שיעור בירושלים

לבקוע את החומות מן הפנים אל החוץ

השיעור בירושלים, מוצאי יז בתמוז, תשעה. האזנה קריאה

 

 


 

 

בין ט' ליז' בתמוז

המשנה במסכת תענית אומרת:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

המצור על ירושלים בבית ראשון ארך שלוש שנים, עד (ע"פ הפסוקים בזכריה) ט' בתמוז – ואז נבקעה העיר.

ע"פ הבבלי – שבעה עשר בתמוז (מבחינת הבקעת העיר) הוא חג מחודש. כלומר, לאחר בית ראשון בוודאי צויין יום ט' בתמוז (דנים האם בבית שני הזכירו את ט' בתמוז), ורק לאחר בית שני נקבע יום יז' בתמוז.

ומכיוון שלא רצו לטרוח ולעשות שני צומות, אז קבעו רק את חורבן בית שני כי הוא חמור יותר. מדוע? כי הוא נחרב על שנאת חינם. כשבאו גדולי ישראל בשנה הראשונה לאחר החורבן , הם ידעו שצמים בט' בתמוז. אבל לאחר שבעים שנה החליפו את התאריך – ואותם אנשים היו חלק ממנו. הם אלו שגרמו לך שהבית ייחרב שנית ביז' בתמוז.

שבירת הלוחות

וזה בנוסף לכך שבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות. כך אנו קוראים בכל יום צום בפרשיית "ויחל משה". בפרשיה אנו קוראים על התפילה ועל המחילה. הקריאה הזו היא מיוחדת דווקא לי"ז בתמוז, כי היא קראה באותו יום.

שאלו את הרבי מקוצק – ולעתיד-לבוא לא יקראו איכה? הוא ענה להם שבוודאי יקראו, אבל יקראו עם טעמים של מגילת אסתר ועם שהחיינו – ואז יבינו את המגילה.

חג לה'

על שבעה עשר בתמוז, נאמר בתורה "חג לה'". אהרן הכהן ניסה למשוך זמן בחטא העגל, ואמר "חג לה' מחר". כך ששבעה עשר בתמוז הוא חג שהתהפך לתענית. בעצם, זה החג של כל החגים של כל השנה של כל החיים – כי בחג זה היה צריך משה לרדת עם הלוחות הראשונים, ואזי היו נכנסים לארץ ישראל.

בהפטרה מסיימים "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" – וזהו בכדי להזכיר את מהותו של החג.

(ואם יז' בתמוז נדחה, חסידים היו אומרים שאם הוא כבר מבוטל – אז אפשר כבר לדחות אותו לגמרי, ואפשר כבר לקבל את הגאולה.)

מדרכי התשובה

בפשטות, יז' בתמוז הוא תקנה של חכמים – מדרבנן.

כשאנו מדברים על ד' הצומות, אנו מתכוונים לתשעה באב, צום גדליה, עשרה בטבת, ושבעה-עשר בתמוז. ארבעת התעניות הללו, עוסקות בחורבן ובגלות של עם ישראל. תענית אסתר וצום יום הכיפורים הינם שני צומות השונים במהותם מן הצומות הללו. כל המועדים עתידים להבטל, חוץ מפורים.[1] תענית אסתר גם אינה תתבטל, כי כל מהותה היא איך מגיעים אל השמחה מתוך צער התענית. מתוך התשובה של התענית, אנו מגיעים אל השמחה העליונה של פורים. וכן יום הכיפורים אינו תענית על חורבן, אלא כל עניינו הוא תשובה מתוך חיל ורעדה, אך גם מתוך השמחה שבכך.

לעומת זאת, ארבעת התעניות הם תעניות על אירוע היסטורי, ועל כן לעתיד-לבוא הם ייבטלו וייהפכו לימים שמחים. (תענית אסתר ויום הכיפורים אינם צריכים להפוך לימים שמחים, כי הם כבר שמחים בעצמותם).

הלכות ד' התעניות, מופיעות ב'שולחן ערוך' אורח-חיים – הלכות זמנים. לכאורה גם הרמב"ם היה צריך למקם הלכות אלו במיקום זה כמו שאר הלכות החגים. אך מי שיפתח את הרמב"ם, יגלה שאת הלכות הצומות הוא בחר לכתוב בסוף הלכות תעניות, שאינן מופיעות ב'שולחן ערוך'.

הלכות תעניות ברמב"ם עוסקות במה צריך לנהוג ולפעול כאשר בא דבר / חרב / רעב, או כל צרה אחרת שלא תבוא עלינו, כפי שהוא פותח:

מצות-עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר (במדבר י') על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן – זעקו עליהן והריעו.[2]

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב (ירמיהו ה') עוונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי.

כשיש מלחמה על ישראל, יש שתי מצוות שצריכים לקיים: א. מצווה להילחם. הרמב"ם[3] קורא למצווה זו: "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". מצווה זו מתחלקת למלחמת רשות ולמלחמת מצווה שאליה כולם יוצאים – גם חתן מחדרו וכלה מחופתה. ב. המצווה השנייה היא להוציא תיבה לרחובה של עיר ולזעוק ולהריע.

הפרקים הראשונים בהלכות תעניות עוסקים בכל צרה שלא תבוא על הציבור, ורק מפרק ה' הרמב"ם ידון בהלכות התעניות ממש:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ"ו) והתודו את עוונם ואת עוון אבותם וגו'.

התעניות על חורבן ירושלים אינם רק סיפור היסטורי, הם סיפור עכשווי. התעניות מזכירים לנו את מעשיהם הרעים של אבותינו, ובזיכרון זה, אומר לנו הרמב"ם, אנו נשוב בתשובה אל הקב"ה. 'מעשה אבות סימן לבנים' אינו רק במעשים הטובים, אלא עלינו לזכור גם את מעשיהם הרעים, ובכך נתחזק אנחנו שלא נחטא בהם שוב.

כך שי"ז בתמוז הוא מדרבנן, אבל עצם התענית הוא מדאורייתא. כי אין מטרת התענית להזכיר לנו את ההיסטוריה, אלא היא באה לגרום לי לחזור בתשובה.

לפרוץ את החומות מבפנים

כעת נחזור אל חמשת הדברים:

הובקעה העיר. ימים אלו הם ימים של מהפך. צריכים אנו להפך את הכל.  בט' באב – חרב הבית, וההיפך הוא שהבית ייבנה. בי"ז בתמוז הובקעה העיר, וההיפוך הוא שייבנו החומות. האם זה מסתדר לנו? בוודאי שלא. זה מנוגד לכל הנביאים. הנבואה אומרת ש'פרזות תשב ירושלים'. הגאולה של ירושלים היא – שלא יהיו בה חומות.

אלא יש להבין שבשבעה-עשר בתמוז נבקעה העיר. בי"ז בתמוז נכנסו הרומאים, ובט' בתמוז הבבליים, ופרצו את החומות מן החוץ פנימה, וכאן הם גילו אותנו.

ההתהפכות היא שייפרצו החומות, לא שייבנו. אבל שהם ייפרצו מבפנים החוצה. ההתהפכות היא ש"פרזות תשב ירושלים".

בבית ראשון, הבבליים הצליחו כי היה כאן ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל בבית שני כבר מחקו את ט' בתמוז, ויש רק יז' בתמוז. יז' בתמוז זה החומות בין עם ישראל. שבעה-עשר בתמוז זה לא מצב של עבודה-זרה, אלא זה מצב שהחומרה שלו היא כזאת שבעצם אתה הולך ויוצר עוד ועוד חומות. כי השנאה, מה לעשות, מייצרת חומות.

אלקי נצור

בסיום תפילת שמונה–עשרה אנו אומרים את תפילת 'אלוקי נצור':

אלהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי, וכל המחשבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם. ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך י"י צורי וגואלי. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

ברכה זו נכנסת בין ברכת שים שלום, לבין אמירת 'עושה שלום במרומיו', ואם-כן יש להבין מדוע יש חשיבות לברכה זו – דווקא פה?

אלא כי סיימנו ואמרנו 'המברך את עמו ישראל בשלום', אבל אז חוזרים למציאות. לפני החזרה אל המציאות – אומרים מילים אחרונות. יש פעמים שלי כבר קשה לנצור את לשוני, כי כ"כ רע. ואז אני חייב שהקב"ה יעזור לי. הכל אני עושה כי אתה נותן לי את הכוח, אבל יש רגעים שאני כבר לא יכול בכלל, ואני חייב שהוא יעשה הכול.

ואז באה התפילה ואומרת לקב"ה שיעזור לי לדום אל מול המקלל אותי. זה 'ישמע בזיונו וידום'. והנפש שלי תהייה כעפר. וההבנה כאן נראית לנו כאין ביטול – כאילו אני כלום, אבל מיד נראה שההיפך הוא הנכון.

ואז הבקשה היא "פתח לבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי, וכך החושבים עלי רעה – מהרה הפר עצתם". הרי למה אני לא יכול לדום אל מקללי, כי אני צריך להפר את עצתם, ולקלקל את מחשבתם, אבל אם אני מצליח להבין שני דברים: א. שהמכה שקיבלתי היא מכה קשה מאד. ב. אבל אין דיון על כך שגם מכה זו באה מהקב"ה. יש דיון ביני לבין המכה, ויש דיון ביני לבין הקב"ה.

אם אני נפלתי כתוצאה מאבן, האם אני בא בטענות כלפיה? בוודאי שלא. אני ממשיך ללכת בלי כלום. אבל מה קורה אם נפלתי לא מאבן, אלא מאדם אחר ששם לי רגל. האם גם אז אני שותק וממשיך הלאה? אתה אפילו לא חושב על מה קרה לך, אלא אתה קודם כל מקלל אותו ואת אביו ואת אבי אביו. ומה אתה חושב לעצמך אז? שכאן הקב"ה לא היה. שמכה זו לא באה מהקב"ה, כי היא באה ע"י השכן שלי?!
החושבים עלי רעה – בוודאי שאני צריך לפעול, אבל הכוח להגיע למצב בו אני שותק מול המקללים אותי, ואני עפר – כמו שה'תוספות' מפרשים כעפר שהוא מצמיח כל הזמן. אתה יכול להיכנס לכעס, ולחימה. אבל מכאן לא צומח כלום, כי אתה רק שוקע. ("והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", ואומר רש"י שכתוב בכתיב חסר, כי שכעס מתעבה, אזי נוצרה חומה שצריך לפרוץ אותה).

ההיפך של יז' בתמוז הוא היכולת לפרוץ את החומות מבפנים כלפי חוץ. אם אתה חושב ויודע שהקב"ה יפר את העצה, אז יש לך יותר פנאי לעסוק בשתיקה שלך כלפי הדוממים.

רבי נחמן מדבר ב'תורה' גדולה על ישמע בזיונו וידום. אותם אלו שמצירים לי, הם חושבים דברים טובים לגביי, אז אני נותן לך את התיקון. אבל כדי להעביר לך את התיקון – אני צריך להיות "שלך", ולכן אני עפר.

לדום זה לשתוק. אבל בעברית זה גם "הדום רגליי". ההדום הוא אותו הדבר שעליו הכל מתרחש. אם אני שותק לפני המקללים שלי, אזי אני הופך את המקללים להדום – לכלום. ואז יש לי את הכוח לפתוח לבי בתורה.

ואם הקב"ה לא יעזור לי, אני אעשה הכל מהרגשה שרודפים אותי כל הזמן.

"למען יחלצון ידידך". חליצה היא לא רק כמו חליצת פקק, אלא מצב זה גורם לאדם לעצבות ולהתכנסות, ולכן אני מבקש שאני רוצה שעכשיו אני אהיה "חלוץ" בעבודת ה'. אני רוצה להיות ה"חלוץ" שלך במגרש, שרוצה להבקיע את השער. ואני רוצה לעשות למען שמך, לכן תעזור לי.

 

[1] ע"פ מדרש משלי (בובר), פרשה ט', סימן ב'.

[2] רמב"ם, הלכות תעניות, פרק א', הלכה א'.

[3] הלכות מלכים, פרק ה', הלכה א'.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: