אני ה' אלהיכם. שיעור לפרשת אחרי מות – קדושים תשפה

הקדמה לעריות

אבקש להיכנס קצת לפרשה הקשה והמופלאה שנבחרה להיקרא במנחה של יום הכיפורים – פרשת העריות. נפתח בשאלה – אם היינו מקבלים משימה, מטלה, לצייר את המקדש, מן הסתם היינו מקבלים כל מיני סוגי ציורים אבל אני מסופק אם מישהו היה מצייר את עם ישראל. בתחילת פרשת העריות וגם בסיומה, באיסור על העברת הבנים למולך (זה מופיע גם באחרי מות וגם בעונשים שבסוף פרשת קדושים), כתוב כך –

וַֽאֲנִ֗י אֶתֵּ֤ן אֶת-פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת-מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת-שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי. (ויקרא כ' ג')

ברור שיש כאן חילול ה', אבל מה הכוונה "למען טמא את מקדשי"? הרי זה לא נעשה במקדש, ואם כן על איזה מקדש מדובר? ואם זה היה בכלל מחוץ לארץ? אומר שם רש"י –

למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי, כלשון ולא יחללו את מקדשי (ויקרא כא, כג).

רש"י מלמדנו שכנסת ישראל נקראת מקדשו של הקב"ה! "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אבל רגע – אבל מדובר פה רק על אדם אחד, מופרע, קיצוני, אז איך זה מטמא את כל כנסת ישראל? על מה מדובר? שואל הרמב"ן – איך יתכן שיחיד מטמא את כל כנסת ישראל, הרי כנסת ישראל מקודשת לשמו ית'? – אלא מה שכתוב פה הוא שכל ילד וילד מעם ישראל הוא מקדש של הקב"ה! הוא טימא חלילה את כולנו, את מקדשו של הקב"ה. איזה ביטוי מופלא, אנחנו מקדשו של הקב"ה – לשון "הרי את מקודשת לי". זה פלא פלאות. זו הפתיחה והסיום של פרשת העריות, ורק עכשיו אחרי שהובררה הנקודה הזו, שהקשר של הקב"ה ושלנו הוא 'קידושין', יכולה התורה להיכנס לכל הפרשה הזו.

בית המקדש קדוש כידוע לא רק בבניינו אלא גם כשהוא חרב ל"ע ושועלים מהלכים בו. איזו הקדמה לפרשת העריות, לעונשי העריות. צריך להבין ולהפנים שאם אני מקדש אז אם אני חלילה דורך על אדמת קדש הקודשים, גם אם כרגע אין שם ארון, כהן, מזבח או קטורת – זה עצם הקודש. "למען טמא את מקדשי" – "את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי". בלי ההקדמה הזו אי אפשר להיכנס ולהבין כלום ובוודאי שלא את החלק הבא של הפרשה;

שני צדדים לאדם

החלק הראשון של פרשת אחרי מות עוסק בכהן הגדול שמהלך בבית המקדש ונכנס לקודש הקודשים –

וְכָל-אָדָ֞ם לֹא-יִֽהְיֶ֣ה בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד-צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּֽעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל-קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל. (שם ט"ז, י"ז)

וכפי שכבר למדנו בשיעור קודם "וכל אדם" – שגם מלאך לא נכנס בשעה הזו לשם, וכל ישראל עומדים שם בחוץ ומגיעים למדרגת יום הכיפורים שהיא למעלה למעלה מהמלאכים. השליח והמשלח מתאחדים לאחד – כנסת ישראל והקב"ה. ואז בא החלק השני והאחרון ויורד איתנו למקומות הכי קשים – עריות, נפילות. וגם בפתיחת פרשת קדושים קורה דבר דומה. החלק הראשון של הפרשה מדבר לא רק על הכהן הגדול בבית המקדש אלא על כולנו בבית המקדש הרוחני-חברתי שאנחנו מייצרים במדינת ה-"קדושים תהיו". בארץ ישראל קם העם היהודי ושם הוא מעצב את מדינת הקדושה – "איש אמו ואביו תיראו", "לקט קצירך", "ואהבת לרעך כמוך" וכו'. שם "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו" – ובסוף פרשת קדושים שוב חוזרים לעריות, לעונשים. זה כל כך מורגש שזו הנקודה שמביאה כ"כ לידי תסכול – הרי מצד אחד אני יותר ממלאך אבל המבחן האמיתי שלנו הוא במנחה של יוה"כ שם קוראים את פרשת העריות. אם עקדת יצחק היתה ביוה"כ, כפי שיטת הזוה"ק, הרי שהיא היתה במנחה – ושם קוראים את פרשת העריות. זו העוצמה, הכח הגדול של התורה הקדושה, ועוד יותר ועוד יותר של שתי הפרשיות של השבוע שלנו.

רש"י מסב את תשומת לבנו שלשני חלקי פרשת העריות, גם באחרי מות וגם בקדושים, יש הקדמות. כאילו הקב"ה אומר לנו "חבר'ה, יש לי עכשיו נושא רגיש לדבר עליו איתכם ולכן צריך להקדים לו הקדמה". נתמקד בפסוקי אחרי מות –

 וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (שם י"ח, א'-ב')

זה ברור. אנחנו יודעים שה' הוא אלוקינו, מה זה בא לחדש? והוא ממשיך –

כְּמַֽעֲשֵׂ֧ה אֶרֶץ-מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם-בָּ֖הּ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וּכְמַֽעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ-כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֨מָּ֨ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּֽתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ. אֶת-מִשְׁפָּטַ֧י תַּֽעֲשׂ֛וּ וְאֶת-חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָֽאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה'. (שם ג'-ה')

אנחנו יודעים את כל זה כבר. למה האריכות והחזרה? מה אתה אומר לנו, רבש"ע? מבאר במקום רש"י –

אני ה' אלהיכם. אני הוא שאמרתי בסיני, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב) וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי…

הקב"ה יודע שזה עסק מורכב ומסובך והוא חייב להקדים לנו הקדמה. ורש"י ממשיך –

…רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלהיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר.

"סופן להינתק בעריות" – אין דבר שמנתק אותי מעצמי יותר מהעריות. והוא מזכיר לנו את ההתבוללות הגדולה שהיתה בבבל, בימי עזרא, שהיו נשואים לאשדודיות ואשקלוניות והיה צריך 'לחפש בפינצטה' מי שנשוי ליהודיה. אבל זה לא רק ההיסטוריה, אלא זה גם ההווה – 'אתם מכירים את המציאות?. יש רק דרך אחת שמנתקת את ישראל מהקודש, מהמקדש שלי חלילה והיא העריות, ולכן אני צריך פה הקדמה מיוחדת – "אני ה' אלוהיכם".

שלשה חלקים

רש"י מפרק את הביטוי הזה לשלש מילותיו ומבאר – "אני" – דעו מי גוזר עליכם, שנגליתי עליכם בסיני, "אלהיכם" – מידת הדין, דיין להיפרע, "ה'" – נאמן לשלם שכר. הביטוי הזה "אני ה' אלהיכם" מופיע בתורה הרבה פעמים אבל כאן רש"י כאילו יוצא מגדרו להסביר אותו. אבל זו רק ההתחלה, ואז מסתיימת פרשת העריות בסיום מיוחד –

כִּ֚י אֶת-כָּל-הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ. וְלֹֽא-תָקִ֤יא הָאָ֨רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּֽאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת-הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם. כִּ֚י כָּל-אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָֽעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם. וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת-מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵֽחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (שם כ"ז-ל')

גם כאן הסיום הוא "אני ה' אלהיכם", וגם כאן יוצא רש"י מגדרו, אולי אף יותר, ואומר שנראים דברים קשים לקריאה –

ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. הא אם תטמאו איני אלהיכם, ואתם נפסלים מאחרי [כמו "פסול לך" – פסולת שמובדלת ממך], ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלייה, לכך נאמר אני ה' אלהיכם.

גם כאן שלשה חלקים – "ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה לי בכם, ואתם מתחייבים כליה", והוא מוסיף ומסיים – "לכך נאמר אני ה' אלהיכם", כי באמת המגמה שלי, של הקב"ה, היא שלא יווצר מצב כזה חלילה אלא שהוא ישאר א-להינו. אז מה כתוב פה?

הסיבה שהתורה מקדימה בכזו אריכות ופירוט לפרשת העריות מובנת מאליה. במקום אחר רש"י מסביר שהעריות הן דבר שנפשו של אדם מתאווה להם, זה דבר ברור גלוי וידוע, ולכן צריך דברי זירוז, עבודה, כדי שנצליח ונימנע מהדבר שכמעט ונראה הכי טבעי – "נפשו של אדם מתאווה", לכן אומר רש"י שלשה דברים בהקדמה "אני ה' אלהיכם"; "אני" – דעו מי גוזר עליכם, אני שנגליתי לכם בסיני, "אלהיכם" – "דיין להיפרע", ו-"ה" – "ונאמן לשלם שכר". הרבי מליובאוויטש זיע"א בשיחה פלאית משנת תשכ"ה מתאר ומקביל את שלשת החיזוקים של הפתיחה לשלשת החיזוקים של הסיום. ראשית "אני" – דעו מי הגוזר עליכם. האם אני, האדם, אצליח להיות במקום שאני מבין שזו גזרה אמנם אך של בורא העולם, מקור הטוב, ולכן לא יתכן שאם אני אכנע לתאווה – שהיא היפך רצון הבורא – יהיה לי טוב. זו עבודה קשה מאד, עבודה פנימית בראש. ואז בא הדבר השני – עדיין יכול מישהו (וזה יכול להיות כל אחד ואחת מאיתנו) לבוא ולומר 'אז נכון שבסוף יהיה קשה ורע אבל אני לא מסוגל. עכשיו אני נמצא בתאווה הזו ולא מסוגל לפרוש ממנה!', ולכן בא רש"י ומסביר "דיין להיפרע" – לא שבסוף יבואו עונשים, אלא שהעונש יהיה באופן של פרעון חוב, כלומר הקב"ה יפרע מהתאווה הזו באופן שכל ההנאה שהיתה בשעת העברה תתבטל ולא יישאר ממנה כלום ואתה נשאר עם תחושת סמרטוט ותסכול וצער. אתה מגיע בהתחלה עם כל הכוחות, גיבור גדול – והופך לסמרטוט. "דיין להיפרע". ואז באה השאלה השלישית, הזעקה של היהודי במנחה של יום כיפור 'למה עשה ה' ככה לי? למה הוא ברא אותי עם כזו תאוה חזקה שאני לא מסוגל להתגבר עליה?'. זו לא שאלה פילוסופית אלא שאלה קיומית של כל יום, זו המציאות. ועל זה באה התשובה הנפלאה שהקב"ה רוצה לתת לנו שכר "נאמן לשלם שכר", והשכר גדול יותר ככל שהניסיון גדול יותר – ככל שההתמודדות קשה יותר כך השכר גדול יותר. אלו דברי הזירוז לפרשה.

הרצון הפנימי של הקב"ה – חיבור עם ישראל

ואז מגיעים לסוף הפרשה, ולפעמים אני מגלה שגם כל דברי הזירוז האלה לא עזרו לי ולכן בא הקב"ה וחוזר ואומר "אל תטמאו בהם, אני ה' אלהיכם" וחוזר שוב על הדברים אבל ממקום אחר לגמרי – "ואם תטמאו איני אלהיכם", כפי שמסביר שם רש"י בסוף הפרשה. אבל רגע, איך 'איני אלוהיכם" והרי אנחנו המקדש שלך, רבש"ע?! יש אמרה ידועה וכולנו מרגישים את זה – 'יהודי אינו רוצה ואינו יכול באמת באמת להתנתק מאלוקות'. בסוף באים ואומרים שלפעמים יש מצב שבו כל מה שדיברנו בו מקודם לא עזר לי. אני יודע שהוא ית' גוזר טוב אבל אני לא עומד בזה, זה חזק ממני. אני יודע שהוא עתיד להיפרע אבל עכשיו אני לא מסוגל להתמודד, ואני יודע שאני גם מפסיד את השכר הגדול – אבל אני לא עומד בזה. על זה בא הפסוק החותם – "אני ה' אלהיכם" – "אתם נפסלים מאחרי (אני) ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה". פירוש – בהתחלה זה נאמר באופן חיובי, ובסוף זה בא ואומר שאם זה לא עבד באופן הפוזיטיבי אז הקב"ה בא ואומר לנו את זה על דרך השלילה. "אני ה' אלהיכם" – על המילה 'אני' אמרנו בהתחלה שהקב"ה שהוא מקור הטוב, הוא הגוזר, ואני לא רוצה לעשות הפוך ממנו ית', ועל זה הוא בא ואומר עכשיו – "אתם נפסלים מאחרי". אתה מתנתק, כמו "פסול לך", אתה חוצב לעצמך קבר. הדבר השני שאמרנו היה על המילה "ה'" – "נאמן לשלם שכר", וכעת הוא בא ואומר – "מה הנאה יש לי בכם?". איזה ביטוי נורא זה שאומר רק מי שמקדש את אשתו. הקב"ה כאילו אומר לנו – 'הרי מה יש לי בעולם אם לא אתכם? כל מה שיש לי זה הנחת רוח שאתם עושים לי'. "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" – מבאר הבעש"ט שהקב"ה יושב על התהילות והתשבחות של ישראל, ועכשיו בסיום הפרשה הוא חוזר ואומר את זה אבל באופן אחר – 'מה הנאה יש לי בכם? במקום שאני אוכל לתת שכר, מה נשאר לי?' – זה לא שהקב"ה רוצה למנוע מאיתנו את השכר, להיפך – הוא רוצה את ההנאה הזו מאיתנו.

ואז בא הדבר האחרון – "אתם מתחייבים כליה", ורש"י הסביר שם "דיין להיפרע", ואמרנו שהכוונה היא שזה לשון פרעון חוב, לא פורענות, אפשרות לחזור מהעבירה, וגם אם אני חושב שאני לא מסוגל לעמוד בזה, אומר לנו הקב"ה – 'יהודי יקר, אתה יודע את מה אתה יכול חלילה לאבד כאן? "כי הוא חייך!". הכליה המדוברת פה היא לאבד את הקשר עם הקב"ה!', ואז מסיים רש"י – "לכך נאמר אני ה' אלהיכם" -הסיום הזה בא לומר שתכלית כל האזהרות הללו אינו כדי שחלילה יווצר מצב כזה אלא שיתקיים ה-"אני ה' אלהיכם" החיובי, ולכן למרות שאמרתי "ולא תטמאו בהם" ורש"י הסביר "הא אם תטמאו איני ה' אלהיכם", אני מסיים בסוף "אני ה' אלהיכם" כי המטרה היא שיתקיים 'אני ה' אלהיכם' – שיהיה לי הנאה בכם, באופן החיובי. את זה אומר האיש שרוצה וחושק באשתו המקודשת לו, 'את המקודשת לי מכל נשים ומכל הבנות'. 'אני יכול ליהנות בכם' – זה בא לעורר אותי, את האדם, כדי שאני אבין ואדע כמה הנאה יש לקב"ה בי. אם הוא נתן לי את הניסיון הזה והגדיר לי "הרי את מקודשת לי" – זה רק בא לומר לי מהי ההנאה שאפשר להגיע. ואז אני, היהודי, שבעומק בעומק אולי כבר לא היה לי כח לכלום, לשום התמודדות, אבל מעולם לא רציתי את הניתוק המוחלט מהקב"ה, מהאינסוף. ולכן "אני ה' אלהיכם" – אני שם הוי"ה, אני מקור הכח, אני החיות, אני מה שנותן לך את הכח, אל מול אותם דברים שמעוררים אותך ההיפך ואולי אתה כבר על סף יאוש ולא יכול לעמוד בזה, גם שלפי ההיגיון השכלי אני יודע שאחר כך זה יפגע בי, והקב"ה יפרע ממני, ושאני אתנתק וכו' אבל אז בא "אני ה' אלהיכם" ואומר – 'אדרבה, מפה תלמד את העומק של עד כמה אני מקדש אתכם וכמה שאת מקודשת לי'.

איך כתוב בשיר השירים? –

הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי (שיה"ש, ה', ח')

הפשט הוא – 'אם תמצאו את דודי, ובטח תתלבטו אם לספר לו על כל המקומות המקולקלים שהייתי בהם, תחת כל גבעה – "איפה היית, איפה הסתובבת?" – תגידו לו שהכל נובע מחולי האהבה שלי אליו ית'. רק אתה אמרת שאני מקודשת לך, וכשאני לא מצליח להגיע לשם אני מתרחק אבל אני בכלל לא רוצה להגיע לשם, לכליה הזו. זה "אם תמצאו את דודי" – תגידו לו "שחולת אהבה אני".

בבאו לכפר אתו

כמה זה מופלא שאותה פרשה שמתארת שאדם לא יהיה באהל מועד בעת שנכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים ביום הכיפורים, כמו שמעון הצדיק –

ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה ובשנה האחרונה אמר להן בשנה הזאת אני מת. אמרו לו מאיכן אתה יודע? אמר להן כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי. בעון קומי ר' אבהו והא כתיב (ויקרא טז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו אפי' אותן שכתוב בהן (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד אמר לון מה אמר לי דהוה בר נש אני אומר הקב"ה היה. (ירושלמי יומא כ"ז.)

זה היה הקב"ה עצמו מלווה אותו – אותה פרשה שמלמדת שאנחנו יותר מהמלאכים היא זו שבאה ללמד אותנו את פרשת העריות. כמה זה מופלא שדווקא ביום הכיפורים, מכל החגים (כי יש לו דין של שבת), אנחנו קוראים בבוקר על "ואדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר אתו" ובמנחה אנו קוראים "אל תטמאו בכל אלה, אני ה' אלהיכם". אין עוד פרשה עם הקדמה, עם סיכום, עם זירוז, עם כח כזה לדבר על הפוטנציאל והכח שלי להיות הרבה יותר מכל מלאך, ועם ההיכרות הכי הכי אמיתית, אינטימית ומצומצמת, במחוזות הכי קשים, שמהם אני תופס את עומק הביטוי "הרי את מקודשת לי" – "אני ה' אלהיכם".