שיעור בירושלים

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן וכו'

השיעור בירושלים, פרשת מטות מסעי תשעה. האזנה / קריאה

 


 

לימוד על מותו של אהרן, מתוך דברי הלל במסכת אבות, ומתוך דמותו של הלל בסיפור על ה'מהמר' שהלך לנסות ולהקניט את הלל.

  • 'היארצייט היחיד בתורה':

ישנן כמה פרשיות בתורה, שהתזמון שלהם, והנושא בו הפרשה עוסקת – מעוררים אותנו לזמן בשנה בה היא נקראת. לכאורה אין קשר ביניהם, אבל לפעמים אנו רואים קשר. דוגמא לכך, אנו רואים בערב ר"ה – בו אנו קוראים את פרשת ניצבים. וכולם עוסקים בכך ש'היום' הכוונה ליום הדין בר"ה וכו'.

באופן יותר סמוי, הדבר קיים בפרשה שלנו. ביום ראשון שעבר – יז' בתמוז (נדחה) עסקנו בימי בין המצרים, ובהתחזקות – בתיקון מה שעליו חרב הבית.

ומענין הדבר – שלעולם יחול פרשת מסעי (או מטות-מסעי) בשבת שלפני או בשבת של מות אהרן. בפרשת מסעי, אנו קוראים בפרק ל"ג:

(לח) וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְקֹוָק וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: (לט) וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר.

ההשגחה-פרטית של הפרשה הזו, והתאריך בה היא נקראת היא הרבה יותר מבפרשת 'ניצבים'. הפרשיה שלפנינו היא ה'יארצייט' היחיד שיש בתנ"ך. וזהו פלא שפרשה זו נקראת בשבוע של ר"ח אב.

והדבר המפליא הוא שפרשה זו מופיע כאן בפעם השנייה, וגם היא מופיעה לכאורה לא בהקשר הנכון באופן בולט. מה הכוונה? בפסוקים אלו אנו קוראים על המסעות של בני ישראל, ולכן אינו מובן הקשר של נושא זה בפסוקים אלו. ישנם פרטים שלא נאמרו באזכור הראשון של הנושא, ועל כן פרטים אלו מושלמים כאן, ודווקא כאן.

מקור הסיפור הוא בפרשת חוקת: (פרק כ')

(כב) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר: (כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר: (כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת  פִּי לְמֵי מְרִיבָה: (כה) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר: (כו) וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם: (כז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה: (כח) וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: (כט) וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.

רק בפרשת מסעי כתוב שאהרן מת "על פי ה'". רש"י אומר: מכאן שהוא מת בנשיקה. ולכן אינו מובן מדוע צריך לספר לנו פרט זה דווקא בפרשת מסעי. נניח שרלוונטי מדוע להסביר לי שאהרן מת בהר ההר (וצריך להבין מדוע), אבל בכל אופן מדוע מוזכר הפרט "על פי ה'" דווקא בפרשת מסעי?

וההמשך בפרק כ"א:

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם.

כאן רש"י אמר:

שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא בר"ה (דף ג א). ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות.

רש"י טוען שהכנעני הוא עמלק, אך יש להבין מניין רש"י הגיע לכך? רש"י למד זאת מהביטוי "יושב הנגב". (בד"ה הבא ברש"י)

הכנעני הוא עמלק, והוא שמע שמת אהרן. רש"י לא הזכיר את כל הגמרא, אלא רק את מה שחשוב בפסוק. הוא שמע שמת אהרן, ולכן הוא סבר שניתנה לו רשות להילחם עם ישראל.

כעת נחזור לפרשת מסעי, ונשווה:

וישמע הכנעני – כאן לימדך שמיתת אהרן היא השמועה, שנסתלקו ענני הכבוד, וכסבור שניתנה רשות להלחם בישראל, לפיכך חזר וכתבה:

השמועה היא מיתת אהרן. שם רש"י דיבר על עמלק, וכאן הוא בכלל לא מוזכר. כאן מוזכר הכנעני בפשטות. כאן אולי יש להבין, מדוע רש"י חוזר לפרש שוב. הרי אם רש"י פירש דבר בתחילה, לא יחזור לפרש לנו אותו דבר בפעם השניה.

בנוסף, יש להבין מה ההבדל בתואר של מלך ערד – בין פרשת חוקת למסעי. בפרשת חוקת הוא כונה: "יושב הנגב", ואילו אצלנו נאמר: "והוא יושב בנגב – בארץ כנען". אם מתואר מלך בכנען שהוא 'יושב הנגב' לעומת מלך בכנען שהוא יושב בנגב – אז יושב הנגב הוא יותר מרכזי.

אם היינו קוראים רק את התיאור בפרשת מסעי, לא היינו מגיעים לזה שמדובר על עמלק יותר מכל אחד אחר ממלכי כנען. כי הוא מלך אחד מהמון מלכי כנען שישבו בארץ הנגב. עמלק הוא לא מלך שצריך רשות להילחם, והוא לעולם לא בדק בענני הכבוד לפני שהוא יצא להילחם. ולכן רש"י בפרשת מסעי לא מסביר שמדובר על עמלק.

האחד שמע שנסתלקו ענני הכבוד, וזה שמע שמת אהרן. הוא הבין שמת אהרן כי נסתלקו ענני הכבוד. את הכנעני מעניין מיתת אהרן, ואילו את עמלק – ברגע שנסתלקו ענני הכבוד, אזי הוא מצא עוד סיבה לפורענות. זה לא שניתן לו רשות, לעומת הכנעני שהבין שברגע שמת אהרן ניתנה לו רשות.

כלומר, הנקודה כאן היא מיתת אהרן, והשבוע הוא ה'יארצייט' שלו – בר"ח מנחם אב. המסעות הם מה שמתאר ירידה – עוד גלות, ועוד מסע. המסעות נועדו כדי להגיע אל היעד, והם יורדים אל המקומות הכי נמוכים. וכאשר אנו מגיעים אל ר"ח מנחם אב –  אנו מבינים את חשיבות המסעות. בר"ח מנחם אב – מבינים שהסתלקות אהרן – היא זו שמעוררת את הכנעני הסתמי, באבדן אהרן ניתן כוח גם לסתם מלך כנעני. והעבודה שלנו במות אהרן, היא עבודה כ"כ חשובה עד כדי כך שהתורה אומרת לנו לשים לב לתאריך שלו, והיא מצמידה את פרשת מסעי לתאריך.

  • 'הוי מתלמידיו של אהרן':

כל אלו הולכים יחד עם העובדה שאהרן הוא הדמות המוזכרת בפרק שלנו במסכת אבות השבוע –פרק א'.

הפרק הראשון במסכת הוא משה קיבל, שמעון הצדיק אנטיגנוס וחמשת הזוגות עד שמעיה ואבטליון והלל ושמאי. נראה שכל הפרק מכוון לדמותו ולאימרתו של הלל. כל תנא מקבל רק משנה אחת המורכבת משלוש אמרות. לעומת זאת – הלל מקבל במקום זאת שלוש משניות! בנוסף לכך, לאחר הלל ושמאי ממשיכים התנאים שהם בניו ונכדיו של הלל, או התלמידים שלו.

להלל יש שלושה מסרים:

הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה:

הוא היה אומר: נגד שמא אבד שמיה, ודלא מוסיף יסיף, ודלא יליף קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף. (מי שמרומם את שמו, ומי שלא ממשיך ללמוד – יסוף מן העולם, ומי שבכלל לא לומד – חייב מיתה, ומי שמשתמש בכתרו עובר מן העולם).

הוא היה אומר: אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו – אימתי.

(משניות יב'-יד')

הוא לא אומר "הוי אוהב שלום", אלא הוא אומר לנו להיות מהתלמידים של אהרן. 'הוי' זה לחדש את התלמיד הזה שבתוכי – כל הזמן. הוא לא אומר לנו להיות אוהב שלום, כי כנראה הוא סבור שכדי להצליח במטרה הזו (הכתובה לנו על הלוח מכיתה א') אי-אפשר אם לא מתבטלים לאהרן הכהן. לבד אי אפשר. גם אם הצלחת אולי היום, מחר כבר אתה לא תצליח לבד.

אגב, משנה יג' היא המשנה היחידה המצוטטת במסכת אבות:

רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף. הא למדת: כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:

  • "הוא היה אומר":

כלל גדול במסכת אבות שהרב צבי יהודה זצ"ל היה מלמד אותנו, ש"הוא היה אומר" – הכוונה שהוא היה במהותו את מה שהוא אמר. ואם אתה רוצה להבין מה הוא אמר, תלמד מי הוא היה. לכן אני רוצה ללמוד שוב ולחזור על דברים שאנו יודעים מתקופת הגן, אבל ככל שאנו יודעים אותם הרבה זמן – "ההעלם מצוי והשכחה רבה" (בעל ה'מסילת ישרים'). כך גם הסיפור:

  • מי כאן הלל – מי כאן הלל?

הגמרא במסכת שבת מספרת:

תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל – יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? – אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? – אמר לו: שאלה יש לי לשאול. – אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? – אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שדרין בין בצעי המים. – אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתיירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, – אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול – שאל. – אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? – אמר לו: הן. – אמר לו: אם אתה הוא – לא ירבו כמותך בישראל. – אמר לו: בני, מפני מה? – אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. – אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז – והלל לא יקפיד.                                                                                              (בבלי שבת דף ל' עמוד ב', ול"א עמוד א')

לא מצינו עוד מקרה שהגמרא אומרת לנו איך לא להיות. ("אל יהא קפדן כשמאי"). בנוסף לכך, הגמרא לא מתארת לנו מה שמאי הגיב על אותו מקרה. יש לנו רק מקרה בהמשך של אותו אחד שהוא 'דחפו באמת הבניין'. אין הכוונה שהוא הפיל אותו, אלא כאשר בא אליו אדם שרוצה ללמוד את כל התורה ברגל אחת, שמאי לוקח פלס – "אמת בניין" – ושואל אותו אם גם אמת בניין בונים על רגל אחת?! וכך הוא מהפך את המחשבה שלו. וזה ה'אומר' של 'שמאי' – "הוי מקבל את כל האדם בספר פנים יפות". ולכן קשה להגיד ששמאי היה כועס על אותו אחד שבא בערב שבת. על כן צריכים אנו להבין מה הוא היה עושה בסיפור, כי הגמרא אומרת לי מה להיות ומה לא.

ולהלל יש אומץ רב להגיד – הוי מתלמידיו של אהרן. כלומר, הוא אומר לנו גם מה לא להיות. ובאבות דרבי נתן, זה נאמר בפירוש – ללמוד מאהרן ולא ממשה! אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, אבל משה היה אומר – יקוב הדין את ההר.

וניכנס לסיפור:

הסיפור פשוט ומובן, רק ננסה לראות בו את גדולתו של הלל. שני הבחורים התערבו על סכום עצום של ארבע מאות זוז, מי מהם יצליח להקניט את הלל. רק שנזכור שהלל הוא הנשיא וגדול הדור, ומגיע אחד הבחורים וצועק בחוץ – "מי כאן הלל, מי כאן הלל".

הערכה שלי היא, שכולם יודעים היכן נשיא הדור גר, ואם כן אולי לא מובן מדוע הוא צועק בחוץ – "מי כאן הלל, מי כאן הלל"? רש"י מסביר: "כלום כאן הלל". כלומר, הוא התחיל לצעוק בזלזול – "ולשון גנאי הוא לנשיא ישראל".

הלל באמצע לחפוף את ראשו לפני שבת, אבל "נתעטף ויצא לקראתו". הוא יוצא אליו וקורא לו "בני". ואח"כ הוא אומר שוב: "שאל בני שאל". וכעת לכאורה היינו מצפים שיהיה כתוב: 'אמר לו', אבל ישר השאלה: "מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות"? ומיותר להזכיר שהלל הוא בבלי?! ערב שבת הוא בא לבבלי, ומספר לו בדיחה עליו, היש יותר עלוב מזה? ואומר רש"י – בהסבר השאלה – או עגול או אליפסה.

והלל אומר לו: "בני, שאלה גדולה שאלת! ועונה לו תשובה כראוי. והוא הולך וממתין שעה אחת, והוא חוזר שוב. בפעם הראשונה זה עוד מובן, אבל אותו האיש חוזר על מעשה זה כמה פעמים, ובכל פעם הלל "נתעטף ויצא לקראתו". נניח שגם השאלות שלו היו שאלות מהותיות וחשובות, אז ניחא. אבל השאלות שלו הם שאלות מטופשות, וכל פעם הלל אומר לו "שאלה גדולה שאלת".

ולבסוף הוא אומר לו: "שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתיירא אני שמא תכעוס". הוא מנסה להדליק אותו, שיכעס כבר! והלל שוב: "נתעטף וישב לפניו". ואיך אפשר להתעטף שוב? הרי הוא כבר היה עטוף?

המושג 'ישב לפניו', לא נמצא אותו בחז"ל, אלא ב'תלמיד לפני רבו'. רק התלמיד יושב לפני רבו. ("ארבע מדות ביושבים לפני חכמים). ואמר לו: "כל שאלות שיש לך לשאול – שאל". הרי הזמן הוא בערב שבת, ויש לי זמן!

הסיפור הזה הוא סיפור עם מסר עצום, אבל הוא עדיין קצת מעלה תמיהות. הלל הוא גדול הענוותנים, אבל בסוף המשנה הוא מדבר בגוף שלישי – "כדאי הוא הלל", איפה הענווה במילים אלו? בנוסף לכך, הסיפור מעיד על עוצמה רבה, אבל תגיד לנו הלל: – השאלות שלו היו באמת שאלות גדולות? מדוע אתה מכנה כך את שאלותיו?

  • "אותו היום – ערב שבת היה":

הזמן של הסיפור הוא סיפור מופלא. הלל מלמד אותנו בסופו, מיהו הלל. הוא יודע להגיע לרגע בו הוא מעמיד את מי שיושב מולו – בדיוק במקום. אם נלמד את הסוגיה הזו לעומק, נלמד סוגיה בטיפול בהתמכרות. וכדי לפתור את ההתמכרות הזאת, צריכים להתמכר לדבר אחר.  הלל מלמד אותנו את כל המשניות הללו, והמשניות במסכת אבות באות לידי ביטוי בסיפור הזה.

'אותו היום, ערב שבת היה'. בערב שבת, הלל עלה לארובה. וכשהלל לא היה נשיא, הוא עלה לארובה ביום השלג, עד ששמעיה ואבטליון ראו חושך, ועלו ומצאו את הלל למעלה קפוא, ומשם למדו על כוח ההתמדה שלו.

את הלל מעניינים דברים אחרים בערב שבת, מאשר רוחב הרגליים של האפריקאים. ערב שבת של הלל, הוא רגעים מופלאים של עיסוק בתורה. הוא נמצא כעת בערב שבת בביתו, ולא בבית המדרש כתלמיד. ברור שהוא חופף את ראשו, אבל אצל הלל – לחפוף את הראש – זה גם לחפוף את הראש לפני שבת. הוא נמצא במקום האינטימי הרוחני לפני שבת. (רבי עקיבא בערב שבת נכנס לרבי אליעזר לפני מותו – והם עסקו בשיר השירים עד שכמעט מת).

הלל, נשיא ישראל, חופף את הראש בערב שבת, ואז גדול המהמרים רוצה להרוויח למטה ארבע מאות זוז. הלל עוד לא יודע מה הוא רוצה, והוא יחתור אל הידיעה הזו עוד מעט. לא כי הוא צריך לדעת, אלא כי התפקיד שלו הוא לדעת למה הוא מכור, ואז הוא יוכל לעזור לו. אם הוא לא ילמד את מי שנמצא מולו, אם הוא לא ישב לפניו – הוא לא יוכל לעזור לו.

נשיא ישראל הוא מי שתפקידו ל"נשא את ישראל". משה שולח 12 נשיאי עדה, הוא שולח אותם בכדי שינשאו את כל העדה, וירוממו את ישראל. הלל נשיא ישראל, צריך עכשיו להפגיש את המקום הכי מקודש, את הלל שחופף את הראש בערב שבת – עם גדול המהמרים – עם אחרון פשוטי העם. (השוואה בין מה שהלל עשה כדי להיות בבית-המדרש – נתן חצי טראפיק, ואילו מה זה עושה עבור 400 זוז – ע"י הקנטה של הלל. – והם הולכים להיפגש בערב שבת).

זה להיות 'אוהב שלום'. אדם שיושב במרפסת והכל יפה לו, עד שהוא רואה שניים רבים למטה – אז הוא נכנס לסלון. אבל צריך להיות רודף שלום – צריך לחפש ולראות היכן אפשר להופיע את השלום. והלל שומע את זה, והוא יוצא לקראתו כדי לטפל בזה ולהשכין גם שם שלום.

  • להתעטף כמה פעמים – עבור הבן השב הביתה מהמרחקים:

"להתעטף" זה ללבוש – לבוש של מידות. גם הלל – ששומע את הבזיון הזה, הוא הרגיש שזה עשה לו משהו בפנים, ולכן כדי לצאת החוצה הוא חייב להתעטף. ולמה? כדי לצאת לקראתו. וכמו שחתן יוצא לקראת כלה, כך הוא יוצא. וכמו אהרן היוצא לקראת משה – "וראך ושמח בלבו".

אמר לו : "בני, מה אתה מבקש". הזמן הוא ערב שבת, ונחזור לחיים שלנו, אתה ישוב בסלון והכל מוכן לשבת. ואז מגיע עני, ואתה נותן לו את הפרוטה שלו, אבל העני הזה מסריח ולבוש בצורה הכי לא יפה, ואתה רק מחכה שהוא ילך כבר. אבל אז הוא מבקש לשתות משהו, אז איך אתה מגיב?

תארו לעצמכם, שמישהו שדופק בערב שבת – הוא הבן שלך שחזר אחרי הרבה שנים, האם גם אז היינו מגיבים כך?  הלל התעטף, יצא לקראתו, והוא ראה מולו בוודאי אדם שנראה שלא בא לדבר על דברים רציניים, ולכן הוא היה צריך מן הסתם להתעטף שוב כדי לצאת לקראתו ולדבר איתו כמו שצריך. הלל גם ברגע זה צריך להוות, "הוי", איך להיות מתלמידיו של אהרן.

ואז הוא שואל את שאלותיו, והלל תמיד אומר: "שאלה גדולה שאלת בני". והאם באמת, בפשט, האם זו שאלה גדולה? הרי כולנו יודעים שזו שאלה מפגרת, וגם הזמן שלה בכלל. מדוע הלל לא יכול לבוא ולהגיד לו לבוא במוצ"ש?

הלל לא צוחק על ההימור. הוא מבין את הנקודה, והוא אומר: 'הוי זהיר ברוחך'. זהיר זה גם זהירות. וגם מלשון זוהר בחושך. הלל יודע להאיר את החושך הכי גדול, באור אינסוף.

  • הלל – ושלוש המשניות באבות, כראי לסיפור ה'מהמר':

הלל אומר לו: 'ארבע  מאות זוז הפסדת בהתערבות. אבל תאר לך אם היית מהמר ההיפך – מי לא יצליח. אז היית מרוויח. הלל בא ללמד אותו איך מהמרים. הלל אומר לו, שתהמר על זה שהלל לעולם לא יכעס, ואז תרוויח'.

העניין כאן הוא לא מי שלא יודע מי הוא. אלא הלל מכיר את מקומו ויודע מה הוא. הלל זה "בהילו נרו עלי ראשי". יש מסביבו הרבה אור, ולכן הוא יכול להוציא מכל אחד את החושך.

הלל לא יקפיד. הלל – זאת 'עבודת נמלים'. הוא חופף את ראשו כל ערב שבת שלוש פעמים. והוא יוצא לקראת הבן השב הביתה בערב שבת. וזה הלל התלמיד שישב בארובה, וזה אותו הלל שבא להיות תלמיד של ה'מהמר'.

'אוהב את הבריות' הוא מי שאוהב את הייחוס האחד שלהם, שהם נבראו בצלם אלוקים. ואם אתה לא אוהב אותם, אז אתה ח"ו לא אוהב את הקב"ה.

'נגד שמא אבד שמיה' –  זה ההבנה, שהשם שלי לא יופיע אם אני אנפח אותו. ומי שלא מוסיף בתורה ולא מתעטף שוב, אז חבל על כל הטירחה שלו, והמהמר לעולם לא יקשיב לו. ומי שמשתמש בכתרו, אז לא היה מקשיב בכלל למהמר, והיה שולח את אחד מן התלמידים שיענה לו.

והסיום הוא – "אם אין אני לי, מי לי", ולכן הוא יצא אליו. סמכות זה לא כוח. אלא סמכות זה לסמוך ולהישען אחד על השני. אם אפשר להישען על מישהו שיש לו עמוד שדרה – זה סמכות. הלל ידע מהי סמכות אמיתית, ונתן לכל אחד את ההרגשה שהוא יכול לסמוך ולבטוח עליו.

ולכן הקריאה צריכה להיות – וכשאני לעצמי – בלי ה'מהמר'. מה אני?

ולמה לא במוצ"ש? כי אם לא עכשיו – אימתי. אם אני אדחה אותו עכשיו לפעם אחרת, הוא לעולם לא יגיע שוב.

  • "ואל יהי קפדן כשמאי":

מה היה שמאי עושה? שמאי בוודאי היה מקבל אותו בסבר פנים יפות. אבל הוא לא היה אומר: "שאלה גדולה שאלת, בני". הוא היה פשוט שולח אותו ללמוד תודה, ואז לחזור אליו. שמאי עסק בכבוד התורה, והלל עסק בכבוד ה'מהמר'.

ולעולם יהיה אדם ענוותן כהלל –  שיודע שהעיקר הוא כבוד ה'מהמר', ודווקא ממנו בא כבוד התורה. ואם אדם חלילה חושב שהכבוד החשוב הוא התורה, אז שיחשוב אם אותו מהמר היה בנו, מה הוא היה עושה אז?

  • והכנעני – דווקא לאחר מות אהרן:

ואם נחזור לדברים בהם פתחנו – והכנעני – הוא זה שיודע שאם מת אהרן ניתנה רשות לצאת ולהילחם. אם הכוח של אהרן – ש"אוהב שלום ורודף שלום" לא קיים, ממילא כל כוחם של ישראל לא נמצא.

ולכן חודש מנחם-אב הוא בפרשת מסעי, כי במסע הכי נמוך –  במסע של ר"ח אב, שם מתחילים לקבל את הכוח של אהרן. וכשהצדיק מסתלק מן העולם… כוחו של ר"ח מנחם אב שהסתלקות אהרן נותנת לנו כוחות לתקן כאן, ולבנות את התשובה העמוקה של הלל. יהי-רצון שנזכה ע"י אהבת ישראל לתקן את סיבת החורבן, ולהביא את הגאולה השלימה.

 

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: