שיעור במגדל

מגילת רות פרק ב

השיעור במגדל, פרשת אמור תשעה. האזנה / קריאה

 


(א) וּלְנָעֳמִי (מידע) מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז:

(ב) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי:

הדיון כאן הוא לא מי יביא את האוכל. יש כאן הסכמה שהם צריכים ללכת. ורות מסכימה. אבל כיצד נערה מאוביה תסתובב בין שדות הקוצרים בבית לחם.? והיא מקבלת את הסכמת נעמי והיא הולכת.

(ג) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:

אומרים חז"ל שהיא הולכת לשדה. נערה מואביה בעיר של מואבית ולא מואבי, ועמונית ולא עמוני. אומרים חז"ל שהיא הלכה וכל פעם שהיא הולכת היא חוזרת אחורה כדי לסמן את הדרך, ובעיקר לסמן לעצמה פתחי מילוט כדי שהיא תוכל לברוח. כי הרי מן הסתם אף אחד לא יקבל אותה שם, ולכן כאשר היא תצטרך לעבור משדה לשדה כדי ללקוט הדרך חזרה תהייה לה מסומנת. היא הולכת אבל קיים בה הפחד של הזר שתמיד רוצה לחזור חזרה.

כל אות במגילה היא חשובה. היא לא בין הקוצרים ולא עם, אלא אחרי הקוצרים.

"ויקר מקרה" – פלא פלאות. אם היא הייתה יודעת שזה של בועז אולי היא לא הייתה הולכת. הרי שהנער ישאל את בועז – "למי הנערה הזו" – הוא יתכוון לשאול אותו – הרי זה מהמשפחה שלך – של נעמי.

אליעזר ביקש מה': "ויאמר, ה' אלוקי אדוני אברהם הקרה נא לפני". הטעם על המילה 'ויאמר' הוא שלשלת. והרי שלא מובן מדוע זהו הטעם? אלא כל העבודה של אליעזר הוא להגיע לביטול כזה, ולכן הוא רוצה שזה לא הוא יעשה, אלא הוא רוצה שהקב"ה יעשה במקרה. הוא עושה את ההשתדלות שלו מלמטה, אבל הוא רוצה שלבסוף זה יבוא מלמעלה ולא ירגישו את העבודה שלי למטה. שלי לא יהיה במה שאני עושה מלמטה – ולו טיפה אחת של אגו.

מי שלמד את פרק א' ורואה את רות הדביקה מבין את המקרה שנעשה לה.

לנעמי לא התייחסו כאשר היא הגיעה לבית לחם, וגם כשרות מגיעה מתייחסים אליה כאילו היא אוויר.

(ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְקֹוָק עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק:

חז"ל אומרים שהוא חזר מבית הדין ושם הוא תיקן תקנה. התקנה היא הפסוק שלנו. הוא חוזר ואומר להם – ה' עימכם, והוא מדבר איתם בשם ה'. וכיצד אפשר לעשות זאת ? הרי זה שם המפורש? אלא אומרים חז"ל שהוא בא מבית דין והוא אומר לקוצרים – תעצרו רגע מהעבודה והוא מכנס את כולם לכינוס – והוא אומר להם – שבבית הדין קיבלנו תקנה חדשה- 'שיהא אדם שואל לשלום חברו בשם ה'.

רש"י מסביר שהתקנה הייתה שאומרים בשם המפורש – ה' עימכם, אחד לשני. שבית דין מתקן תקנה או כי נצרך בהלכה, או כי הדור צריך לה. כשקוראים את פרק ב' מבינים מדוע נצרכת התקנה שאומרים לחברי – את שם ה'. התקנה אומרת שזה לא חילול ה' להגיד את שמו לחברי, אלא הקידוש ה' – להגיד לו את שם ה'.

הספרדים אומרים בעלייה לתורה- 'ה' עימכם', ועונים להם – 'יברכך ה'. העולה לתורה – הוא בא לברך ברכה שהוא כבר בירך אותה בבוקר. אז מה החידוש עכשיו? אלא כאן הוא מברך בלשון ציבור: ברכו את ה' המבורך' – אבל אם הוא מבורך – אז מדוע? אלא הוא אומר לציבור שהם יכולים לברך את ה' המבורך כי ה' עימהם.

הרב חרל"פ אומר שכשיהודי עולה לארץ ישראל, אז הוא מעלה את הארץ. וכך גם כשיהודי עולה לתורה הוא מעלה את התורה. כי התורה עכשיו מעלה את המציאות מהמציאות הכי נמוכה – שה' נמצא בקרבנו.

אלמלא היה אומר בועז זאת, אתם חושבים שהיה קל לקבל איך נשיא הדור לוקח את הנערה המואביה, ולהגיד לו 'יתן ה' את האישה וכו'. אלא בועז מכין עם שלם לתקן את מה שהיה בהתחלה.

אלימלך מחלון וכליום יורדים – כי אין סיכוי. כי ה' לא היה עימכם. יש דעה שהם ירדו כי לא רצו לתת אוכל לאנשים, ויש דעה שהם ירדו כי היה רעב, וכשיש רעב צריך לרדת. אז מדוע עונש? אלא הם אמרו על בני דורם שהם לא זכאים ולכן לא התפללו עליהם.

בדיני לקט אומר הרמב"ם שמפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל – מפני דרכי שלום. רות עוד מעט אומר: "ואנכי נוכריה" – והנה בועז בא מבית לחם. הנה השגחה כזו שהקב"ה מביא את הרגע הזה במציאות שהתקנה הזו נתקנת.

חז"ל אומרים בירושלמי: שלושה דברים תקנו בית דין של מטה והסכימו עימהם בית דין של מעלה: … "ושיהא אדם שואל את חברו בשם". מניין? "ויאמר מלאך ה' עמך גיבור החייל". (אצל גדעון) והוא למד זאת מבועז. אבל גדעון לא ידע זאת עדיין ולכן הוא שאל – "ואיה ה' וכו'.

(ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:

יש הרבה גיבורים במגילה, אבל הנער הניצב על הקוצרים הוא המפתח של המגילה כי הוא כולנו. כולנו יכולים לחולל את השינוי. ואגב, כיצד בועז לא יודע מי היא? והרי יש לשים לב שהוא לא שאל מי היא, אלא הוא שאל – "למי הנערה הזאת". חז"ל אומרים שגם על דוד שאול שאל: "בן מי זה העלם", לאחר שהוא ראה שהוא יודע נגן וגיבור חיל וה' עמו.

אולי הוא שואל – למי היא שייכת.

(ו) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב:

הוא אומר שהיא בחורה טובה אבל למה היא צריכה להיות פה. יש לה עוצמות חזקות. אבל היא לא צריכה להיות פה…      אולי הוא אומר שהרי עדיין לא קיבלנו את ההלכה של מואבית ולא מואבי.

הוא מתאר באמת את מידותיה, ואת גדולתה, אבל לא מבין מה היא עושה ביניהם.

(ז) וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט.

היא עומדת על הקוצרים מהבוקר עד הלילה. איזו עבודה קשה!

(ח) וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי:

'הלא שמעת בתי' זה עבר, אבל 'אל תלכי' פירושו מחר. אלא יש להבין שהוא מבקש ומתחנן אבל הוא אומר לה שזה כבר עובדה של המחר. כמו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" וכאילו היא נתונה. בועז צריך להגיד לה לא ללכת לשדה אחר כי כנראה לא היה לה טוב שם. על כן בועז יצטרך להגיד לקוצרים לא לבייש אותה ולא להכלים אותה, כי כנראה התייחסו אליה כאל זרה.

האישה הזרה היא האשת חיל. האשת חיל היא החיל והיא ה'פקודיא דאורייתא'. והאישה הזרה. במשלי זה הכפירה והאפיקורסיות. אבל במגילה רות מגלה שהאישה הזרה היא כנסת ישראל.

'אל תלכי ללקוט בשדה אחר' כלומר אל תפספסי את המקרה שהקב"ה שלח לך.
מה שעוצר אותנו בחיים הוא הספק האם מה שאני עכשיו פה ואולי מחר אני צריך במקום אחר. אבל ההבנה צריכה להיות שאם הקב"ה שם אותי פה כנראה עלי לפעול כאן בצורה הטובה ביותר.

'לא תעבורי מזה' – הרי לבועז היו הרבה שדות לכן קודם כל הוא אמר לה להישאר בשדות שלו וכאן הוא אומר לה להישאר דווקא בשדה הזו.

'וכה תדבקין עם נערותי'. היא כבר דביקה בנעמי. אבל כאן מגיעים לשלב נוסף. כעת הוא רוצה שהיא תדבק בנערותיו – עם המתחרות שלה על הסיכוי למצוא שידוך אי פעם – דווקא בהם היא תידבק.

(ט) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים:

הכל כבר בלשון עבר. הוא מבטיח לה שהקשיים שהיא רואה הם לא מהותיים לעם הזה. תחילת המגילה בכעס על חברה שלימה, וסופה בקבלתה של רות וההבנה שהזרע שיצא מרות הוא שימשיך את כנסת ישראל. המגילה מראה לנו את הכוח שיש לכל אחד להביא את הגאולה כי כל אחד הוא הנער הניצב על הקוצרים. כל הסוק מזכיר לנו את סיפור רחל ויעקב.

(י) וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה:

כולם לא מבינים איך זקן בן 80 ונערה מואביה? חז"ל רואים כאן את הזיווג בין איש לאישה. היא מרגישה חיבור    פנימי איתו. זה הגדולה של ההיכרות. היא מצאה חן בעיניו להכירה, וכל זה למרות שהיא נכריה. (יא) וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

לשון 'ויען' היא תמיד תשובה בוויכוח. בועז מתווכח אבל על מה? הוא אומר לה שהוא שמע כל מה שהוא עשה עם חמותך.
והפסוק מזכיר לנו את אברהם בלך לך. אך ההבדל היחיד הוא ששם הקב"ה אמר לאברהם 'לך-לך', וכאן רות הולכת מעצמה. 'ותעזבי את אביך ואמך' – זה כנגד ההגיון. זה הפשט של "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבר באשתו והיו לבשר אחד".

זה כל החתונה בית כנסת ישראל לקב"ה. רות מפקירה את רצונותיה לטובת האידאל הנעלה.
ואם היית באה תמול שלשום אז לא היה טוב כי ההלכה עוד לא התירה לך.

(יב) יְשַׁלֵּם יְקֹוָק פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת  כְּנָפָיו:

'ותהי משכןרתך שלמה'. חז"ל דורשים על הפסוק לשון שלמה.
'לחסות תחת כנפיו' – כפי שנראה בהמשך היא תגיד שהיא באה לחסות תחת כנפיו שלו של בועז. כי היא אומרת שהכנפיים של בועז הם של הקב"ה.

(יג) וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ:
'נחמתני' – לנחם זה לחזור להתחלה, למקום ממנו היא באה. ובעומק היא עכשיו חזרה אל המקום ממנו היא באה –  אל המערה של לוט ובנותיו.

(יד) וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר:

'גושי הלום'. חז"ל אומרים שזה כמו דוד ששואל את הקב"ה – 'מי אנכי כי הביאותני עד הלום'. הלום זה מלכות. וזה דבר שהולם אותה. כמו יוסף אצל האחים. רות מתקדמת הכי מהר.

'וטבלת פתך בחומץ'  – יהיה גם מנשה ויהיה גם דברים כאלה. אבל את רות ואת תדעי להתמודד עם זה. איך היא מגיבה?
היא יושבת מצד הקוצרים. היא לא מתרגשת מבקשת בועז.
ורות שבעה עד הסוף. כי צדיק אוכל לשובע נפשו. אבל היא גם מותירה לנעמי. כי היא דביקה בה.  ומה היא עושה עכשיו?

(טו) וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ:

'ותקם ללקט.'-  היא הכי קרובה ל'בוס' אבל היא ממשיכה ללקט אחרי הקוצרים. ואז בועז מצווה את הנערים כי הוא לא ענה להם מקודם. בועז הוא מנהיג אמיתי הוא עונה במעשים, בדוגמה. ועכשיו הוא מצווה אותם. ובעוק מקום אחר אנו נקרא- בפרק ג' פסוק ו': "ותעש ככל אשר צותה חמותה". היא לא צריכה להיות מצוות כדי להבין שזה ציווי. אבל את הנערים הוא צריך לצווה.

 (טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ:

'של תשלו' כמו 'נשל הברזל מן העץ', פשוט תטעו ותפילו לה להרבה שתלקט. הפלא כאן שהוא לא דואג לנעמי. היינו מצפים שהוא יצווה אותם ללקט לה. אבל הוא יודע שרות לא תסכים לאף אחד.
היא מלקטת בשדה עד הערב – והיא עושה הכל בעצמה.

(יז) וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים:

(יח) וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ:

היא לא אומרת כלום אלא פשוט מביאה לה את מה שהיא הותירה.

(יט) וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז:

יש כאן שאלה והיא לא מחכה לתשובה ומסיימת 'יהי מכירך ברוך'. נעמי לא יודעת עדיין כלום אבל היא מבינה שרות מצאה חי בעני מישהו –  ' להכירני'.
היא עדיין לא יודעת מי זה. אבל היא יודעת שמישהו מכיר אותה היא רק מתפללת שהוא יהיה ברוך גם מלמעלה.

'אשר אני עשיתי עמו'. מכאן אמרו חכמים יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני העני עושה עם בעל הבית. ומסביר המהר"ל שהעני הופך את בעל הבית לנותן.

(כ) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא:
יצחק ורבקה זה הפסוק שלנו, ונעמי יודעת שהיא הגיעה למדרגה הזו.

'קרוב לנו האיש', אבל איך לנו? הרי היא מואביה. ובכלל הרי הוא גדול הדור אז איך קרוב?

(כא) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל  הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי:

ועדיין רות המואביה אומרת. היא עוד לא יצאה מזה. וזה משבח שנראה מהיכן היא באה ולאן היא הגיעה. היא הגיעה ממואב ודווקא ממנה תבוא הגאולה לכנסת ישראל.

'עם הנערים'. אבל הרי הוא אמר לה להידבק בנערות?? חז"ל אומרים : הוא אומר לה להידבק בנערות, והיא אמרה עם הנערים. לכן ודאי מואביה היא. יש הדורשים את זה לגנאי ויש לשבח.  אבל העומק של הדבר הוא שהיא מואביה והיא רוצה לברר את הכל. היא לא תשאיר את חיסרון שלא יהיה מבורר, ואם יש תאווה היא תתמודד איתה כדי לזכך גם אותה.

(כב) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר:

בהתחלה זה רות כלתה, ואח"כ בתה. וכיצד הרי אם היא כלתה היא לא בתה? אלא היא הרבה יותר מזה. היא העצמיות של רות.

(כג) וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ:

היא ממשיכה ללקט כמו ביום הראשון. עד מתי? עד כלות קציר השעורים והחיטים כלומר 3 חודשים. עד י"ז בתמוז.
הם נפגשו בט"ז ניסן. ט"ז ניסן זהו לא רק קציר השעורים, אלא הוא גם הזמן בו לוט היה במערה. כפי שרש"י לימד אותנו שם "פסח היה. ובאותו יום ה' נתן לה הריון, ועובד נולד בט"ז ניסן בשנה השניה.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: