שיעור בכפר סבא

שמחת תורה כהכנה לבראשית תשעו

השיעור בכפר סבא, אסרו חג סוכות תשעו. האזנה / קריאה

 


 

 

שנים מקרא ואחד תרגום – מה יהיה על פרשת בראשית?

כתוב שהושענא רבה הוא יום של 'פתקא טבא', ועל כן ראוי לקבל בו החלטות טובות; ודווקא החלטות שקל לקבל ולקיים, לא משהו קשה – משהו שאפשר לעמוד בו. אז קבלתי על עצמי ללמוד את פרשת בראשית ב'משמר' של ליל הושענא רבה. ישבתי בסוכה, פתחתי פרשת בראשית וניסיתי ללמוד שנים מקרא ואחד תרגום.
הגמרא (ברכות ח, ע"א) ובעקבותיה השו"ע מציינים את חובת למוד שנים מקרא ואחד תרגום (שו"ע או"ח, הלכות שבת, סימן רפה), וכתב השו"ע שאפשר לצאת ידי חובה גם בלימוד רש"י, אבל ירא שמיים יקרא גם תרגום אונקלוס וגם רש"י (שם סעי' א-ב). ובאמת, לימוד שנים מקרא ואחד תרגום זה דבר גדול, ומי שקיבל זאת עליו יודע, שזה ממש משנה את החיים; ואני מרגיש, שיוותר מכל ספרי המחשבה והחסידות – העיקר זה חומש עם רש"י.

האדמו"ר הזקן אומר שצריך "לחיות עם הזמן", היינו, בכל יום צריך שתהיה לנו את הפרשה שלנו בתורה  שאנו לומדים שנים מקרא ואחד תרגום. אני עושה זאת, ב"ה, והלימוד הזה ממש מחייה אותי. זה מה שנקרא, "לחיות עם הזמן".

ובכן, ישבתי בסוכה וחשבתי שזה מאוד מעניין: אמנם כל ההתחלות קשות, אבל מה שנעשה לפרשת בראשית, זה ממש 'לא הוגן'. הרי כמעט ואין זמן ללמוד ולשמוע את הפרשה הזו! אם שמחת תורה יוצאת ביום שני, כמו השנה, אזי יש עוד כמה ימים ללמוד אותה, ואפילו קוראים אותה פעם בבית הכנסת לפני שבת, ביום חמישי. אבל בשנים אחרות גם את זה לא תמיד יש. לבראשית אין אפילו את קריאת התורה במנחה של שבת הקודמת לה! לעומת זאת, את פרשת 'זאת הברכה', לא רק שקוראים בלי סוף בבית הכנסת בשמחת תורה, אלא שיש שבועיים לפחות ללמוד אותם עם התרגום  ולהתכונן לקראתה . זה לא הוגן! מדוע קיצצו את כנפיה של פרשת בראשית?

אלא שמנהגי ישראל קודש קודשים, ואם מנהג ישראל הוא, שלא מתאפשר כמעט להתכונן לקראת פרשת בראשית, הרי שאין זה בלבול ו'ככה יצא', אלא שכנראה, טמון בזה לימוד גדול, וזה החינוך שלנו לקראת הפרשה הזו. זה לא פוטר אותנו כמובן, מלימוד פרשת בראשית עם רש"י, אבל עדיין יש להבין את טעם המנהג, ומה עומד מאחוריו.

אם אין רמז – איך יודעים מתי להפסיק?

בליל שמחת תורה היינו במגדל, החבר'ה שתו קצת, ורקדו לתוך הלילה. היה שם יהודי אחד – פלא פלאות, יהודי מתוק שנראה כמו ציור מהעיירה ממש; בעל תשובה מרוסיה, פרופסור גדול לאסטרופיזיקה. הוא נראה כמו יהודי מהמאה ה17, יהודי של הבעש"ט, שלכבוד החג הורידו אותו מהעגלה – בקיצור, יהודי מדהים. התחברנו מאוד, אלא שאני שתיתי מים, והוא שתה מה ששתה, ורצה להמשיך לרקוד עוד ועוד, בדבקות שממש עוררה את קנאתי. ההקפות היו ארוכות מאוד – בכל בתי הכנסת ההקפות הסתיימו לפני שעתיים – אבל כשהכנסנו את ספרי התורה לארון, היהודי הזה לא הבין מדוע מפסיקים לרקוד. הוא ניגש אלי ושאל אותי:

"כבוד הרב, נכון שלהקפות אין רמז בתורה, לא שבכתב ולא שבע"פ?"

אמרתי לו, נכון מאוד. ה'הושענות' וניסוך המים מופיעים בגמרא (זבחים קי ע"ב), אבל על הקפות הגמרא לא אומרת אף מילה.

אומר היהודי המופלא הזה: "אם להקפות אין רמז, אז מאיפה הוא יודע שצריך לעצור?!"

זה כל כך מתוק! הוא הלך לארון הקודש ודפק על הדלתות, ביקש שיפתחו, וצעק: "הרב אומר שאין רמז!"… צודק. שלחתי מישהו שיפתח את הארון, ורקדנו עוד שעה…

היהודי הזה כל כך צדק, עד שהדברים שלו תפסו אותי ועוררו אותי לנסות ולהבין: הרי באמת אין בחז"ל רמז להקפות, ובכלל שמחת תורה היא יוצאת דופן, והרבה שאלות יש לשאול על מנהגי ישראל ביום הזה. נאמר רק, שכול כולו של יום שמחת תורה לא נועד, אלא להכין אותנו לקראת פרשת בראשית, ופי שנראה להלן, ב"ה.

 קושיות על שמחת תורה 

שמחת תורה – מנין?

יש כמה וכמה דברים משונים בשמחת תורה: ראשית, מנין הגיע היום הזה? בתורה מוזכר רק חג שמיני עצרת ולא שמחת תורה. ובכלל, המנהג לסיים את התורה פעם בשנה מנין בא? לכאורה, אם לא היינו מסיימים את החג כל שנה, אזי שמיני עצרת היה יום טוב רגיל, ללא תוכן מיוחד, ממש כמו יום ראשון של שמיני עצרת בחו"ל, שהוא יום רציני וכבד-ראש יחסית, בניגוד גמור ליו"ט שני של שמיני עצרת – שמחת תורה – שנחגג שם בשמחה יתרה.

נראה שמקור החג בבבל, שכן בארץ ישראל, נראה שהמנהג היה לסיים את התורה פעמיים בשבע שנים, כאשר הפעם השניה היתה במוצאי שביעית, כך שמעמד 'הקהל' חפף גם לסיום התורה. זה היה ככל הנראה המנהג עוד בימי בית שני.

לעומת זאת, בבבל עברו למנהג של קריאת פרשה מדי שבוע. מדוע? לדעתי, הטעם נעוץ בהתפתחות התורה שבע"פ. כל עוד לא נסדר התלמוד, התורה שבעל פה נלמדה באופן טבעי הרבה יותר: הבסיס היה מדרשי ההלכה על התורה – ספרא, ספרי, ושאר מדרשי הלכה המיוסדים על סדר פסוקים בתורה. בישיבות לא הכריזו שהשנה לומדים 'גיטין', אלא למדו את פרשת השבוע בפני עצמה יחד עם התורה שבעל פה, היינו מדרשי ההלכה הנוגעים אליה. ובאמת, מבחינה נפשית וטבעית, נפש האדם לא מונחת ב'גיטין', כך סתם ללא הקשר. הרבה יותר טבעי ללמוד את פרשת השבוע על הסדר, ואת התורה שבעל פה ללמדו על יסוד הפסוקים הנלמדים!

כלומר, כל עוד נקראה התורה במשך שלוש שנים וחצי, היה מספיק זמן ללמוד פרשת שבוע עם כל התורה שבעל פה הנוגעת אליה: כמעט חודש לכל פרשה! אולם, משנסדרה הגמרא, וכל התורה שבעל פה כונסה ביצירה אחת לפי מבנה המשנה, החליפה היצירה החדשה את שיטת הלימוד הישנה – התורה שבעל פה נלמדה כולה בפני עצמה, לפי נושאים. כעת כבר אין צורך ללמוד את התורה שבע"פ עם פרשת השבוע, ולא היה צורך לקרוא שלוש וחצי שנים את התורה. בבבל גם אין מעמד הקהל ואין צורך לסיים את התורה פעמיים בשבע שנים. כעת אפשר לקרוא את התורה כולה בשנה אחת.  וכך נולד מנהג שמחת תורה – בבבל.

הפטרת שמחת תורה – מנין?

דוגמא נוספת לעניין של שמחת תורה שאין לו כל רמז בגמרא, זו הפטרת החג. במה הפטרנו אמש, בשמחת תורה? בפרק א' ביהושע. אבל, שימו לב לדבר המרתק הזה: בגמרא, מסכת מגילה (לא ע"א) מובאת רשימה של כל הפטרות המועדים, והנה, אין זכר להפטרה שלנו. כתוב שבשמיני עצרת קוראים 'ויהי ככלות שלמה' (מלכים א' ט, א). הגמרא אמנם אומרת כך, אבל היהודים נוהגים אחרת!  מה עושים יהודים שמסיימים את התורה? מתחילים מיד את הנביאים! סיימו את ספר דברים, וממשיכים בספר הבא בתנ"ך – ביהושע. מדוע? מה עומד מאחורי המנהג הזה?

הגיאומטריה של שמחת תורה 

וכאן נכנסת השאלה המהותית, השאלה שעליה מיוסד כל הלימוד שלנו היום: מנהג ישראל קדושים להסתובב כל שמונה ימים: בשבעת ימי חג הסוכות מסתובבים בהושענא, ובשמחת תורה מסתובבים עם ספרי התורה בהקפות. יש אמנם הבדלים בין מנהגי ישראל השונים, אבל רק בשאלה כמה ואיך להסתובב, לא על עצם הסיבוב – לזה כל עדות ישראל מסכימות. שמונה ימים אנחנו ב'טירוף' של התנועה הגיאומטרית של הסיבוב –  גם הסוכה עצמה היא סיבוב –  'אור מקיף', כידוע, הסובב את האדם וממלא את נשמתו בקרבת אלוקים. והנה, לאחר שבעת ימי החג, מגיעה שמחת תורה שכולה הקפות. על מה ולמה? צריך להבין זאת לעומק.

מעניין לשים לב לאופן בו התימנים נוהגים לסיים את התורה. 'חתן תורה', הנקרא אצלם 'חתן מעונה', עולה לתורה ב"מְעֹנָה אֱלֹקֵי קֶדֶם" (דברים לג, כז), אבל לפני שהוא עולה לקרוא, מוציאים את שני ספרי התורה מתיבותיהם ומחברים אותם זה עם זה, כך שמיד לאחר שהחתן מסיים את ספר דברים, הוא ממשיך בקריאת ספר בראשית עד 'ויכולו' (בראשית ב, א) בלי לעצור. כלומר, עולה בספר דברים ומסיים בספר בראשית! וכמו שאמר היהודי שלנו הפרופסור לאסטרופיזיקה: אם אין רמז, מי אמר איפה לעצור? אתם שמים לב לתנועה המעגלית הזו?

אי אפשר שלא להזכיר נקודה נוספת שקשורה בשרשרת הרמזים, והמנהגים שאינם כתובים בשום מקום: "ולמנסך אומר לו: הגבה ידך, שפעם אחד נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן" (סוכה מח ע"ב). אנו מכירים את המשנה הזו על הכהן הצדוקי, שלא הסכים לניסוך המים שאין לו מקור בתורה וניסך את המים על רגליו. זה כמובן, היה בסוכות. נמצא שהחג הזה נושא את בשורת המאבק  למען התורה שבעל פה והדבקות בה, למול כל המקטרגים והמערערים. והמוזר מכל זה כמובן מנהג שמחת תורה שהיא שיאו של החג – יהודים רוקדים עם ספרי התורה שעות ארוכות. על מה ולמה? מה העניים הגדול? אך לא לחינם נהגו ישראל במנהג זה דווקא, לרקוד עם ספרי התורה ולשאת אותה על רגליהם. ב"ה נראה בהמשך, כיצד הדברים מתבהרים.

 סודה של פרשת בראשית

מדוע נפתחה התורה בבי"ת

עמדנו עד עתה על כוח המנהגים חסרי הפשר, כביכול, של שמחת תורה, מנהגים ש'מחבלים' לנו בהכנות לקראת פרשת בראשית. עתה נפתח כעת בפרשת בראשית עצמה, ובעצם לא מפרשת בראשית, אלא רק באות הראשונה של פרשת בראשית: בי"ת.

שואל הירושלמי שאלה ידועה, ששאלו הפרשנים השונים: מדוע נפתחת התורה בבי"ת? ומשיב הירושלמי תשובה תמוהה ולא מובנת: "אמר הקדוש ברוך הוא: איני בורא את עולמי אלא בבי"ת, שלא יהו כל באי העולם אומרין היאך העולם יכול לעמוד ונברא בלשון ארירה, אלא הריני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה ואולי יעמוד" (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א).

האבן עזרא תמהה, ואומר שהוא מכיר עוד מילים באל"ף חוץ מארור, ועוד מילים בב"ית חוץ מברכה, והוא צודק כמובן. מה רוצה לומר לנו הירושלמי אם כן?

על מה אבדה הארץ

ישנה שיחה קדושה ומרתקת של הרבי מלובביץ' זי"ע, בה הוא דן בשאלה זו עצמה: מדוע נפתחה התורה בבי"ת, ואומר על זה סוד גדול מאוד.

כידוע, בדברם על הסיבות לחורבן המקדש הראשון, הביאו חז"ל את הפסוק מירמיהו הנביא: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (ירמיה ט, יא-יב). ירמיהו שואל מה השורש, מה הסיבה לחורבן, והקב"ה משיב: על שישראל עזבו את התורה. ועונים על כך חז"ל: "אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו… אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פ"ה עא-ב).

כלומר, לא לחינם הנביאים והחכמים לא השיבו לירמיהו על השאלה, על מה חרבה הארץ – דעתם לא השיגה את התשובה, והיה צורך בתשובה אלוקית – על שלא ברכו בתורה תחילה.

תמוה מאוד! על זה חרבה הארץ, מכל העוונות כולם? ר' יואל סרקיש, בעל הב"ח על הטור (בפירושו על טור או"ח סימן מז) מסביר, שבלימוד תורה ישנם שני עניינים: האחד, לימוד התורה בהבנה, על מנת לקיימה. השני – והוא זה שאותו הדור לא קיימוהו – להבין שעל ידי לימוד התורה אני מתאחד ונדבק בנותן התורה. דורו של ירמיהו, אומר הב"ח, עסקו בתורה ומצוותיה, אבל לא רוממו את התורה הזו כדי להדבק בנותן התורה ולהמשיך את השכינה הקדושה בארץ.
האינסופיות של התורה וישראל

נמצא שהעיסוק של עם ישראל בתורה הוא חשוב מאוד, אבל ברובד ההשגה וההבנה – בזה גם שאר עמים יכולים להיות שותפים בשווה, כביכול, בזה השכל האנושי איננו שונה. אם כן מה הייחוד של עם ישראל?  מדוע רק ישראל מצווים ללמוד את התורה ומדוע חרבה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה? התשובה היא הדבקות בה'. התורה נתנה לעם ישראל כדי להדבק בה', באמצעותה – ודבר זה רק ישראל מסוגלים אליו ושייכים בו.

נתבונן בנוסח ברכת התורה, ונבין את משמעותו העמוקה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". במה בחר ומה נתן? האם את החלק האקדמי, האינטלקטואלי המדהים של התורה? רש"י אומר שלא – לא זו הנקודה!

רש"י, בביאורו המפורסם על הפסוק הראשון בו פותחת התורה כותב: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא  מ'החודש הזה לכם' (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

מדברים אלה של רש"י עולה מוסר השכל מופלא: התורה היא לא ספר מרתק. היא גם ספר מרתק, אבל זו לא המהות שלה. מהות התורה היא להורות לנו איך לדבוק בנותן התורה האינסופי והמשיך את האינסוף הזה כאן בעולם; לכן ההווא אמינא היא, שהתורה תפתח דווקא במצוות על הסדר, ולא בסיפורי הבריאה ועלילות אבותינו הקדושים.

חידוש אינסופי בתורה

כידוע, "ישראל ואורייתא חד"  (זהר ח"ג עג)-  אנחנו והתורה זה אחד, אינסוף! והתורה מהי? התורה איננה עומדת בפני עצמה, מן חכמה גדולה שהופיעה בעולם, אלא כמו שאמרו חכמים: "'אנכי' (ה' אלקיך) – נוטריקון, אנא נפשי כתיבת יהבית" (שבת קה ע"א). כלומר, הקב"ה את עצמו נתן בתוך התורה. התורה היא אינסופית כמו הקב"ה, וכל פסוק ופסוק בה, הוא 'פסיק' – פסיק מתוך אינסוף.

חז"ל מספרים (שבת פח ע"ב-פט ע"א) שהמלאכים התרעמו על מתן תורה, ורצו שהתורה תישאר אצלם, בשמים ולא תינתן למשה.

אמר הם משה: "מה כתיב בה (בתורה)… 'כבד את אביך ואת אמך'. אב ואם יש לכם? שוב, מה כתיב בה: 'לא תרצח לא תנאף לא תגנב' – קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?". ואני שואל: מה תעשו עם סוגיית השור שנגח את הפרה? הרי לא 'עושים' אצלכם בשמים 'מו'?… ובאמת, מה ההווא אמינא של המלאכים? לכאורה התורה לא שייכת למהותם כלל! אתם יודעים מה עומק הגמרא הזו, למה המלאכים חשבו שהתורה שייכת גם להם? כי מי אמר ש'שור' היינו אותה בהמה ארצית שגועה 'מו'? אולי שור שכתוב בתורה הכוונה היא לאותו שור שמופיע במרכבה העליונה לצד הנשר?… בזה המלאכים דווקא מבינים!  לכל אות וכל מילה בתורה יש אינסוף משמעויות, ואינסוף פירושים, ואינסוף חידושים.

אם כך יש להקשות על מאמר חז"ל אחר: "רבי יהושע בן לוי אמר… מקרא משנה תלמוד ואגדה אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני" (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד). כיצד יתכן? הרי יש אינסוף תורה, היתכן שמשה רבנו, עם כל גדולתו, יודע אינסוף?

התורה כירושה – לפני השכל וההבנה

ההסבר לזה הוא בהבנת עומק פשט הפסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות ולחדש כבר ציווה לנו משה: נגלה, נסתר, ועמוק לאין ערוך ועוד ועוד – הכל "מורשה קהילת יעקב".

מה הכוונה מורשה? מסביר רש"י (שם): "אחזנוה ולא נעזבנה". אנחנו נאחזים בתורה שהיא הירושה שלנו, וכשאדם יורש, הוא יורש גם שלא מדעת. גם תינוק בן יומו יכול לרשת ירושה. וכך נשפך אור נפלא על תמיהה גדולה שיש בדברי הרמב"ם: "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו 'תורה צוה לנו משה'"  (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ו). תמוהה מאוד! התינוק רק התחיל לדבר וזה מה שמלמדים אותו, שהתורה היא ירושתנו? לכאורה, יש דברים יותר חשובים לפתוח בהם בחינוכו של תינוק: כבד את אביך ואת אימך, למשל. למה הדבר הראשון זה 'תורה ציוה לנו'?

את הטעם לדבר נבין דרך הסבר הרבי מלובביץ' לדברי הירושלמי, שהתורה נפתחה בבי"ת כי אל"ף היא לשון ארירה, ובי"ת ברכה. מסביר הרבי מליבביץ': אתם יודעים מדוע התורה פותחת בבי"ת?  כי כשיהודי פותח את התורה ומתחיל ב'בראשית ברא אלוקים', הוא צריך לדעת שההתחלה הזו – הלימוד, ההבנה – זה רק בי"ת. מה האל"ף? האלף הוא לא בלימוד והשכל, אלא בברכת התורה. האם ברכת בתורה תחילה? האם הפנמת, לפני הכל, "שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"?! אתה לא לומד את התורה כי אתה צדיק, וגדול, ויש לך שכל. לא! אתה ניגש ללמוד תורה כי אתה נדבק בנותן התורה.

תינוק ומשה רבנו – בדרגה אחת

הרב צבי יהודה זצ"ל היה מדגיש: "אשר בחר בנו מכל העמים" – ומתוך כך – "ונתן לנו את תורתו". כשאנו מברכים את הברכה הזו אנו צריכים להבין, שמבחינת ההשגה בתורה, ברור שיש הבדל ביני ובין מי שגדול ממני בתורה. אבל – ואני אגיד משהו קשה – מבחינת השייכות לתורה והקשר הירושתי שלי לתורה – אין הבדל ביני ובין משה רבנו!  

משה רבנו קיבל את תורת משה, בזכותי – ממש כמו שאני קיבלתי את התורה בזכותו. תופסים את זה? כל התורה שקיבל משה רבנו – הוא קיבל בזכותי, כי אני חלק מעם ישראל "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

וכך נתרץ מה שהקשנו על דברי חז"ל: כל תלמיד שעתיד לקום ומשה רבנו שניהם שווים מצד הירושה, מצד השייכות לתורה ולהקב"ה, מצד סגולתם ובחירת ה' בהם. על כן, מבחינה זו, כל מה שעתיד תלמיד ותיק להורות ולחדש איננו פחות ואיננו יותר מהתורה שקבל משה רבנו עצמו מסיני !

הנה, לאחר חטא העגל, כאשר ה' אומר למשה "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ" (דברים ט, יד) עונה לו משה: "זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ" (שם, כז). משה רבנו לא מתבלבל, הוא אומר לה' – הרי זה לא אני. הסיפור זה לא אני, משה, אלא אותו עם אינסופי שהוא אלוקות!

לכן כשהיהודי מתחיל ללמוד תורה הוא צריך להבין, שמה שהוא עתיד ללמוד ולהבין ולחדש – זה ב"ית. האם קודם כל הבנת את האל"ף – שאתה לא לומד באקדמיה? שאתה קשור לנותן התורה? שהיא אינסופית שאתה אינסופי?! אם אתה שוכח את האל"ף הזה, התורה שלך הופכת לסם המוות, ללשון ארור, כדברי הירושלמי. אם אתה מבין את האל"ף הזה, ומתחיל ללמוד תורה רק כבי"ת – אז אתה זוכה לברכה, לתורת חיים. מי שמבין את זה, מי שמבין שהתורה שייכת לאחרון המתבוללים בניו-זילנד בדיוק כמו שהיא שייכת לו – כל עולם המידות שלו משתנה, כל החיים משתנים כשקולטים את זה.

תורה ביוונית נפתחת באל"ף

ישנו סיפור מפורסם: "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת. וכתבו לו  'אלהים ברא בראשית'" (מגילה ט ע"א).

לכאורה הצלחה גדולה! התורה תורגמה ליוונית בדיוק באותו תרגום, ועל דרך שחוק נאמר, שהנס הוא ששבעים זקנים יהודים מסכימים על אותו דבר, אבל גם זה רק כי תלמי המלך הבין שכדי להוציא דבר אחד משבעים רבנים, זה בתנאי שהם יושבים בנפרד… בכל אופן, נס גדול! והנה, התיקון הראשון שעושים הזקנים בעת התרגום, הוא לשנות מ"בראשית ברא אלוקים", ל"אלוקים ברא בראשית". הרבי מלובביץ' מסביר, שעבור גוי, התורה יכולה להתחיל באל"ף! 70 הזקנים אמרו לתלמי: הא לך תורה שמתחילה באל"ף… מה אתה מבין באשר בחר בנו מכל העמים? בדבקות בה'? באינסופיות? אתה רוצה תורה מתורגמת ליוונית? מעולה, קח ותלמד על הבריאה ועל שבע מצוות בני נוח, אבל את הנקודה העמוקה של 'אשר בחר בנו'? זה לא. לכן התורה ביוונית מתחילה באלף.

שוויון של שמחת תורה

בשמחת תורה יש מנהג מדהים: לפני שמתחילים לקרוא את פרשת בראשית, למה מחכים כל כך הרבה זמן? נכון, שכל באי בית הכנסת יעלו לתורה: חכמים ושאינם חכמים, עשירים ועניים, ואפילו ילדים קטנים. אי אפשר להתחיל לקרוא את בראשית לפני שכל היהודים ועלים לברך בתורה תחילה! יהודי לא יכול להגיע לפרשת בראשית לפני שבירך בתורה תחילה. והרי יושב שם הרבי עם השטריימל ומחכה? מחדשת לנו שמחת תורה, שבעומק, אין שום הבדל בים ילד קטן לרבי עם השטריימל – שום הבדל אין!

האברבנאל אומר, שמנהג שמחת תורה הוא זכר למעמד הקהל. ומה הוא מעמד הקהל? בא מלך ישראל וקורא את התורה באזני הגברים הנשים והטף. אתם יודעים מהי עבודת המידות הכי קשה? להיות כזה ראש ישיבה 'גדול', ולעמוד עם אחרון הנודניקים כדי לשמוע את ה'חידושים' של… כבוד 'הרב' אגריפס המלך… שלא לדבר על  שני מליון תינוקות הצורחים ברקע, ועל כך שאין מקומות כבוד ב'מזרח'… כולם עומדים ביחד ומתבטלים לנותן התורה. מעמד הקהל לא נועד ללמד תורה. הרי זה היה הכינוס הכי לא מתודי שאפשר להעלות על הדעת; הכוונה היתה אחרת, חינוכית, שיבינו את הבסיס: התורה שייכת לכולם בשווה מצד סגולתם.

המעגל האינסופי

שימו לב לדבר המעניין הזה: מצוות הקהל ומצוות כתיבת ספר תורה הן מצוות עוקבות (ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה, טז-יז), המופיעות זו אחר זו. הקהל בתחילה, ואחריה – מצוות כתיבת ספר תורה (בידי המלך, ובידי כל אדם לעצמו). כלומר, עליך להבין שספר התורה שאתה הולך לכתוב, לא מתחיל בך, אלא בכלל ישראל: באשר בחר בנו מכל העמים; ואחרי שאתה מבין שאתה דבוק בנותן התורה וממילא דבוק באחרון בניו  רק אז אתה רשאי לעסוק בתורה. ובעצם זה משפט לא נכון: הרי אין בעיגול ראשון ואחרון – אין ראש וזנב. אם אתה דבוק בה' אתה דבוק בעמו, ואם אתה דבוק בעמו אתה דבוק בה'.

אמרו חכמים: "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" (סוכה כז ע"ב). כלל ישראל הם כאיש אחד. לכן סוכה צריכה להיות בנויה משתי דפנות ושלישית אפילו טפח – צורת חיבוק. חב"ד מקפידים על שלוש דפנות ורביעית אפילו טפח – כלומר, צריך חיבוק חזק! התנועה העיגולית של החיבוק, שונה מזו של הנשיקה. כשאדם מחבק באמת, מכל הלב, הוא לא רואה את פני המחובק. בנשיקה כן רואים – לשון השקה, מפגש. החיבוק איננו של פני האדם שמולך, אלא של מהותו, של עצמותו. אתה מחבק את העצמות, לא את העיניים ותווי הפנים. החיבוק זה עיגול שאומר, אני חבור לפנמיות שלך, אנחנו אחד. וכך הוא גם המפגש שלנו עם התורה ובורא עולם.

הקב"ה לא תובע דרגה כזו מתלמי המלך –  יוון היא לא אינסופית, כמו ששאר היבשת העוטפת אותה היא  ב"ה כבר לא אינסופית… האינסופיות היא בעם ישראל, ובכל יהודי שדבק בנותן התורה. אז נכון שצריך להתחיל ללמוד שנים מקרא ואחד תרגום של בראשית סוף סוף, אבל איך מתכוננים לשנים מקרא ואחד תרגום לקראת השנה כולה? בשמחת תורה! בסיפור הזה בו פתחנו, על היהודי שלנו שלא רוצה להפסיק את ההקפות, כי אם אין רמז – אז מאיפה הוא יודע מתי עוצרים! הרי אין קצה וסוף לעיגול!

חגי תשרי – הכל הפיך

דברנו לפני יוה"כ, על כך שיום זה הוא יום מתן תורה, כמו שאמרו חכמים: "'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שה"ש ג, יא) – ביום חתנתו – זה מתן תורה" (תענית כו ע"ב). ומבאר רש"י, שם: "זה מתן תורה – יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות". רש"י אומר דבר מדהים: שצום יום הכיפורים נקבע בי' תשרי, יום נתינת הלוחות השניים, להראות שה' מחל לישראל. כלומר, מה למדים אנו מיום מתן תורה? את החידוש הגדול של הסליחה והמחילה! מעמד הר סיני מלמד אותנו שהכל הפיך, גם מה שהקב"ה אומר – "הרף ממני ואשמידם" – גם זה הפיך! כי עצמות עם ישראל היא מעל הכל.

"הרף ממני ואשמידם" – אומרים חז"ל:  "כיון שאמר למשה 'הרף ממני' – שפתח לו פתח שיבקש עליהן רחמים הוי 'וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב' יד, כז) (שמות רבה כי תשא, פרשה מ"ד). העצמות של ישראל אין לה תכלה, והקב"ה לא מעלה על דעתו למחות את עצמות עם ישראל מהעולם. מהי העצמות הזו? זו הזהות בין עם ישראל והקב"ה, אותה נקודה של אינסוף.

אבל אם יום הכיפורים הוא יום מתן תורה, כיצד יתכן שהדבר לא מוזכר בתפילת היום ולו בפסוק אחד, בשורה אחת? אלא שמילים ופסוקים אפשר לשכוח, אפשר להגיד בצורה חיצונית, מהשפה ולחוץ, אבל ישנם דברים שהם פנימיים, שלא כתובים בשום מקום, שאין להם רמז – ולכן הם כל כך עוצמתיים – כי הם באים מבפנים.

הרמז ביום הכיפורים למתן תורה הוא בכל נדרי. לפני כל נדרי מוציאם את הספרים אל הבמה. מדוע? האם קוראים בהם? לומדים בהם? לא, אבל בכל זאת מוציאים אותם ואומרים "אור זרוע לצדיק", ועין לא נשארת יבשה. מהי בעצם האמירה של כל נדרי? שהכל הפיך. שכל מה שיהיה מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא – גם אם אתחייב ואבטיח, ואדור – זה הכל חיצוני לי, זו לא עצמי, לא כוונתי ולא רצוני. יש רק דבר אחד שהוא עצמי באמת: אני ואתה בורא עולם, ואתה ואני. וכל השאר בחיים – ההתעסקויות, הנפילות, הקשיים, החטאים –  זה "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" (במדבר טו, כו). ולכן חוזרים על הפסוק הזה שלוש פעמים ב'כל נדרי',  כדי שתהיה 'חזקה' לדבר, מברכים 'שהחיינו', ומחזירים את ספרי התורה.

רגע, אם לא קוראים בהם, מדוע הוצאנו את ספרי התורה בכלל? רק לכבוד החתונה הזו, לחיבור בין עם ישראל והקב"ה באמצעות התורה! באופן מדהים גם מנהג האשכנזים בעת ההושענות הוא כזה: מוציאים את ספר התורה להושענא, מחזירים שוב לארון, ומוציאים מחדש עבור קריאת התורה. כל חודש תשרי מוציאים ומחזירים ספרי תורה שלא קוראים בהם, רק מתבשמים מהם, מתחייבים אליהם, מזכירים את נקודת הקשר העצמית, הפנימית האינסופית לקב"ה ולתורה, נקודת קשר שקודמת ללימוד.

בסיוון לומדים תורה. בשבועות אנחנו מציינים את מתן תורה הראשון, לפני החטא – מתן תורה למושלמים. אבל בחודש תשרי זה משהו אחר. זה חודש של מתן תורה לכאלה עם בעיות… 30 יום באלול אמרנו "אשמנו בגדנו", ובתשרי אנו ממליכים את הקב"ה ובאים בתשובה, בשמחה נפלאה מתוך הידיעה שאנחנו זכאים, ושהכל הפיך. והשיא – השיא זה בשמחת תורה, כשאנו מוציאים את הספרים, רוקדים איתם, ולאחר מכן – עולים לתורה ומברכים. ומי מברך? כולם! כולם!

כעת אתם מבינים למה מסיימים את דברים ומתחילים את בראשית  ביחד?  למה מנהג תימן שהספר הוא אחד? למה נוהגים לקרוא ביהושע למרות שאין לזה כל רמז בחז"ל, אלא רק כי הוא מהווה המשך לספר שקדם לו?

רגליים לתורה

הרבי הריי"ץ אמר משהו מדהים: התורה משתוקקת לרקוד, לכן החג נקרא 'שמחת תורה' – השמחה של התורה. אבל מסכנה, אין לה רגליים, ואינה יכולה לרקוד!  אז אנחנו הרגליים שלה, אנחנו מאפשרים לה לרקוד. התורה היא הראש והגוף, ואנחנו הרגליים. אתם תופסים מה זה? מה זה להיות הרגליים של התורה? הרגליים עושות רק מה שהראש רוצה, ואילו בלי הרגליים, הראש יכול לרצות הרבה דברים אבל לא יכול לעשותם. בשמחת תורה יש לתורה רגליים – עם ישראל מתבטל לתורה, ואילו היא באה לידי ביטוי בעולם!

הרב חרל"פ כותב, שהביטוי 'עלייה לא"י', משמעו לא רק שיהודי עולה לארץ ישראל, אלא שארץ ישראל מתעלית מעלייתו. וכשהסתכלתי על שמחת התורה, וראיתי את כל היהודים שעולים לתורה, ומברכים וקוראים – אמרתי לעצמי, איזה עליה יש לתורה היום! כמה שהתורה מתעלה עכשיו, תראו איזה רגליים יש לה, לאן היא יכולה להגיע! בלי ההבנות האלה אי אפשר להתחיל את בראשית. לכן אנחנו מצמצמים קצת את יכולת הלימוד של פרשת בראשית, כדי שנבין שכל הלימוד וההשגה שלנו בתורה זה רק בי"ת. קודם לזה יש להתחבר זה לזה, לתורה ולקב"ה ולברך בתורה תחילה. ההבנה הזו מתגלה באופן הכי פנימי לנו בשמחת תורה. וכך אנו נותנים לתורה רגליים, ומקבלים ממנה את הדעת.

להיות תינוקות

כעת ברור מדוע ראשית כל, מלמדים את התינוק 'תורה ציווה לנו משה'. מלמדים אותו שהוא קשור לתורה בגלל שיש נותן התורה. נכון, אתה עוד לא מבין כלום, אבל את זה תבין – שקבלת את התורה מה', ושאתה קשור בה ובו. לתינוק אין דימוי עצמי מזויף, אין דמיונות. הוא עוד לא חושב מה יגידו עליו בבית הכנסת, או בישיבה. אין לו משחקי 'פרסטיז'ה'. הוא משוחרר מהם בגיל הזה, ולכן זה הזמן לתפוס אותו ולהכניס בו את האמונה התמימה שהתורה היא מורשתו ומורשת יעקב כולו. מצד אחד שלו, אבל לא רק שלו – של כל עם ישראל, של כל קהילת יעקב! כידוע כשנותנים לתינוק משהו ביד, הוא כבר משוכנע שזה שלו מאז ומעולם, כדברי רש"י: אחזנוה ולא נעזבנה! לכן כשהוא רק מתחיל לדבר – תורה ציווה לנו משה.

כלומר, זה שלך, התורה היא שלך, אבל בגלל שהיא מורשה מהקב"ה, מנותן התורה. ואם הוא כבר יכול לעמוד על הרגליים הקטנות שלו מביאים אותו לתורה בשמחת תורה, והוא מברך 'אשר בחר בנו'.  ובעצם כולנו צריכים להיות תינוקות כאלה – תמימים, שמחים בתורה, משוכנעים שהיא שלנו, חלק בלתי נפרד מאיתנו מצד היותנו בלתי נפרדים מה'.

היהודי שלנו, החסיד בעל התשובה, האסר ופיזיקאי – הוא ממש תינוק שכזה. הוא זעק: לקחו לי את התורה, תחזירו לי אותה! גנבים, תחזירו לי את שמחת תורה! ממקום כזה אפשר להתחיל ללמוד את פרשת בראשית, אבל זה, ב"ה, בפעם הבאה.

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: