שיעור במגדל

המלחמה החזקה, איך מגיעים לדבקות בהקב"ה?

השיעור במגדל, פרשת שלח תשעה. האזנה / קריאה

 


'התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין':

המסילת ישרים פותח:

יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא.

כל עונג הוא עונג שיש לו סוף, לכן הוא לא עידון אמיתי כי הוא מוגבל. מה גם שכל עונג בא על חשבון עונג אחר. אם סוכריה היא מתוקה, היא טעימה אבל לא בריאה לשיניים. זה מצויין, אבל ממכר, זה בריא אבל לא טעים. בנוסף כל עונג הוא גם סופי ונגמר. בד"כ גם כשהעונג נגמר, כך גם האדם והוא מגיע אל התחתית והשפל. אך אומר לנו בעל המסילת ישרים שיש עונג אחד יוצא דופן והוא ההתענגות על הבורא.

ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה.

עולם הבא, הוא המגרש המתאים לעידון האינסופי הזה.

אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב א): היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. (פתיחת פרק א')

…..

והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל): פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'.

הקב"ה שם אותנו ב'מגרש' שקשה בו. העולם הזה הוא מלחמה קשה, והוא מלא בניסיונות הבאים על האדם.

ואל לו לאדם לחשוב שיש רגע אחד בו הוא נמצא בלי ניסיונות:

השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור.

הניסיונות הוא ניסיון להרחיק אותך מהעידון האמיתי – מן הבורא. העולם נברא ע"י הרבה צמצומים, והניסיונות באים רק כדי לבחון את האדם האם הוא יצליח לעמוד בהם.

ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו.

אצל בעל התניא אדם זה נקרא ה'בינוני'. יש מלחמה תמידית בין הנפש הבמית לנפש האלוקית, וברגע הראשון שאדם שוכח שהוא במלחמה הוא מפסיד. עצם קיומו של האדם בעולם הזה – זה מלחמה.

בסוף הפרשה שלנו – פרשת 'שלח' נאמר:

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.[1]

חשבתי פעם: מי שמרגיש שכבר אין לו ניסיונות, לכאורה הפסוק הזה מיותר בשבילו? ולעומת זאת מי שמרגיש שהוא הושם במלחמה, הוא נמצא תמידית ב

העולם הזה הוא 'פרוזדור' לא כי הוא פחות חשוב, הרי 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא'. אלא הפרוזדור הוא המקום בו לא רואים את הסוף, לא רואים את הסוף, ולכן מגיעים בסוף אל הטרקלין – שם האדם מואר ב'אור החיים' – העידון האמיתי.

וממשיך בעל המסילת ישרים:

ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו.

כך הוא רואה את כל חובת האדם בעולמו.

ומדוע פתחתי בפתיחה זו?

  • בין הדבקות לזנות:

קודם כל כדי להבין את מהות הניסיונות הבאים על האדם, ודבר שני – כדי להבין את הפרשה המופלאה שלנו. תחילת הפרשה עוסק בחטא המרגלים. החלק האחרון בפרשה הינו פרשת ציצית. ואת הדברים ארצה להתחיל מדברים פשוטים:

יש שני דברים המאפיינים את האדם על פני כל יצור אחר בעולם, והם שני דברים סותרים: האחד הוא הדבקות. מהי הדבקות? כל חתול מחפש את הזוג שלו, את היצור שהוא צריך לידו בשביל לקיים את עצמו. במובן הזה האדם הוא כמו החתול, שיש לו תאוות ורצונות. אך לחתול אין צורך בדבקות. לא ראיתי אף פעם חתול יושב עם נכדיו ומספר להם על פרשת השבוע, או עושה כל פעולה אחרת כדי להתקשר ולהתחבר למשפחתו.

אדם אמנם מצווה ב'פרו ורבו', אך אצל כל אדם שאיפת הדבקות היא זו שמנצחת. האדם רוצה להקים בית עם משפחה. אין לו מטרה רק לספק את רצונותיו כמו החתול. הדבקות הזו של האדם – לא קיימת באף ייצור אחד.

אך יש גם צד הפוך: לחתול אין צורך להגיד "ולא תתורו". אין צורך להגיד לחתול שלא יתחיל עם כלבים (לדוג'). לחתול אין עניין בציור, בטיולים, בניקיון, או בכל דבר אחר. החתול מטבעו לא תאב לדברים הללו. רק אם תתן לו בשר, הוא מיד יקפוץ ויאכל. אגב, גם הוא לא זקוק לסגנונות שונים של בשר, מה שתביא לו באיזה צורה שלא תהייה הוא יקח.

הדבקות אומרת  – כניסה פנימה. רחבות האופקים אומרת – בדיוק הפוך. האדם הוא יצור חופשי בדימיונו, והייחוד שלו הם שני ההפכים יחדיו. מצד אחד היופי של האדם הוא הרצון לכבוש את העולם, ולהכיר ולדעת, ולהגיע לכל דבר אפשרי. אך שני התכונות הללו סותרות תמידית זו את זו. ולכן  ליצרים של האגם ם אין גבול. הוא רחב מאד. אבל הרצון שלו למשהו שהוא נצחי, אלוקי, אינסופי.

רק אם חושבים על שני הדברים יחדיו רואים את ההבדל בין האדם לבעל החיים: לבעל החיים את הרצון לתור, ולא לדבקות.

"מעולם לא ראיתי שועל חנווני" (קידושין). השועל הוא הפיקח בחיות, אז לכאורה היה מתאים שיהיה חנווני – סוחר, אז מדוע לא? כי זה לא מעניין אותו. (מישהו פעם אמר לי על דרך ההלצה-  ששועל חנווני לא ראיתי, אבל חנווני שועל ראיתי).

מדוע הקדמה זו?

כשעם ישראל עומד להיכנס לארץ, עם ישראל שולח מרגלים, ועם ישראל נופל בחטא זה, כיצד? מהו החטא? מה אומר לי חטא זה? ומה הכוחות הפועלים כאן?

  • "ולא תתורו":

ואם נחזור לפני כן לסופה של הפרשה:

(לז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל  צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: (לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: (מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם:

בתחילה הקב"ה מצווה על עשיית הציצית. ומהי מטרתה של הציצית? לזכור את כל מצוותיו של הקב"ה תמיד, וכדי שלא נתור אחרי ראיית העיניים, ואחרי מחשבות הלב. והכל זה "למען תזכרו", אך מה לעשות – גם אם אנחנו זוכרים אנחנו נופלים בחטא, מדוע? כי למרות שאני זוכר, כנראה ש"אשר אתם זונים" מנצח את הזיכרון הזה. על כן המאבק הזה, הניסיון הזה, המלחמה – היא כדי שהזיכרון ינצח את הנפש הבהמית והתאווה הזנותית של האדם.

והסיום במצרים שלכאורה לא מובן כיצד הוא קשור:

(מא) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם.

אנשים חושבים שהמילה 'גלות' היא קודם כל גדול פיסית, ואז לאחר מכן החסידים והמקובלים הסבירו גם על גלות הנשמה, והגלות הרוחנית. אך זו טעות נוראית! הגלות הפיסית היא השם המושאל מגלות הנשמה: "ואני בתוך הגולה מלך אסור בזיקים".

במה באה לידי ביטוי הגלות? שפה זרה, מנהגים אחרים, אנשים שונים, קושי. אך מצד שני בא נחשוב הפוך: לשפה זרה אפשר להתרגל, ולמרות הזרות – תמיד מוצאים חברים. אבל האם אנחנו יודעים מה קורה לנשמה – שהיא חלק אלוה ממעל- כשהקב"ה שם אותה בגוף גשמי? זה לא שפה זרה, ולא מנהגים אחרים, אלא זאת הגלות של הנשמה.

בפרשה שלנו כתוב שכאשר הקב"ה יהיה לנו לאלוקים, אנחנו לא נזנה אחרי הכוחות והתאוות שקיבלנו מהקב"ה. לתור זאת מילה יפה, המתארת את היופי של האדם. האדם הושם במלחמה קשה, והוא נמצא תמיד במאבק. ובאופן טבעי יש באדם מה שאין בבעל חיים (תכונת זנות).

אבל אם האדם זקוק לדבקות, אבל הוא לא במדרגה הזאת, אזי הוא זונה, כי הדבקות חוסמת אותי. זה לא משנה בין מחשבה, מעשה או דיבור. אבל זה בעיקר קודם כל במחשבה, כפי שאומר הרמב"ם שמחשבה יותר קשה, כי זה הורג אותי מבפנים וגורם לי לחשוב על זה באופן תמידי.

כתוב ב'תניא' שכל קריאת שמע באה להגיד שה' אחד, ואפשר להגיע לאהוב אותו 'בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך'. איך? ע"י שלא נתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו.

בפרשה הבאה אנו נקרא שה' אלוקינו – ה' אחד. מכיון שה' הוא אלוקינו הוא הוציא אותנו מארץ מצרים. לא כדי שנעשה טיול לארץ, אלא כדי שהוא יהיה לנו לאלוקים – בשבילנו.

כשחושבים לעומק איך אפשר להגיע לזה – זאת מחשבה מופלאה. לאדם יש את שני הכוחות, והכוחות הללו פועלים תמיד! לפעמים הם פועלים יותר חזק, ולפעמים יותר חלש, והדרך של האדם לעמוד בניסיונות – היא ע"י הזיכרון שה' הוציא אותנו מהגלות ושם בנו נשמה אינסופית יחד עם כל הכוחות והעוצמות ("נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" , אומר הרמב"ן: נעשה אדם מכל הברואים, מכל החיות, עם כל הכוחות)

השאיפה של האדם צריכה להיות שהוא יגיע למצב בו הוא שולט על הלב. ("שהמוח ירגיש באמת את מה שהלב מרגיש")

אנחנו חיים בעולם מודרני, שאם הייתי צריך להגדיר אותו הוא עולם שאומר לאדם 'תתור כל הזמן'!  תכירו הכל, תפגשו הכל. אם מישהו יפריע ל'תיור' כולם יצאו נגדו.

  • 'התיירים בפרשת שלח':

הקב"ה אמר לנו ללכת לא"י, ובא משה רבנו ואמר – "נשלחה אנשים לפנינו ויתורו ויחפרו לנו את הארץ". – בשביל מה הוא שלח לנו מרגלים? מדוע הוא שלח את המרגלים – לתור את הארץ. הרי הקב"ה אמר שהיא ארץ חמדה, והיא ארץ זבת חלב ודבש, אז מדוע לא להיכנס?

הפועל 'לתור' מופיע פעמיים ושניהם בפרשת שלח. בתחילה כשמשה שולח מרגלים לתור את הארץ, ובסופה על הציווי 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". האדם מטבעו זונה אחרי העיניים והלב, אך הציווי של התורה הוא שנדע לשלוט עליהם.

  • "ויהס כלב את העם" – מה היה חטאם של המרגלים? (בין מבט העם למבט הארץ)

יש נקודה אחת שלא שמתי לב אליה אף פעם: מה עושה כלב מול המרגלים?

משה רבנו שולח את המרגלים לתור את ארץ כנען, ומצווה אותם בדיוק מה לבדוק, והם חוזרים:

(כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם: (כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: (כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: (כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:  (כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

כעת, לאחר דברים אלו בא כלב ומשתיק אותם:

(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

לא מובן מה כלב משתיק? מה אמרו אנשים? המרגלים לא אמרו שהם לא יכולים לעלות. ("אפס כי עז העם" – וגם לשיטת הרמב"ן שאומר שבכך אמרו שהם לא יכולים לעלות, לא זה חטא המרגלים. כי זה דעה שהיא חלק מדיווח, אך אין בכך חטא.) . הם מדווחים על מה שהם ראו, אך נראה שיש קצת 'צביעות' בדבריהם.

(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

קודם כל מדוייק שהמרגלים בפסוקים המפורשים דיווחו דיווח אמת. אלא שהדיווח על הארץ הוא דיווח מינורי יחסית לדיווח על העם. הם דיברו ואמרו שיש עם ויש ארץ מדהימה, אבל הנפילים ובני הענק שהם ראו שם, וכל העממים נמצאים בארץ.

והדגש בפסוקים הוא על הראייה. כי גם המרגלים וגם העם ידעו את המצב בארץ כנען. כשהם יצאו ממצרים ושרו על שירת הים – הם כבר תיארו "נמוגו כל יושבי כנען  וכו'". הם יודעי מי נמצא בכנען ומה קורה בה.

אלא המרגלים באו ואמרו 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'.

וכלב בא וכאילו לא מתייחס לעם, אלא רק לארץ. כלב בא ואומר אני ראיתי רק מסנה אחת ברורה- אנחנו יכולים לעלות ולכבוש את הארץ, כי יכול נוכל לה. אבל לפני הכל הוא מוסיף: "ויהס כלב את העם אל משה". מפסוק זה ואילך אין שאלות על חטאם של המרגלים, ומכאן והלאה הם כבר כופרים.

ומכאן והלאה הם מדברים על ארץ אוכלת יושביה, והם מעוררים את העם לבכי וכו':

(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. וכו' .

והשאלה המרכזית – איך הם הגיעו למדרגה כזו? גדולי האומה יוצאים לארץ חמדה, ומואסים בה, וכיצד? איך זה קורה? "כולם אנשים ראשי אלפי ישראל המה" – הם נבחרו ע"פ ה', וכיצד הם הגיעו למדרגה כ"כ נמוכה?

  • בין דיבת מרים, לדיבת הארץ:

הדמיון בין מרים למרגלים הוא דמיון מאד עמוק. מרים אמרה: "הלא רק במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר". וה' שומע: "ויחר אף ה'". ויש להבין – הרי מרים היא האחות הגדולה של משה, ובזכותה יש משה בעולם בכלל. ומה גם שהיא עוסקת בנקודה חשובה –האם זה בסדר שבגלל נבואה פורשים מאישה? ואם מי היא מדברת על זה – עם אהרן! אין כאן אפילו לשון הרע. כי אהרן הוא בגדר של מקבל לשון הרע והרי עונשו של המקבל יותר חמור, והרי הוא לא נענש.

אלא חטאה של מרים שהיא שופטת משה. מרים עושה השוואה בין משה לבינה ולבין אהרן. מרים היא נביאה, והיא מדברת עם אהרן – וזאת שיחה בין שני גדולי הנביאי בעולם, על גדול הנביאים בעולם. זו גם שיחה של שני האנשים שהכי רוצים את טובתו של משה.

ע"פ רש"י בסיפור אלדד ומידד – ציפורה היא זו שאמרה למרים – 'אבל מה יהיה עם נשותיהם'?

משה פרש מציפורה בכלל צייווי ה'. "אחר שילוחיה" – הסביר רש"י – אחר גירושיה.

אלא כל חטאה של מרים, אותו אנחנו צריכים לזכור כל הזמן – הוא חטא השיפוטיות.

המרגלים גם נבחרו ע"פ ה', והם הגיעו למסקנה שהם לא יכולים לעלות אל העם. הם הגיעו למסקנה שעזות העם יותר דומיננטית מטוב הארץ. ואם אנחנו לא יכולים ק"ו שכל העם לא יכול.

  • "והתחזקתם" – כדי לחמוד ארץ חמדה:

משה שולח אותך לראות את הארץ והתפקיד האחד שלהם הוא "והתחזקם ולקחתם מפרי הארץ". משה רבנו שולח למרות שהקב"ה לא ציווה. טעותו של משה נבעה מטעות של מנהיג שמאמין בעם, כי הוא רצה שע"י ההליכה הזו העם יתעורר לבוא ולכבוש את הארץ. הוא רוצה לעורר את העם לאהבת הארץ. הפסוק בתהילים אומר: "וימאסו בארץ חמדה.. לא האמינו לדברו". ולא הבנתי אף פעם מדוע דוד בוחר בביטוי 'ארץ חמדה', וכעת הבנתי, שמשה רבנו שלח אותם כדי שיחמדו את הארץ. וזה הפשט של 'ארץ חמדה'. הוא שלח אותם כדי שיחזרו חזקים. הוא שלח אותם ואמר להם את ההקדמה של המסילת ישרים , שהעולם מלא בניסיונות וצריך לעמוד בהם ולהתחזק כל הזמן, אבל הם נפלו בכך.

הרלב"ג שואל – איך הם לקחו מפרי הארץ – הרי זו גניבה? אלא משה ציווה אותם להתחזק, ולקחת חזקה בקרקע. תופיע שכינה שם ואז יש לך בעלות, וממילא אזי יכלו הם לקחת מהקרקע.

ומה עושה כלב? קודם כל משתיק אותם. כלב בא להשתיק את המחשבות. העם לא צעק, וכלב לא היה צריך להשתיק אותם. אבל המחשבות של העם התחילו לעבוד. ואזי הזנות שלהם התגברה על הדבקות. ואז כלב היה צריך להשתיק אותם, ולהפסיק לחשוב, ולהפסיק לתור.

(ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" – גם ביציאה ממצרים, כשהיו צריכים לעבור את הים, משה רבנו צריך לבוא ולהגיד להם – תחרישון. לא יעזור לצעוק, פשוט להיות בשקט ואז הגאולה תבוא. פשוט תסמכו ותבטחו לגמרי בקב"ה. )

כלב נקרא 'כלב' – כי כולו לב.  אבל הוא 'בן יפנה' – והוא מפנה את כל המחשבות, והזנות, והתרות, לטובת ההבנה ש"אני ה' אלוקיכם".

"ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו" – גם הוא ראה בני ענק, והנפילים, אבל הוא היה השליח של משה ששלח אותו להתחזק.

אצלנו תמיד "ולא תתורו" –אנו מסבירים כמו רש"י שהכל מדבר על מחשבת זנות. אבל לפי הרמב"ם שפוסק זאת להלכה בספר המצוות לא כך ההסבר: " אחרי עיניכם" – זה הרהורים ומראות המגרים, "ואחרי לבבכם" – זה המחשבות. זה אפילו סתם מידע אינסופי או כל דבר אחר.

והרמב"ם מציע שהפתרון הוא 'לקצר את השכל'. צריך לדעת איפה לקצר את השכל ולא להפעיל את המחשבות. כך שלפי הרמב"ם יש זנות העיניים, ויש זנות הלב – שהיא פשוט פתיחות מוחלטת לכל.

משה רוצה לשלוח מרגלים כדי שנגיע אל הארץ מתוך החמדה. משה רוצה ללמד אותנו לתור, וזה טוב לתור, רק אם אתה תר על מנת להתחזק. וכלב מבין זאת, וכשצריך הוא משקיט את כולם לכיוון משה, כי רק מכוחו אנחנו יכולים לנצח במאבק ובמלחמה. משה רבנו הוא זה שאמר שאנחנו יכולים להיכנס לארץ ולהתחזק ממנה, ורק מכוחו אנחנו יכולים לנצח במלחמה ולא לתור. לכן "כי יכול נוכל לה" – כי הקב"ה מאמין בי.

מי שלא מאמין שהקב"ה מאמין בו, מי שלרגע אחד יחשוב שרגע אחד הקב"ה לא רואה אותו, באותו רגע אין לו את הסיעתא דשמיא שהוא יוכל לנצח, והוא חייב את כוחו של משה. כלב מחנך את העם למציאות של משה, למציאות של צדיק. הוא אומר לעם שידע שהוא חי במלחמה, ובה לנפילים ולבני הענק יש כוחות, והם מצננים לנו את החמדה, ונותנים לכוחות אחרים לשלוט עלינו.

אך  אם נזכור שה' הוא אלוקינו אנחנו ננצח במלחמה.

פרשת המרגלים מסיימת ב"נתנה ראש ונשובה מצרים", וסוף פרשת ציצית אומר לנו לזכור את זה שהקב"ה הוציא אותנו מארץ מצרים.

הכוח הזה להאמין בקב"ה ולהאמין שהוא מאמין בי, בזה תלויה היכולת לנצח. יש כוחות שלמים בעולם שמרפים את ידינו, ורק גורמים לנו לחשוב שאנחנו לא יכולים.

"אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו" – רבי נחמן מסביר זאת על סוגיות. ואם הקב"ה לא יהיה בתוך הבית שאנחנו בונים, הבית הזה ייפול במהרה. רובו של העולם בו אנחנו חיים עדיין לא הגיע למדרגה הזאת. העולם לא יודע איך חיים עם זה, ולא יודע איך להתמודד עם זה. העולם אומר: "לא נוכל" "חזק הוא ממנו" .

ורש"י לא סתם אומר (על המילה "ממנו'" : כלפי מעלה. מדוע רש"י לא הסביר כפשט – שממנו – זה מהעם? אלא רש"י ואמר שכל הדיון הוא האם אנחנו מאמינים בקב"ה או לא. כי הקב"ה אמר כבר שאנחנו יכולים  לנצח, אלא רק הדיון היה האם מאמינים אנו בו עד הסוף או חלילה לא.

ונסיים בפסוק אחרון:

(ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: (ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ט) אַךְ בַּיקֹוָק אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם.

יהושע וכלב באים ואומרים לעם – שאם אנחנו מאמינים באמת בקב"ה, אין לנו ממה לפחד מעם הארץ. ה' עמנו, והוא הבטיח לנו שניכנס.

ואז העם רוצים לרגום אותם  באבנים, וע"פ חז"ל הם רצו לרגום את משה ואהרן. כי ארבעתם אומרים שהדבקות תנצח בכל מצב. תמיד כבוד ה' צריך להראות באוהל מועד.

על הפסוק: "ועתה יגדל נא כוח ה'", אומרים חז"ל:

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין שלום בעירך? – אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו: ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת. (שבת, פ"ט, א')

כל פרשת שלח, היא פרשת "והתחזקתם". עלינו לזכור תמיד שתמיד אנחנו צריכים חיזק כדי לנצח במלחמה החזקה, ואת זה אפשר לעשות רק אם נתקין את עצמנו בפרוזדור, ואזי ננסה לזכות גם להגדיל את כוח ה' בעולם.

[1] במדבר, ט"ו, לט'.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: