שיעור במגדל

התוועדות המועדים – להקריב לי במועדו

השיעור במגדל, חלק ב, פרשת פנחס תשעה. האזנה קריאה

 

 


התוועדות המועדים – להקריב לי במועדו:

מה פירוש השם פנחס? כתוב ב'רבינו בחיי': "פני – חס"  – כלומר, הפנים כולו של פנחס הוא חסד.

כשהפנימיות היא כולה חסד, וממילא גם הפנים – אזי הוא זוכה לברית כהונת עולם.

פנחס לקח את הרומח והוא הציל את כולנו. הוא הציל את העולם, והוא היה יכול להגיע לזה רק מהחסד.

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: (ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד.

כאן מדובר על פרשת התמיד. אז מה פירוש "במועדו"? רש"י אומר: "במועדו – בכל יום הוא מועד התמידים". ובהמשך: "זאת עולת חודש בחודשו" – ואומר רש"י: "אם עבר יומו בטל קורבנו". ומסביר הרבי מליובאוויטש – שכיון שכל יום הוא מועד, אי-אפשר להביא ביום למחרת שניים.

מועד הוא התוועדות. התוועדות הכוונה שעכשיו נועדים מחדש, וזה לא מה שהיה אתמול. לא רק הכהנים אחראים על התוועדות התמיד, אלא בני ישראל : "צו את בני ישראל". עם ישראל – שהם לא מקריבים, אבל הם אלו שאחראים על התוועדות התמידית היום-יומית. על עם ישראל להיות בהתוועדות עם הקב"ה דרך הקרבנות בבית-המקדש.

'מועד' – זהו לא חג ולא זמן. 'מועד' – הכוונה ששני צדדים קובעים התוועדות. כאשר ההתוועדות לא קיימת אין מועד.

אבל למה באה כל פרשת המועדים בפרשת פנחס? מה היא עושה פה?

לעניות דעתי – התשובה ל'פעור' בסופו של דבר, היא היכולת  שבכל יום ויום יהיה לך מועד. התשובה ל'פעור' היא לא איזה משהו מאד מיוחד, חד פעמי – התעלות רוחנית יוצאת דופן, אלא חייבים את התמידיות. לכן צריכים התוועדות ערב ובוקר.

בבית המקדש, הקרבנות הם קודם-כל התמידים. יש תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. בלילה הפדרים והאברים הפנימיים מוקטרים, ומנקים כל היום, ומקריבים כל הזמן. ההתעסקות הייתה כל הזמן בהתוועדות הזו.

התוועדות יכולה להתעלות רק מהמקום בו אני מבין שיש שני כוחות. הרי התוועדות היא קביעה בין שני צדדים. אני מודע שיש שני כוחות מנוגדים, ואני יודע למצוא את החיבור ביניהם ולהתעלות.

בחסידות אומרים: ש'התוועדות חסידית אחת יכולה לעשות את מה שהמלאך מיכאל לא יכול לעשות'.

זאת התשובה ל'פעור'. משה רבינו עומד כל הזמן ו'מושה' כל הזמן את העולם מה'פעור' הרוצה להשקיע אותו. משה רבינו אומר לקב"ה שצריך מנהיג – "יפקוד ה'… איש על העדה".  ואומר לו הקב"ה שנכון, אבל צריך התוועדות תמידית כל יום.

להתוועדות, יש מימד נוסף של זמן. יש צורך בקביעות של ההתוועדות. וזוהי התפילה. התפילה היא 'תחנת הדלק'-  התוועדות היום-יומית עם הקב"ה. וזה התיקון ל'פעור'.

אלא שפרשה זו מופיעה כאן ולא בספר ויקרא, כי עכשיו נכנסים לארץ, ואפשר עכשיו להגיד שכל מה שהיינו רגילים עד כה היה חשוב במדבר, אבל כאשר נכנסים לארץ אולי כבר לא יהיה צורך בזה – לכן באים לחזק את ההתוועדות דווקא אז. אם יש בוקר שאין לך בו מועד עם הקב"ה – אתה לא מקבל את ה'דלק' שלך ליום. "כל יום" – אומר לנו רש"י – "הוא מועד התמידים". כל יום הוא מועד שונה, כל יום הוא מועד של ההתוועדות.

ולכן הרמ"א פותח את ה'שולחן ערוך' ב'תמיד' ומסיים ב'תמיד'. בהתחלה: "שויתי ה' לנגדי תמיד",  ומסיים: ב"טוב לב משתה תמיד".

 

 

 

 

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: