הדף השבועי תשעו

הדף השבועי לפרשת חיי שרה תשעו

הורדה והדפסה של הדף השבועי לפרשת חיי שרה

 


'תפילות אבות תיקנום'

פרשת חיי שרה פותחת בפטירת שרה וחותמת בפטירת אברהם ובתווך עוסקת בהקמת הבית הבא, של יצחק ורבקה. מקץ סיפור השידוך הארוך אנחנו מגיעים לשיא – המפגש שבין יצחק ורבקה:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ[1]

חז"ל במסכת ברכות לומדים מהפסוק הזה על תיקון תפילת מנחה:

רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום… תניא כוותיה:… אברהם תקן תפלת שחרית שנא': 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם' ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: 'ויעמד פינחס ויפלל'. יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב' ואין שיחה אלא תפלה שנאמר:  'תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו'. יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: 'ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: 'ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי'  [2]

כשאנחנו אומרים שהאבות שלנו תיקנו את התפילות, פירוש הדבר שהם גם תיקנו עבורנו כלים, העניקו לנו ארגז כלים, כל אחד בתפילתו ובבחינתו, כדי שנוכל גם אנחנו להידבק, להתפלל ולמשוך את הכוח. כך אנחנו מתחילים את תפילת העמידה – 'ברוך אתה ה' אלו' ואלו' אבותינו', לא אלו' אברהם, יצחק ויעקב אלא כל אחד לפי מידתו – 'אלו' אברהם, אלו' יצחק ואלו' יעקב'. כל אחד מהאבות תיקן תפילה והעניק לנו כוח מיוחד להידבק בה' יתברך.

בהמשך מביאה הגמרא דעה שהתפילות תוקנו כנגד הקרבנות, אך מסקנת הגמרא היא שלכולי עלמא תפילות אבות תיקנום וחכמים רק הסמיכו את זמניהם על פי זמני הקרבנות – כך

תפילת השחר תהיה עד ארבע שעות שהוא זמן תמיד של שחר וכן תפילת המוספין וכו'. כלומר, ודאי שהתפילות קשורות קשר הדוק לתקנת האבות.

אני רוצה להיכנס אל סוגיית תפילות האבות ולהתחיל בה מפרשתנו, מתפילת המנחה של יצחק.

'ויצא יצחק לשוח'

סיפורו הגדול של אליעזר מסתיים. 'יפה שיחתן של עבדי אבות'[3]. במשך למעלה משישים פסוקים מתוארים אירועים מופלאים שהביאו לחתונה הגדולה של יצחק ורבקה. שיירת הגמלים ובראשה אליעזר ורבקה הכלה יוצאת מחרן לעבר ארץ כנען –

וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ[4]

הגמלים לא חדשים לנו. התורה חוזרת פעמים רבות כל כך במהלך הסיפור על דבר היותם של הגמלים. הם גם ממלאים תפקיד חשוב במעשי החסד של רבקה, כשהיא משקה את כל גמליו של אליעזר. אבל כנראה ששוב צריך להדגיש את הגמלים, ותכף נראה עד כמה…

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב

הפסוק מאד מובן בהקשר שלו. רבקה באה לראות את יצחק ואתנו מעניין מאד היכן נמצא יצחק באותו זמן ומאין הגיע לשם. הביטוי 'בא מבוא' הוא יחידני במקרא ולא ניכנס אליו, אבל באופן פשוט הוא מבטא מימוש מטרה גדולה, כפי שרש"י רואה כאן בפשט איך יצחק הולך למקומה של הגר ומחזירה לאביו. אבל הפסוק הבא מצריך הבנה:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים[5]

האמת, הפסוק מאד יפה ומרגש, והצלילים שעולים ממנו אולי אפילו 'רומנטיים', אבל למה הוא נצרך? ומה היה קורה אם לא הייתי יודע שיצחק ייצא לשוח? מה זה משנה בכלל באמצע מה הוא היה? ואם הוא היה באמצע ארוחת בוקר זה משנה לסיפור?

לשאת עיניים ולראות גמלים…

הוא נושא את עיניו ו… רואה גמלים? התרגלנו לנשיאות עיניים שמביאות איתן מסר גדול. 'וירא את המקום מרחוק'[6], 'והנה איל אחר נאחז בסבך'[7]. והנה גמלים באים?? הרי את זה שמדובר פה על גמלים כבר אי אפשר לשכוח אחרי הפרק הגדוש בהם. רבקה נושאת את עיניה ורואה את יצחק, זה מובן. אבל מה הוא עושה? לשם מה חשובה הראיה שלו כאן?

רש"י, שבסיעתא דשמיא אנו רואים פעם אחר פעם כיצד הוא קורא את הפשט בצורה הכי פשוטה ועמוקה שלו בוחר מיד להביא את דברי חז"ל על הפסוק:

"לשוח" – לשון תפלה כמו 'ישפוך שיחו' [8]

רש"י לא הביא את הדברים מפני שזהו הפשט היחיד, אלא מפני שזהו הפשט המוכרח.

מפרשים שואלים על רש"י מדוע לא פירש כמו הרשב"ם ואחרים שפשט המילה לשוח הוא לטייל. התשובה ברורה – אם לשוח כאן פירושו לטייל, מה זה מעניין אותנו? הרי אנחנו כבר יודעים היכן הוא נמצא ומאין הוא בא. מה זה בכלל רלוונטי מה הוא כרגע עושה? כנראה שבשביל ההקשר מוכרחים לפרש כך את הפשט. אם זהו הפשט, אני מבין לגמרי מה רואה רבקה, ממה היא כנראה כל כך מתפעלת, היא רואה טהרה וקדושה אדירות. אבל עדיין השאלה עומדת – את מה הוא רואה כאשר הוא נושא את עיניו?

האמת היא שכשמסתכלים עוד טיפה בפסוק הבא, מגלים שיש לראייה כאן תפקיד חשוב. הוא רואה, רבקה רואה, ותגובתה הכמעט אוטומטית –

וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס [9]

היא שמה מגן לראייה. משהו כאן מסנוור. הם נפגשים, יצחק לוקח את רבקה האהלה,

וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ [10]

ראייה וכיסוי

ראיית המכלול כאן היא חשובה מאד. למדנו פעמים רבות שלימוד 'פשט' אמיתי הוא כאשר פושטים את הפסוקים, מכו שפושטים עור וכשהכל פרוס – לומדים ומאירים את כל המילים. אם נלך שניים-שלושה פסוקים לאחור זה לא יעזור לנו. הסיפור הקודם הסתיים בפסוק ס"א, כשאחיה ואמה של רבקה מברכים אותה ומשלחים אותה לדרכה. את יצחק, לעומת זאת, אנחנו לא פוגשים במשך 67 פסוקים.

הפעם האחרונה שבה פגשנו את יצחק, בסוף סיפור העקידה, דומה באופן מפליא לפרשייתנו. שם אמנם לא מופיע יצחק בפירוש כ'נושא עיניים' אבל חז"ל ראו בו שותף מלא לכל ראיותיו של אברהם, הממלאות את סיפור העקידה.

זהו יצחק שבסוף ימיו יכהו עיניו. יצחק, שעל פי חז"ל אליו התכוון אבימלך כשאמר לשרה 'הנה הוא לך כסות עיניים'[11], נפגש עם רבקה שמכסה את כל כולה מפני ראייתו של יצחק.

אנחנו נבקש להיכנס אל סוגיית התפילה והראייה של יצחק ונתחיל את עיוננו דווקא מן התפילה הראשונה הנלמדת במדרש, תפילתו של אברהם אבינו.

תפילת לוט

פרק י"ט עוסק מתחילתו בסדום וחטאיה. הקב"ה מגלה לאברהם את החלטתו, אברהם מבקש לערער על גזירתו, המלאכים מגיעים לשער סדום, לוט מכניס אותם הביתה וכשאנשי סדום צרים על הבית הליך ההפיכה מתחיל. התורה מתארת לנו במדויק את ה'טיימינג' והתזמון של כל המאורע:

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲו‍ֹן הָעִיר.  וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר. וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה [12]

בין עלות השחר לצאת הכוכבים מתחנן לוט על נפשו –

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי.  הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.  הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר. [13]

לוט לא רוצה, אולי מפחד, ללכת לכיוונו של אברהם. אגב, נקודה מעניינת – אברהם עמד במשך שעות ארוכות וביקש מה' לחמול על חמש ערי הכיכר – סדום, עמורה, צבויים, אדמה ובלע היא צוער. הוא לא נענה. לוט מבקש לבד להציל את צוער עבורו ומקבל…

וישכם אברהם בבוקר

עם הזריחה מתחילה מהפכת סדום –

הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה.  וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם.  וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.  וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. [14]

זהו. אם זה היה מוסרט, ברגע הזה היה שקט מחריש ולאחריו מוזיקה שקטה ועצובה של חורבן. הרחק משם, במרחק ראייה, מפציע אברהם אבינו –

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה' [15]

תחפשו, רש"י לא אומר מילה על תפילת שחרית. בשונה מתפילת יצחק, כאן אין שום קושי במילה, אין שום בעיה שהוא חוזר לעמוד במקום שעמד. הקושי כאן הוא אחר – מה זה מעניין אותי? אין לזה שום המשך, ודאי לא המשך שלא יכל להיכתב ללא הפסוק הזה. אגב, בדיוק כמו בפסוק התפילה של יצחק, שגם בלעדיו היינו מסתדרים לא רע… ובכן, מה קורה ליצחק כשהוא יוצא לשוח בשדה? – וירא. ואצל אברהם?

וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן[16]

זה גם לא חידוש, שאחרי מהפכה של אש וגופרית עולה קיטור עד לב השמים. זה לא חידוש בדיוק כמו שהגמלים של רבקה ואליעזר הם לא בדיוק חידוש… תפילה, ראייה ואין שום חידושים…

מתפילה – לראייה

ועכשיו שאלה נוספת. אברהם משכים אל המקום ששם עמד, משקיף, רואה והנה פסוק שלחלוטין הגיע ממקום אחר –

וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט [17]

עכשיו נזכרנו?? תכף יתחיל הסיפור הגדול על לוט ושתי בנותיו במערה, אך ההצלה כבר קרתה לפני כמה וכמה פסוקים. כרונולוגית – הפס' הזה מגיע באיחור של כמה שעות למעשה ההצלה, ההצלה התרחשה כשהשמש יצא על הארץ, מדוע רק עכשיו מספרת לנו התורה שבזכרונו של אברהם ניצל לוט?

דפוס תפילות האבות התמוה חוזר גם אצל יעקב. את תפילת ערבית, לפי חז"ל, תיקן יעקב כשפגע במקום ולן שמה. ומה הפעולה הבאה שהוא עושה? –

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה [18]

שוב ראייה. תפילות אבות תיקנום ואנו מבקשים ללמוד על תיקון תפילותיהם.

עמידת אברהם היוצא, יציאת יצחק העומד

 אם נלמד נכון את סיפורי התפילות של אבותינו נראה תופעה פלאית. התזמון של התפילה שלהם, מגיע כאשר מידתם הרגילה, הבולטת, דווקא לא באה לידי ביטוי.

נסביר: יצחק הוא עולה תמימה. מעולם לא יצא מהארץ. 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך'. הוא הקבוע. אברהם ויעקב לא מפסיקים לצאת ולהסתובב, אך דווקא אצל יצחק מגיעה התפילה כאשר הוא 'יוצא לשוח בשדה לפנות ערב'.

אברהם הנודד, אברהם שתחילתו ב'לך-לך'[19] וסופו ב'לך-לך'[20], מלמד אותנו את תפילתו דווקא במצב נפשי הפוך למידתו – כשהוא עומד, כשהוא ניצב במקומו. עד שלמדו חז"ל:

כל הקובע מקום לתפילתו א-להי אברהם בעזרו [21]

יצחק העומד מלמדנו תפילת היוצאים. אברהם היוצא מלמדנו את תפילת העומדים.

לראות את קיטור הארץ – כקיטור הכבשן

 מה ראה אברהם כשהוא קם בבוקר? קיטור? שאלנו – קיטור זה לא חידוש, ודאי שהארץ שרופה. כנראה שבראייתו מתחדש משהו, אולי משהו שהוא ורק הוא מפיח תקווה באדמה החרוכה שפרושה נגד עיניו הרואות, המתפללות.

לרב חרל"פ ישנה הערה מדהימה על הראייה הזו. אינני יודע מתי בדיוק כתב הרב חרל"פ את ההארה הזו, אך תחושתי היא שהוא כותב את זה בשנים שאחרי שריפת יהדות אירופה בשואה. אני לא בטוח בזה, אך נדמה לי שרק מי שראה אדמה שרופה, שראה מה נכנס לכבשן ומה הוא פולט ממנו מבין כך את הדברים.

שני כבשנים מכיר אברהם בחייו, כך מסביר הרב חרל"פ. את הכבשן הפרטי שלו, באור כשדים של נמרוד ואת כבשנם של אנשי סדום המיתמר מכיכר הירדן. ההבדל הוא קטן: בכבשן הזה נכנס גדול המאמינים של העולם. בכבשן הזה התכלה הרשע שברשע, סדום הרעה והחטאה אד לה'. כשמאיר השחר על חברון, בדיוק באותה שעה שסדום עולה באש, הוא מצליח לראות מבעד לעשן, לראות שקיטור הארץ הוא בדיוק כמו קיטור הכבשן.

אתם מבינים את גודל השבר? אתמול הוא עמד כאן, כיכר הירדן ירוקה ומלבלבת פרוסה מתחתיו והוא דרש מהקב"ה שיעשה משפט, שלא ייתכן שאין צדיק בסדום. הוא התחיל מחמישים – מניין לכל עיר, המשיך לארבעים וחמישה וביקש מהקב"ה שישלים הוא עשירי למניין, הוא לא הניח ולא הרפה, אבל השבר לא מבריח אותו למקום אחר. הוא חוזר לעמוד ניצב בדיוק באותו מקום, ובטח מישהו לוחש לו באוזן 'נו, איפה התפילות שלך???'…

השקיפה ממעון קדשך וברך

הוא משקיף על פני ארץ הכיכר –

אתה מוצא כל מקום שכתוב בתורה השקיפה לשון צער הוא [22]

אבל מיד הופך את זה לראייה – 'וירא והנה עלה קיטור הארץ'…

חוץ מזו: 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך…'

מקיטור הכבשן יצא אברהם אבינו. מקיטור הארץ ייצא עכשיו משיח בן דוד. מהשריפה תבוא רות המואביה. קיטור הארץ עולה בדיוק כמו קיטור הכבשן. רק הקב"ה יודע להשקיף לטוב. הקב"ה, ואברהם, רגל במרכבה. אחרי שהכהנים מברכים בכל יום את עמו ישראל הם מבקשים מהקב"ה – 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל'. תן לנו עיניים לראות.

לראייה הזו מגיע אברהם מכוח תפילה, מכוח העמידה, והוא תיקן לנו תפילת שחרית שנדע לראות כך לדורות.

להאיר את סדום בלהבת משיח

מה זו עמידה? אונקלוס מתרגם על הפסוק:

והוא משמש עלויהון [23]

עמידה זהו שימוש. עמידה היא גם זקיפות. כאן שני הפירושים באים יחד. איזו עמידה צריך מול נוף הכבשן על הבוקר. אברהם חוזר ומשמש באותו מקום, בדיוק כמו ותיקין של אתמול, אך לאיזו עמידה הוא נדרש הבוקר…

אני קם בבוקר אחרי סדום ועמורה פרטיים שלי. החושך והלילה שלי מבקשים לקום לבוקר חדש ועכשיו אני צריך לקבל כוחות לעמוד, לפקוח עיניים, להשקיף ולראות. איך? מאיפה? בא אברהם אבינו ותיקן תפילת שחרית.

שחרית על שם השחר, כמובן. אך שחרית היא גם לשחר. 'פסוק'. לשחר זה לא סתם לבקש. לשחר זה לבקש ולא לקבל את זה שהשלת תישאר סגורה, לדפוק עד שייפתח. לשחר את פני המלך. מתוך תפילת שחרית רואה אברהם שקיטור הארץ הרעה הזו עולה כמו קיטור הכבשן ההוא, הקדוש. משניהם עולה להבה אדירה של אמונה ומשיח.

התפשטות. גשמיות.

העמדה הנפשית בה צריך להיות בשעת התפילה מופיעה כהלכה פסוקה:

יחשוב כאלו שכינה כנגדו … עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות  [24]

זו הלכה, לא זוהר… שאלתי את עצמי פעם, הרי לכאורה עמדה שבה אני מתעסק בגדלות הבורא ומפשט את הגשמיות עומדת בסתירה למשמעות הפשוטה והמובנת של התפילה. חלקה המרכזי של תפילת העמידה היא בקשת הצרכים. רפאנו. תן לנו דעת. כשאני אומר רפאנו אני מתכוון לבטן… התפשטות הגשמיות?

זוהי עבודת התפילה. להביא את שתי העמדות הללו, ההפוכות – לעמדה אחת. אתה רואה עולם, אתה לחלוטין חי כאן, יודע היטב מה מצב הבטן ומה מצבה של סדום. מי כאברהם יודע לפרטי פרטים מה מצבו הגשמי של כל סדומי וסדומית. הוא הרי החזיר להם את הענליים שלהם, הוא יודע כמה מהם רעבים לפת לחם. הוא לחלוטין איתם, אך הוא רואה דבר עליון הרבה יותר. אם אין גשמיות – אי אפשר להגיע להתפשטות הגשמיות…

ישנה הלכה מדהימה, ידועה, שצריך לתת צדקה לפני התפילה. מנין למדו זאת חז"ל?

רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי (נתן פרוטה לעני ואח"כ התפלל). אמר, דכתיב: 'אני בצדק אחזה פניך' [25]

חוץ מהמילים, לא הבנתי שום דבר… הפסוק הזה בכלל לא מדבר על תפילה. קריאה פשוטה בפרק מלמדת שהוא מדבר על נבואה ומתאר כיצד לפני שהוא מתנבא הוא נותן צדקה. מה זה שייך לתפילה שלי?

ר' אלעזר בא ומלמד אותי כיצד תהפוך תפילתי לנבואה ממש. איך נחזה פני אלו'. תן צדקה, תתמלא ברחמים על כל הקשיים, על כל האתגרים הכי גשמיים שמזמן העולם הזה ורק אז תיגש להתפלל. כי כך בנויה התפילה, משני כוחות שונים שמתמזגים – דע מאין באת, דע היכן אתה עומד אך תבין עד כמה ניתן להעלות הכל ולשם אתה הולך.

להפך דין לרחמים גדולים

חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפילה כדי שיכוונו לבם למקום [26]

החידוש של המשנה הוא לא שצריך לשהות, החידוש הוא רק על משך הזמן. את זה שצריך לשהות זה בכלל לא חידוש. זה כל כך פשוט וברור וזו חובה הלכתית על כל אחד מאיתנו. השהייה לפני התפילה מאפשרת לי לאסוף את כל המעשים, לראות את כל הקשיים ולבוא בצדק לחזות פני אלו', לומר לקב"ה שהצדק הוא להיטיב עם ברואיו ועם עולמו.

הפסוק 'ויהי בשחת אלו' את ערי הכיכר ויזכור אלו' את אברהם וישלח את לוט' נראה לא קשור כאן, הוא היה היה צריך להיות צמוד להצלת לוט מסדום. עכשיו זה מובן. שמתם לב פעם שלאורך כל פרשת ההפיכה הקשה הזו השם שפועל הוא שם הויה, מידת רחמים? זה משונה, כי לכאורה זו מידת הדין בשיאה. הפעם הראושנה שבה מופיע שם אלוקות היא דווקא בפסוק הזה – 'בשחת אלו-הים… ויזכור אלו-הים'. מדוע?

גם אצל נוח ראינו את זה. דווקא בשם אלו' זכר ה' את נוח ואת כל החיה אשר איתו והעביר רוח נחמה על הארץ. שם[27]  הסביר רש"י שבכוחו של הצדיק להפך מידת דין למידת רחמים. סיפור סדום והצלת לוט מתחלק לשני חלקים: עד לתפילה של אברהם וממנה והלאה. זה כל כך עמוק – עד לתפילה של אברהם מידת הרחמים מתגלגלת על לוט ומצילה אותו. מתפילתו של אברהם אלו רחמים גדולים הרבה יותר, אלו רחמים שבאין מתוך היפוך הדין. מידת הרחמים הראשונה הצילה את לוט, מידת הרחמים השנייה הפציעה אורו של משיח.

פסח היה

סיפור הפיכת סדום, שנהפך לסיפורה של הגאולה מרמז על כך כבר מתחילתו. נזכיר כיצד הסיפור מתחיל:

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.  וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין.  וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. [28]

בניסיון של לוט קשה, אולי קשה ורת משל אברהם. במגרשו הביתי של אברהם הנורמה היא חסד כל היום. במגרשו של לוט זוהי פגיעה אנושה בסדר החברתי. הוא מבקש ישעקמו את הדרך, שאף אחד לא יתפוס אותם, הוא מצליח להביאם לביתו ומגיש להם מצות.

"ומצות אפה" – פסח היה [29]

בלי' רבותינו דרשו', בלי 'איתא במדרש', שום דבר. פסח?? עכשיו?? אולי ט"ו בשבט היה? מה זה בכלל נותן לי, האם זה עקרוני לסיפור?

דיברנו לא פעם על כלל שקבע הגר"א: בכל פעם שרוצים ללממוד לעומקה מילה בלשון הקודש, צריך ללממוד את הפעם הראשונה בה היא מופיעה. כאן התחיל סוד המצות.

מדוע אוכלים מצות. תשובה אחת, אך חלקית – כי בחיפזון יצאנו מארץ מצרים. אבל התשובה הראשונה היא – ככה. כי ה' ציוה לאכול את קרבן הפסח על מצות. ההוכחה לכך היא שכבר כשישבו איש על משפחתו ואכלו את קרבן הפסח, עוד הרבה לפני החיפזון ו'קומו צאו מתוך עמי', כבר אכלו מצות… רק אחר כך, כשהמצרים מלחיצים והפלטה נשרפת והצ'ולנט נשפך בכל המטבח נוסף גם הטעם של החיפזון.

מצה של חיפזון ומצה של חמלה

עכשיו אני בן חמש למקרא ולומד את הסיפור של לוט. מדוע הוא נותן להם מצות? זו בכלל לא שאלה. הוא יודע שכל שניה שעוברת הסכנה גדילה. אין לך חיפזון גדול מזה… הוא אפילו לא מציע שקודם ישטפו את הרגליים כפי שמקובל, אלא – 'לינו ורחצו רגליכם'. אז בן חמש מבין שהסיבה למצות היא החיפזון. בא רש"י ואומר: נייט. הוא הכין מצות כי פסח, לא כי חיפזון. תראו את הפרשה מתחילתה –

אנשי סדום (שהיא, אגב, כגן ה' כארץ מצרים) נסבו על הבית, באמצע הלילה, לוט יוצא אל פתח הבית, האנשים שולחים את ידם וכל מי שמחוץ לדלת הבית מוכה בסנוורים… התסריט מוכר?? לוט מציע את שתי בנותיו שלא ידעו איש. מחריד. כמה מידת הרחמים צריך כדי להציל אותו. המלאכים מודיעים לו שהם כאן כדי להצילו –

כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ [30]

אך כשלוט משכנע את חתניו הוא מפציר בהם –

קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר  [31]

המלאכים אמרו שהם משחיתים! לוט יודע, כשמלאכים משחיתים אף אחד לא ניצל, כשהקב"ה משחית יש סיכוי… וממש כמו במכת בכורות, בטיימינג מדוייק מוריד ה' גפרית ואש על סדום ומחריבה.

פסח היה.

רש"י, בפרק י"ב בספר שמות נותן שני הסברים למילה פסח – האחת מלשון דילוג, השניה היא מלשון חמלה. עד לתפילתו של אברהם זו הייתה גאולה של 'כי בחיפזון'. מאותו רגע זו נהייתה גאולה שלימה. פסח היה, של חמלה וחסד.

ומה הפך הכל? סתם, תפילת שחרית. צנטר. עוד תפילה 'משעממת' הפכה את העולם.

בעלות המנחה, יוצא יצחק לשוח בשדה. הוא מתפלל, ומתוך התפילה הוא עולה לראייה, לראייה של גאולה שתבוא דרך יצחק ורבקה, ראייה טהורה וקדשוה כל כך, עד שרבקה צריכה לכסות כדי שלא יתלכלכך, שיישאר טהור.

בעלות המנחה

אבותינו תיקנו את התפילות, ובעיוננו זה עסקנו בעיקר בתפילתו של אברהם. מתוך הפרשה הבאה דווקא נזכה להיכנס לעומק תפילתו של יצחק בעלות המנחה.

כל תפילותיהם של האבות, וכך גם בארגז הכלים שתוקן לנו – מביאות לראייה. ראייה של נביא, ראייה של מי שדבק בבוראו. ראיה שמהפכת הכל ומשנה את המציאות. כך קרא אברהם להר ההוא:

ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה [32]

פירוש: מהבית הזה, מהעבודה של המקדש ומקדש-המעט יזכה העולם ויראה אותו ה', ישקיף ממעון קדשו ויברך, ויזכה העולם ובהר ה' ייראה, הכל ייראה אחרת, נקבל עיניים לראות ולב להבין ולשון להפך בה את הכל.

 

[1] בראשית כ"ד ס"ז

[2] ברכות כו:

[3] בראשית רבה ס'

[4] בראשית כ"ד ס"א

[5] שם שם ס"א

[6] שם כ"ב ד'

[7] שם שם י"ג

[8] רש"י שם שם ס"ג

[9] בראשית כ"ד ס"ה

[10] שם שם ס"ו

[11] בראשית כ' ט"ז

[12] בראשית י"ט ט"ו-י"ז

[13] שם שם י"ח-כ"ב

[14] שם שם כ"ג-כ"ו

[15] שם שם כ"ז

[16] שם שם כ"ח

[17] שם שם כ"ט

[18] שם כ"ח י"ב

[19] 'אל הארץ אשר אראך'

[20] 'אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה'

[21] ברכות ו:

[22] שמות רבה מ"א

[23] תרגום אונקלוס שם

[24] שו"ע או"ח צ"א א'

[25] בבא בתרא י.

[26] ברכות לב:

[27] רש"י על בראשית ח' א'

[28] בראשית י"ט א'-ג'

[29] רש"י שם

[30] בראשית י"ט י"ג

[31] שם שם י"ד

[32] שם כ"ב י"ד

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: