותכף שדברו זאת קצת בעטלירש, הוטב הדבר מאד בעיני כלם וגמרו השדוך, אבל איך עושין להם חתנה.

הקבצנים הם המשפחה של הקבצנים, והם סוגרים חתונה לזוג הקבצנים הללו. אבל איך עושים חתונה?

ונתיעצו, באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הלדת המלך (שקורין "מיניניס"), וילכו לשם כל הבעטלירש, וממה שיבקשו לעצמן שם בשר ולחם, מזה יעשו חתנה, וכן היה, והלכו לשם על המיניניס כל הבעטלירש ובקשו להם לחם ובשר וגם קבצו מה שנשתיר מן הסעדה בשר ולחם שקורין "קוליטש"(חלות גדולות מיוחדות לשמחות), והלכו וחפרו בור גדול, שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכסו אותו עם קנים ועפר וזבל, ונכנסו לשם כלם, ועשו שם חתנה לאלו הבנים הנ"ל, והכניסו אותם לחפה, והיו שמחים שם מאד מאד, וגם החתן והכלה היו שמחים מאד.

הפלא בסיפורי רבי נחמן הוא הפשטות שבסיפור, אשר מתוכו אנו יכולים לגלות עומק בנמשל.

"להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם". כך אמר שלמה המלך. יש משל ויש חידה. לכל משל יש נמשל. אבל היופי במשל הוא שגם בתור משל בפני עצמו הוא יפה. (גם בלי שיודעים את הנמשל)

הסיפור "שבעה קבצנים" – גם ללא הבנת הנמשל, הוא סיפור מיוחד בפני עצמו. וזה הפלא בסיפורי רבי נחמן.

כולם היו שמחים שם שמחה גדולה מאד. אבל גם בשמחה זו – הם זוכרים את החסד שה' יתברך עשה עמם ביער.

ומכן יש שבע ימים – שבע ברכות , וכל יום מגיע קבצן אחר והוא היום שלו. כל יום מגיע קבצן אחר – עיוור, חרש, כבד פה . וכל אחד רוצה לברך שיהיה כמותו. וכל אחד מהם לא בא לברך – או להגגיד דברי תורה, אלא הם באים לספר סיפור. ועכשיו יש שבעה סיפורים – וכל סיפור הוא עולם בפני עצמו, ומטרת הסיפור הוא להגיד מדוע אני יכול לברך אתכם. אי אפשר לברך סתם, רק לאחר הסיפור – בו הקבצנים מסבירים להם – מי הם, (וזה הקבצן – שאינו יודע מי הוא, ומהיכן הוא בא).

כל ההתרחשות – היא בבור שמכיל מאה אנשים.

יש ביטוי של הרב בר שאול – שכתוב "אין לך עשב ועשב ועשב שאין לו מלאך מלמעלה שמכה עליו ואומר לו גדל". והרב בר שאול מסביר שמהלך האדם על אדמה, והוא מהלך בין העשבים, והוא לא מודע שהוא מהלך על אדמה רפודה במלאכים.

בשם הבעל שם טוב אומרים, שמישו שאל שהחסידות היא דבר כ"כ גבוה, ואיך אפשר להגיע אליה? הבעש"ט ענה לו –שזה בדיוק הפוך – החסידות היא שער, והוא נמצא במקום נמוך. וכעוברים אותו רואים עולם אחר לגמרי, אבל כדי להיכנס צריך להתכופף מתחת השער- וזה הקושי. רק בביטול נכנסים לשער הזה שפותח את כל העולם.

אך לפעמים יש אנשים שנכנסים כמו ג'ירפה  -שנכנסים מלמעלה ומסתכלים על הכל מלמעלה, אך הם לא חיים את האמת.

שבעה קבצנים זה הסיפור של כולנו – והם עושים שבעה ימים בבור. כי הם עוברים את השער מלמטה.

חז"ל מספרים שרבי יהושע בן לוי ביקש מאליהו הנביא- שהוא רוצה לפגוש את המשיח, וענה לו אליהו הנביא- שהוא נמצא בשערי רומי. שאל אותו ריב"ל – איך אני אמצע אותו? ענה לו אליהו הנביא- שהוא נמצא שם בין כל העניים היושבים על השערים. חזר ואמר לו – איך אני יזהה אותו? ענה לו – שכל העניים פותחים את התחבושות שלהם על הפצעים, וכך הם יושבים, ובסוף היום סוגרים. אבל הוא פותח אחד וסוגר , פותח את השני וסוגר.

רש"י מסביר- כי אולי יקראו לו לעבודת המשיח ולכן הוא חייב להיות מוכן תמיד.

זה המשיח שנמצא בין העניים. עם החולי, ועם המוגלות – ועם כל מה שמהווה סיבה בכלל לא לחפש אותו שם.

שם מתחת לכינים ולעפר מתרחשת חתונה- ואיכשהוא היא קשורה למלך ולבנו – אבל אנו עדיין לא מבינים.

הכניסה לעולם של הקבצנים, היא חיונית להבנה. ולכן חייבים להבין את הרקע של הסיפור. צריכים להיכנס אל המקום הנמוך הזה, מתחת לזבל, לכינים ולעפר. שם יש גיבורים נכים – בלי ידיים ובלי רגליים, חרשים, מגמגמים, עיוורים.

הם מברכים ברכה משונה מאד- "שתהיו כמותי". וכל אחד מהם מביא סיפור מעולמות עליונים שלו. השמחה שם מתעצמת וגוברת מיום ליום.

העיקרון של שבע ברכות בהלכה הוא – שחייבים לברך רק שיש פנים חדשות. כלומר אם נמצאים עשרה שהיו בחופה או בשבע ברכות – אי אפשר לברך. ביום השביעי – בשבת- לא צריך פנים חדשות- כי היא הפנים החדשות.

אנחנו בסיפור של שבע ברכות.

ומה שמביא את הקבצנים להיפגש – זה הגעגועים – "והיו מתגעגעים מאד". וכל קבצן מגיע- וכל אחד מכניס אותנו לעולם שלם  בו הוא עצמו היה צריך להוכיח את זה שהוא הגיע ללהיות קבצן. זה סיפור עם עולם הפוך – והבחירות הם מי יהיה קבצן (מי יהיה 'שום דבר' במונחים שלנו) .

צריך געגוע כדי שהקבצן יגיע. הזמנה לא תעזור, צריך נקודה של הזדהות בין הצדדים.

זאת הכניסה הכי יסודית – לעולם השמחה.

השם שבעה קבצנים: יש משמעות לשבע. לכל אחד מן השבעה יש משמעות בפני עצמו, וגם בתור אחד מן השבעה. ויש להבין את משמעות השבע- שרק מכוחם אפשר להגיע אל השמחה.

הקבצנים אינם אנשים נחשבים, ואנו לא יודעים עלים כלום.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: