בראשית ברא אלקים את הזמן. ערב שבת בראשית תשפ"ו

יום הזיכרון כ"ד בתשרי

באוירת חזרת אחינו החטופים הביתה, אני מבקש הפעם לא להבין פסוק ספציפי בפרשה אלא לעיין במשפט שאמר אחד מהמשוחררים שורדי השבי, אלי'ה כהן המתוק, וממנו לראות את מהותה של הפרשה כולה. הפעם, ערב שבת מברכים, אני מבקש להתוועד יחד בנושא הזמן – "ויכולו השמיים והארץ". "מקדש ישראל והשבת", "ישראל והזמנים" וכו'.

אתמול היה יום כ"ד בתשרי, שהוגדר ע"י הממשלה כיום הזיכרון לחללי המלחמה, אבל יחד עם זאת לא היה מי שלא חש את השמחה העמוקה והפנימית, והנה סוף סוף המושגים 'זכרון' ו-'שמחה' לא רק שאינם סותרים זה את זה אלא חוברים יחדיו. בדרך כלל אנחנו חיים במין שקר של חלוקה מלאכותית שכנראה אין ברירה להשתמש בה, בין שני המושגים הללו – יום הזיכרון לעומת ימי השמחה (יום העצמאות). אמנם אצלנו ליל הסדר הוא גם ליל הזיכרון והוא גם ליל השמחה. אנחנו שותים ארבע כוסות בו כדי מצד אחד לקיים "ויין ישמח לבב אנוש", שמחת יו"ט, ומאידך גם כדי לזכור את דמם של התינוקות היהודיים שבו היה רוחץ פרעה הרשע. יש לנו כח להתעלות ולהתבונן בקדושת הזמן, וכמדומני שזו הפעם הראשונה שאנחנו זוכים כציבור ישראלי, בזכות פדויי השבי, לחוות את היום הזה גם כיום זכרון וגם כיום שמחה. פתאום אנחנו פחות עוסקים בכאב הספציפי של כל אחד, כי מתברר שאותם שובים מרושעים החזיקו אותם כקלפי מיקוח אך העוצמה האדירה של כל אותם שבים מהשבי, לי הם כל הזמן מזכירים את אותו אירוע היסטורי גדול המופיע בספר נחמיה שהתחיל בראש השנה אך שיאו היה בסוכות ולמחרת, בכ"ד תשרי, וכפי שכבר דיברנו בזה לפני ראש השנה;

זיכרון ושמחה מעורבבים זה בזה

עזרא הסופר מכנס את כל אלו ששבו מגלות בבל, באחד בחודש השביעי –

וַיֵּאָסְפ֤וּ כָל-הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד אֶל-הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר-הַמָּ֑יִם וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת-סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵֽל. וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת-הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד-אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי. וַיִּקְרָא-בוֹ֩ לִפְנֵ֨י הָרְח֜וֹב אֲשֶׁ֣ר | לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר-הַמַּ֗יִם מִן-הָאוֹר֙ עַד-מַחֲצִ֣ית הַיּ֔וֹם נֶ֛גֶד הָאֲנָשִׁ֥ים וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַמְּבִינִ֑ים וְאָזְנֵ֥י כָל-הָעָ֖ם אֶל-סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה. (נחמיה ח', א'-ג')

הוא אומר את השם המפורש, והם בוכים כשהם מבינים את המרחק הרוחני בין המקום בו הם נמצאים לבין איפה הם רוצים וצריכים להיות. שבעים שנה בבבל. ואז הוא אומר להם שאסור לבכות, ושזה יום שמח, והלויים יורדים אל העם בשער המים ומשמחים אותם, וכך גם ביום השני. אחרי זה הגיעו ימי הסוכות , שלא כולם זכרו את החג הזה בכלל (!) –

וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֮ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל-גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם. וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל-הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן-הַשְּׁבִ֥י | סֻכּוֹת֮ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא-עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן-נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד. וַ֠יִּקְרָא בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֤ת הָאֱלֹהִים֙ י֣וֹם | בְּי֔וֹם מִן-הַיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן עַ֖ד הַיּ֣וֹם הָאַחֲר֑וֹן וַיַּֽעֲשׂוּ-חָג֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י עֲצֶ֖רֶת כַּמִּשְׁפָּֽט. (שם ט"ז-י"ח)

שמענו? "כל הקהל השבים מן השבי"! אגב, אין הכוונה לשבי כפי שאנחנו חווינו במנהרות החמאס חלילה, אלא הם ישבו בבבל והיה להם לא רע בכלל שם, עד שרוב העם לא רצו לחזור ולעלות לארץ, אלא הם שבו משבי אחר ועשו סוכות. ואז יום אחרי אסרו חג סוכות –

וּבְיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֗ה נֶאֶסְפ֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּצ֣וֹם וּבְשַׂקִּ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עֲלֵיהֶֽם. וַיִּבָּֽדְלוּ֙ זֶ֣רַע יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֖ל בְּנֵ֣י נֵכָ֑ר וַיַּעַמְד֗וּ וַיִּתְוַדּוּ֙ עַל-חַטֹּ֣אתֵיהֶ֔ם וַעֲוֹנ֖וֹת אֲבֹתֵיהֶֽם. וַיָּק֙וּמוּ֙ עַל-עָמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת ה' אֱלֹהֵיהֶ֖ם רְבִעִ֣ית הַיּ֑וֹם וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם. (שם ט', א'-ג')

את כל זה הם עושים אחרי שמחה עצומה ורצופה מראש השנה ועד אחרי אסרו חג של סוכות, רק אז הם מתפנים לעשות חשבון נפש, לתקן את עצמם, לשמור שבתות וכו'. זהו יום הזכרון וזהו יום השמחה – והם כורתים אמנה ומקבלים על עצמם להיבדל מבנות הניכר, ולשמור שבת, ותשלום מס לבית המקדש שמתחיל להיות מאורגן עכשיו ע"י עזרא ונחמיה. זה דבר פלאי.

אי אפשר לקחת ממני

אני מרגיש שיש כאן נקודה מרכזית עצומה שצריך לדבר עליה, ואנחנו צריכים ללמוד אותה מ'רבותינו' החדשים, שורדי השבי המתוקים, שהופניתי אליה בסרטון וידאו של אלי'ה כהן שורד שבי של חמש מאות וחמישה ימים, שאומר שם משפט מדהים. הוא מספר שהיה שלב שבו הוא הרגיש אין לו כלום יותר. הוא מתחיל ומספר שהיתה לו התלבטות אם לשתות את מי הים שהביאו לו, כי אם הוא הוא ישתה אותם הוא ימות, אבל גם אם הוא לא ישתה אותם הוא ימות. ופתאום הוא רואה שאין לו כלום, שום דבר, הוא מרגיש שנשאר לו רק דבר אחד בעולם – זמן: "במקום שיש לך רק זמן פתאום אתה מתעסק כל כך הרבה בפנימיות, במה שבפנים. אנחנו חיים בעולם מאד חומרי וכשאתה נמצא במקום שאין בו שום דבר כזה, שום עיסוק בחומריות, והדבר היחיד שיש לך הוא רק זמן – אני מאד מאד אהבתי את זה. הייתי קם כל בוקר ומנהל שיחות עם עצמי על מה אני ומה אעשה מחר טוב יותר", וכשהמראיין שואל אותו – "ושם, בשלב הזה, נכנס גם אלוקים?", הוא ענה בפשטות – "ברור".

כששמעתי את הדברים האלה פתאום נפלה לי תובנה – את הכל אפשר לקחת מהאדם, ואכן בשלב מסוים לוקחים ממנו את הכל, חוץ מאשר את הזמן. כל עוד האדם חי, יש לו זמן. אנחנו לא שמים לב אבל הקב"ה הוא קודם כל אלוקי הזמן וכל עניינו של האדם בעולם הוא לקדש את הזמן. וכשאנחנו מדברים על העולם החומרי, אני לא מתכוון רק לחומריות הפשוטה, כפי שאלי'ה התכוון אליה – לראות ולהיראות, חפצים וכו', אלא אני מתייחס גם אל הזמן כאל חומר, ונסביר;

באה שבת – באה מנוחה

אפילו את הזמן אנחנו רואים בדרך כלל ככמות – 'אני מנצל זמן', 'יש/אין לי זמן'. אגב, זה טוב או לא 'לנצל את הזמן'? אם אני מנצל מישהו זה נשמע לא טוב, נכון? ומה לגבי ניצול הזמן?, "אני מבלה בזמן" – גם זו מילה בעייתית. לבלות זה לשון בליה, בלאי. התפקיד היחיד שלנו בעולם הוא לקדש את הזמן. מקום אני לא יכול לקדש אלא רק הוא ית' – בית הבחירה נמצא במקום שבו בחר ה', לא האדם. ישראל יכולים לקדש את הזמן, היינו יש להם היכולת להתבונן, וההתבוננות היא בעצם קדושת הזמן.

מה שאמר אלי'ה כהן בעצם הוא 'הגעתי מסקנה שאני יכול להצטער עכשיו שלקחו את התיק, את הכוס, את האייפון, אפילו את המים – אבל אני גם יכול להתבונן במה שאי אפשר לקחת ממני ואם אדע להתבונן בו אהיה בן חורין'. זה דבר מופלא, ובואו ננתח אותו יחד – לענ"ד, זה שם הפרשה שלנו, "בראשית", וזה גם תוכנה של הפרשה. פרשת השבוע שלנו עוסקת בבריאת העולם ובריאת הזמן – "יום אחד… יום שני… יום שלישי", כשהתכלית של הכל היא "מקדש השבת". הקב"ה מקדש ומברך את היום השביעי בכך שהוא לא פועל בו בפעולות, הוא לא עושה, הוא שובת – הוא אפילו לא מדבר, שהרי העולם נברא בעשרה מאמרות, ואם כן – "וביום השביעי שבת מכל מלאכתו" משמעו שהוא לא דיבר. הוא שבת מהדיבור. איך אומר רש"י? –

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. …דָּבָר אַחֵר: מַה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה. בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה. (רש"י בראשית ב', ב')

המנוחה היא מה שתיאר אלי'ה, היכולת לא לנצל את הזמן, שגם היא פעולה חשובה (לפעמים טובה ולפעמים פחות) כיון שגם זה עיסוק חומרי במימד הזמן, אלא להיות מונח, לדעת להתבונן, להעמיק.

הזדמנות חד פעמית

יודעים מהו הזמן? בעברית זמן הוא הזדמנות חד פעמית שהקב"ה זימן לך. כרגע אנחנו נמצאים ביום שישי, כ"ה בתשרי תשפ"ו והשעה היא 10:51 – והזמן הזה לא יחזור עוד. אם הייתי אומר לכם שאנחנו טסים עכשיו לאלסקה לטיול מדהים, הזדמנות חד פעמית להיות באלסקה, ויש לנו זמן מוגבל להיות שם, שעות בודדות – ברור שאף אחד לא יבזבז את הזמן שם על שינה. מה יגידו החבר'ה? נסעת את כל הגלובוס ובסוף הלכת לישון?! -אותו דבר זה בזמן – יש לך הזדמנות חד פעמית שלא תחזור להיות ביום שישי, כ"ה תשרי תשפ"ו בשעה 10:51. מעולם לא חשבתי על זה…

בואו נראה את דברי רש"י על המושג "ה' אלקים". שם הוי"ה מופיע לראשונה בתורה מיד אחרי "ויכולו", ורש"י אומר כך –

ה' אֱלֹהִים. ה' הוּא שְׁמוֹ, אֱלֹהִים שֶׁהוּא שַׁלִּיט וְשׁוֹפֵט עַל כָּל. וְכֵן פֵּרוּש זֶה בְּכָל מָקוֹם לְפִי פְשׁוּטוֹ: ה' שֶׁהוּא אֱלֹהִים. (שם ב', ה', ברש"י)

אנחנו לא יודעים את המשמעות העמוקה של שם הוי"ה אבל בפשט אנחנו יודעים שזה היה, הווה ויהיה. ה' זה אלוקי הזמן. י-ה-ו-ה זה זמן. וה' שהוא אלוקי הזמן ברא עולם, ועכשיו הוא שליט, מושל ושופט בזמן. ומה הוא נתן לי? – זה לא ייאמן – לי הוא נתן כח לקדש את הזמן. הוא יקבע כמה זמן, מאה ועשרים שנה בעז"ה. והכח המיוחד של ישראל בעולם הוא לקדש את הזמנים.

האדם המודרני, גם זה שבתוכי, הקושי שלו הוא שזו שפה שהוא בכלל לא מבין. הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. מכירים את הביטוי – 'כמה זמן יש לך?'. כל התייחסות שלנו לזמן היא התייחסות כמותית. אם מישהו היה אומר לנו שהוא רוצה לנצל אותנו היינו מרגישים מנוצלים, נכון? לענ"ד כך מרגיש הזמן שאני רוצה לנצל אותו… וגם אם אני רוצה לעשות את זה בצדקות – להספיק את השיעור היומי, הדף היומי, וכו' – מסכן הזמן, זה כמו לנצל חסר ישע. למה לנצל אותו כל הזמן?…

הרי אמרנו שהזמן זה שם הוי"ה, והוא הדבר היחיד שיש לך, יהודי, וכל השאר זה מעטפות. כל השאר זה אלוקים ואילו הזמן זה השם, הוי"ה. זה מדהים כשחושבים על זה באופן הזה.

לומדי הרמב"ם היומי עסוקים בימים האלה בהלכות לווה ומלווה, ותוך כדי זה הרמב"ם עוסק בדיני ריבית. ריבית זה דין שקיים רק בישראל ואילו כלפי גוי מותר לנו ללוות ולהלוות בריבית. לפי הרמב"ם זו אפילו מצווה – "לנכרי תשיך" (דברים כ"ג, כ"א). לענ"ד הסיפור של ריבית זה הזמן, קדושת הזמן. אולי זה נשמע קצת מוזר בהתחלה, כי ריבית זה כסף, אבל בעומק – ריבית קיימת לא רק בכסף אלא גם בשווה כסף (ולא ניכנס עכשיו לגדרי איסור דאורייתא ומה דרבנן וכו'). מצד אחד אסור לי להלוות אלף ולקבל בחזרה אחרי זמן אלף מאתיים אבל מצד שני אין שום בעיה למכור חפץ ששוויו אלף בשלשת אלפים וחמש מאות. זו זכותי המלאה (יש עניני הונאה אבל זה רק כאשר הלוקח אינו יודע, ולא בקרקעות וכו'). אבל להלוות אלף ש"ח ולקבל אחרי חודשיים אלף ואחד ש"ח – זה לעבור על ששה לווים דאורייתא! – כי לקחתי אדנות על הזמן. אני לא מקדש את הזמן. זו כל הסוגיה. זה מדהים! הריבית נוצרת בגלל שאני מנצל את זה שבזמן הנתון הזה – אין לך כסף ולי יש. אני שולט בזמן, ולכן אני צריך להבין שהזמן הוא הדבר שבו אני אמור להתבונן ואותו אני צריך ויכול לקדש.

אלוקי הזמן

פתחנו במושגים 'זיכרון' ו-'שמחה'. הם לא סותרים זה את זה ואולי בגלל זה גם לנו קשה כל כך לקבל את זה – בגלל הזמן. למה בפסח אני יכול גם לזכור וגם לשמוח? כי עבר הרבה זמן מאז שזה התרחש…, אבל אני צריך לקלוט שתכלית הבריאה היא יכולת האדם לא לבלות את הזמן, מילה נוראית, אלא לקדש אותו. כל העולם עוסק בלחסוך זמן, להתייעל בזמן, לדייק בזמן – אכן בעולם הכמויות זה חשוב ולוואי ונתחזק בזה, אבל זה לא קשור בכלל לנושא קדושת הזמן. ניתן דוגמא קלאסית לכך – אתה רוצה לדבר עם אדם על תפילה, זמנים בתפילה. מה זה אומר לאדם הסביר? בדרך כלל אנשים יחשבו על מתי אפשר להתחיל להתפלל, מתי אסור כבר להתפלל וכיו"ב. אבל השו"ע אומר דבר אחרי לגמרי –

המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות, וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש.

הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (הר"י ריש פרק אין עומדין). ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (בנימין זאב סימן קס"ג ואגודה פרק כיצד מברכין). (שו"ע או"ח צ"ח א')

"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת אחר התפילה". ומה הם היו עושים בזמן הזה? כמה פרקים הם הספיקו ללמוד בשעה הזו? מה ההספק שלהם? מישהו כתב פעם סטיקר חמוד – "מפסיק להספיק". כולם עסוקים בהספק, ואני לא מזלזל בזה חלילה, זה חשוב, אבל כששואלים אותי מהו הזמן אני לא מתייחס לכמות שלו – חצי שעה או שלש שעות, אלא למהות שלו, כשם עוגה זה לא מספר הפרוסות שלה אלא יש לה מהות. וזמן הוא אלקות, זמן הוא הוי"ה.

אפילו המילה "עולם" שמתורגמת "World" מתייחסת אצלנו בדרך כלל למקום, אבל במקרא תמיד היא מתארת זמן – "מן העולם ועד העולם", "לעולם ולעולמי עולמים", וכו'. רק בלשון חכמים זה הפך גם לתיאור מקום – "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם". עולם ומלואו. גם הזמן הוא עולם.

אגב, הפשט בפסוק "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כ"א, ל"ג) ולא "אל העולם" הוא שמדובר על כך שה' הוא אלוקי הזמן, וכפי שמבאר שם הרמב"ן – "שקרא בשם ה' המנהיג בכחו הזמן" (וכן משמע מהתרגום). אבל אנחנו כל כך לא יודעים מהו זמן עד שאפילו לא חשבנו שלכך הכוונה… ה' הוא שמו, והוא היה והוא הווה והוא יהיה, ולי הוא נתן להיות בהווה, כלומר – 'אתה כמוני, דומה לעליון, תתבונן בזמן. יש לך אפס יכולת לשלוט לא רק בעבר ובעתיד אלא גם בהווה, אבל יש לך יכולת להתבונן – ולעשות טוב. להתבונן ולחשוב מה אני עוד יכול להעשות'.

כל כך התרגשתי מהדברים האלה של אלי'ה כהן, והרצתי את הקטע הזה שוב ושוב, ממש כמו ששומעים דברי תורה של אדמו"ר – "במקום שיש לך רק זמן פתאום אתה עוסק כל כך הרבה בפנימיות. אנחנו חיים בעולם כל כך חומרי, לראות ולהיראות, הכל שטויות", וכשהוא אומר את זה – זה היכה בי וחשבתי לעצמי, אולי גם בדברים הרוחניים שלנו אנחנו מאד חומריים, לראות ולהיראות, ולהספיק ולנצל, ולגמור, ולדעת וכו'.

ללמוד להתבונן

ומה עם לשהות שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת אחרי התפילה? חז"ל שואלים – אם היו שוהים שעה לפני, שעה אחרי והתפילה עצמה אורכת שעה, כפול שלש תפילות ביום, היה נגמר היום מבלי שהיו מספיקים לעשות שום דבר! זה יותר ממשרה מלאה… והם עונים – "מתוך שחסידים הם היתה ברכה ניתנת בתורתם", כך בלשון הירושלמי (ובבבלי – "היתה תורתם משתמרת"). פתאום הבנתי מה זה חסיד! ואז שמתי לב שבספר "היום יום" מדבר הרבי מליובאוויטש זיע"א ביום הזה, כ"ד תשרי, על מושג ההתוועדות – זו היתה ההתוועדות בספר נחמיה, ההתוועדות הגדולה הראשונה בעולם היתה ביום הזה, כ"ד תשרי, ושם מתואר איך מתוועדים. התוועדות איננה שיעור שמדייקים בו את המשתתפים לאיזה פסוק ואיזה פרק ואיזה דף, וזה חשוב מאד, אבל בהתוועדות מתבוננים פנימה. מתבודדים. זו חסידות.

העולם המודרני היום נוסע למזרח כדי ללמוד להתבונן, כי אצלו אין אפשרות כזו. המציאות משגעת אותו.

תפקידם של פדויי השבי האלה עכשיו יהיה להוציא את כולנו מהשבי, לפדות אותנו. עכשיו מתחיל הסיפור האמיתי שלהם, כי כנראה שאלי'ה וחבריו הגיעו למקום שבו יש רק זמן ועכשיו אי"ה הם כבר יבנו בתים של אהבה ואחווה עד מאה ועשרים, ומהמקום הזה הם יוכלו לבנות את החומר – וכולנו תקווה שהוא יוכלו ללמד גם אותנו איך לעשות את זה.

כשעזרא הסופר עמד ברחוב שער המים בירושלים ותיאר לעם ישראל את ראש השנה הוא לא נתן להם לבכות – 'אל תתקנו עדיין את החומר. וכן, אני יודע שאתם נשואים לאשדודיות וכו' – הכל בסדר, נגיע גם לזה בהמשך הזמן. עכשיו אני רוצה שנראה את הזמן, שנקדש את הזמנים – ראש השנה, סוכות. ואז נגיע לכ"ד תשרי, יום הזיכרון הלאומי שלנו, לשבעים שנות גולת בבל, וניקח איתנו את החורבן ואת התמונות, את החורבן ואת התקומה – ונתבונן בזמן'. אני אלוקות.

הפועל היחיד שדומה שם הוי"ה איננו לאהוב, ללמד, לשמור או לעשות – אלא להיות. פשוט להיות. החיים עצמם הם להיות – "ויצאה.. והיתה לאיש" (דברים כ"ד, ב'). הוויה. אצלנו אנחנו נוטים לזלזל בהוויה ולהוסיף צ'ופצ'יק ל-ה' הזו – חוויה. "פששש… איזו חוויה זו היתה!', ואם זו "חוויה אקסטרים" אז בכלל זה טוב, ועוד יותר עם גם מצמידים לזה קצת חזנות אז זה 'נופש חווייתי עם נשמה' וקצת קוגל… אז תרשו לי – אולי אפשר לבקש קצת פחות חוויה וקצת יותר הוויה? להתהוות ולגלות שאתה יכול להוות בעולם הזה?!

פשוט להיות

"בראשית ברא אלוקים". "ויהי ערב ויהי בוקר יום.. יום.. יום…" – והכל בשביל להגיע ל-"ויכולו השמיים". פעם כבר הזכרנו את התרגום הירושלמי על הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי" (בראשית ב', ב') – "וחמיד ה'", מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי" (תהלים פ"ד, ג'). זו כל השאיפה.

זוהי שבת – לשוב, לשבת, לצאת מהשבי. שבי הוא מקום שיש לך בו רק אפשרות לשבת, וגם זה לא פיזי אלא נשאר לך רק הזמן. האם שמנו לב פעם שהביטוי "שבות יעקב" והביטוי "שבית יעקב" (תהילים פ"ה, ב') זה אותה מילה בקריא וכתיב?! "שבות" זה לשוב, תשובה, לשבת, ו"שבית" זה שביה. "העם הבאים מהשבי עשו סכות" – ולא היו סוכות כאלו מימות יהושע בן נון. לכאורה זה קשה – האם כל ימות גדעון, שמואל, דוד המלך לא חגגו את סוכות?! פתאום הבנתי למה – לעשות סוכות כאלה הכוונה היא שאתה לא צריך כלום חוץ מהשמחה הזו בדירת העראי. יש לך רק זמן. אפילו לא "זמן חירותינו" או "זמן מתן תורתנו" – רק זמן שמחתנו. התבוננות. להיות.

זו המצווה היחידה שהאופן לקיים אותה זה פשוט להיות. אם אני רוצה לקיים אכילת מצה – אני חייב לאכול, כי ה' הוא האלוקים והוא שליט ומושל והוא ציוה אותי לאכול ולכן אני חייב ללעוס ולבלוע את המצה, אבל בסוכות המצווה היא להיות. איך? – תישן, תאכל, אל תאכל, תשב, תעמוד. פשוט תהיה בסוכה. "לטייל בסוכה", כך מופיע בהלכה. אמר לי פעם הגר"א נבנצל שליט"א שלטייל, טיול, זה בארמית לשון טולא, צל – כלומר פשוט תהיה בצל בסוכה. אל תעשה כלום. ככה פשוט. ומה חושב האדם המודרני? – איך מטיילים? מאיזה צד לאיזה צד? וכמה נספיק? וכו'… טמבל, פשוט תהיה בסוכה. שב בצל. זמן שמחתנו. לכן אחרי שבעה ימים ועוד שמיני עצרת של להיות בזמן שמחתנו יום יום עם עזרא הסופר, מגיעים לכ"ד תשרי יום הזיכרון, היום העמוק.

אנחנו יודעים ששבת בראשית חלה תמיד בחודש תשרי, בראשית, והדבר שאנחנו עושים בשבת הזו הוא שאנחנו מקדשים את הזמן, מברכים את החודש. אמנם רק 'בקטנה' כי רק בעוד שבעה חודשים נגיד שוב "מקדש ישראל והזמנים" אבל בינתיים אנחנו מברכים את החודש, נזכרים בקידוש החודש וממשיכים את הכח ללמוד שיש לך זמן ותפקידנו הוא לקדש אותו.