שיעור במגדל

ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו

השיעור במגדל, חלק א, פרשת פנחס תשעה. האזנה קריאה

 

 


 

"ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו"- בבין המצרים:

  • "ישוב ירחמנו":

הרמ"ק – רבי משה קורדובירו, נפטר בכ"ג בתמוז הש"ל. והוא כתב את הספר 'תומר דבורה'.

ב'תומר דבורה' הרמ"ק מדבר על שלוש-עשרה מדות, ואיך אנו מתרגמים את המדות לעולם שלנו.

כשהוא מגיע למידת החסד, הוא מדבר על 'רב חסד'. הוא מסביר שלפעמים הכעס הוא גדול, והאדם מלא כעס וטינה. אך יש מידה של הקב"ה, שהכל לפניו 'היה הווה ויהיה', ואזי הוא רואה אותך עכשיו כפי שאתה תינוק, והוא פשוט רוצה לחבק אותך. הקב"ה חוזר להתחלה – "ישוב ירחמנו". הקב"ה שב אל ההתחלה, ופתאום הוא מתמלא רחמים. וכמו שכך פועל הקב"ה, כך עלינו לפעול. כדי לרחם על אדם אחר, צריכים ולפעמים חייבים להיזכר בתמונה אחרת, בתמונה מפעם – להיזכר ברגעים הטובים, היפים, השמחים – ואז תרחם ותכבוש את הכעס.

כשהקב"ה עוסק במידת הרחמים, הוא בוודאי צריך לשפוט, אבל איך אפשר לשפוט אם לא רואים את הכל. ואלו הם הפסוקים במיכה:

(יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: (יט) יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם. (מיכה ז')

הימים הללו הם ימי בין המצרים. וכתוב "ציון במפשט תפדה ושביה בצדקה". חייבים להבין, שאלו שני דברים שהם הולכים ביחד. אין עוד ברכה בשמונה–עשרה המסתיימת באהבה: "מלך אוהב צדקה ומשפט". ברכה זו מיוחדת גם מהבחינה שהרי בברכה עצמה לא דיברנו בכלל על הצדקה. ברפאנו דיברנו על הרפואה. אך בברכה "השיבה שופטינו" מדברים על השופטים ועל המלוכה, ומסיימים ב"מלך אוהב צדקה ומשפט". וזהו שנאמר: "ויהי דוד עושה צדקה ומשפט".

אם היינו יודעים שאבא שלנו מומחה להרבה דברים, ועוסק בהמון תחומים, אבל דבר אחד הוא אוהב: צדקה ומשפט, האם לא נקיים לו צדקה ומשפט? האם לא נשפוט את חברינו לפנים משורת הדין? האם לא נדון בחסד, כי נשוב לזכור את התמונה הישנה והשמחה, ולא את התמונה המכעיסה והמכאיבה?.

זוהי עבודת החיים, ועבודת בין המצרים בפרט.

  • לבקוע את החומות – בבין המצרים:

בין המצרים בפועל היה צריך להתחיל בט' בתמוז (ע"פ הבבלי, ופשט הפסוקים), שהרי בבית ראשון בתאריך זה הובקעה העיר. אך אנחנו היום בתשע"ה – זוכרים דווקא את התאריך של יז' בתמוז.  את שניהם לא מציינים – משום 'טירחא דציבורא'. ומדוע דווקא יז' – כי בית שני חמור יותר. ומה פירוש חמור יותר? חמור יותר הכוונה ששנאת חינם חמורה יותר מע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים. אנחנו אולי מבינים את זה.

אבל תחשבו על אותם אנשים בדורות הללו – שחיו בתקופה בין שני בתי המקדש, ותתארו לעצכם שהיו באים אליכם ואומרים לכם שמעכשיו אל תזכרו את התאריך הקודם בו נחרב הבית (לפני לא מעט שנים), אלא מעכשיו תזכרו את יז' בתמוז. מדוע? כי כל החטאים עליהם נחרב הבית הקודם – הם קטנים לעומת החטאים אותם אתם עושים עכשיו בבין אדם לחבירו.

האם אנו מכירים עוד תאריכים שביטלו לנו אותם? – רק את ט' בתמוז.

בבין המצרים – עלינו לבקוע את החומות. החומות נוצרות כתוצאה מחֵמָה – מכעס. 'שונא' בהלכה הוא מי שלא הקדים שלום לחבירו ארבעים יום. מה הוא עשה? הוא נתן לחומות לפעול.  "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". אדם צריך לבקוע את החומות, ואסור לו לגרום להם להיבנות. הטעות של האדם היא שהוא מאפשר לחֵמָה הזאת על חבירו להתעבות ולהתחזק עד שהיא יוצרת חומות מפרידות.

  • 'אלוקי נצור':

בסוף התפילה אנו אומרים את תפילת 'אלוקי נצור לשוני מרע'. עצם קיום התפילה מקומם – הרי לאחר שסיימנו את ברכת 'שים שלום' והגענו לאורות מופלאים, ואחרי שמברכים: 'המברך את עמו ישראל בשלום', פתאום מדברים על המקללים, ועל כל אלה החושבים עלי רעה. מה עניינה? ומדוע דווקא במקום הזה?

אלא שלפני שאנו מסיימים את התפילה, עלינו לזכור שהפער בין 'כולנו כאחד יחד באור פניך' – לבין המציאות – הוא יהיה לפעמים פער קשה. לכן באים ואומרים תפילת 'אלוקי נצור'. אנו מבקשים מהקב"ה שינצור לשוננו מרע, ובעצם מדוע מבקשים זאת מהקב"ה? הרי זו חובה שלנו?

"ולמקללי נפשי תדום, ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך , ובמצוותיך תרדוף נפשי". מרוב דברים, לא יודעים מה הנושא של הברכה. ואז חוזרים: "וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם וכו'. עשה למען שמך, עשה למען תורתך. .. יהיו לרצון.. עושה שלום".

אלא שיש מצב שאני יכול לנצור את לשוני, ויש מצב שהמתח כ"כ גדול שאני לבד לא יכול. יש מצב שקשה לי כ"כ לעצור את הכעס, ולכן אני חייב שהקב"ה יעזור לי לנצור את לשוני.

הרמב"ם אומר ב'ספר המצוות' על "לא תקלל חרש", מדוע? הרי זה לא לשון הרע? אלא אומר הרמב"ם שלא מדובר בשם המפורש, אלא אסור לקלל כי האדם זקוק עכשיו לפרוץ את העצבנות שלו, והדרך הכי טובה שלו – זה לקלל את החרש. אז ממילא זה לא קשור לחרש, אלא לאדם עצמו.

ואז הבקשה היא "פתח לבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי, וכל החושבים עלי רעה – מהרה הפר עצתם".  כי הרי למה אני לא יכול לדום אל מקללי, כי אני צריך להפר את עצתם, ולקלקל את מחשבתם, אבל אם אני מצליח להבין שני דברים: א. שהמכה שקיבלתי היא מכה קשה מאד. ב. אבל אין דיון על כך שגם מכה זו באה מהקב"ה.  יש דיון ביני לבין המכה, ויש דיון ביני לבין הקב"ה.

אם אני נפלתי כתוצאה מאבן, האם אני בא בטענות כלפיה, בוודאי שלא. אני ממשיך ללכת בלי כלום. אבל מה קורה אם נפלתי לא מאבן, אלא מאדם אחר ששם לי רגל. האם גם אז אני שותק וממשיך הלאה? אתה אפילו לא חושב על מה קרה לך, אלא אתה קודם כל מקלל אותו ואת אביו ואת אבי אביו. ומה אתה חושב לעצמך אז? שכאן הקב"ה לא היה. שמכה זו לא באה מהקב"ה, כי היא באה ע"י השכן שלי?!

החושבים עלי רעה – בוודאי שאני צריך לפעול, אבל הכוח להגיע למצב בו אני שותק מול המקללים אותי, ואני עפר – כמו שה'תוספות' מפרשים, כעפר שהוא מצמיח כל הזמן. אתה יכול להיכנס לכעס, ולחֵמָה. אבל מכאן לא צומח כלום, כי אתה רק שוקע. ("והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", ואומר רש"י שכתוב בכתיב חסר, כי שכעס מתעבה, אזי נוצרה חומה שצריך לפרוץ אותה).

ההיפך של יז' בתמוז הוא היכולת לפרוץ את החומות מבפנים כלפי חוץ. אם אתה חושב ויודע שהקב"ה יפר את העצה, אז יש לך יותר פנאי לעסוק בשתיקה שלך כלפי הדוממים.

רבי נחמן מדבר ב'תורה' גדולה על ישמע בזיונו וידום. אותם אלו שמצירים לי, הם חושבים דברים טובים לגביי, אז אני נותן לך את התיקון, אבל כדי להעביר לך את התיקון אני צריך להיות שלך, ולכן אני עפר.

לדום זה לשתוק. אבל בעברית זה גם "הדום רגליי". ההדום הוא אותו הדבר שעליו הכל מתרחש. אם אני שותק לפני המקללים שלי, אזי אני הופך את המקללים להדום – לכלום. ואז יש לי את הכוח לפתוח לבי בתורה.

ואם הקב"ה לא יעזור לי, אני אעשה הכל מהרגשה שרודפים אותי כל הזמן.

"למען יחלצון ידידך". חליצה היא לא רק כמו חליצת פקק, אלא מצב זה גורם לאדם לעצבות ולהתכנסות, ולכן אני מבקש שאני רוצה שעכשיו אני אהיה חלוץ בעבודת ה'. אני רוצה להיות החלוץ שלך במגרש שרוצה להבקיע את השער. ואני רוצה לעשות למען שמך, לכן תעזור לי.

  • "השיגוה בין המצרים" – דווקא מהמיצרים:

כל רודפיה השיגוה בין המצרים. בבין המצרים עלינו לפרוץ את החומות. עלינו להפך את כל הגבולות החוסמים אותנו, ולדעת לחבר בין האנשים, וממילא לבסוף כל רודפי-ה' ישיגו אותו בבין המצרים.

לכל אחד יש את בין המצרים שלו. לכל אחד יש את המקומות הלוחצים עליו, המקומות הנמוכים  – המיצרים, הייסורים אליהם הוא מגיע. ודווקא מהמיצרים – ממצריים של כל אחד – כאשר האדם יודע לעלות משם, ולהתעלות מעלה מעלה הוא משיג את ה' באמת בהשגה אמיתית.

אם השגת את הקב"ה כאשר היה לך קל – זה לא שווה כלום. אברהם העברי אמר  – 'אם רצה הקב"ה שאני אברא מלאך הייתי יכול, אבל הרי יש לו מספיק, לכן הוא שׂם אותי פה כדי שאני אשיג אותו מן המיצרים הללו'. (ה'חתם סופר').

כל עניין שלושת השבועות בחסידות – זה הספירות העליונות . הקיני הקנזי והקדמוני – זה התמצית של כל השנה שנמצאת בימים הללו.

ביז' בתמוז היה אמור להיות היום בו יוצאים מן המיצרים אל ה'אינסוף' – כי היינו צריכים לקבל לוחות עליונים. ט' באב הוא הניסיון השני שבו יוצאים מן המיצרים אל האינסוף. ההיפוך של שלושת השבועות הוא היכולת להתעלות אל המקום בו אין מיצרים – אין גבולות בכלל.

"פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה, זה השער לה' צדיקים יבואו בו". מה השער לה'? אלא פסוק לפני כן כתוב: " יסור ייסרני י-ה ולמוות לא נתנני, זה השער לה' צדיקים יבואו בו". אם אדם יודע לעמוד בייסורים הללו. ואומר הרמח"ל בהקדמה – שאין מי שאין לו ייסורים, יש אדם שלא שם לב אליהם. אזי מי שיודע לעמוד בייסורים הללו – זהו השער לה', והוא יבוא וישיג את ה'.

"אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה". ומסביר האדמו"ר הזקן: הייסורים הם באותיות הגבוהות של י-ה', שם במקומות העליונים זה מתהפך – והייסורים הופכים להשגת ה'. אני מודה לקב"ה שייסר אותי, ונתן לי את האפשרות להתעלות ולהשיג אותו מתוך הייסורים הללו. ואז לבסוף: "אודך כי עניתני". ואז הסיום בהבנה: ש"מאת ה' הייתה זו, היא נפלאת בעינינו". והשיא: " זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו". לא ביום, אלא בהקב"ה. כי עכשיו השגתי אותו בהשגה אמיתית.

ועל זה נאמר "אנא ה' הצליחה ( במלרע) נא".

במלעיל, זה לבקש מהקב"ה שיעשה אותי מצליחן "סלב". לעומת זאת, במלרע – אני מבקש מהקב"ה שיעזור לי לצלוח ולעבור את הגלים. לדעת לעבור בין הגלים, להוריד ראש לפעמים, ואז לדעת לעלות.

 

 

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: