שיעור בירושלים

הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו

השיעור בירושלים, פרשת בלק תשעה. האזנה קריאה

 


 

 

  • פתיחה לפרשת בלק:

כל פרשת בלק עוסקת במפגש שלנו עם מואב. הסיפור הוא סביב מואב ובלעם בן בעור. מקומה של מואב בפרשות אלה מחייב הבנה. עם ישראל נמצא בשנה הארבעים, והוא רוצה להיכנס לארץ. הולכים להיכנס מעבר הירדן המזרחי, והוא צריך להיכנס משם למערב. בתחילה פונים לאדום – "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום", ואדום מסרב, עד שאומר: "פן בחרב אצא לקראתך". ועם ישראל מתחיל לסובב את אדום. התוצאות הן : "נחש הנחושת, "ותקצר נפש העם בדרך" וכו'.

יש עוד שתי אופציות: מואב, ועמון. גם עם מואב וגם עם עמון יש בעיה. הבעיה היא אותה בעיה כי על שניהם נאמר: "אל תתגר בם מלחמה" – הם בני לוט, והכלל הוא שאי-אפשר להילחם ישירות – לא במואב ולא בעמון. חז"ל אומרים שמהם תצא רות המואביה, ונעמה העמונית. אבל מה שכן אפשר, זה לבקש מהם לעבור.

בתורה אנו רואים את בני ישראל מבקשים מסיחון לעבור, והוא שולט בעמון באותה העת. הם מבקשים מסיחון, והוא אינו מאפשר להם, אלא גם יוצא למלחמה עם ישראל. ישראל מנצחים – "על כן יאמרו המושלים וכו'".

חז"ל קוראים לפרט הזה של סיחון – 'נטהרו בסיחון'. עמון נכבשה ע"י סיחון, וסיחון הוא זה שנכנס למלחמה, ובו כן אפשר להילחם.

השאלה היא – מדוע לא פונים למואב?  את סיפור מואב אנו פוגשים בפרשתנו. אבל מדוע פשוט לא פנו וביקשו מהם לעבור בארצם?

התשובה היא, שכן פונים למואב. אבל התורה לא גילתה לנו את זה, אלא ההפטרה של פרשת חוקת. יפתח הגלעדי אומר למלך מואב מדוע הוא בא להילחם איתו, ומלך מואב מסביר לנו את כל הקורות בעבר.

רש"י מלמד אותנו שהנביא משלים את מה שהתורה לא אמרה. ולפרט הזה יש חשיבות, כי במואב מתרחש משהו. בכל פרשת בלק – מואב נתפסת לנו כמין משהו 'רומנטי' – זה לא עוג, ואין ענקים, ואין מלחמות, אלא זה רק בלק ובלעם שרוצים לקלל. אבל בסופו של דבר, ההיסטוריה שלנו מוכרעת בפרשת בלק. ב'פסטורליה' הזו מתרחש הכל. מה שלא הצליחו לעשות בשום מלחמה, עושים במואב. שם החל העם לזנות אל בנות מואב, ושם מגיעים אל הפעור. משה רבינו לא ייקבר מול עוג ולא מול סיחון, אלא מול בית פעור – בגיא. ההיסטוריה שלנו מתרחשת שם, ובערבות מואב גם נכרתת הברית – "אלה דברי הברית" – שכורת משה בסוף ימי המדבר – הכל שם.

  • כלחוך השור:

בלק בן ציפור כשהוא פונה לבלעם –  הוא מתחיל ואומר לו: הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי (במדבר, כ"ב, ה').

לפני כן כתוב: (ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:". כלומר –  ברור שהיה קשר בין מואב לבני ישראל. אבל נמאס להם מישראל, ואם אין קשר, אז ממה ויקץ? ובהמשך:

(ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא.

הרי מואב רוצה לשכנע את זקני מדיין, מדוע צריך להגיע אל ה'פתרון הסופי' לעם הזה. מואב בא להציע את הדבר הכי קשה בעולם – להשמיד את העם. הוא מתאר את עם ישראל כמו שור המלחך עשב. מהו התיאור הזה? אם אתה רוצה לתאר עם של אוייבים, אתה מתאר אותו ע"י שור המלחך עשב? תגיד משהו יותר רציני, יותר מפחיד, אבל מהו השור המלחך עשב?

שאלה זו שואל בעל ה'עקידת יצחק' – רבי יצחא עראמה, אם רואים שור מלחך עשב, רואים שהוא מוריד את הראש למטה, והוא רק מוציא את הלשון, וכמו מגל הוא שולף את העשב אל פיו. כך הוא מלחך את עשב השדה.

ואז פונה בלק מלך מואב אל זקני מדיין, ואומר להם ללכת לבלעם. אני מואב, היחיד שיכול לבוא שחייבים להפעיל את כל הכוחות כדי להשמיד את העם הנורא הזה. מדוע? כי אני כמו מי שנמצא מתחת לסנטר של השור. המקום היחיד בעשב שאין לו מה לפחד – זה מי שמתחת לסנטר, כי לשם השור לא מגיע. אני – מואב – נאמר עלי "אל תצר את מואב". לי הם לא יעשו כלום, אבל הם הורסים את כל סביבותינו.

שור שמלחך – לא משאיר שורשים. כי הוא רוצה להעביר את העולם ואת א"י, מהשורשים ה-לא טובים שלו, והוא ישתול שורשים חדשים – זהו עם ישראל.

כשיפתח הגלעדי 300 שנה אחרי, אומר למואב –"הטוב טוב אתה מבלק בן ציפור"?! כי מואב היא המקור. הוא לא משווה אותו לסיחון או לעוג, אלא לבלק – כי זוהי המלחמה הכי קשה. בלק בהמשך ינסה לחסל אותנו ע"י זנות ופעור. כי ככל שיהיו יותר יהודים שלא יודעים מי אבא שלהם – זה הפתרון הכי טוב!

  • ואת הנחלים ארנון:

כשמעמיקים בפרשת חוקת – רק שם מבינים את ההקדמה לפרשת מואב. כדי להיכנס לפרשת בלק, נעמיק בסיפור אחד בפרשת חוקת, והוא על הגבול עם מואב : נחלי ארנון.

(י) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת: (יא) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ:

שימו לב כמה התורה לא גילתה לנו ששלחו למואב בקשה – "ולא אבה" – אבל מסתובבים תמיד מול מואב.

(יב) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד: (יג) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:

רש"י במקום אומר, שהוא אשר דיברנו – פנו למואב לבקש לעבור, והגיעו עד הגבול, ושם מואב סירב. והמלחמה עם האמורי, עושה את הרעש שלה.

(יד) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְקֹוָק אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן: (טו) וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב: (טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם.

פסוקים אלו נראים קצת 'כתב חידה'. ורש"י עוזר לנו קצת בפסוקים אלו:

על כן – על חניה זו ונסים שנעשו בה, יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו':

את והב – כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב. והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף:

ואת הנחלים ארנון – כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים:

'סופה' זה גם ים-סוף, אבל זה גם 'סוף'. בים-סוף היה מתנות גדולות. ים-סוף היה מקום של ניסים, מקום של נתינה. נתינה בעברית – זה 'יהב'. לתת זה 'הב'. 'יהב' – זה לתת. כשהמקום הוא מקום של נתינה, אז זה הופך ל'והב' (כמו המילה 'לעולם ועד'). בים-סוף קיבלנו מתנות שכולם יודעים מה הן.

כלומר – כאשר נספר את מלחמות ה', את הניסים בעולם, כמו שאנו מספרים על שירת הים, כך עלינו לספר את ניסי נחל ארנון.

אז אני עוד לא מבין – מה היה כאן? אני מבין מה היה בים-סוף, וכל יום אנו אומרים את שירת הים. אבל מה היה בנחלי ארנון? מה הנס של נחלי ארנון, אותו עלינו לספר כמו ים-סוף? ומה כ"כ מיוחד בנס שאפילו התורה לא מפרטת לנו, לעומת שאר ניסים שהתורה כן מספרת לנו עליהם?

המשותף לשני הניסים הוא, ש"ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". בכל שאר הניסים אנחנו נלחמנו. בים-סוף עוד עשינו משהו קטן – נכנסנו לים. בנחלי ארנון – אפילו אבותינו שעברו שם לא ידעו מה היה.

והנס מתואר באופן סמוי בפסוקים – כפי שרש"י מסביר:

ואשד הנחלים – תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב. (ועברו ישראל על ההרים,

לכל העמים היה רצון להשמיד את ישראל. האמוריים תכננו תוכנית קרב 'גאונית' – במארב בהרים מעל ציר ההליכה של עם ישראל. "כשפחה היוצאת לפני גבירתה" – הארץ מחכה לילדים שלה – לעם ישראל שיבואו כבר!

עם ישראל נמצא בדרך מאחורה, והוא בכלל לא יודע מה קורה כמה ק"מ מקדימה. ההרים הזדעזעו – "המביט לארץ ותרעד". פתאום הם רואים שהמעבר חסום, ולכן הם עוברים מלמעלה. (או שענני הכבוד פינו את הדרך, ולכן הם אפילו לא שמו לב לרעידת האדמה). או שאפילו הם היו רגילים לראות את כל הניסים, ולכן הם כבר לא שמו לב להכל.

ורש"י ממשיך בפסוק הבא:

ומשם בארה – משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקדוש ברוך הוא מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל ראו ואמרו שירה.

ולכאורה יש לשאול, הרי אין באר – הרי מרים מתה בחודש ניסן? אלא יש באר, כי הבאר פסקה במות מריים, וחזרה בזכותו של משה עד מותו ( כפי שיהיה כתוב בפסוקים הבאים).

והבאר ירדה, והעלתה את הדם ואת האיברים. וישראל ראו זאת מסביב למחנה, ואז הגיעו לשירה:

  • שירת האמונה:

(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: (יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: (יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: (כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

הבאר אותה חפרו בשנה הראשונה, ומשה הכה בסלע. ו"כרוה נדיבי עם" – הראשים של השבטים היו רק מבקשים מים, והבאר הייתה עוברת אל השבט בצורה ניסית. "במחוקק במשענותם" – "כי שם חלקת מחוקק ספון" – הוא משה רבינו. והבאר הזאת אותה קיבלנו מן תקופת המדבר –  "ממדבר מתנה". וממתנה, הבאר הלכה איתנו אל כל הנחלים  – נחלי-אל. ומן הנחלים, הבאר המשיכה איתנו אל ההרים – אל הבמות, ומשם היא המשיכה איתנו עד הגיא אשר בשדה מואב – שם משה מת – "ראש הפסגה הנשקפה על פני הישימון".

זהו הסברו של רש"י לשירה.

מה כתוב כאן?

קודם כל, שיש מצווה לספר בנס נחלי ארנון כמו בנס מעבר ים-סוף.

  • "הנותן פת לתינוק":

המשל המדהים – "הנותן פת לתינוק, צריך שיודיע לאמו". בד"כ כשאדם רוצה לתת משהו לתינוק, הוא נותן לו משהו כיף, סוכריה או משהו, אבל הוא לא נותן לו פת. פת הוא האוכל החיוני, אותו צריך לתת לתינוק האמא או האבא.

בנמשל מיהו האבא, מיהו האמא, ומיהו התינוק? עם ישראל לא יודע שהיה נס. האמא בד"כ היא זו שמטפלת בתינוק, כי האבא בד"כ בעבודה – כדי שיהיה פת. לאמא יש תפקיד לתת לתינוק את הפת, אבל יש לה גם תפקיד להגיד לו שזהו הלחם שאבא הביא לו. אתה לא רואה את אבא, אבל הוא הביא לך.

האבא- הוא הקב"ה, האמא זו משה, ואנחנו התינוק. האם אנחנו יודעים כמה לחם הוא נותן, ואנחנו שואלים – מי זה אבא? ואבא אומר לאמא – תראי את הניסים ותעוררי את האמונה בתינוק. ואמא זה משה רבינו שהוא 'רעיא מהימנא'. הפירוש הפשוט – שהוא רועה נאמן, והפירוש השני הוא עמוק יותר. יש שבעה רועים, וצאן צריך רועה. התפקיד המרכזי שלו הוא לפרנס את צאנו, ולהאכיל אותו. רועה נאמן מפרנס את צאנו – "ה' רועי לא אחסר בנאות דשא" – הוא מראה לצאן את מה שהוא צריך. משה רבינו הוא הרועה שרועה בנו אמונה, הוא נותן לנו את האוכל אותו אנו צריכים. הוא מפרנס אותנו באמונה. זה מה שהוא רועה בנו. הוא לוקח את צאנו של האבא, והוא הבעל הבית, והוא מינה את משה להיות הרועה.

  • משה והקב"ה נחבאים בשירה , נס נחל ארנון מול קריעת ים-סוף:

כשמספרים על ים-סוף כל תינוק מתפעל מזה, אבל על נחלי ארנון אי-אפשר להתפעל כי לא ראינו. ובכלל, ההרים רק זזו? אז מה כ"כ נס?  לכן צריך להודיע לאמא, שעד לפני רגע היו פה אמוריים בהרים שרצו לטבוח בנו.

גם את ים-סוף אפשר להסביר דרך הטבע, אבל אנחנו ראינו את זה, וראינו שמשה עמד ונכנס והייתה פעולה גם מלמטה. אבל בנס נחלי ארנון – לא עשינו כלום! וזהו מלחמות ה' – וזהו הניסים. הרמב"ן אומר שעיקר הניסים הם הניסים הנסתרים, והגלויים לא באו אלא רק לחזק את האמונה בניסים הנסתרים. (ולכן 'מקפלים' את סיפור יציאת מצרים בתפילין).

הנס היה שעם ישראל ראה זאת בבאר, ואז הם הבינו שאולי אפשר להגיע לאהבת ה' דרך התבוננות בבריאה (לשון הרמב"ם).

ומעניין מאד שמשה לא נמצא בשירה. וגם הקב"ה. רש"י בהמשך מסביר :

במחקק – על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון. ולמה לא נזכר משה בשירה זו, לפי שלקה ע"י הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך.

בשירת הבאר, משה כביכול נעלם. אבל הוא זה שמעורר את הכל – הוא מעורר את האמונה בבני ישראל.

  • 'על פני הישימון':

ומה הסיום:

ונשקפה – אותה הפסגה על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא:

לפי הפירוש הראשון, הבאר הולכת עד הגיא בשדה מואב, ומשם נשקפת הפסגה ליד הבאר, על פני המדבר. אם רוצים לראות היכן הבאר, אז צריך לחפש בפסגה.

אבל רש"י מוסיף עוד פירוש, והוא מדגיש לנו שזהו דרש. לרש"י כנראה חסר משהו בפשט, ולכן הוא מביא את הדרש.

רש"י שואל, מדוע חשוב לי הפרט שהוא נשקף על פני הישימון? מה חשוב לי אם רואים את ההר הזה, את הפסגה, אז הבאר שם? לכן הוא אומר דבר אחר. ובפירוש השני, הוא אומר דבר משונה, שמקורו בתלמוד הירושלמי, ושם כתוב שאם אדם עומד על הר הישימון, והמפרשים שם מסבירים שזהו הר הכרמל. ומשם מסתכלים על הכינרת, ורואים כמין כברה, וזוהי בארה של מרים.

  • 'שתי אצבעון מצידון":

כל זה הקדמה למואב, ולסיפור של בלק. בגבול מואב התרחש הנס המקביל לים-סוף. ההבדל בין הניסים הוא גם בתוצאות. התוצאות של ים-סוף הוא :"שמעו עמים ירזון, חיל אחז יושבי פלשת". ומהו התוצאות של נס נחל ארנון: "וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב".

איך זה קורה?

כשמגיעים "שתי אצבעות מצידון" – ואפילו יותר קרוב, אז כבר מרגישים תחושה של ארץ ישראל. בעבר הירדן, כבר שניים וחצי השבטים מתחילים לתכנן את ההתיישבות שלהם. זה כבר יותר מלהריח את הארץ. ואז מגיעה הסכנה האמיתית – לא עוג ולא סיחון, ולא מצרים ולא עמלק, הסכנה האמיתית היא – האם נזכור שיש בכלל אבא? האם נודה לו על הנס?

"וישב ישראל" – ישראל יושבים בשלווה, כמו "וישב יעקב". ודווקא בשלווה הזאת, מגיעים למצב של "ויחל העם לזנות אל בנות מואב".

כל סיפור נחלי ארנון הוא הקדמה לסיפור פרשת בלק. כל סיפור המדבר, והכל נמצא בערבות מואב כאן –  בין פרשיות אלו. לא מעל הר סיני ייקבר משה, אלא מול בית פעור. כי כל שנה הפעור מנסה לעלות ולשטוף את העולם. (חז"ל). ומשה עולה ומוריד אותו. "לא ידע איש את קבורתו", אבל יש 'ייחוס' – ליד בית פעור. איזה ייחוס!!

כל התורה היא – שמשה קבור מול בית פעור, כי צדיקים לאחר פטירתם, משפיעים הרבה יותר, והתפקיד של משה הוא רעיא מהימינא, והוא זה שאומר לעם שאבא השאיר כאן פת.

היו כאן הרים, והם הלכו כך וחזרו להיות כך – נראה רגיל. ועכשיו אתם הולכים למואב, וכל עניינה של מואב היא האידאולוגיה של הגסות. זהו שמה של העם הזה. זה הילד שאמא הביאה מסבא, ולכן קראו לו מואב. הרעיון הוא לא של ע"ז, או של זנות, אלא האידאה הגדולה בחיבור הזה ביחד – דת החופש האדירה.

שם מתחת לסנטר של השור, כאשר הכל היה רגוע, שם צריך לספר ולעורר את נחלי ארנון, בדיוק כמו את ים-סוף.

בים-סוף ראינו את המצרים הולכים להטביע אותנו, מצד שני את הים ואת המדבר. תראו לי ילד אחד שלא מסתכל בתדהמה על סיפור ים-סוף. אבל לא כן, על נס שלא רואים – לכן צריך ציווי " על כן יאמר".

  • לברך מתוך הנשמה – דווקא בר"ח:

ומדוע רש"י מסיים בבאר שבטבריה? בתהילים דוד המלך כותב: (תהילים ק"ד)

(א) בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְקֹוָק יְקֹוָק אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ: (ב) עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה: (ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ: (ד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט: (ה) יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד: (ו) תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. וכו'. וכו'.

שפנים, כפירים שואגים, סנאים, אוניות, לוייתן, חציר. ציפור, חסידה, ברושים – הוא רואה את הכל, ואומר לנו לראות את חסדי ה'. ולברך מנפשנו את ה', (כפי שהוא פותח וסוגר את המזמור). הוא מבקש בקשה אחת – שהנפש שלו לא תהייה סתומה אלא תברך – וכך לא נגיע למואב. הוא יודע מה יש בצד השני של הגבול, והוא לא רוצה להגיע למקום הזה.

ולאחר שדוד המלך רואה כל זאת, הוא פותח בשירה – "אשירה לה' בחיי אזמרה לאלוקי בעודי".

המקום בו רואים הכי חזק את גדולת ה' בבריאה – הוא בכינרת. והעומד במערב ורואה את המזרח – ורואה את מה שראו ישראל כשנכנסו, ומתבונן היטב בימה של טבריה – הוא רואה סלע המנוקב ככברה – וזהו בארה של מרים.

מי שרואה את זה, רואה את חידוש פני האדמה. זהו לא הפשט, אבל כך דרש רבי תנחומא, כדי שניקח את הסיפור הזה לעבודת ה' שלנו. להסתכל מן המערב, אל ימה של טבריה – ולראות שם  כדי להתעורר ולספר את נחלי ארנון, לא רק כאשר המצרים רודפים על ים-סוף, אלא שנזכה לספר את 'תחדש פני האדמה' – בכל יום, סתם כי אני מתחדש, ושהנחלים ארנון יהיו כמו והב בסופה. ולכן אומרים מזמור 'ברכי נפשי' בר"ח, כי זה כל ההתחדשות של ר"ח.

  • המלחמה על זיכרון האבא:

הנותן פת לתינוק רוצה שידעו שיש אבא. לבלק ולבלעם יש מגמה אחת בעולם – שיקומו אנשים בעולם שלא ידעו שיש אבא. וזהו הרעיון המואבי. עוטפים אותו במילים יפות, ובשיטות שונות.

כדי לנצח במלחמה, צריכים להסתכל אל המקום בו הכל זורח, ולראות את חידוש פני האדמה, ולראות את בארה של מרים, אותה משה רבנו חידש, ואותנו הוא מחדש כל יום.

יהי-רצון שנזכה לנצח!

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: