שיעור בירושלים

ר' מאיר קשור למעלה

השעור בירושלים, פרשת שופטים תשעה. האזנה / קריאה

 


מוצאי ראש חודש אלול. 'רחמנא דעני לעניי ענינן'. זוכים לחזור אחרי 'בין הזמנים' להוסיף תורה ואור. שאלוני כיצד לפתוח את החוברת 'מלפני המלך', שבחסדי ה' ובעבודה נמרצת של כמה צדיקים החפצים בעילום שמם יצאה לאור. ביקשו שאכתוב כמה מילים לפתיחה. הצעתי, ומהנקודה הזו אני רוצה להתחיל, שיכתבו את הסיפור על ר' מאיר מפרמישלען כלשונו. לעניות דעתי זוהי הפתיחה הטובה ביותר לאלול כולו,  לאמונה בתשובה וגם לשמחה ולביטחון בהתממשות הנחמה כפי שהיא מופיעה בהפטרת השבת שלנו, ההפטרה הנפלאה של 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'.

 

'מאיר'ל קשור למעלה'

אז כך הוא לשון הסיפור:

מקווה הטהרה במקום מגורו של רבי מאיר מפרמישלן היה ממוקם מאחורי הר גדול. בחורף, כשהדרך הייתה חלקלקה בשל השלגים העזים והקרח שהצטבר, היה על ההולכים להיטהר להקיף את ההר שכן טיפוס על השביל ההררי היה כרוך בסיכון של ממש. רבי מאיר, לעומת זאת, היה תמיד הולך במעלה ההר ומעולם לא החליק. ביום חורפי אחד חלפה במקום קבוצת אברכים צעירה שלא האמינה בניסים, וראתה את רבי מאיר מטפס על ההר. "אם הוא עושה זאת כנראה שהדרך בטוחה דיה" הם הצהירו בנחישות ופנו להעפיל על ההר. אך תוך זמן קצר הם גילו כי טעו טעות מרה: הם נפלו ונפצעו ונזקקו לטיפול רפואי. לאחר שהבריאו, אחד מהם אזר אומץ ושאל את רבי מאיר: "רבי, אנשים לא יכולים לטפס על ההר שכן הם מחליקים ונופלים. כיצד אתה הולך ולא מחליק"? השיב לו רבי מאיר: "כשמחוברים למעלה לא נופלים למטה. מאיר'ל קשור למעלה, ולפיכך הוא יכול ללכת גם במעלה ומורד ההר החלקלק".

הסיפור הזה מסופר כמעט בכל חצר חסידית.  מאיר'ל קשור למעלה… אך בחסידות חב"ד יש לסיפור המשך חשוב. את הסיפור הזה שמעו הרבי הריי"צ (הרבי הקודם של חב"ד, ר' יוסף יצחק שניאורסון) ואביו, הרבי הרש"ב, מפי חסידים מחסידי פולין כשהם שהו בוינה. הרבי ובנו יצאו משם לטייל באחד מרחובות וינה שבאמצעו היה גן עירוני. הרבי הלך שהוא טרוד מאוד במחשבותיו, דבר שעורר את שימת ליבם של המטיילים הרבים. ככה הלך זמן רב, ובנו של הרבי הרגיש את עצמו במצב לא נעים מאוד. כל רגע מנמשך בעיניו כשעה, מבלי משים הוא נאנח אנחה עמוקה. הרבי עמד והביט אל בנו במבט חודר כליות ולב ואמר: 'מה אתה נאנח? כשקשורים למעלה לא נופלים למטה…'

ובעומק, כשמחוברים למעלה אז מעלים את כל הלמטה. רק מאיר'ל מאיר את הלמטה, כי מאיר'ל קשור למעלה, בחבל. 'יעקב חבל נחלתו'. ממש כמו החבל שראשו האחד למעלה ולמטה זהו רק ראשו השני. בפנים בפנים כולנו מאיר'לך.

בעזרת ה' מתוך עיוננו בפרשות ובהפטרות שבתוכן אנחנו נמצאים נגיע לבירור הנקודה העמוקה הזו, ולהבנת יסוד ההתחברות.

 

'אנכי אנכי – הוא מנחמכם!'

החיבור בין פרשת ראה שקראנו בשבת הקודמת, לפרשת שופטים שנקרא בשבת הקרובה בעזרת ה', הוא גדול. יש קשר אחד מיוחד שבו נבקש להתבונן הפעם, ודווקא מתוך ההפטרות. חלקנו (הנוהגים כמנהג הספרדים) קראו השבת, למרות שהיה ראש חודש, את ההפטרה מישעיה 'עניה סוערה לא נוחמה'. אגב, גם למי שנהגו לקרוא את הפטרת ראש חודש 'השמים כסאי', הטיעון בפוסקים הוא שגם היא הפטרת נחמה ולכן ניתן לקרותה בתוך רצף השבתות הללו. בכל אופן, הפטרת ראה פותחת בפסוק 'עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים'. ישעיה ממשיך לתאר את האבנים הטובות שיהיו לחומותיה של ירושלים, 'כל גבולך לאבני חפץ'. אבנים החפצות באנשים…

הזכרנו יותר מפעם את הסברו המופלא של האבודרהם[1] לסדרן של שבע הפטרות הנחמה. נזכיר בקצרה כיצד מתואר במהלך כל הפטרות הנחמה דו שיח משולש בין הקב"ה לכנסת ישראל בתיווך הנביאים. באים הנביאים בהפטרה הראשונה ואומרים לה לכנסת ישראל: 'נחמו נחמו עמי יאמר אלו-היכם". קיבלנו מסר מאלוקיכם, לבוא לנחם אתכם. אבל כנסת ישראל זוכרת היטב שכשביקש להחריב – אז  'אתה ה' באש היצתה', אתה עשית את זה ללא שליח, ועכשיו אתה שולח שליחים לנחם?! זוהי איפה פתיחת ההפטרה השניה – 'ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני!'. חוזרים הנביאים לקב"ה ומספרים לו בהפטרה השלישית, זו הפטרת פרשת ראה – 'עניה סוערה לא נוחמה…'. הם לא הסכימו להינחם. העניה סוערה אמרה שהיא רוצה רק אותך. ואז, בהפטרתנו, הפטרת פרשת שופטים בא הקב"ה ואומר 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'. אני ולא שליח, אני בא לנחם אתכם. האבודרהם ממשיך את המהלך להפטרות הבאות, כיצד מנחם הקב"ה 'רני עקרה לא ילדה… כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'' ולאחר מכן חוזרים הנביאים ומפצירים בכנסת ישראל 'קומי, אורי, כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח'! ורק אז, בהפטרה השביעית, מתנחמת כנסת ישראל – 'שוש אשיש' ובמה? – 'בה'!'. רק אחרי הבירור הזה יכולה להופיע הקריאה 'שובה ישראל עד ה' א-לוקיך". עד ה' א-לוקיך – ממש.

נחזור אם כן להפטרתנו.  – 'אנוכי אנוכי הוא מנחמכם'. מה פשר קריאתה של המילה אנוכי פעמיים? איפה מצאנו דבר כזה? המילה אנוכי היא מילה ענקית. מושג שלם שצריך להבין אותו והוא מהותי ל'התחברות' כולה, לתשובה ולאלול. הזוהר הקדוש אומר שהמילה 'אנוכי' גבוהה משם ה' ומשם א-לוקים[2], שכן היא מתייחסת לעצמותו ומהותו של הקב"ה בדרגה שבה אין לכנותו בכלל בשם. כנראה שעצם הנחמה תלויה בזה שאנוכי הוא  אנוכי, עצם זה – מנחמכם. מדוע?

 

לפרוט את הנחמה

נמשיך לקרוא את הפסוק הראשון – 'אנוכי אנוכי הוא מנחמכם'. בלשון רבים. לכל אחת ואחד מכם יש לי נחמה. יש נחמות שמכוונות לכלל ישראל, לכנסת ישראל, כאן אני מנחם כל אחד בשפתו, במקומו, בעבודתו שלו. הנחמה האחת מתפרטת לכל אחד ואחת.

[אגב, נתתי היום את ליבי לפסוק 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור'[3]. הייתי היום בשבעה על אישה גדולה, ניצולת שואה, וסופרו שם סיפורים על 'הדור ההוא', דור של מאמינים שקמו מהתחתית ובנו את העולם. שמתם לב פעם שהפסוק מתחיל בלשון יחיד – 'זכור' ועובר לרבים – 'בּינו'? כי הזכירה היא אחת – אלף איש יקראו את המפה ויזכרו אותה כפי שהיא, בדיוק אותו זיכרון. אבל בּינו – ההתבוננות, הפיכת הזיכרון למשמעות, כאן זה כבר בלשון רבים, כל אחד וההבנה שלו, כל אחת וההתבוננות שלה. לפני הרבה שנים הייתי ילד אצל רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל וראיתי שבכל מקום שאביו כותב את המילה היסטוריה הוא מאיית כך – 'הסתריה'. הייתי ילד, אז העזתי לשאול 'קלוצקשייס'. שאלתי את הרב – מדוע זה כתוב כך "בטעות"? הרב ענה לי 'ומי אמר לך שזו טעות?' עניתי לו – 'ככה כתוב בכל המקומות, זו בכלל מילה לועזית', אני הרי כבר מומחה להיסטוריה… אז הוא שאל שוב 'ומי אמר לך שזו מילה לועזית?'. אני כבר לא ידעתי מה לעשות… 'הסתריה אצל אאמו"ר בעברית – זוהי הדרך לגלות איך הקב"ה מסתתר בין נבכי המציאות', הוא אחז בידי, לקח אותי והראה לי אגרות של אביו בכתבי יד וכיצד כל פעם שבה מוזכרת מילה זו הרב כתב אותה 'הסתריה' ואז הוא אמר לי בלשון הזו – 'אתה מבין? היסטוריה זה חשוב, אבל זה יכול להיות גם סתם ביטול תורה… הסתֹריה? זה בינו שנות דור ודור'].

כך הנחמה שבאנוכי אנוכי –מנחמכם, פרוטה לכל אחד בדרכו'.  אנכי הוא קו אנַכי הבא מעצמותו ומהותו יתברך ומגיע עד לבוץ של כל אחת ואחד מאיתנו בדרכו הנסתרת והקשה למקוה הטהרה בפרמישלען…

ואיך ממשיך הפסוק? 'מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן?' – עכשיו זו כבר כנסת ישראל בגוף שני יחיד. כלה. את זוכרת מי את? כלה! ואת תיראי?! ממי?? מבן אדם חציר ינתן?! מאיר'ל הרי מחובר למעלה…

והפסוק שאחרי – 'ותשכח ה' עושךָ' – גוף שני, זכר… מה קורה כאן? רבים, נקבה, זכר. 'וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק', מה פירוש איה חמת המציק? לא שמעת חדשות?! צריך בכלל לשאול איה חמת המציק? הוא הרי בכל מקום!

וכך אחרי שכמעט כל ההפטרה מדברת בלשון יחיד אל כנסת ישראל , חוזרת היא לקראת סופה ללשון רבים. לכל אחת ואחד, הכי אישי, בפינצטה – 'פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָ‍ִם… כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'. אני המאסף. פדלאות? יש מפגרים מאחורה? אני מאסף. יש לי זמן. את כל הזבים והמצורעים שהולכים בסוף המחנה, אני מאסף. כי בשונה מיציאת מצרים שהייתה בחיפזון – כאן 'לא בחיפזון תצאו'. כל אחד עם השלבים שלו, עם המהמורות שהוא צריך לעבור. כמה כהורים, כמה כבני זוג אין לנו סבלנות לזה. לי,לעומת זאת, אומר הקב"ה יש בשביל כל אחת ואחד מכם את כל הזמן שבעולם- 'ובמנוסה לא תלכון'.

אגב, שמתם לב למיקום של ה' המנחמנו בשורה? הוא המאסף, אך הוא גם ההולך בראש. ואני למדתי בכיתה א' שאחד מאחורה ואחד מקדימה… אתם כבר מבינים מה זה 'אנכי אנכי'? אנכי ההולך בראש הוא הוא אנכי המאספכם. הוא אשר אמרנו –  כשמאיר'ל קשור למעלה לא רק שהוא לא נופל למטה, אלא הוא מעלה ומאיר את כל הלמטה.

 

'ברכה וחילופה'

האמת היא שהסיפור הזה מצוי כבר בפסוק הראשון של פרשת ראה בה פתחנו את חודש אלול – "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה[4]" ראה – יחיד. לפניכם – רבים. ומה המשמעות כאן של המילה אנוכי?  אם הרעיון של הפסוק הוא רק לומר שיש ברכה וקללה, ושאת הברכה נותנים על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, מצוין. אבל למה הפתיחה היא ראה? מה היה חסר ב'אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'? ראה, התבונן. הראיה כאן היא הסוד שאותו צריך להבין, שהרי הראיה היא גם השם
(וכידוע, גם התוכן) של כל הפרשה. הפסוק ממשיך – 'ראה אנוכי נותן'. נתינה היא תמיד חיובית. 'כל הנותן – בעין יפה הוא נותן'[5]. 'הנותן מתנה לחברו – צריך להודיעו'[6]. איזה מין ביטוי זה, 'אנוכי נותן.. קללה'? יהונתן בן עוזיאל מתרגם את הפסוק בצורה מופלאה שהיא המפתח להבנת כל ענייננו. בפסוק הבא – 'אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם' הוא מתרגם כפי שהיינו מצפים שיתרגם: 'את הברכה' – ית ברכאן. 'ואת הקללה' – ית לוטין. אבל תראו את הפירוש המדהים שלו לפסוק הראשון. ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה' – ' אָמַר משֶׁה נְבִיָא: חֲמוֹן, דַּאֲנָא מְסַדֵּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ'. שמעתם? יהונתן בן עוזיאל יודע היטב את התרגום למילה קללה. אבל הוא מנסה להסביר את כל מה ששאלנו בעזרת מילה אחת. הרעיון של הפרשה הוא לא לומר שהקב"ה נותן ברכה וקללה, דברים טובים ודברים קשים. את זה אנחנו יודעים. בשביל זה לא צריך ראיה כזאת עמוקה. כל ילד יודע ש'והיה אם שמוע תשמעו… ונתתי עשב.. השמרו לכם.. וחרה אף ה'..'.

ראה זו התבוננות קשה מאד. אתה יודע מה אני רוצה ממך, ילד שלי? אני אגיד לך. יש עולם. יש ייסורים. יש הרבה קללה. אבל אני נותן לך דבר אחד. אני נותן לך את הכוח לראות שיש ברכה וחילופה. יש לך, יהודי, את הכוח לראות את הברכה ולראות ולהבין שהקללה היא חילופה של הברכה. כך פירוש הפסוק: 'ראה' אנוכי נותן. אנוכי נותן לכם את ה'ראה' עד שכל אחד מכם יוכל לראות את 'אנכי'. וזו, עמי, הנחמה הגדולה ביותר.

 

'קללה' בעין יפה

אם הקללה הייתה מגיע מאיזשהו מקור אחר – אז הייתה לה משמעות. הייתה לה קיימות בפני עצמה. אבל אנכי הנותן אותה. אז היא נהפכת לדרך אל הברכה. היא העטיפה שבתוכה מסתתרת ברכה עד בלי די. רק תהיה קשור למעלה מאיר'ל, תראה איך לא תיפול גם במדרון חלקלק וקפוא. כשמאיר'ל קשור למעלה יש לו כוח לראות, אתם יודעים את מה? את ה'אנכי'. זהו הכוח לראות שהעולם הוא לא ברכה וקללה אלא ברכה וחילופה. לכן הכל בלשון נותן. אכן, הנותן בעין יפה הוא נותן. אכן, הכל  נתינה חיובית, נתינת א-ל חסד חי וקיים.

 

'זה השער לה"

על מה דיברנו היום בהלל של ראש חודש? אלו ביטויים שרנו? 'יסר יסרני י-ה'. מן המצר, איי איזה מיצר ריבונו של עולם. 'כל גויים סבבוני'. ושרנו. שרנו כדי להכריז מול כל העולם ובעיקר מול עצמנו  ש'טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים'. מה עדיף לך – לחסות תחתיו מפני כל ההפצצות או לסמוך על איזשהו ביטוח חולף. יש לך כאן הזדמנות לביטוח ישיר.. לריבונו של עולם. תחליט. ולאט לאט מגיעים לרמה יותר גבוהה – 'דחה דחיתני לנפול' – מי? מי דחה? אתה!! ותראו את ההמשך התמוה של הפסוק – 'וה' עזרני'. כלומר, ה' דחה דחיתני לנפול, ואתה ה', עזרני.

'זה השער לה'. אתם יודעים מה הוא השער לה'? זה גוועלד – השער לה' הוא 'יסור יסרני'. השער לה' הוא 'דחה דחיתני'. הרי אם אתה תופס שמקור היסורים הם י-ה, הם מהמקום שכולו טוב, אז יש ברכה וחילופה. אבל אני לא מסוגל, לא יכול להבין את הדבר הזה! תראה איזה קללה, לא עלינו… אז הקב"ה נותן לך כוח להבין. יש לי נחמה גדולה והיא גלומה במילה אחת – אנכי. 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'. אני נותן בך את עצמי ורק בזה כבר נמצא כל הכוח להתנחם.

 

אנכי  – לשון מצרי?

ר' ישראל זה כלל ישראל

חז"ל במסכת שבת[7]  אומרים שהמילה אנכי היא נוטריקון – 'אנא נפשי כתבית יהבית'. פירוש: אני את עצמי כתבתי ונתתי. זה לא פסוק, לא פלקט ולא מילים. אני, עצמי. את עצמי כתבתי ונתתי לך. כמה מדהימים על פי זה דברי חז"ל[8] האומרים שהמילה אנכי מקורה בכלל מהלשון המצרית! איך יתכן – שואל הרבי זיע"א– שדווקא מילה זו הנעלית ביותר בכל התורה כולה לא רק שלא נכתבה בלשון הקודש, אלא נכתבה בלשון הנמוכה ביותר שבאומות, בלשון מצרים?! תשובתו היא מדהימה: 'חז"ל מספרים, שכשביקשו המלאכים שהתורה תינתן להם ולא לבני האדם, השיב להם משה רבנו: 'למצרים ירדתם?!'. התורה אינה יכולה לינתן למלאכים מאחר שהללו לא ירדו מעולם למצרים! מבינים? אנכי, שהוא השיא של כל עשרת הדברות ושל התורה כולה, מבטא את המטרה הגדולה של מתן תורה: לבוא אליי אל ההכי הכי נמוך שיש בי ולִמשות אותי מהמצרים שלי.

וכל אחד מכם  לחוד, ממשיך ישעיה הנביא, הוא גם כנסת ישראל כולה. וכל אחת מכן לבד  היא עם ישראל כוךו . 'מי את ותיראי??'.

תמיד מאד מפריעה לי עצם ההתעסקות בשאלת ההבדל בין הכלל לפרט. מה נכון יותר, האם צריך להתעסק בכלל או בפרטים?
 אין יותר כלל ישראל מר' ישראל. אין יותר כנסת ישראל ממך וממך וממני. אתה כנסת ישראל. אני?! אתה יודע מה אני בכלל?! אתה יודע לאיזה מקומות שפלים הגעתי?! 'התנערי מעפר, קומי שבי…' –  ואתה מאמין באמת עד לאיזה גובה אתה יכול להגיע?

 

והיום הוא אהוב ונחמד…

נו, פלאי פלאים. עד כאן ההקדמה… עכשיו הכל מתחיל. הכל מתחיל מהשאלה הבסיסית ביותר. אפשר לכבס אותה במילים יפות, אפשר להסתובב סביבה, אני אשאל אותה 'דוגרי'. אנחנו מאמינים בתשובה? כן או לא? מאמינים?!

אני אסביר בעברית פשוטה. בואו נעזוב לרגע את הדרשות והשיעורים היפים. יושבים כאן ברוך ה' מחנכים, מורים, מדריכים, הורים, בני זוג. 'הרוצה לשקר ירחיק עדותו' ולכן בואו לרגע לא נדבר בגוף ראשון יחיד. אתה מאמין שגם אצלי הכל הפיך? ואצל אשתך?! ואצל החותנת? גם שם הכל הפיך? התלמיד שלך, הילד שלך שאתה כבר לא מבין באיזה סיבוב הוא נמצא, הכל, הכל הפיך? ותכונות, זה הפיך? כל התכונות שלו? כבוד המחנך, אתה מגיע לפגישת המורים ואתם מעבירים שם שם, כבקרת רועה עדרו ואתה מגיע לשם שלי ו… הכל הפיך? אני הפיך? עמדתי בראשות ישיבה הרבה שנים. הרבה לילות לא הצלחתי לישון בגלל המחשבות האלה. וזה עוד אולי בסדר, אבל תגיד המחנך, היצרים שלי – הפיכים? הגאווה, חוסר הביטחון העצמי, הקמצנות והקנאה – זה הפיך? והעצבנות שלה – זה גם הפיך? (איך אומרים אצלנו? זה לא היא, זאת העדה… מנהג אבות…)

אז מה אני כן יכול לעשות בעבודת המידות? רק למזער נזקים? אולי פשוט לנסות להופיע את הכוחות שלי כמה שפחות, להביא לידי ביטוי את עצמי במשך כמה שפחות 'זמן מסך', ככה פחות מידות רעות ייצאו? והרי הרמב"ם כותב וצועק[9]: 'גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה …. אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד'. והרי הרמב"ם אומר שאפשר להגיע לתשובה גמורה?! והרי הרמב"ם פוסק ש'סוף ישראל' – כל ישראל, גם אני – 'לעשות תשובה, ומיד הן נגאלין'?! אתה בטח אומר נו, עזוב את הרמב"ם, תראה את החותנת שלי. שמעתי את הדרשות, עכשיו תנסה להגיד את זה על הילד שלי…

מכירים את הבדיחה המפורסמת? הגיע מלאך לבעל בית כאן בירושלים. איש משפחה, אוהב אדם ועמל לפרנסתו. בא המלאך ואמר לו 'בקש בקשה אחת. כל מה שתבקש – אני אעשה'. הכל?? הכל. האיש חושב על הדברים ולאחר מחשבה אומר לו 'תשמע מלאך, יש לי בן שגר כבר כמה שנים בניו יורק. אני מאד מתגעגע. כל פעם שאני רוצה לנסוע אליו צריך להגיע לנתב"ג, לעשות צ'ק אין, לאבד מזוודות, לנחות, שוב לנסוע… אולי תוכל לסדר לי מסלול המראה ונחיתה כאן אצלי בחצר, עד לניו יורק?' המלאך שומע את הדברים ואומר לו שהוא טיפה הגזים, בכל אופן כאן בחצר מסלול המראה זה עסק רציני יותר מדי… אז האיש אומר לו 'אתה יודע מה? אולי תעשה שאני אבין קצת את אשתי?'. המלאך, נחרד, קופץ ואומר לו: 'כמה מסלולים אתה רוצה כאן בחצר?'…

הנה, מתחיל חודש אלול. קול התרועה מתחיל להישמע. שוב סליחות. שוב ראש השנה. אז זה באמת, או שזה רק במחזור התפילות כמו בשנה שעברה?

 

מנגנון התשובה הראשון – לא בחפזון

המהפכה היא ענקית ופשוטה. והיא מורכבת מההבנה שישנן שתי מגמות, שני מנגנונים שרק ביחד יוצרים תשובה, רק ביחד ולחוד יוצרים 'התחברות'.

מבחינה הגיונית, שכלית, אכן אין הפיכות. כל תפקידי כאבא, כחבר, כאיש, כאשה, כמחנך הוא לקדם ולהתקדם בעוד מילימטר אחד. לעבוד עוד קצת על מידת הכעס. לתקן במעט את הגאווה. זו המגמה האחת – לתקן לאט לאט, צעד אחר צעד, 'לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון'. ולא להתעצבן שאת עוד לא מושלמת, להרפות!

סיפר לי יהודי, תלמיד חכם גדול מאד, שבא אל אחד מגדולי הצדיקים בדור הקודם וביקש ברכה. הוא נכנס בחיל ורעדה ומה הצדיק מברך אותו? שלא יבוא לידי ניסיון! הוא ממשיך ומספר לי שנפלה רוחו – ארבעים שנה שהוא עובד על מידותיו, שהוא מנסה לעלות במעלות הקדושה, וזו הברכה? מילא 'שתזכה לתשובה גמורה', 'שתהיה צדיק גדול', אבל לא לבוא לידי ניסיון? כמו ילד בכיתה ו'? הצדיק ראה על מה הוא חושב והוסיף עוד מילה אחת – 'והלואי'. נו, שאלתי אותו, ואז מה עשית? 'ואז – נדבקתי'. מאז אני חסיד שלו.

זו המגמה האחת – לעבוד את ריבונו של עולם מיליון שנה ועדיין השאיפה היא לא לבוא לידי ניסיון. להיות מזוכך וטהור ולרצות בסך הכל לכעוס פחות על הילדים, על ההורים. אתם יודעים איפה הבעיה מתחילה הרבה פעמים? אתה נכנס לכיתה וכולם מתפעלים, 'איזה קוסם!', ואתה משוכנע שהיעד הבא הוא להיות לפחות המשיח בכבודו ובעצמו. תנמיך ציפיות יקירי. על הכעס כבר סיימת לעבוד? כמו ילד, תתפלל שלא תבוא לידי ניסיון. תירגע.

 

המנגנון השני – הכל הפיך!

הרמב"ם כותב בסוף הלכות מלכים[10] 'וכל מי שאינו מאמין בו (במשיח), או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו…' שאלנו כמה פעמים בזמן האחרון מה ההבדל בין 'לא להאמין בו' ל'לא לחכות לביאתו' והסברנו: להאמין בו זה קל. מי לא מאמין במשיח? להאמין במשיח זו האמונה שבסוף הוא עוד יבוא. אמונה גדולה יותר היא האמונה שמעשיי יכולים לקרב אותו. שכל מעשה טוב מקרב את הגאולה. אבל לחכות לביאתו זה כבר דבר אחר לגמרי, לחכות לביאתו זה להאמין באמונה שלימה שהכל הפיך. שהוא יכול לבוא הרגע, היום, מחר. שהקב"ה יכול ברגע אחד להביא לכאן את המשיח ולהזריח את העולם כולו באורו.

המנגנון הראשון זה אלול. המנגנון הראשון הוא 'אתערותא דלתתא'. המנגנון הראשון זה המלך בשדה, זה הלילה.

המנגנון השני זה ראש השנה. המנגנון השני זה אתערותא דלעילא. המנגנון השני זה המלך בארמון, זה 'היום'. פתאום השמש תזרח 'פתאום יבוא האדון אל היכלו' בלי להתחשב בדיוק בתהליכים שאתה מבין.

לכן נקרא ראש השנה  'היום' . 'למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך'[11] – [מדהים, זהו הפסוק היחיד בתנ"ך שהגימטריא שלו עולה כמניין רא"ש השנ"ה!] בחז"ל מוסבר כך גם על הפסוק 'ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם'[12],  – זהו ראש השנה. מדוע ראש השנה זה 'היום'? כי דווקא הוא נמצא בשיא החושך, 'בכסה ליום חגנו' – בשעה שהלבנה מתכסה. שם נפתח חודש תשרי שבמשמעותו הארמית הפשוטה פירושו תשרי, תפתח, תרפה. תבין, בן אדם, שיש מנגנון של תשובה שחייב כל הזמן להיות בראש – מנגנון ההיפוך. הקב"ה יכול לעורר אותי עכשיו התעוררות כזאת, 'התעוררי התעוררי קומי ירושלים'.

המנגנון השני לא בא להמעיט מהמנגנון הראשון. אדרבה, בכל רגע צריך להיות ברור לי שהרצון שלי הוא לתקן עוד קצת ועוד קצת, אבל כדי שאני אתעורר, צריך שהמנגנון השני יהיה כל הזמן בראש שלי ויעורר אותי לפעול. כמה ההרפיה חשובה לתהליך התשובה. 'אנכי' – הקו המאונך שמלמעלה למטה, 'אנכי' מנחמנו ונותן לנו תקווה להיות מחוברים למעלה כל הזמן.

 

מנחם וצמח – הדא מסייע להדא

סביב תשעה באב השנה דיברנו הרבה על המדרש המופלא באיכה רבה, המתאר את היהודי החורש בפרתו בשעת החורבן, ואת הערבי שפותח איתו דו שיח וכיצד היהודי מסתובב ומחפש את המשיח. לא ניכנס בעיוננו זה אל הסיפור, אלא רק אל הפתיחה שקודמת לו במדרש.

המדרש שם[13] פותח במחלוקת אמוראים לגבי שמו של המשיח:

רבי יהושע בן לוי אמר צמח שמו, שנאמר (זכריה ו, יב): הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח. רבי יודן בשם רבי איבו אמר מנחם שמו, שנאמר: כי רחק ממני מנחם. אמר רבי חנינא ולא פליגי חושבנא דדין כחושבנא דדין, הוא מנחם הוא צמח. והדא מסייע להדא…

פלא פלאות. שתי דעות שונות לשמו, למהותו של המשיח – צמח ומנחם. אך המדרש קובע כי אין באמת מחלוקת, שהרי הגימטריא של מנחם (138) היא בדיוק כמו הגימטריא של השם צמח (138) ויתרה מזאת, 'הדא מסייע להדא' – הדעה הזו מסייעת, מוסיפה ומשלימה לדעה השנייה. השנה שמתי לב לזה ביתר שאת בתפילת מנחה של תשעה באב, כשסיימנו את ברכת 'מנחם ציון ובונה ירושלים' ומיד הברכה הבאה – 'את צמח דוד'. נראה לי שסוד המדרש הזה מסכם בצורה מופלאה את שתי המגמות שדיברנו עליהם.

למדנו יותר מפעם שהשם מנחם משמעותו אינה רק 'לא נורא, יהיה בסדר'. לנחם בתורה פירושו להפך. 'וינחם ה' על הרעה'[14], 'כי נחמתי כי עשיתים'[15]. המחשבה מתהפכת, הרעיון הראשוני משתנה ומתהפך לחלוטין. הנחמה היא סוד ההיפוך. בשר ודם לא יכול באמת לנחם, לכן כשאנחנו באים לנחם את האבל אנחנו מעבירים את התפקיד לקב"ה – 'המקום ינחם אתכם…'. רק לו יש את היכולת באמת להפך הכל. יצאנו מחודש מנחם אב, שמשמעותו כפולה: בחודש זה תפקידנו לנחם את אבא שבשמים, לנחם אב. איך? בעצם זה שאנחנו יודעים שהמנחם היחיד הוא רק אב, רק אבא יכול באמת לנחם.

לעומת זאת, צמח הוא שם שמשמעותו בדיוק הפוכה. צמיחה היא תהליך מורכב, ארוך, לעיתים קשה מאד. אם היינו עושים צילום רנטגן לזרע שזה עתה מתחיל לצמוח היינו רואים כמה הכל שם רקוב, חסר סיכוי, לכאורה. 'שמאמין בחי העולמים וזורע'. להרבה אמונה וסבלנות אנו נדרשים בשביל לגדל צמח, ולהרבה יותר מכך בשביל פשוט לצמוח בעצמך. קמעא קמעא ואז תראה, או שאולי הפעם לא תראה, אולי רק בפעם הבאה…

אבל לא פליגי! חושבנא דדין, כחושבנא דדין. הדרך להביא את המנחם, את ה'אנכי אנכי הוא מנחמכם' עוברת דרך שתי השמות גם יחד, בכל רגע. החשבון הוא אחד וצריך להחזיק אותו כל הזמן בראש. בצמח כל מה שיש לך לעשות הוא להשקות עוד טיפה ועוד טיפה. במנגנון האחד מאיר'ל נמצא באמת כל הזמן למטה, הוא יודע בדיוק מה מתרחש שם וכמה עבודה עוד נדרשת. אבל הוא לא מחליק, הוא לא רואה ולא שומע מה שבכלל מדברים שם, כי הוא מחובר למעלה…  גם את מבזיו הוא לא שומע, ובעל כרחם גם אותם הוא מעלה… את כל סובביו הוא מעלה בהתחברות שלו. לכן הוא מאיר'ל. לכן הוא מאיר כל כך את העולם כולו.

והדא מסייע להדא. תוך כדי ההשקיה, תוך כדי הענוה המוחלטת שהשאיפה שלי צריכה להיות רק 'שלא תביאנו לידי ניסיון', יש את החשבון של המנחם, של גאולת כל העולם כולו. והכל חשבון אחד. אמונה מוחלטת שהכל יכול להתהפך ברגע אחד 'בשעתא חדא וברגעא חדא' . 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'. אנכי שלמעלה ואנכי שלמטה.

שנזכה לתשובה שלימה ולחודש של התחברות, שנראה את מנחם ציון בונה את ירושלים ומצמיח מהרה גאולה שלימה לכל עמו ישראל.

 

 

 

[1] סידור אבודרהם בשם המדרש. המדרש נובע מכך שסדרן של הפטרות הנחמה הוא אינו על פי סדר הופעתן בנביא.

[2] זוהר ח"ב פ"ה ב'. ליקוטי תורה פנחס פ, ב. העניין מתברר באופן נפלא בליקוטי שיחות חלק ג' לפרשת יתרו.

[3] דברים לב ז

[4] דברים יא כו

[5] בבא בתרא עא.

[6] שבת י:

[7] שבת יב

[8] ילקוט שמעוני רפ"ג

[9] רמב"ם הלכות תשובה פרק ז' הלכה ו'

[10] רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק יא הלכה א

[11] תהילים קי"ט צא

[12] איוב א' ו'

[13] מדרש רבה איכה א' נ"א

[14] שמות לב יד

[15] בראשית ו ז

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: