שיעור בירושלים

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב

השיעור בירושלים, פרשת תולדות תשעו. האזנה / קריאה

 


 

איילת השחר ואורו של משיח

בשבוע שעבר התחלנו לדבר בתפילותיהם של האבות. התמקדנו בעיקר בתפילתו של אברהם – שחרית – הנלמדת מן הפסוק 'וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה". אברהם משכים אל המקום שבו הוא עומד מדי בוקר, הוא קובע מקום לתפילתו, אך תפילתו כלל איננה קבע – הוא נדרש לעמידה שאין קשה ממנה אל מול קיטורה המיתמר של סדום, שרק אתמול התפלל להצלתה.

הוא מצליח בתפילתו להפך את מידת אלו-הים, מידת הדין למידת שם ה', לרחמים[1]. זהו ה' הזוכר את אברהם ומציל את לוט מתוך ההפיכה. הצלת לוט מחולקת לשניים, הסברנו. את הראשונה עוררה מידת הרחמים ולוט ניצל מסדום. את השניה עורר אברהם, רחמים הבאים מן הדין וגדולים מהמידה הראשונה, וממנה נולדת רות המואביה ומפציע אורו של משיח.

אברהם קורא 'בשם ה' אל עולם'[2]. מדוע לא בשם ה' אל העולם? כי 'אל העולם' פירושו שיש עולם, ויש לו מלך. 'אל עולם' פירושו שאין עולם, ויש מלך. כלומר – כל העולם הוא אלוקות וההעלם של העולם רק מסתיר לנו את זה[3]. אז מה צריך לעשות? שחרית. לשחר פני א-ל. לדפוק על הדלת הנעולה עד שהיא תיפתח ולא לוותר. 'רצה עם לך שִחַר'[4].

זהו אברהם, המפציע את השחר בתפילתו.

יצחק – האב הנעלם

יצחק יוצא לשוח בשדה לפנות ערב ועל פי חז"ל[5], שם בשדה הוא מתקן לנו את תפילת מנחה.

זוהי תפילת מנחה שכמו מתקנהּ, יצחק –  אינה מקבלת את מלוא החשיבות. איך אמר לי פעם יהודי? בתפילת מנחה אין אפילו על מה לדלג, יש רק שמונה-עשרה… ויצחק? מה איתו? כל ילד בגן מצייר את אברהם בא הלו מכניס אורחים. אין ילד שלא מכיר את הציור של יעקב והסולם. את יצחק – אף אחד לא מצייר… יצחק הוא האב הנעלם.

מעניין שאבותינו כולם תיקנו את התפילות, אך רק אצל יצחק אומר את זה רש"י על התורה כפשט יחיד, לא רבותינו דרשו ולא מדרש אגדה:

'לשוח' – לשון תפלה כמו 'ישפוך שיחו'[6]

יצחק הוא אב נעלם ומעניין שיצחק מגלה דברים נעלמים. הוא חופר במעמקי האדמה ומגלה מים. הוא מוצא מאה שערים פתוחים באדמה הנעולה. אולי באמת, וכפי שנראה בהמשך, אין מילה טובה יותר  ונעלית יותר לתאר בה את יצחק מאשר המילה 'חופר'[7]. את הסודות שהוא מגלה, עולם שלם לא מסוגל לחשוף, אך בשביל זה צריך להתחיל מתחילת פרשתנו, פרשת תולדות.

יצחק – עובד האדמה

פרשתנו מתחילה בתולדותיו –  הולדותיו של יצחק. התאומים נולדים, הראשון אדמוני, כולו כאדרת שיער והשני אוחז בעקיבו.

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים [8]

כשהם גדלים, גם טבעם מתגלה –

כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת כוכבים[9]

התמיהה גדילה כאשר מלמדת אותנו התורה על מערכת היחסים בתוך הבית פנימה –

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב

עשו מוכר ליעקב את בכורתו תמורת נזיד עדשים, ועל פי חז"ל[10] בזמן זה אברהם אבינו נפטר. בדיוק בנקודת זמן זו יורד יצחק לגרר לאחר שנצטווה לגור בארץ הזו ולא לצאת לחו"ל ושם הוא זורע. מעניין מאד שאברהם, וכך גם יעקב – שניהם רועי צאן כמו הבל העוברים עם האהלים וכל הרכוש ממקום למקום. יצחק הוא איש שדה כמו קין ובעצם, כמו בנו עשו, היוצא לעבודת כוכבים.

וכי יצחק זרע דגן??

במדרש מאירים את זריעתו של יצחק באור מופלא:

וכי יצחק זרע דגן חס ושלום? אלא לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים, כמה דאמרת: 'זרעו לכם לצדקה, קצרו לפי חסר'[11]

המדרש מבקש להעלות אותנו אל הקומה הנכונה של האבות. מדוע גם אברהם וגם יעקב לא מצאו לנכון להיות אנשי אדמה? כי הם מרכבה לשכינה. הם מופרשים, באיזשהו מקום, מן העולם הזה. הם לא מתעסקים בשדה כדי להישאר ברוחניות, ודווקא יצחק זורע. מדוע?

חפור ככל יכולתך

הרמב"ם בהלכות מעשר קובע את המקור למצוות המעשר :

בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפילה אחרת לפנות היום[12]

הראב"ד מיד משיג על דברי הרמב"ם –

א"א (אומר אברהם): כן היה ראוי לומר –  'ו(אברהם) התפלל תפילת שחרית והפריש מעשר'[13]

הרי כבר אצל אברהם נאמר 'ויתן לו מעשר מכל'[14]! לאחר מלחמת סדום ממציא אברהם את המושג מעשר כשהוא נותן למלכי צדק הכהן מעשר מכל הרכוש. מדוע דווקא יצחק 'חתום' על המצווה הזו?

הרבי ב'ליקוטי שיחות' מבאר בעקבות פירושו של ה'צפנת פענח'[15] כי אכן אברהם נתן מעשר למלכי צדק כיוון שהוא היה כהן. מהותו של אברהם בחייו הייתה לגלות שהקב"ה הוא 'אל עולם', ולכן הוא צריך לבטא את זה דווקא בשלל שבא מהמלחמה שנדמה שניהל אותה אדם, והוא נותן מעשר לכהן-לקב"ה. המעשר של יצחק הוא במדרגה אחרת לחלוטין – הוא בא לגלות לנו שבאדמה הזו, בעגבנייה הזו ועמוק ככל שתחפור – שם חבוי הקב"ה. בתוך עומקי העומקים גנוזה מני קדם אלוקותו יתברך.

במנחה יש רק שמונה עשרה…

בבוקר, כשמתחילים את היום, עומדים בתפילת שחרית. זה ודאי לא קל. נדרשת לשם כך עמידה איתנה. לעיתים אנו קמים מתוך מהפכת סדום ועמורה פרטית ואנו מבקשים לעמוד מולה בעיניים פקוחות ולראות כיצד היא הביאה את הבוקר ואת השחר המפציע.

אבל אז מגיע המשך היום והרעיונות של הבוקר פשוט לא רלוונטיים מול הקשיים שהוא מציב. בשלב ההוא של היום, מאז שהשמש בשיאה ועד שהיא שוקעת במערב לא תמיד תספיק הידיעה שהקב"ה הוא 'אל עולם'. העולם זועק את ההיפך ושם צריך מישהו שילמד אותנו לחפור עמוק עוד יותר, אחד כזה שחופר גם בעשו ובישמעאל ובהגר, אחד שמכיר את ה'עם שבשדות' ומהם ואיתם תיקן את תפילת המנחה. במנחה יש רק שמונה עשרה, רק עולם האצילות. במנחה הכל אחד, את 'אשרי' אנו אומרים אך ורק כדי להיכנס לתפילה מתוך דברי תורה.

שכון בארץ

בסלנג שלנו 'לחפור' נשמע לא טוב, אבל זוהי מהותה של תפילת מנחה, זו מהותו של יצחק אבינו.

יצחק, העולה התמימה, מגיע לגרר. כולנו זוכרים את סיפורם של אברהם ושרה אצל אבימלך. אבל מה קורה ליצחק כשהוא מגיע לאותה סיטואציה אצל אבימלך? לא תמיד אנו זוכרים את זה, אבל קריאה נכונה של הסיפור הזה מלמדת דברים גדולים.

נראה את הפסוקים:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה.  וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ[16]

במפגשם הראשון מבקש הקב"ה מיצחק שישכון בארץ –

עשה שכונה בארץ[17]

אפשר לשמוע את הבקשה של הקב"ה מיצחק במילים הללו. בבקשה ממך, עשה שכונה בארץ, בעומק של העומק תגלה שהכל שכינה והכל אלוקות.

וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר.  וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.  וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ

הביטויים 'וישקף', 'וירא' מוכרים לנו מאד מהפיכת סדום. גם אדם ש'מצחק' מוכר לנו אבל מהצד השני בדיוק –

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק [18]

מצחק?! מה פתאום יצחק מצחק?

ויקנאו אותו

וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם.  וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת

עד כאן ממש דומה לסיפורו של אברהם. אבימלך (אולי בגלל הברית שלו עם אברהם) רק כמעט ולוקח את רבקה ומהר מאד מתברר שהיא אשתו של יצחק ולא אחותו. גם כאן, כמו אצל אברהם, אבימלך בא בתלונות קשות אל יצחק אך כאן, בשונה מסיפורו של אברהם – יצחק לא עונה לו, ואבימלך מיד מצוה את העם לא לגעת באיש. ההבדל המרכזי מגיע בתוצאות הסיפור.

אצל אברהם:

וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ.  וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב[19]

כבוד גדול. רצון להתקרבות. הערכה רבה.

ואילו אצל יצחק:

וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. יד וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים

איך מקנאים אותו? אני מבין שמקנאים בו, או את אשתו, אבל מה פירוש לקנא אותו? הקנאה כאן היא לא בכסף ולא בהצלחה המסחררת. הקנאה היא אותו ממש. את עצמיותו. את מהותו הבלתי נתפסת. עצם השהות של יצחק בגרר מובילה לתוצאה הפוכה מאצל אברהם – הפלישתים שונאים אותו וסותמים את כל מה שהוא מנסה לחפור.

'עצמת ממנו'

'התקרית הדיפלומטית' הבאה היא תוצאה ישירה של האוירה:

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד

עצמת ממנו. העצמות שלך גדולה עלינו. אברהם היה שם עם מאות ואלפי הנפשות שבאו איתו וזה כנראה לא הפריע. החפירות של יצחק מוציאות את אבימלך משלוותו. ומה עושה יצחק? מתווכח?

וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם

כמה לא 'ישראלי' מצידו… האם זו מנהיגות – ללכת? תגיב להם! תחזיר להם! תוכיח להם! תַראה להם למי שייכת הארץ הזו!

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים.  וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.  וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה.  וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ

יצחק כבר בשיא פעילותו והופעתו בעולם ועוד לא מצאנו פעם אחת שהוא קורא בשם ה'. כשסוף סוף הוא חופר את רחובות הוא עוזב גם אותה ועולה לבאר שבע, שם נגלה אליו ה'.

ואבימלך הלך אליו…

וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע.  וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי

זו הפעם השניה שאנו פוגשים את הביטוי 'וירא אליו ה" בדיבור ליצחק. גם אצל אברהם מופיע הביטוי הזה, אך רק לאחר שכמה פעמים נגלה אליו ה' בשמו. אצל יצחק מהרגע הראשון הפניה היא אליו, ללא שם, אל עצמותו[20].

רק עכשיו מגיעה הקריאה בשם ה':

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'

וגם שם, כאילו זה כבר חלק מהריטואל:

וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר

סתם, ללא שום סיבה, חופרים ללא הפסקה. מיד לאחר החפירה הזו מגיעים המגרשים עצמם ובאים לבקש לכרות ברית עם יצחק:

וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ

לא אצל אברהם, שהיה 'נשיא אלו-הים אתה בתוכנו' ואפילו לא אצל יעקב שחנטוהו המצרים ועלו כל מלכי העולם ללוותו אל קברו, מצאנו שבאו אליהם המלכים. אבותינו הלכו אליהם. רק אצל יצחק –  המלך בא אליו. יצחק קורא וחופר – והעולם כבר יגיע אליו, יצחק מגורש ולאחר מכן מחוזר דווקא על ידי מגרשיו ומתנגדיו הגדולים.

'ראינו כי היה ה' עמך'

יצחק, במה שנראה כחוסר הבנה בסיסי ב'הבנת העולם' מבקש בהתחלה דווקא להרחיק:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם.

והם, מבולבלים, נאלצים לענות את האמת:

וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ

לאברהם אמר אבימלך 'אלו-הים עמך בכל אשר אתה עושה', וגם את זה הוא אמר לו כברכה. כאן אומר אבימלך ליצחק שהוא פשוט ראה שה' (שם הויה)  עמו. אי אפשר שלא לראות את זה.

אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'

ברוך ה'! עוד אדם אחד בלבד קיבל את הכינוי הזה – אליעזר עבד אברהם, כשלקח אישה ליצחק… רק 'חקלאי' כמוהו יבין מה זה להיות ברוך, מה זה להיות מוברך, כמו עץ המוברך בתוככי האדמה.

אפשר לשמוע את היראה שבקולם. המנגינה הזו שונה לחלוטין ממנגינת הברית עם אברהם.

וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. לאוַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם

פגשנו כמה פעמים בספר בראשית שילוח כזה. בכולם פירוש המילה הוא 'שלום ולא להתראות'. כך אצל אדם – 'וישלחהו ה' אלו' מגן עדן'[21] וכך נוהג אברהם בבני קטורה – 'וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי'[22].

מכאן מתחילה הטרגדיה – דווקא בתוככי הבית פנימה. מה קורה בבית של יצחק, זה שכולם רואים שה' עמו? עשיו לוקח את יהודית בת בארי ואת בשמת בן אילון. כל העולם רואה שה' עם יצחק, אבל בבית זה מה שקורה. "ותהיינה מורת רוח ליצחק ולבקה". ולמרות הכל – יצחק החופר המופלא קורא לברך את עשו ולא את יעקב.

תולדות יצחק -עשיו

ישנו מדרש מופלא על תחילתה של הפרשה, שדרכו נוכל להבין את כל הפליאות שראינו עד כה במהותו של יצחק:

'אלה תולדת יצחק בן אברהם' – מוסיף על הראשונים, על מה שכתוב למעלה הימנו (תולדות) בני ישמעאל, ומי היה זה? עשו ובניו שהיה בנו של יצחק. וא"כ י"ל: הואיל ואין כתוב אלא 'ואלה תולדות' אף יעקב שהוא תולדות יצחק בכלל עשו?? אתה מוצא כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ משנים (בראשית ב) 'אלה תולדות השמים והארץ' (רות ד) 'ואלה תולדות פרץ'… ולכך תולדת יצחק חסר להוציא יעקב מכלל הרשעים[23]

זה 'גוועלד'! אלה תולדות יצחק – עשיו ובניו. חז"ל אומרים שמעשיהם של צדיקים אלו תולדותיהם. ומה הם מעשיו של יצחק? תפקידו של יצחק בעולם הוא לחפור ולהגיע פנימה אל תוך עשיו ולהוציא משם את רבי מאיר ואת רבי עקיבא. להוציא את הניצוצות מתוך עשיו. תפקידו של יצחק הוא לחרוש ולהפך בשדה, כמו עתר (כלי עבודה באדמה) זה:

'ויעתר יצחק לה" – א"ר יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות [24].

אצל רבקה כתוב פשוט – 'רבקה אוהבת את יעקב'. יצחק לא אוהב לא את עשיו ולא את יעקב –אלא 'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו'. דווקא מצד העניין של ה'ציד בפיו', מצד שיש בו תכונות קשות יצחק אוהב אותו ורואה בו 'פוטנציאל חפירה' עוד יותר נמוך, עוד יותר עמוק.

יצחק לא הולך וקורא, וכשהוא כמעט עושה זאת, רגע לפני שהוא יוצא מהארץ, הקב"ה עוצר אותו ואומר לו שהוא עולה תמימה ועליו לעבוד עבודה קשה כדי שהוא יוכל… לנוח. כך מתרגם אונקלוס את הציווי 'שכון בארץ אשר אומר אליך':

שרי בארעא די אימר לך

שרי. נוח. תן לעולם מנוחה ויכולות להיות מונחים. תן לעולם מנחה.

 לפַנות את הערב

השחר הוא בוקר. הוא מבוקר. בבוקר יש לי יכולת להבדיל בין טוב ורע, ואפילו בין תכלת ללבן או לכרתי[25]. אני יכול להבדיל בין דברים עדינים ודקים. אבל כשיש קושי, כשאני מרגיש שאני נזרק ממקום למקום והכל בלאגן אחד גדול – האם גם אז אני יכול למצוא מנוחה? רק מכוחו של יצחק. נחזור לרגע לפסוקים בהם מתקן יצחק אבינו את תפילת המנחה:

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב[26]

יצחק 'בא' – מאיפה? 'מבוא'. מה זאת אומרת? בעברית תקנית, הפירוש הוא שהוא בא מה'בפנוכו' של באר לחי רואי. זו מומחיותו בעולם. הוא בא מהבפנים של הבפנים של באר לחי רואי, של הגר וישמעאל. וכשהוא חוזר משם –

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה

רש"י מפרש במקום שהוא תיקן תפילת מנחה. הרשב"ם, וזה לכאורה נראה הפשט, מפרש שהוא יצא לטפל בשיחים. בעומק, שני הפירושים הם אחד. ראיתם פעם שיחים משוחחים בשדה? תתארו לכם –  שעת בין ערביים בשדה, הרוח נושבת בחוזקה והשיחים משוחחים, מתנודדים מצד לצד. הם מתכופפים, הם זזים אבל הם כל כך מושרשים שהם נשארים במקומם. 'לשוח' בשי"ן ימנית – להתכופף ולהקטין את עצמי, הולך ביחד עם 'לשוח' בשי"ן שמאלית. אי אפשר לדבר אם אין התכופפות. אמר לי פעם יהודי שההבדל בין מונולג לגיאלוג זה שבמונולוג אדם אחד מדבר עם עצמו ובדיאלוג אלו שניים שמדברים עם עצמם…

בין השיחים ישנו שיח, וקיים דיון ויש מקום לכל צד לומר את דברו ולחשוב את מחשבותיו, אבל רק אם הם מונחים חזק ששום רוח לא תזיז אותם ממקומם. תפילת המנחה, כמו השיחים ברוח הערב, מבקשת לטפל בשורש ולדאוג לי שאהיה מונח תמיד. ומתי?

לִפְנוֹת עָרֶב

האדמו"ר הזקן מסביר נפלא: לפַנות את הערב. לפַנות את כל הערבוב וליצור סדר.

בעלות המנחה

לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה [27]

אליהו הנביא בהר הכרמל פשוט שוחח עם נביאי הבעל. הוא אומר להם להביא את כל מה שהם רוצים והוא מציע להם לעורר את אלוהיהם בכל דרך –

כי שיח וכי שיג וכי דרך לו, אולי יָשן וייקץ??[28]

מה אליהו רוצה? על מה המלחמה?

עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים???? [29]

מה רע? העיקר שיש קצת 'יידישקייט', תעזוב אותם, לפחות על משהו הם שומרים… אליהו צועק על נביאי הבעל שכל מה שהם מחפשים זה רייטינג. גם בתפילה שלהם אל ה', לא אליו הם נושאים את עיניהם אלא אל עצמם, אל העבודה הזרה שלהם.

בעלות המנחה, מפַנה אליהו את הערב, מפַנה את הערבוב הגדול לטובת קריאת 'ה' הוא האלו-הים, ה' הוא האלו-הים'!

לשאת עיניים ולראות גמלים

יצחק, כמו קין, הוא עובד אדמה. אך הוא לא נכנע לה, חס ושלום. הוא זורע דגן ומלמד אותנו את המעשרות. לא רק מעשר מרכוש, ממיסים, מכסף, אלא מעשר מתוך החפירה ומצמיחה את הכל. יצחק מחדש לי שגם ב הכי עמוקה, בעומק של העומק יש אלוקות שמחַיה תוך העגבנייה שאני אוכל יש אלוקות ואם אתה עדיין לא רואה את זה – תחפור עוד, ובעיקר תפסיק לא לאהוב חפירות…

שם בשדה, לפנות ערב –

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים

כשאברהם נושא את עיניו הוא רואה דברים גדולים. הוא רואה את המקום מרחוק. הוא רואה איל ומקריבו תחת בנו. יצחק נושא את עיניו ורואה… גמלים.

הגמל היא חיה מופלאה. היא הולכת במדבר ימים ארוכים ובכל מקום היא מונחת, היא יודעת שיש מים חיים בקרבה פנימה. את הגמלים, כמו השיחים – מבריכים. הרוגע שלהם עושה אותם אחד עם האדמה שבה הם מהלכים. יצחק המונח, לאחר תפילת המנחה, נושא את עיניו ורואה מנוחה.

יש מי שהולך אל זיווגו ויש מי שזיווגו בא אצלו[30]

לא רק אבימלך ופיכל באים אליו. גם זיווגו בא אצלו. הוא שׁח בשדה, שׂח עם אלו-היו וזיווגו נעשה מן השמים ובא אצלו. רבקה גם היא נושאת את עיניה וכשהיא רואה את יצחק היא נופלת מעל הגמל, אומרת בלי מילים: "ראה ראיתי כי היה ה' עמו". מה היא ראתה?

ראתה אותו הדור ותמהה מפניו  [31]

מבחינת יצחק, כהה העיניים – לשאת עיניים ולראות גמלים זה בדיוק כמו לראות ענן קשור על ההר. הוא חופר הרבה מעבר לטווח הראייה. הוא רואה בלי סוף בעיניו הכבדות, עד סוף כל הדורות של עשיו בנו.

יצחק מצחק, בדיוק כמו ולהבדיל אלפי הבדלות מישמעאל המצחק. יצחק כל כך עמוק ונסתר, שרק הוא יוכל להביא את ישמעאל לתשובה, להפוך את הגר לקטורה ולאהוב את עשיו ללא גבול.

ויברך א-לוהים את יצחק בנו

יצחק בירך את בניו לפני מותו. גם בנו, יעקב, מברך את כל ילידיו לפני מותו. ומי בירך את יצחק?

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי

ה' מברך את יצחק ולא לגמרי ברור האם 'בנו' הכוונה היא בנו של אברהם, או אולי בנו של הקב"ה…

פחד יצחק. יצחק עקוד בבוראו ונותן לנו בשעות הקשות ביותר מנחה ומנוחה, יכולת לראות ולחפור ללא סוף, עד שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו.

אל תפילת ערבית ואל יעקב אבינו ניכנס בעזרת ה' בשבוע הבא, בפרשת ויצא.

 

[1] בראשית י"ט כ"ט

[2]

[3] תורה אור שם

[4] סליחות

[5] ברכות ד.

[6] רש"י על בראשית כ"ד ס"ג

[7] על פי 'תורה אור' לאדמו"ר הזקן ובהרחבה ב'תורת חיים' לאדמו"ר האמצעי על תחילת פרתשנו

[8] בראשית כ"ה כ"ז

[9] רש"י שם

[10] רש"י שם שם ל'

[11] פרקי דרבי אליעזר

[12] רמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"א

[13] השגות הראב"ד, שם

[14] בראשית י"ד כ'

[15] 'צפת פענח' על התורה, פרשת לך-לך. מובא בליקוטי שיחות חלק ה' עמוד 68 ואילך

[16] בראשית כ"ו א'-ג'

[17] בראשית רבה ס"ד

[18] בראשית כ' ט'

[19] בראשית כ' י"ד-ט"ו

[20] ראה בהרחבה אור החיים תחילת פרשת וירא

[21] בראשית ג' כ"ג

[22] בראשית כ"ה ו'

[23] מדרש רבה פרשת משפטים

[24] יבמות סד.

[25] על פי מסכת ברכות פ"א משנה ב'

[26] בראשית כ"ד ס"ב

[27] ברכות ו:

[28] מלכים א' י"ח כ"ז

[29] שם שם כ"א

[30] בראשית רבה פרשת ויצא

[31] רש"י על בראשית כ"ד ס"ד

דיון

סגור לתגובות.

הודעות אחרונות

השיעורים הבאים

אין אירועים קרובים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי השיעורים ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

שיעורים לפי מיקום

עמודים

%d בלוגרים אהבו את זה: