שיעור במגדל

תניא…זה לעומת זה וכולי

השיעור במגדל, פרשת בלק תשעה. האזנה / קריאה

 

 


 

"זה לעומת זה עשה האלוקים" – משה מול בלעם

קליפת תניא, הרבי הרי"צ, משה רבינו ואברהם אבינו.

  • מול בית פעור:

בפרשת 'וזאת הברכה' אנו קוראים על מותו של משה:

(א) וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְקֹוָק אֶת כָּל  הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: (ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: (ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: (ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: (ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְקֹוָק: (ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. (דברים, פרק ל"ד)

ראיתם פעם מי שהוא שהולך להיקבר, והיכן הייחוס של קבורתו? מול בית פעור!

ועל הפסוק 'ולא ידע איש את קבורתו'. אומר ה'ירושלמי': "מאן איש? זה משה האיש, שאף הוא לא ידע מקום קבורתו.

כי זה צריך להיות מעל הידיעה שלו. אלא זה "בגיא בארץ מואב מול בית פעור"!

(ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. (ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: (י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק פָּנִים אֶל פָּנִים: (יא) לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל  אַרְצוֹ: (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

אומרים חז"ל – "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם". כלומר, גם באופן סמוי מוזכר כאן אותו בלעם.

זה באמת דבר מדהים, אף אחד לא יודע היכן, אבל זה מול בית פעור – היכן שהייתה עצתו של בלעם. בעצם, כל הסוגיא היא מואב, אבל כדי לא להתמקד במואב אלא בבלעם, אומרים לנו שבישראל אין כמשה, אבל באומות יש.

  • אין נבואה אלא בישראל:

חז"ל אומרים (ב"ב יד:) ש"משה כתב ספרו ופרשת בלעם". והשאלה הפשוטה, בה ארצה לפתוח – היא: רש"י אומר בתחילת הפרשה:

ארץ בני עמו – של בלק. משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. ואם תאמר, מפני מה השרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות, וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות.

ריה"ל בספרו 'הכוזרי' מאריך רבות על כך שהנבואה ניתנה רק לישראל ולא לאומות העולם. חלק מן המציאות הישראלית היא הנבואה, והיהודי עניינו הוא הנבואה. ("ראתה שפחה על הים וכו').

כתוב שעזרא הסופר תיקן את קריאת התורה של שני חמישי ושני עשרה פסוקים, ובמנחה בשבת, אבל את עצם הקריאה תיקנו במרה. "וילכו שלושת ימים .. ולא מצאו ימים". ו"עמדו נביאים שבהם, ותיקנו להם קריאת התורה שני וחמישי וכו'". עזרא רק סידר את הקריאה, אבל עיקרון הקריאה נקבע כבר במרה.

ברמב"ם הנוסח הוא: "משה תיקן". וראיתי אצל הרב סולובייצ'יק – מה פירוש 'עמדו נביאים שבהם ותיקנו', הרי היה שם את משה רבינו'? אני מבין שיש 48 נביאים, אבל ברגע שיש את משה לידם, מדוע הם מתקנים? לכן הרמב"ם אומר משה תיקן. אז מדוע הגמרא אמרה שהנביאים תיקנו?

אלא שהם הלכו וחיפשו מים, כי הרגישו שהם צריכים מים, ואומר הרב סולובייצי'ק שהנבואה היא שכל אחד קם ותיקן. זהו הנביא שבכל אחד מישראל, שהוא בחינת משה שנמצאת בכל אחד, היא זאת שקמה ותיקנה.

ונחזור אל בלעם, הקב"ה העמיד להם נביאים, אבל אומות העולם לא רק שלא חזרו למוטב – אלא פרצו גדר המוטב. בלעם הוא זה שנתן להם את ההוראה להפקיר עצמם לזנות.

בהפטרה נאמר: "עמי – זכר נא מה יעץ בלק בן ציפור, ומה ענה אותו בלעם בן בעור, מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'".  חז"ל מדברים על העצה של בלעם להפקיר את הבנות, ואז הם מסבירים מה זה "למען דעת צדקות ה' ? אלא שבלעם ידע לכוון לשעת הכעס של הקב"ה, ואלמלא ….

וצדקות ה' היא – שבאותו זמן הקב"ה לא כעס.

  • "שולחני" בענייני נבואה:

לבלעם היו ידיעות רבות, וגם כששאלו אותו בקסמים הוא ידע לענות. פעמיים מודגש לנו שם המקום 'פתורה'. מסביר רש"י:

כשולחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם. ולפי פשוטו של מקרא, כך שם המקום:

רש"י בפירושו הראשון בוחר להסביר לנו שפתורה הוא ה"שולחני". ומה כוונת פירוש זה?

וכמו שכשמת רבי אליעזר, אמר רבי עקיבא: "הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני לרצותם". כך גם בלעם הוא ה"שולחני" לענייני נבואה.

ולשאלה:

אני מבין שבלעם נביא כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות, אבל מדוע הוא צריך להיות גדול ממשה רבינו? חז"ל נבהלים ודנים במה הוא יותר גדול ממשה רבינו ( שהוא יודע לכוון לשעת הכעס של הקב"ה).

לצורך מה נצרך להביא לבלעם נבואה כה גדולה, הרי זה לא עונה על ה"פתחון פה"? ובעצם אפשר גם לשאול – מדוע לרע יש כ"כ הרבה כוח, או בהרבה צורות אחרות, אבל אנו נתמקד בשאלה זו.

והשאלה מתחזקת: שהרי על המשיח אומר הרמב"ם שהוא יהיה 'קרוב למשה רבינו'. והרבי מדייק – שהרי יש עשר פרות אדומות בהיסטוריה. יש 9, והעשירית היא ע"י המשיח. ובכולם צריכים שבאפר הפרה יהיה קצת מהאפר של משה רבינו, וגם המשיח זקוק למשה והוא לא יכול בלעדיו. אבל בלעם – שכל מהותו בעולם הוא הרוע והקללה והזנות, דווקא הוא היה במעלה גדולה ממשה???

משה ה"מושה":

ננסה ללמוד את משה, כדי להבין את בלעם. דבר מאד מעניין: תמיד אנו מדברים על המילה ולא שמים לב – אני חושב ששמו של משה, שהתורה נקראת על שמו, וכל תלמיד-חכם נקרא על שמו, ומי שמאמין בו יש לו חלק בתורת משה, וכל ספר במדבר עוסק בהבנה שאי-אפשר להאמין בהקב"ה בלי משה. אבל יש לזכור ששמו של הצדיק הוא מהותו.

מהותו של משה רבינו היא משה. הוא לא ימשה, והוא לא מָשָׁה , והוא לא מָשׁוּי ("כי מן המים משיתיהו".) בת פרעה אמנם משתה אותו, אבל היא אומרת למשה שבעצם הוא מוֹשֶׁה אותה מבית פרעה.

כדי להיות משה, צריך להגיע אל הנקודות הכי נמוכות, וצריך שיהיו לך כלי עבודה שאיתם אתה יכול למשות גם אותי.

משה הוא מי שיכול "להחזיר את החיצים, גם אם הם נורו מהמקום הכי רחוק" (שבעה בטלנים של רבי נחמן).

משה רבינו הוא בעצם שיעור שלם של מיהו "רבינו". משה אגב נקרא בפרשת חוקת – נשיא הדור. (חז"ל ורש"י על הפסוק – "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון").

המושג הפנימי של "נשיא" – הוא מי שמצליח להרים את הכל. "נשא את ראש כל עדת וכו'". הנשיא הוא ה"מנסה" (מרים על נס את הכל).

מלך זה יותר מנשיא. משה הוא גם מלך – "ויהי בישורון מלך", ואומר רש"י – שזה משה. כי נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול. המלך אין לו משלו כלום,  וכל כולו הוא מקבל ממלכותו.

  • הבעל-שם-טוב – ה"מושה":

הבעל-שם-טוב היה יסוד משה רבינו. כי הבעש"ט גילה לכל אחד שיש לו "שם" והוא "טוב".

יש ספר בחב"ד הנקרא 'היום יום'. הוא החיבור הראשון של הרבי, וכל יום הוא אמר את האמירה היומית של אותו יום. בט"ז תמוז הוא אומר:

אהבת ישראל של הבעש"ט אין לשער, הרב המגיד אמר – 'הלוואי היו נושקים הספר-תורה באותה האהבה שהיה מורי (הבעש"ט) מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל החדר שהיה עוזר למלמד.

  • להטביע את הפעור.

למה יש כוח כה רב לבלעם, עד כדי כך שהתורה מסיימת את התורה בגדלותו.

משה רבינו נקבר שם, וחז"ל אומרים (תוס' בע"ז) שעבודתו של משה בעולם היא שכל שנה עולה הפעור ומבקש להציף את העולם, ומשה רבינו מוריד אותו.

בלק אומר לבלעם על עם ישראל "והוא יושב ממולי". כשאני אומר שמישהו ממולי – למה זה חשוב? שהרי עם ישראל לא נכנס למואב, וברור שהוא יושב ממולו, לשם מה התיאור? אלא רש"י לומד את המילה 'מול', כמו 'סבובי כדבורים… כי אמילם'. כלומר – מלשון כריתה, למול. אם עם ישראל היו רוצים להכרית את מואב, הם היו יכולים להיכנס ולהכרית, אבל הם לא יכולים כי "אל תצר את מואב ואל תתגר בם". כלומר הרוע קיים, אבל תפקידם של ישראל הוא לשבת ממול, כי הם אמורים להכרית אותם מהשורש, ולהעלות גם את זה. ולכן משה יושב מול בית פעור, וכל פעם שהפעור עולה הוא צריך להשקיע אותו. שזו פעולה הפוכה מה"משייה" של משה. כי כאן הוא מטביע את הפעור. הוא צריך קודם כל להטביע את הפעור כדי שיוכל אח"כ למשות אותו.

  • הרבי הריי"צ במאסר – מעשה אבות סימן לבנים:

השבוע היה יב' ויג' תמוז – סיפור הגאולה של הרבי הריי"צ. הרבי שואל, מה הנקודה אותה אנו אמורים לקחת מהרבי הריי"צ בחג הזה?

הרמב"ן אומר, שמעשה אבות סימן לבנים, אין הכוונה שמה שקרה לאבות יקרה גם לבנים. אלא שהאבות נתנו את הכוח לבנים לעמוד בניסיונות הבאים עליהם.

כשהובילו את הרבי לבית הסוהר – בטו' בסיון תרפ"ז, הוא קודם-כל קיבל על עצמו החלטה איתנה שלא יאבד חס-ושלום את עשתונותיו ושלא יתפעל מהם (מהחוקרים) כלל. 'לא זו בלבד שלא אתחשב בהם בדברים הנוגעים ליראת-שמיים אלא שלא אתחשב בהם כמציאות כלל'.

מדובר ביהודי שהולך להגיע לבית המעצר בלנינגרד, והוא נמצא שם במקום שע"פ תיאור שלו, יממה אחת הוא נמצא בצינוק עם רפש ועכברים, ושם הוא הוחזק יממה. זה עוד המקרה הקל. ומסביב כל מה שהוא שומע זה יריות. כי קיר המוות של מערכת המשפט הרוסית היה פועל ללא הפסקה. היה ברור למי שנמצא שם, שגם הוא יגיע לבסוף לשם. אבל הוא לא משנה את ההחלטה שלו. כך שהוא עומד לבד מול כל רוסיה.

בתקופה זו, הרוב היהודי היה אז תחת ברית המועצות. וגם חסידות חב"ד לא הייתה מוכרת כמו היום, אלא הייתה עדיין בתחילת דרכה.

בכל אופן, מחליט הרבי שהחוקרים הרוסים הם כאין וכאפס.

ביום חמישי ר"ח תמוז, לאחר שבועיים שהרבי שם, בשעה 11 לפני הצהריים, השוטרים נכנסים לחדר ומצווים עליו לקום. הם מדברים רוסית, והרבי עונה להם באידיש – שהוא לא יקום. אחד השוטרים שהיה יהודי הבין את התשובה, ועונה לרבי – שאם לא תציית, אנו נכה אותך. והרבי השיב – נו טוב.

הם יוצאים מהחדר, לאחר שהם מכים אותו מכות רצח. לאחר מכן, נכנסת עוד קבוצה של שוטרים, ביניהם היה גם שוטר אחד שנקרא 'לולב', והוא היה צאצא של חסיד שהרבי הכיר אותו. ואותו 'לולב' פונה את הרבי, ואומר לו : רבי, מדוע אתם מתעמתים אתם? (מה ההגיון בהתעקשות נגדם, מדוע אתם מתנצחים עמהם. הרי הם באים לצוות על הקלה בשבילכם, וכשאומרים לכם לקום – עליכם לקום. כלומר, הוא אומר לו שאולי הם נכנסו להציל נפשות ולשחרר אותו.  אבל הרבי לא מגיב בכלל, ומכים אותו פעם שנייה. במכות האלו מתאר הרבי הריי"ץ – שהכו אותו מתחת הסנטר, ולכן מכאן עד סוף ימיו היה קשה לו הדיבור.

ואז הגיעו קבוצה נוספת של שוטרים. בתוך הקבוצה גם כאן היה יהודי, הם מצווים עליו לקום, והרבי לא קם. היהודי הזה התעצבן, והתחיל להכות את הרבי. הרבי מתאר אותו עם חמת רצח בעיניים. והוא אומר לו ברוסית – "אנחנו נלמד אותך לקח". והרבי עונה: "תלוי מי את מי".

ואז לוקחים את הרבי למשרד, ומודיעים לו שמשחררים אותו מבית האסורים, ושמגלים אותו לשלוש שנים לגלות בקסטרמא. הרבי מתקרב אל השולחן, והוא רואה את תיק החקירה פתוח, והוא מבחין בדף שנכתב שהיתה שורה למעלה מחוקה, שהיה כתוב בה ששפטו אותו למוות. השורה נמחקה, ולאחריה בשורה השנייה, כתוב שינוי: שפסקו את דינו לעשר שנים בסיביר. אבל גם זה נמחק, ולבסוף כתבו את הדין של שלוש שנים.

שואלים אותו אנשי המשטרה – באיזה סוג רכבת הוא רוצה לנסוע? והוא עונה: בקרונות של פקידי הממשל. שאלו אותו, אם יש לו ממה לשלם על כך, והוא עונה להם שאם הכסף שלקחו ממנו במאסר מספיק, אז טוב, ואם אין מספיק – בני ביתו ישלמו את הנותר.

כיוון שזה היה ביום חמישי, יש לו שאלה – מתי הוא יגיע לקסטרמא. והם עונים לו שהוא יגיע ביום השלישי – וזה שבת. ולכן הרבי אומר להם שהוא לא נוסע, והוא נשאר שם עד לאחר השבת.

לימים הוא מספר – ברוך ה' לא נסעתי בשבת. נותרתי לשבת בבית הסוהר עד יום ראשון.

(האם היה מותר לו? יש 'תוספות' ששואלים על סיפור רבי עקיבא, שמסופר שנכנסו אליו וראו שהיה לו קצת מים לאחר שהרומאים שפכו לו את המים, וכתוב שם שרבי עקיבא היה שותה חצי, ובחצי השני נוטל ידיים. ושואלים ה'תוספות' שהרי נטילת ידים זה מדרבנן, ושתייה זה פיקוח נפש? אלא אומרים ה'תוספות'- שזה משנת קידוש ה'. כלומר, יש גדרים בהלכה השייכים לאדם כזה, בזמן כזה, במציאות כזאת.

זוהי משנת קידוש ה' שהיא מנוגדת להלכה.

כלומר, הרבי יושב בבית הסוהר – כנגד רצון בית הסוהר – זה העולם ההפוך.

ביום חמישי – כבר כל החסידים שמעו על הכל ונודע להם, ולכן ר' מיכאל דבורקין מנצל את יום חמישי ושישי – לארגן מניין ילדים לחיידר, ולהתחיל לשפץ את המקווה כדי שהחסידים יוכלו לבוא לשם. (והרבי היה אומר על כך : "ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גושנה").

הרבי מליובאוויטש מספר את הסיפור הזה, ומגיע אל ההוראה המעשית:

ההוראה מסיפור זה: שהרבי נשיא הדור, פתח / סלל את הדרך, שכשיהודי מחליט בנפשו בתוקף גדול שכל ההסתרים על הנפש האלוקית, וכל ההפרעות והמניעות להפצת היהדות, הם כאין וכאפס ממש, ובהחלטה כה תקיפה שאף אם באים ומכים אותו שלוש פעמים, (ושלוש פעמים זה חזקה, זה מציאות, ולכן לכאורה ברור שהרבי היה צריך לעמוד כשהם ביקשו, ולצאת לנסוע אפילו בשבת – זה פיקוח נפש!) וההחלטה הזו פועלת בעולם פעולה גמורה.

כשיהודי מחליט את זה, אז זה שבא להכות אותו צועק: רבי! כי הוא רואה אלוקות מולו, הוא ראה "אינסוף", ולכן הוא אמר "רבי". הוא ראה מישהו ש"מאיין" אותו – שעושה אותו אין ואפס. לא כי הוא משפיל אותו, אלא כי הוא אמר לו להתחיל להתנהג בעולם, כאילו הוא אין ואפס לעומת הקב"ה.

והרבי מסיים: על-אחת-כמה-וכמה שיהודי נמצא במעמד ומצב שיש לו אפשרות להפיץ את היהדות ללא העלמות והסתרים, ואדרבא עוד מסייעים לו, עד שנותנים לו את שכרו לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה, למרות שיש הפרעות – הרי רק אם החלטתו תהיה איתנה בקרבו שחייבים לקיים את שליחות הקב"ה, אפשר להיות בטוחים שחפץ ה' בידם יצליח.

מה פירוש ניסיון? ניסיון זה כמו קפיצה לגובה – שכל פעם מעלים לך רף. הקב"ה אומר לאברהם "קח נא את בנך", ואומרים במדרש: אמר לו, בבקשה ממך עמוד בניסיון זה שלא יאמרו שבניסיונות הקודמים עמד, שאין בהם ממש.

ניסיון הוא העלאה על נס, שמעלים לך משהו והופכים אותו למציאות עוד יותר גדולה, אבל הניסיון שלך הוא להבין שזה כאין וכאפס. עמידה בניסיון זה "לאיין" את הכל.

  • יש או אין? למשות או לשקוע?

בלעם הוא הכי 'יש' שיש בעולם. הוא יודע 'דעת עליון', הוא "שולחני", הוא זה שעומד בלעומת-זה של משה רבינו. ובכך מסיימת התורה.

הקב"ה ידע את משה פנים אל פנים, ובלעם יודע דעת עליון.

משה כותב פרשת בלעם, וזו הפרשה היחידה בעולם שמשה רבינו כותב בלי שאף אחד ראה אותה. זה לא רעמסס, לא סוכות, לא ארנון ולא מואב, זה שם על איזה הר, שבלעם ובלק מחליפים פרים ואילים. ומשה כותב את הפרשה, והוא זה שמסביר עד כמה לבלעם יש כוח.

וכשבלעם בא לקלל, הוא אומר:

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו – אני מנסה לקלל, אבל הם מאיינים אותי. הם באים מאיזה מקום בו הניסיון הוא לראות עד כמה ה'יש' הוא כאין וכאפס. כלומר, זה הניסיון לראות עד כמה ההחלטה שלך היא איתנה, ועד כמה אתה יכול להסיר את כל הקליפות.

לכן ה"זה לעומת זה" – הוא לא רק שיש לאומות העולם נביא שלא יהיה להם פתחון פה, אלא שיש גם לי התמודדות מול 'יש' – בלעם. התפקיד שלי כאן הוא לקבל החלטה איתנה, איך להתמודד מולו. ואם אני יודע איך לקבל החלטה איתנה, אני יודע להתמודד גם אם 'יש' וניסיון יותר גבוה ויותר גבוה.

וזה כל החיים. זה ההליכה לעקידה, והנהר תמיד יהיה יותר גבוה, אבל אם אתה מחליט שהכל כאין וכאפס לעומת הקב"ה – אתה תוכל לנצח. אבל אם לא תקבל החלטה איתנה – אתה לא תצליח.

משה צריך למשות אותנו מלמטה. ברגע שבאדם קיים 'יש' הוא שוקע, אבל אם 'אין' – אזי הוא צף ועולה.

הפרשה מסתיימת בכזבי בפתח אוהל מועד לעיני כל העדה, האם זה 'יש' או 'אין'? אלא פנחס דואג לעשות את זה 'אין'. זו הנוסחה לכל החיים.

אדם שקיבל החלטה איתנה, שהקב"ה נתן לו את הכוח לקיים את שליחותו – ידע לעבור את הכל. אחרת, בשביל מה הוא נברא בכלל? למה אנחנו פה, אם לא לקיים את "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

הקושי בניסיונות של החיים הוא, שגם השכל וגם ההיגיון נותנים ל'יש' מקום. עבודה-זרה זה גם לתת למשהו שהוא 'יש' להגיד עליו שהוא 'אין'. למה אדם עובר עבירה? כי הוא אומר להקב"ה שלא יהיה באותו מקום באותו רגע ("סלק עצמך לשעה" – לשון המדרש). הקב"ה הוא אינו אל מתגלה, אלא הוא אל מסתתר, וכל המציאויות בעולם גורמות לנו לחשוב מחשבות כפירה, ולכן צריך את משה שיעזור לי למשות את עצמי מהמקום הזה.

ככל שאדם נותן יותר מקום למציאות הזו, הרבה יותר קשה לו לצאת ממנה.

  • קליפת תניא:

מדוע נקרא האדמו"ר הזקן 'בעל התניא'?

אנו מכירים את "בעל המאור", על שם החיבור. "בעל הטורים" – על שם ה"טור".

אבל בעל התניא – קודם כל, זה לא נכון. הרי תניא זה תוספתא, והאדמו"ר הזקן אינו ה"בעל" של התוספתא?

הספר נקרא 'תניא' כי הפתיחה לספר היא באותה מילה. (וגם איגרת התשובה מתחילה במילה זו – ה"תניא" הקטן).

התניא פותח: תניא (בסוף פרק ג' דנידה) משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע.

אך אם נפתח בגמרא, נראה שלא כתוב 'תניא', אלא : דרש רבי שמלאי, שבכלל היה אמורא. כלומר בעל התניא – זה בעל ה"טעות דפוס".  וגם באיגרת התשובה: "תניא בסוף יומא, שלושה חילוקי כפרה…" אבל שם כתוב: דרש רבי מתיא בן חרש ברומי … " ולא כתוב תניא!

"בעל התניא" כתב את ה"שולחן-ערוך הרב" במצוות רבו – המגיד, בשנה אחת! ואת ה"תניא" הוא כתב 18 שנה. ובדק חסרות ויתירות. מוגזם קצת, לא?

אלא שישנה גירסא אחת שבמקום רבי שמלאי מופיע תניא, אבל זהו תירוץ קשה.

אלא כתוב בספר "בית רבי" – של אחד מזקני תלמידיו של ה'צמח צדק' שהיה תלמיד של ה"בעל התניא", שה'צמח צדק' שהיה נכדו הגדול של "בעל התניא" – כותב – ש"התניא פתח את ספרו 'תניא' כמו שה"אדרא זוטא" פתח את האדרא במילה תניא, וכפי שלימד האר"י".

האר"י מסביר שה"אדרא זוטא" פותח במילה 'תניא', כי ישנה 'קליפה' התקועה בלב הלומדים, ה'קליפה' נקראת 'קליפת תניא'. ו'תניא' אותיות 'איתן'.

מה זה 'קליפת תניא'? קליפה זה דבר חשוב, והוא שומר על הפרי. קליפה זה לא העור, אבל הוא חלק מהפרי. למרות זאת, הקליפה נועדה שיקלפו אותה, והיא נועדה להפריד. נכון שיש בה הרבה דברים טובים, אבל היא נועדה שיקלפו אותה.

ה'תניא' שהרב המגיד הועיד אותו ללומדים, הועיד אותו למקום של השכל ובא לעזור לנו מ'קליפה' שכל הזמן לא יכולה להשתחרר מתפיסת ה'יש'. הקליפה הזו תקועה בלב הלומדים, ובעל התניא הוא "בעל הבית" איך מקלפים את 'קליפת התניא' . "בעל התניא" נתן 'ארגז כלים' איך לקלף את הקליפה הזו התקועה בלב הלומדים.

'תניא' היא "משנה חיצונית". "משנה" היא הנשמה, אבל "משנה חיצונית" זה תרתי דסתרי. אלא כשהנקודה החיצונית  מתעבה – היא הופכת ל'קליפה'.

  • 'אזרחי' מעבר הנהר – החלטה איתנה:

חילופי אותיות תניא, זה איתן. הרבי הריי"צ דיבר על "החלטה איתנה". האבות שלנו נקראים 'איתנים' – "ירח האיתנים" – כי איתן זה הראשית. "והאתנים מוסדי ארץ". אבל נחל איתן הוא לא רק ראשית – מקור, אלא גם הוא מתמיד תמיד.  והשלב השלישי שהוא כל הזמן שואב מן המקור- נובע ממנו.

אברהם אבינו נקרא 'איתן האזרחי', ועל שמו כל האבות נקראים 'איתנים'. פעם שאלתי – מדוע אברהם העברי נקרא כך? והתשובה הרגילה היא, שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני. הפשט הוא, שהוא נמצא בעולם משל עצמו. אבל הפירוש לעניות-דעתי הוא, ש'עבר' זה לא צד, אלא לנהר יש שני צדדים. יש צד אחד של הנהר ששם הגינה שהנהר משקה אותה. ויש צד שני שהוא הים – הוא המקור, הוא המעיין, הוא המקור שממנו הנהר מתחיל.

'איתן' – הוא 'איתן האזרחי'. מהיכן הביטוי אזרחי? מהפסוק: "אזרחי מעבר הנהר". (כך מתחיל פיוט). 'אזרחי' זה מלשון – 'זרח'. הזריחה היא מן המקור. אזרחי מעבר הנהר  כלומר, מהמקור של הנהר. כל העולם בקצה של הנהר, אבל אברהם היה מחובר אל המקור.

לכן "מעבר" זה לא משני צדדים, אלא במשמעות של 'מעל ומעבר'.

"החלטה איתנה" היא החלטה הנובעת מן המקור, ומגיעה אל כל פרטי החיים. ההחלטה הזו היא מעבר למציאות החיים בה אנו חיים, היא שאובה מן המקור. היא מעל ומעבר – למעלה מההשתלשלות של הכול – וממילא זה מתמיד, וממילא זה כל הזמן נובע.

כדי שאנחנו נגיע למדרגה כזו – מביאים לנו את בלעם. מצד הידיעה, הוא באמת יודע דעת עליון. יש לו באמת ידיעות שאין למשה, אבל מצד ה"פנים אל פנים" – הוא "עובד כוכבים רשע". כל קיומו בעולם הוא כדי להכשיל אותנו, אבל אנחנו נמצאים מולו – כדי למול אותו. אנחנו צריכים לכרות אותו, ואז להעלות אותו משם. זה משה רבינו שכאשר הפעור צף, הוא דואג להוריד ולהשקיע אותו שוב.

  • כלחוך השור:

בלק מנסה להסיר את ה"עורלה היהודית" מן העולם. בלק הוא הראשון בהיסטוריה שמדבר על הפתרון הסופי. הוא בא ממקום שמדבר רק על זה – "כלחוך השור את ירק השדה". רש"י מסביר, מהו אותו השור – שהשור הורג גם את השורש כי הוא לוקח כ"כ חזק, ולכן גם השורש יוצא.

ובעל ה"עקידת יצחק" אומר – שהרי אם רוצים לתאר אוייב, מתארים נמר ולא שור? איך שור מתאר אוייב? אלא מואב אומר שאני נמצא מתחת הסנטר של השור, העם הזה לא יכול לפגוע בי, כי הרי אסור להם להיכנס אלי – "אל תצר את מואב וגו'". לא נעים להיות בסביבת השור, אבל מתחת לסנטר שלו השור לא יכול לפגוע. מואב נמצא מתחת הסנטר, ולכן הוא פונה אל בלעם בלי אינטרסים, כי לי הם לא מפריעים, אלא אני רוצה רק לטהר את העולם מהגזע הזה.

מואב מבין את הסכנה, ולכן הוא קורא לבלעם שיעצור את זה מהר.

הרמב"ם אומר, שמי שלא מאמין במשיח – כופר בתורת משה. מניין? "דרך כוכב מיעקב וגו'". כי בלעם מבין את כל הרעיון של המשיח, ואת זה הוא רצה להכרית.

אם היינו עושים משחק, ומציירים את העמים, איך היינו מציירים את עוג? ענק לא? ואת סיחון גם מציירים גדול ומגושם. אבל איך מציירים את בלק? כולנו היינו מציירים אותו בתור אדם נורמלי וקטן, נסיך מדיין. אבל זוהי הטעות שלנו. אנחנו מסתכלים על הדברים החיצוניים, אבל לא על המהות.

שם הניסיון הוא "החלטה איתנה". הקב"ה מעלה לנו את הרף בניסיונות, כדי לראות כיצד אנחנו מחליטים "החלטות איתנות". וזה מה שהגמרא אומרת: משה כתב ספרו ופרשת בלעם – וסוף ספר דברים הוא איך משה רבינו ממשיך גם לאחר מותו לפעול כנגד הפעור.

וזה מה שאומר בלעם – "תמות נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו" – הוא מברך פתאום שהוא ימות כמו האבות הישרים של עם ישראל, והוא רוצה למות כמותם. אבל מניין זה הגיע? הרי לא לשם כך שכרו את שירותיו?

ואיך מסתיים ה'תניא'? ב'קונטרס האחרון' על כמה פרקים – הסיום הוא : "כי זה לעומת זה כו'". ה-כו' בא להגיד לנו שהניגוד הזה נמשך כל הזמן, המלחמה הזו היא תמידית, והיא כל תפקידינו בעולם.

 

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: