שיעור בירושלים

ואת עלית על כולנה. לסיום מגילת רות

השיעור בירושלים, פרשת בהר תשעה. האזנה קריאה

 


 

סיום המגילה בפרק ד':

(יג) וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְקֹוָק לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן: (יד) וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: (טו) וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים: (טז) וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת:

הקב"ה נותן לרות הריון. זהו הפעם היחידה בתנ"ך שמישהי זוכה ב'הריון'. המילה 'הריון' כשם תואר מופיעה אך ורק כאן אצל רות. השורש מופיע בעוד הרבה מקומות, אך המילה עצמה כתואר של הפעולה – של התהליך – מופיע רק כאן.

רות היולדת, ונעמי האומנת. אך למרות זאת :

(יז) וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד: (יח) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן: (יט) וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב: (כ) וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה: (כא) וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד: (כב) וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד.

השם 'עובד' הוא שם מפתיע. עיון מחודש במגילה יגלה לנו את מהותו של השם כעומק של כל המגילה והפתיחה של הגואל האחרון.

השכנות אומרות ש'יולד בן לנעמי' והם קוראות לו עובד. הפסוק מוזר, כי הוא פותח שהשכנות קוראות לו שם לאמר, אך לא אומרים את השם, אלא "ויולד בן לנעמי", ורק אז מגיעים אל השם – 'עובד'.

חז"ל במדרש לקח טוב, דורשים את הפסוק בסוף ספר מלאכי – הוא הספר החותם את תרי עשר ואת כל ספרי הנבואה:

וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.[1]

בהפטרה זו הנביא אומר שהעם אומר: "אמרתם שב עבוד אלוקים". הנביא עונה ואומר שעוד יבוא יום גדול, ובאותו היום יתקיים הפסוק הבא:

וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.[2]

הגמרא אומרת:

אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! – אמר ליה: עבדו ולא עבדו – תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד.[3]

ע"פ דברי הגמרא ההבדל בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, הוא המשנה ה101. והרי מדוע?

המדרש אומר:

ותקראנה שמו עובד. על שם אביו ועל שם אמו. אביו שהיה זקן ונשא אשה לשם שמים ונקרא עובד אלהים, וכן הוא אומר (הושע יג, ב) ויעבד ישראל באשה. על שם אמו דכתיב (מלאכי ג, טו) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. בין רות לערפה, ערפה היתה לחרפה, ורות דבקה בייחוד לכך קראו שמו עובד, צדיק נשא צדקת והבן צדיק גמור, שלישי לו בחר בו הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים עח, ע) ויבחר בדוד עבדו.[4]

רות היא 'עובד אלוקים' ע"פ המדרש, ואילו ערפה – היא 'אשר לא עבדו'.

כל מטרת היציאה ממצרים הייתה: "תעבדון את האלוקים על ההר הזה". וזהו עובד. עפ דברים אלו המגילה באה לסגור את החידה שנשארה לנו פתוחה. בפרק א' הולכות רות וערפה עם נעמי. נעמי מדברת אל שתיהן אותן מילים, והיא אומרת לשתיהן שבחים מופלאים: יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתן עם המתים ועמדי… יתן ה' לכם ומצאנה מנוחה אישה בית אישה",  והם לא מוכנות, והם ממשיכות ללכת איתה. היא ממשיכה לזעוק: "העוד לי בנים במעי… הלהן תעגנה הלהן תשברנה… וכו'". היא לא מרמזת לנו על שום חלוקה בהבדל רות לערפה. אבל :

"ותשק ערפה לחמתה, ורות דבקה בו". ואלמלא היינו יודעים את המשך הסיפור, אולי לא היינו יודעים שיש הבדל בין נשיקה לדבקות. הרי אהרן נשק למשה כשהוא בא אליו 'הר האלוקים'. אז מדוע ההבדל? ומדוע החשיבות היתירה לדבקות מאשר על הנשיקה? אלא ההמשך:

(טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ: (טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: (יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

נעמי מופתעת ('הנה') מתגובה זו של רות. וכנראה העומק במהותה של רות הוא הצופן להבנת עובד אלוקים.

רות ובועז הם שני עובדי אלוקים. השכנות הם השכנות שבתחילת קציר השעורים (לפני 3 חודשים) – קיבלו את נעמי (ולא שמו לב לרות בכלל!) : "הזאת נעמי?!". הנשים הללו השכנות הם אלו שאומרות לה על הילד, ועל רות כלתה. הם הקוראות לילד עובד, והם המבחינות בין רות לערפה.

ומה שכתוב בנביא שיקרה לכולנו בעתיד לבוא, קרא בהולדת עובד ע"י הנשים, והוא החותם את מגילת העתיד: "הוא אבי ישי ואבי דוד". ה"ושבתם וראיתם" – התרחש עכשיו.

  • 'אשת חיל':

 

בפרק ג' בפסוק י"א, כאשר באמצע הגורן בלילה, רות מגלה שהיא שוכבת למרגלותיו של בועז הוא אומר לה:

(י) וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיקֹוָק בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר: (יא) וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ. [5]

 

רות היא היחידה בכל התנ"ך שנקראת אשת חיל. התואר מופיע כמושג, אבל לא כלפי מישהי מסויימת בתנ"ך. לבועז גם יש תואר מיוחד:

 

וּלְנָעֳמִי מידע מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז.[6]

לדוד היו שש מעלות: "יודע נגן וגיבור חיל, ונבון דבר ואיש תואר ואיש מלחמה, וה' עמו". אומרים חז"ל: "נסיב נפילתא לא נפיק מאום נפילה".

שלמה המלך כתב ספר משלי, והוא זה שכתב לנו את 'אשת חיל'. ואם מתעמקים במזמור רואים בו את כל סיפור רות, ואת ההבנה של 'עובד אלוקים'.

כל ספר משלי עוסק בשתי נשים, האישה הזרה – הנוכריה והיא המסמלת את האפיקורסיות ואת הכפירה. היא לפעמים רק זרה ולא נוכריה, ולפעמים נוכריה. ויש את האישה האמיתית שבסופה  – בשיאה- היא האשת חיל.

שלמה מדבר על חייו, ועל משלי, והוא חותם את כל ספר משלי באשת חיל. כעת אנו שמים לב שהאשת חיל בתנך היא רות.

  • מיקומה של רות בתנ"ך:

ע"פ הבבלי – מגילת רות היא הספר הראשון בכתובים. רק לאחר מכן תהילים, משלי, איוב, ע"פ הסדר הכרונולוגי. ורות הרי נאמרה בימי שפוט השופטים, (אבצן מבית לחם). וחז"ל דנים הרי רות זה פורענות,  והם מסיימים שהיא פורענות אבל שיש לה אחרית. כך שהיא זאת שפותחת את הכתובים.

בכתר ארם צובא עולה שהסדר הוא תהילים משלי ורק אז חמש מגילות.

יוצא שפרק ג' במלאכי הוא הפרק הצמוד לרות. והמגילה באה לפרט את הסיום של מלאכי ומבררת מי הוא עובד אלוקים ומי 'אשר לא עבדו'. הנביאים מתחילים:

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר.[7]

  • חייל בצבא ה'.

מה פירוש המילים 'אשת חיל'?

אין לי ספק שלמושג 'חיל' יש פירוש פשוט. יש איש 'גיבור חיל', ויש גם 'אשת חיל'. 'חיל' באה מהמילה חייל. (חיל פרעה).

עם ישראל גם הופך להיות חיילים רק לאחר יציאת מצרים:

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ        מִצְרָיִם.[8]

עד אז עמ"י נקרא, בנים ועבדים, אבל מעולם לא נקרא צבא. מה זה חיל?

נסביר זאת בדוגמה פשוטה. תארו לעצמכם מה ההבדל בין חיל בצבא הנמצא בטנק, לבין מומחה גדול לטנקים. מה ההבדל ביניהם? יש הרבה הגדרות לכך, אבל הפשוטה היא שחיל הוא מסירות נפש, והמומחה לא ימסור את הנפש. זה החיל – 'איש החיל'. ומזה גם באה המילה 'חיל ורעדה'. חיל זה משמעת. וחיל הוא מי שממלא פקודות.

כך גם בצבאות ה'. ככול שאני יותר שייך לקב"ה, ואין לי משלי כלום, רק אז אני חייל בצבא ה'.

רות וערפה הולכות יחד עם נעמי, נעמי מדברת דברים של טעם, וערפה מבינה מה היא אומרת, ערפה עושה את מה שהגיוני, ולכן היא לא חיילת, אבל רות היא דביקה, והיא עובדת אלוקים, היא 'אשת חיל' בכל רגע ורגע.

היא קמה בבוקר ללקט, והיא מלקטת בשיבולים, ובכל הפעולות שלה היא מהפכת את העולם. אבל אנו יכולים להגיד גם שהכל השגחה, והכל זה מלמעלה. אבל ההתערותא דלעילא לא הייתה מגיעה אילולא ההתערותא דלתתא.

  • מהחושך אל האור.

הם הגיעו בתחילת קציר השעורים – בט"ז בניסן . עד "כלות קציר השעורים וקציר החיטים', ואומרים חז"ל במקום: ג' חודשים, ומזה להלכה שבודקים גרים שלושה חודשים. והגענו לט"ז תמוז, ובלילה – ליל י"ז בתמוז, בין שבירת הלוחות, ואז אומרת נעמי לרות – שתלך לגורן, ובלילה הזה בועז אומר לה ש'טוב' קודם לו בגאולתה. למחרת הם מתחתנים ובאותו לילה מוצאי י"ז בתמוז- ההריון של עובד. ובאותו לילה בועז מת. הקב"ה נותן לה הריון – תשעה חודשים, ובפסח הבא נולד עובד.

מה קרה עוד בט"ז ניסן? המלאכים הגיעו בט"ו ניסן לסדום, וה' יורדת וסדום נחרבת, ואז בין עלות השחר לנץ – קיטור הארץ כקיטור הכבשן. ולוט מגיעה אל המערה בלילה – ושם עם בתו נוצר הריון וממנה יצא מואב- האם לא פסח היה? כפי שרש"י אמר.

פסח עדיין לא במציאות, אבל רש"י חידש לנו שאפשר לצאת גם מסדום, ויש מצרים גם בתוך א"י.

שם במערה מתוך החלאה של סדום, מגיעה אישה שהמעשה שלה נראה לנו רע מאד, אבל ההגיון שלה הגיוני – היא חושבת שלא נשאר עוד אדם בארץ. וכך רואים זאת חז"ל. ואחרי כמה שנים מגיעה רות ומתקנת את הכל ועושה זאת שוב בטהרה.

ויחרד האיש וילפת: וחז"ל משווים זאת ליוסף, ואומרים לנו את גדולתו של בועז. הרי הרי מותרת לנו אבל הוא מחכה לראות אם הגואל יגאל אותה. והוא מחכה לעשרה למניין לברכת חתנים, והוא רוצה שכולם ידעו שעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, והוא צריך לשאול את הגואל הקרוב 'טוב'.

  • "רבות בנו עשו חיל":

"איש גיבור חיל"  מתרגם התרגום – "דתקיף באורייתא". ואשת חיל – 'שיש לה כוח לקיים את כל מצוות ה'. רק מעצם ההריון האישה היא אשת חיל.

פעם בשבוע אומר הגבר לאישה- את אשת חיל. יש דברים שהם למעלה מטעם ודעת, ויש דברים בהם הוא לא מבין, אבל הוא אומר לה 'אשת חיל'.

בערב שבת אנו שרים למלאכים 'שלום עליכם'. ואז אומרים למלאכים או לקב"ה – ש'אשת חיל מי ימצא'. הגבר אומר לאישה- שהיא אשת חיל. כאן למטה – איש ואישה ושכינה על גביהם, והאיש תופס מה זה אשת חיל.

'אשת חיל'. חז"ל דורשים את המזמור על כל הנשים, אבל :רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" – כולם מסכימים שזאת רות.

מציאה היא יגיעה והשתדלות שלך, אבל לבסוף אתה מבין שהכל השגחה.

"ורחוק מפנינים מכרה" – זה גם מכר, וגם מכרה – במקור, בשורש.

"דרשה צמר ופשתים" – והרי זה איסור? שעטנז, כמו כל מגילת רות שהיא איסור, אבל בסוף מגיעים לקדושה העליונה.

'חפץ כפיה'" – האם יש רצום לכפיים – ליידים? כן!. כי אצל אשת חיל האצבעות רוצות.

"ממרחק תביא לחמה" – בית לחם בית הלחמי.

"ותקום בעוד לילה" – היא קמה בלילה. "זממה שדה ותקחהו.. מפרי כפיה נטעה כרם" – "כרמי שלי לפני" – אלו דברי שלמה. ושלמה מסביר מי נטעה את הכרם.

"חגרה בעוז מותניה" – או 'בעוז"'.

"טעמה כי טוב שכרה" – איך קראו לגואל? 'טוב'? והיא מבינה שמי שצריך לקחת אותה הוא טוב,

"כפה פרסה לעני" – אבל היא העני? אלא היא לימדה אותנו מי הוא העני.

"שש וארגמם לבושה" – זה מלכות – והיא אמה של מלכות, וביתה הוא בית המקדש, ולכן "לא תירא לביתה משלג".

"נודע בשערים בעלה" – כולם ידעו שזה בועז.

"עוז והדר לבושה" – בועז. "ושתחק ליום אחרון " – לגאולה המתוארת אצלנו.

"פיה פתחה בחכמה ותרות חסד על לשונה" – כי אין במגילה לא איסור ולא היתר, אלא חסד.

"צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל" =- היא רות, שלא רצתה שילקטו לה, אלא היא בעצמה.

"קמו בניה ויאשרוה" – הפירוש הראשון שהבנים הסבו לה אושר, והפירוש השני שהבנים הם אלו שקמו ונתנו לה את האישור, ובניה זה כותב השיר- שקיבל את הכוח ממנה.

"רבות בנות עשו חיל ואת עלי על כולנה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היה תתהלל – תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". (ובועז עלה) .

ולמה נקרא עובד? מסביר התניא שמאה פעמים זה ההרגל, ומאה ואחת – זה מעל ההרגלים.

שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה.

 

[1] מלאכי, ג', כ"ד.

[2] מלאכי, ג', י"ח.

[3][3] חגיגה, ט':

[4] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) רות פרק ד

[5] רות, ג'.

[6] רות, ב', א'.

[7] יהושע, א', א'.

[8] שמות, י"ב, מ"א.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: