גאולה מלמטה שחודרת לעצמוּת. לפרשת בשלח תשפד

אנו נמצאים בליל חמישה עשר בשבט, ראש השנה לאילנות וכולנו אילנות – "כי האדם עץ השדה" – ואנו מבקשים בימים אלו – "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך א-להים חיים", ובראש השנה הזה אנו מבקשים בוודאי על כל החיילים והילדים שלנו, על כל השבויים והחטופים, שישובו לשלום במהרה לחיק משפחותיהם ועמם.

סדר ימי הבריחה ממצרים

אנחנו בפרשה שנקראת תמיד בסמיכות לט"ו בשבט – "תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֨מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַֽחֲלָֽתְךָ֔" (שמות ט"ו, י"ז) בעז"ה בב"א.

נעסוק הפעם בענין שלנו בסיפור ניסי קריעת הים ובניעור פרעה וחילו בתוך הים, ונחזור לשם כך קצת אחורה, לסוף סיפור יציאת מצרים. כולנו יודעים שבכל יום ויום אנחנו מזכירים ושרים את שירת הים – זה לא מופיע בדברי חז"ל או בגמרא אבל זה נכנס לנוסח התפילה, פעמיים – גם מסיימים עם זה את פסוקי דזימרא אך גם מזכירים את קריעת הים בסיום ברכות קריאת שמע ונכנסים לתפילה – "יחד כולם הודו והמליכו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד… גאל ישראל" – זה היה על קריעת ים סוף.

נתחיל ונראה את הפסוקים, את סדר הדברים. ביום הראשון ליציאת ישראל ממצרים, יצאנו מרעמסס לסוכות. התיאור כבר התחיל בפרשת בא –

וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל מֵֽרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ-מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף. (שמות י"ב ל"ז)

זה היה היום הראשון. זו היתה נסיעה ארוכה וניסית של מאה ועשרים מיל, ע"פ חז"ל. ביום השני נמשך המסע הלאה –

וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּֽחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר. וַֽ-ה' הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה. לֹֽא-יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם. (שם י"ג, כ'-כ"ב)

עכשיו מגיעים ליום השלישי –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֒ל וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַֽחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַֽחֲנ֖וּ עַל-הַיָּֽם. (שם י"ד, ב')

זה יום קשה כי התנועה כאן היא אחורה, נוסעים ברוורס, מאֵיתם לפי החירות – עושים פניית פרסה וחוזרים לכיוון מצרים. פי החירות זה כידוע פיתום וכעת חוזרים אחורה בניגוד לכיוון התנועה – וצריך להבין את זה. הפסוק אמנם מסביר את הרעיון המבצעי, הטקטי, שעומד מאחורי הפניה –

וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר. (שם ג')

כלומר כשפרעה ישמע שישראל "מתברברים בשטח", הוא יקבל רוח גבית לכובד לבו ויגיד – "צה"ל מתבלבל, החבר'ה איבדו כיוון", המדבר סוגר עליהם, הקב"ה יקיים את מה שאמר למשה – "וחיזקתי את לב פרעה" כדי שירדוף אחריהם ואז יתקיים –

וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת-לֵב-פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַֽחֲרֵיהֶ֒ם וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל-חֵיל֔וֹ וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי-אֲנִ֣י ה' וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵֽן. (שם ד')

היום השלישי אם כן הוא יום חשוב תמיד.^[1] כעת הם עוברים משבר נוראי וצריכים ללכת אחורה לכיון מצרים. פרעה, שקיבל אומץ פתאום, מתקרב עם כל סוסיו ורכב בחור, וכפי שרש"י מפרש שהיו אלה הסוסים שנשארו ממכת הברד של היראים את דבר ה' שהניסו את מקניהם פנימה – אבל בני ישראל לא מתרגשים מהמצב, אלא "ויעשו כן", שתי מילים חשובות בהן מסתיים הפסוק, וכפי שרש"י אומר –

ויעשו כן. להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. (שם)

בפועל מסתבר שהפעולה הזו שעשו עם ישראל גרמה שפרעה התחיל לרדוף אחריהם. צריך להבין גם מה הכונה "בן עמרם" ולא "משה רבנו", להלן

הגענו ליום הרביעי (עי' רש"י שם) –

וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַיֵּֽ֠הָפֵ֠ךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַֽעֲבָדָיו֙ אֶל-הָעָ֔ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַה-זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי-שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽעָבְדֵֽנוּ. (שם ה')

היום הרביעי היה יום הינדוס התודעה המצרית מחדש. התודעה שלהם השתנתה, ופתאום כולם חוזרים לרדוף אחרי ישראל למרות ששילחו אותם לפני שלשה ימים. צריך לנתח מה קרה שם –

וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת-רִכְבּ֑וֹ וְאֶת-עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ. (שם ו')

הוא לוקח את העם, יש הסכמה, כל הבלתי מעורבים מצטרפים, כולם איתו בתודעה.

וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת רֶ֨כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָֽׁלִשִׁ֖ם עַל-כֻּלּֽוֹ. וַיְחַזֵּ֣ק ה' אֶת-לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַֽחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹֽצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה. (שם ז'-ח')

כפי שאמרנו היו אלו סוסים של אלו שהיו יראים את דבר ה' – במכת הדבר, בברד, כלומר כמה חודשים אחורה.

"וירדוף אחריהם", אומרים חז"ל, אלו הימים החמישי והשישי ובליל היום השביעי הגיעו לים ואז קריעת ים סוף וכו'. עד כאן תיאור סדר הדברים.

למה לשקר לפרעה?

שלשת הימים האלה בנויים על דבר מרתק. כבר במעמד הסנה, אמר הקב"ה למשה ללכת לפרעה ולומר לו "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונעבדה את ה' א-להינו". כלומר כבר בדיבור האלוקי התכנית היא ללכת לשלשה ימים בלבד. האם זה גם מה שנאמר לעם ישראל, שלשה ימים? התשובה היא לא, כי לעם ישראל נאמר בסנה "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש". כלומר להם נאמר שעולים לארץ. שלשה ימים זה רק כדי ללכת למדבר, כפי שנאמר לפרעה, 'שם נקריב קרבנות, נתחזק באמונה, מין התחזקות רוחנית כזו'. ובהמשך אומר עוד משה לישראל –

…וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים. וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם. הֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה'. (שם ו', ו'-ח')

זה לא שלשה ימים ולא מדבר! והשאלה שכולם שואלים – למה משה רבנו "עובד" על פרעה, ולמה הקב"ה אומר למשה שצריך "לעבוד" על פרעה? למה לבלף? למה לא להגיד בפירוש – 'אנחנו יוצאים לארץ ישראל, אקסודוס', כמו שבאמת בסוף יהיה? בפרשה שלנו שומעים שהתכנית הזו יצרה 'קרקע נוחה' לאמבוש המצרי, אחרי שישראל לא חזרו אחרי שלשה ימים מיציאתם. אבל זה לא מספיק – המודיעין הכי חלש בעולם יודע שכל יהודי רוצה לעלות לארץ ישראל!

רוב המפרשים אומרים שרעיון שלשת הימים היה בעצם בשבילנו. במילים פשוטות – קשה לומר למישהו שצריך עכשיו לפנות אותו לשנה וחצי מביתו,^[2] אף אחד לא היה מסכים לזה – ולכן כדי לרכך את התגובה אמרו 'שלשה ימים', ואחר כך מוסיפים עוד קצת ועוד קצת – עוד חודש, חודשיים, עד פסח וכו'.. זה 'תרגיל יפה' אבל זה לא הפשט כי עיקר הרעיון לומר 'שלשה ימים' היה לפרעה, לא לנו. אז צריך להבין מה אנחנו מרויחים מזה שפרעה מקבל את המסר הזה? למה לא אומרים לו בעברית ברורה שאנחנו יוצאים – 'בני בכורי ישראל הולך לארץ ישראל'? כלומר, צריך להבין את זה מצד פרעה.

שאילה או לקיחה?

ומהשאלה הזו עולה שאלה דומה נוספת. למה הציווי עוד בסנה היה –

וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת… (שם ג', כ"ב)

למה בני ישראל שואלים כלי כסף וכלי זהב ושמלות מהשכנות – וזו התכנית האלוקית שנאמרה כבר למשה בסנה, לא איזו טקטיקה של משה – ולא לוקחים את זה בלקיחה ממש מראש? חז"ל מספרים שבהמשך ההיסטוריה אכן יבואו המצרים ויתבעו את עם ישראל בבית הדין הבינ"ל האנטישמי בהאג אצל אלכסנדר מוקדון, על הלקיחה הזו –

שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו הרי הוא אומר (שמות יב, לו) 'וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום' תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו! אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן אמר להן מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו מן התורה, אמר להן אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה שנאמר (שמות יב, מ) 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה' – תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה, אמרו לו תנו לנו זמן שלשה ימים, נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה. (סנהדרין צ"א.)

אז אם זה כל כך צודק, למה לא לומר לפרעה ולמצרים – 'אני לוקח ממך את הכסף'?! זה גם לא כך כך הגיוני – כשמשה עומד לפני פרעה, ופרעה משחרר אותם ואומר "רק צאנכם ובקרכם יוצג", עונה לו משה – "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ ל-ה' אֱלֹהֵינוּ… וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה" (שמות י' כ"ה-כ"ו), כלומר משה רבנו לא מדבר עם פרעה בנחמדות, אז מה הבעיה לדבר איתו מפורשות שיוצאים לחלוטין ולא רק לשלשה ימים?!

'החולשה' של הקב"ה

תשובה מדהימה לכל זה מביא האור החיים הק';^[3] ראשית נזכור כי אנחנו מדברים לא רק על פרעה של מצרים אלא על פרעה שבכל אחד מאיתנו. בספרים כתוב שפרעה אלו אותיות 'הערף' שנמצא אצל כולנו. עכשיו נבאר – פרעה לא מטומטם. נניח שפרעה עוד מתווכח בשלש המכות הראשונות אם אכן זו אצבע אלוקים או לא ויש בכך איזה היגיון, אבל במכות האחרונות קשה לתפוס את הטיפשות שלו – אתה הרי רואה מה קרה בברד ובארבה ומה קרה למי שהניס את המקנה שלו וניצל וכו'. וגם אם משה רבנו עצבן אותו במכת הארבה, אבל אחרי זה במכת חושך אומר לו משה – "לא תשאר פרסה", ובמכת בכורות – פרעה נשבר ומשחרר את כולם. 'אז פרעה, אתה הרי לא טיפש, אתה נמצא עכשיו כמעט שבוע אחרי מכת הבכורות, אתה לא רואה את רוח הקדים העזה כל הלילה? את עמוד האש ועמוד הענן? הבנתי שאולי התעצבנת והוצאת את כל המצרים למרדף – גם אם לא ברור איך עשית את זה – ואתה רץ לכיוון הים, אבל תראה מה הולך פה! תעצור רגע! איפה האינסטינקט שלך?', וזה לא רק הוא אלא כל מי שנמצא איתו, שש מאות רכב בחור ושלישים וכו', זה טוטאלי. זה רגע שאנחנו תמיד אומרים לעצמנו – 'אה, זה פרעה הרשע הזה, תראו מה זה…' אבל ככה אנחנו מפספסים את הנקודה, כי צריך להבין את הפרעה שבתוכי.

מבאר האוה"ח – כאשר משה עומד לפני פרעה ואומר לו שא-להי העבריים אומר תן לנו ללכת לשלשה ימים, בהתחלה הוא מבקש תשובות, בשלב שני הוא ראה שהקב"ה שולט בגרמי השמיים ובטבע, אחר כך הוא אף הבין שהקב"ה הוא כל יכול. בשלב זה כמעט ואין לו בחירה כי אם הקב"ה הוא אכן כל יכול אז הוא חייב לקבל את דבריו, אבל הקב"ה משאיר לו תמיהה אחת שמצרצרת לו בצד המוח – 'כנראה שהוא באמת כל יכול, אבל אם הוא כל יכול למה הוא לוקח אותם רק לשלשה ימים? למה לא לגמרי? יש לזה שתי אופציות – האחת, הוא 'עובד' עלי, עושה לי תרגיל ורוצה לראות אם אני טמבל', אבל האפשרות השניה היא – 'אולי זו חולשה שלו. הוא כל יכול חוץ מאשר להוציא את ישראל אל הארץ', ח"ו. גם בחטא המרגלים אומר משה לקב"ה טיעון דומה שיכול להתעורר אצל גויי הארץ – "…וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת ה' לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם…" (במדבר י"ד, ט"ו-ט"ז).

'הוא באמת ענק האלהים שלהם, הוא כל יכול, אבל יש איזו נקודה קטנה שהוא לא כל יכול – ושם אני יכול לתפוס!' חושב פרעה. זו גאונות. הנפילה שלנו יכולה לבוא כאשר אנחנו אומרים – 'כן הקב"ה הוא כל יכול, בטח, אבל יש משהו קטן ששם שהוא לא יכול. עובדה שהוא לא מצליח והנה אני נופל שוב ושוב באותה תאווה, באותן נפילות. שם הוא לא יכול – ככה אני. לשנות אותי / את הבנאדם ההוא זה בלתי אפשרי'. 'לגמור את החמאס הוא לא יכול'. ואיך קוראים לנקודה הזו שבה הקב"ה כביכול מאפשר לך לחשוב שיש לו ח"ו נקודת חולשה? – בחירה. רק המחשבה הזו יכולה לגרום לאדם לפתח את האגו שלו, וזו נקודת הבחירה שלנו.

להשאיר את נקודת הבחירה

נחזור לפרשה שלנו – הנה, עם ישראל יוצא. המצרים כבר הבינו שעבדו עליהם ואין לקב"ה שום חולשה – הרי כולם יוצאים. ביום השלישי, שהוא גם היום השלישי עבורם, וכפי שלמדנו זהו היום של יישוב הדעת, הם רואים שעם ישראל חוזר אחורה ואז צצה ועולה אצלם שוב נקודת החולשה – "אולי באמת טעינו והא-להים שלהם בזה קצת חלש? – אז בואו נרדוף אחריהם", כאשר ישראל קצת מתחפרים שם ו-"סגר עליהם המדבר" – "וואלה, הם חלשים". וסינוואר בודק בכל האולפנים ורואה שיש ארבע כתות על הים – אלה אומרים נשוב למצרים, אחרים אומרים ניכנס לים, אלה אומרים לסגור את המלחמה, אלה אומרים למה בכלל יצאנו למלחמה וכו', אז הוא אומר – 'הא-להים שלהם הוא באמת כל יכול אבל עליהם הוא לא כל יכול, זו נקודת חולשה שלו! – או! אז אני יכול לנצח', ואז הוא נכנס לים.

זה ביאור האור החיים המופלא. הרעיון של השלשת ימים זה כדי להשאיר לפרעה את נקודת הבחירה, כי אחרת זה לא יהיה הוגן לכיוון ההפוך. תמיד מדברים על זה שהקב"ה הכביד את לב פרעה אבל באמת באמת הקב"ה מכביד גם את לבי. צריך להודות – כולנו נפלנו בנפילה כזו או אחרת, ואחרי שאדם נופל יש רגע שהוא מרגיש – "זה ה' שהכביד את לבי, אין לי סיכוי לצאת מזה", ואז הוא צריך להיכנע מלפני ה' ולהבין שמה שהשי"ת נותן לך לחשוב יש לו נקודת חולשה ח"ו זה כדי שהעבודה תהיה ממך, כי אם אתה תראה את כל הנס בא מלמעלה – אתה לא תשתנה. הקב"ה צריך עבודת המידות שלי, עכשיו אני צריך לעבוד – ואת זה פרעה לא מצליח לתפוס.

'בחרי אף'

מיד נראה איך התפיסה הזו נותנת אור חדש על כל מה עומד להתרחש, בעצם כבר מערב מכת הבכורות, ואז נבין מה התפקיד של כל אחד ואחת מאיתנו היום. מתי הייתה הפעם הראשונה שהקב"ה דיבר עם משה רבנו על קריעת ים סוף, אמנם לא בפירוש, אלא כמופיע ברש"י?^[4] זה היה כאשר פרעה אמר למשה – "לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת" (שמות י', כ"ח). משה עונה לו – "…כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ" (שם כ"ט), וזה נשמע משפט אופייני למשה רבנו שנאמר ברוגע ובשלווה. מיד לאחר מכן, באותו מעמד, אחרי שפרעה מסרב לדרישת משה – "גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות" (שם כ"ה), אומר הקב"ה למשה רבנו את הנגע האחרון "מכת בכורות" –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל-פַּרְעֹה֙ וְעַל-מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי-כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה. דַּבֶּר-נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ | מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי-כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב. (שם י"א, א'-ב')

וההמשך באותו מעמד, לפני פרעה –

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה' כַּֽחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם. וּמֵ֣ת כָּל-בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִ֒ם מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל-כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָֽרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה. (שם ד'-ה')

וְיָֽרְד֣וּ כָל-עֲבָדֶ֩יךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲווּ-לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכָל-הָעָ֣ם אֲשֶׁר-בְּרַגְלֶ֔יךָ וְאַֽחֲרֵי-כֵ֖ן אֵצֵ֑א וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם-פַּרְעֹ֖ה בָּֽחֳרִי-אָֽף. (שם ח')

חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, מסבירים שמשה התכוון לחלוק כבוד למלכות ולכן אמר "וירדו כל עבדיך אלה אלי" ולא – "ותרד אתה פרעה אלי", אבל באמת הכוונה היתה לפרעה. וזו הפרידה האחרונה ביניהם לפני מכת בכורות. נשאל שאלה – האם משה רבנו נעלב כשפרעה אמר לו "לא תוסיף לו ראו פני"? – לכאורה, מה פתאום!, אולי הוא כעס? – חלילה. הוא גם לא פחד למות כי הקב"ה אמר לו מה יהיה מיד לאחר מכן. אבל אם כן, מדוע הוא יוצא מעם פרעה – "בחרי אף"? למה חרי אף? לכאורה זה נשמע לא מתאים. למה? מאיפה באה לו 'הג'ננה'? ורש"י אומר שם –

בחרי אף. על שאמר לו אל תוסף ראות פני.

זה מוזר. על זה להתרגז? אגב, אם רצית להתרגז, משה רבנו, היו המון מקומות לפני כן שיותר היה מתאים להתרגז על פרעה בעקבות תגובותיו. זה הסוף? הפינאלה של פגישות משה ופרעה? נראה את הפסוקים הבאים –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל-מֹשֶׁ֔ה לֹֽא-יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מֽוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם ט')

רש"י שואל שם מה זה "רבות מופתי"? הרי נשארה רק מכת בכורות, ואלי לו כאן זה לפחות שלשה מופתים (מופתי – שניים, רבות – שלשה), והתשובה –

למען רבות מופתי. מופתי שנים, רבות שלשה – מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את מצרים.

ובואו נראה את הפסוק הבא –

וּמֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת-כָּל-הַמֹּֽפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְחַזֵּ֤ק ה֙' אֶת-לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹֽא-שִׁלַּ֥ח אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽאַרְצֽוֹ. (שם י')

מה החידוש בפסוק הזה? מישהו לא יודע שמשה ואהרן הביאו את המכות על מצרים? גם רש"י שואל את זה –

ומשה ואהרן עשו וגו'. כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה של אחריה.

הפרשה שלאחריה היא פרשת בא, מצוות קידוש החודש שבה, לפי רבי יצחק, היה צריך לפתוח את התורה (עי' רש"י הראשון על התורה) –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙ אֶל-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר. הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה. (שם א'-ב')

אז לפי מה שאומר רש"י, כדי לומר את מצוות קידוש החודש למשה ולאהרן יחד – הזכיר שגם אהרן טרח ועשה את המופתים כמו משה לכן חלק לו כבוד ואמר לו את המצווה הראשונה של קידוש החודש. אבל מה זה קשור?!

נסכם בקצרה את השאלות ששאלנו – על מה כעס משה כשיצא מפרעה בחרי אף? ומה אומר לו הקב"ה "לא ישמע אליכם פרעה", ומה זה "ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה"? ולמה סמך את זה לפרשה שלאחריה? ואיך כל זה קשור אלינו, שהרי התורה אומרת "למען רבות מופתי" – מה הקשר בין בכורות, קריעת ים סוף וניעור פרעה וחילו? האם סתם כי אלו שלשת הדברים שנשאר עוד לקב"ה לעשות?!

התסכול של משה רבנו

אחרי כל ההקדמות הללו נכנס לביאור, וזה געוואלד. מטרתו של משה רבנו, כמו מטרת צדיק האמת בכל דור ודור, כמו מטרת אברהם אבינו בסדום, היא לא להגיע למכת בכורות! משה רבנו עומד לפני פרעה והוא רואה את פרעה הולך ומתקדם; תחילה הוא אמר "בני בכורי ישראל הנני הורג את בנך בכורך", אבל אז הביא עליו מכות אחרות – דם, צפרדע, כנים, ערוב וכו' – כדי שהוא יבין, יעשה תשובה ולא יגיע להריגת הבכורות. 'תראה כמה שאתה קרוב, פרעה'. הקב"ה מתרה בו כבר מההתחלה שכל בכורי מצרים הולכים למות, ואגב, גם פרעה היה בכור וגם הוא מועמד למות בחצות הלילה. 'ראית, פרעה, את הארבה והברד והחושך – מה גורם לך עכשיו להתחפר בתוך הטמטום, בתוך הכפירה, בתוך הרשעות שלך?, וזו לא סתם כפירה, אלא כפירה שהיא רשעות כי כשאתה לא משחרר את ישראל ממצרים אתה לוקח את כל הבכורים שלך איתך למות'. ונזכור כי הסיטואציה חשובה – מצרים נמצאת אחרי המכה הכי קשה שהיתה בה אי פעם – חושך. לא קמו שלשה ימים איש תחתיו ואז עוד שלשה ימים של חושך כפול ומכופל. וזה היה זמן קצר אחרי הארבה שלא היה מאז מצרים נוסדה, וזמן קצר אחרי הברד שלא היה כמוהו מאז מצרים נוסדה. אז יכול להיות שאתה לא מקשיב פרעה?!

מבאר האוה"ח: משה רבנו אומר – 'רבש"ע, זה לא הוגן שפרעה לא יכול לעשות תשובה. הוא בכזו קליפה, בכאלו מ"ט שערי טומאה, אולי בשער הנ', שאין לו שום סיכוי לצאת משם. זה לא הוא – זה הוא ועבדיו וכל מה שנדבק בו. את בת פרעה כשהייתי בן שלשה חודשים הצלחתי למשות אבל את פרעה אני לא מצליח גם בגיל שמונים, אי אפשר'. כמו שהיה כשאברהם אבינו מנסה להציל את סדום ומתמקח עם הקב"ה על חמישים צדיקים, ארבעים, שלשים עשרים ועשרה – עכשיו רוצה משה רבנו להציל את העולם כולו. את האימפריה של העולם. העם המצרי עכשיו מעריץ את משה – "גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שם י"א, ג'), אבל פרעה – זה לא נכון לך גם פוליטית להמשיך להתנגד למשה ולקב"ה! אבל כמו שאמרנו -זה לא טמטום. יש נקודה שהאדם רוצה לומר 'זה אני, האגו. והקב"ה יש לו פה חולשה והוא לא יצליח לשנות בי את הדבר הזה', ח"ו. לכן משה יוצא מעם פרעה "בחרי אף" – הוא לא כועס על פרעה, הוא לא ילד קטן, אלא הוא יוצא בכעס וכאב ושואל – 'מה קורה פה בעולם? פרעה אמר לי "אל תוסף ראות פני" – ואני יודע שזה נכון, ולא אראה יותר את פניו, ואני רואה לאן זה הולך' – והקב"ה אף מגדיר לו מה עומד להיות – "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שם י"א, ה'). אז ברור שמשה הצדיק ייצא בחרי אף, במעין תסכול.

ואז אומר לו הקב"ה למשה – "לא ישמע לך פרעה", כלומר – 'משה רבנו, תפנים, גם אתה מוגבל! אתה את פרעה לא תצליח להוציא. כן, אתה בשר ודם. לא תצליח! מה כן תצליח? אתה תצליח לקחת את הילדים של אברהם, יצחק ויעקב, את עם ישראל, ותתן להם את קוד הגאולה – והם יצליחו'. ואז ממשיכה התורה ואומרת –

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה. דַּבְּר֗וּ אֶל-כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּֽעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית-אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת. (שם י"ב, ב'-ג')

כלומר – 'אתה תראה לעם הזה שאפשר להגיע למה שפרעה לא הצליח להגיע אליו. בני אברהם, יצחק ויעקב, מאמינים בני מאמינים, יכולים להגיע גם ברגעים הכי קשים שלהם להתבטלות כזו שתביא אותך למקום שבו אתה תצליח לצאת ממצרים.

שותפות עם הקב"ה

ואיך זה קורה? – זה לא יאמן. כדי להינצל פרעה היה צריך לעשות פעולה לא קלה למלך כמוהו – לפתוח את כל הרפתות והדירים ולאפשר לכל מי שירצה לקחת עולות וזבחים לעבוד את ה'. זו פעולה אחת, אמנם קשה מאד מבחינתו שמצביעה על כך שהוא מבין שלא הוא המלך, לא הוא הא-לוה – ואז הקב"ה היה מציל את כל העולם. בסך הכל פעולה אחת מלמטה. אבל הוא לא מסוגל, ומשה רבנו רואה שהוא לא מסוגל ויוצא ממנו בחרי אף. ואז אומר לו הקב"ה – "תשמע טוב, אתה עומד לקבל עכשיו את מצוות החודש, ותכף אגיד לך למה אתה ואהרן יחד תקבלו אותה'.

תגידו, למה באמת התורה היתה צריכה להתחיל ב"החודש הזה לכם"? מה הייחוס של המצווה הזו? מה הנקודה המהותית בה? זה געוואלד – המצוה הזו אומרת שהקב"ה הוא הבורא, הוא מוציא אותך ממצרים, והא ישים אותך בסוכות וכו', אבל מתי יצאנו ממצרים? בט"ו בניסן? – זה כבר תלוי בך. מצוות קידוש החודש אומרת שהאתערותא דלתתא שלך היא שותפות עם הקב"ה. 'בשותף', כמו שאומרים הילדים. מתי יהיה פסח? כשהקב"ה יוציא אתכם ממצרים. לבד לא הצלחתם לצאת ממצרים אלא רק הקב"ה, אבל פסח יחול רק כאשר אתם תקבעו שהיום זהו ט"ו בניסן, בית דין של שלשה שחקרו שני עדים שבאו על חמור וראו כוכב בצורת בננה – ולפי זה ייקבע כל לוח השנה ולפי זה נעבר חודשים. כלומר, כל עולם הזמן שנוצר בעולם בנוי לא מאתערותא דלתתא סתם אלא מתוך ידיעה שהפעולה שלי מלמטה היא שותפות עם הבורא. בלי הפעולה שלי מלמטה – אין חגים, אין מועדים, אין יום ראש השנה, אין יום כיפור, אין פסח.

איך יודעים אתה זה? – שהרי פסח הקרוב שצריך לקחת עבורו את השה, לא צריך את עיבור השנה וקידוש החודש כי עד עשר אני יודע לספור – נספור עשרה ימים ונגיע ל"עשור לחודש". נו, אז למה עכשיו מצווה הקב"ה את משה ואת אהרן במצוות קידוש החודש ולא מחכה לתת אותה בהר סיני? הרי לא צריך אותה עכשיו! – זה נכון, אבל צריך להבין שאין מציאות של פסח בלי הידיעה שעם ישראל הוא המקדש את החודש והיא עומק הרעיון שיש בכלל פסח בעולם. בלי זה אין פסח. צריך להפנים את זה – זו תובנה מטלטלת. נקודת החולשה שפרעה חושב שיש לקב"ה, נובעת מפילוסופיה רצינית – אין אצלו יכולת להבין את ענין הביטול לקב"ה. הרי הביטול אומר שאין לי משמעות, שאני חסר תועלת, הרי הכל זה הקב"ה – ומה אני?. משה רבנו לא הצליח להבהיר לפרעה שרק כאשר אתה בביטול גמור לקב"ה הרי שיש לפעולה שלך משמעות, כי אז אתה אלוקי. אתה מקבל הארה מלמעלה והיא נותנת לך כח לאתערותא דלתתא ואז הכל מתהפך, באתערותא דלתתא שלך, אבל אין לך כח לזה אם אין לך הארה מלמעלה תחילה. האדמו"ר בעל ה'פרי הארץ' זיע"א אומר שאמונה זה להאמין שגם מה שאני מאמין זה בגלל שהקב"ה נתן לי כח להאמין, ולא כי אני איזה כישרון מיוחד או בגלל החינוך שקיבלתי או בגלל שאני 'גדול הדור'. רק בגלל שהקב"ה עשה נס מלמעלה כדי שאני אוכל להאמין.

הארה עליונה ואחריה הפעולה שלי

נחזור אלינו. פרעה לא הצליח לקלוט את כל זה. והקב"ה אומר למשה – כואב לך, אתה בחרי אף? מה בעצם כואב לך – שאתה לא הקב"ה? אז עם פרעה לא הצלחת, לא נורא. בעולם הזה לא הצלחת – בשביל זה יש פה את העולם הזה, כדי "להביא לימות המשיח". יום יבוא ותימלא הארץ דעה את ה' ואת הפרעה הזה שאתה רואה, נשאיר אותו חי יחידי מכל המצרים אחרי קריעת ים סוף, כדי שהוא יספר לכל העולם שבסוף בסוף נגיע לקב"ה. אבל את תתייאש – "ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה", כדי להביא את העולם למצב שבו עכשיו הם יכולים לבוא לעם ישראל ולומר להם "החודש הזה לכם ראש חודשים". 'אתם שותפים של הקב"ה. ואיך תעשו את זה? – קחו שה, תקשרו אותו לכרעי המיטה, לאחר מכן תשחטו אותו – ובזה תגרמו למיליוני אנשים לצאת ממצרים'. הקב"ה מאיר עליך מלמעלה כדי שלפעולה הקטנה שלך מלמטה יהיה כח לעורר את הכח העליון ותהיה יציאת מצרים. צריך להפנים את זה! את זה פרעה לא הצליח להבין וזה התפקיד שלנו ובשביל זה אנחנו פה בעולם. מעתה נבין למה היתה התורה צריכה להתחיל דווקא במצווה הזו – כי כל התפקיד שלנו בעולם, להבין שהקב"ה עושה נס, הוא העיר ומעיר אותי בכל בוקר – ורק הוא יכול לעשות את זה. יש הרבה אנשים שלא זכו לקום הבוקר, ל"ע. ככה הוא ית' החליט, ואז מהנס הזה נוצר לי כח – אני צריך להפנים שזה שקמתי זה נס אחד גדול, ולכן אני אומר –

מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.

כלומר, אני בביטול מוחלט, ואז יש לי כח לקחת את הידיים שלי, ליטול אותם למעלה, ואז אני עושה פעולה – קושר שה ובכך אני מקדם עוד את העולם. זה מה שרצה משה רבנו אצל פרעה – לקדם את הרעיון הזה גם אצלו, והקב"ה אומר לו – לא!

עכשיו נבין מה זה "למען רבות מופתיי בארץ מצרים". מה המשותף לבכורות, לקריעת הים ולניעור פרעה? – שלשת המופתים הכי גדולים האלה מתרחשים בזכות פעולה שעם ישראל עושה ובלעדיה זה לא היה קורה. לפני מכת בכורות צריך כאמור לקחת את השה ב-י' בניסן, לקשור לכרעי המיטה ולשחוט אותו ב-י"ד בין הערביים ולשבת לליל הסדר – ואז תגיע מכת בכורות. מה הקשר? – זו יציאת מצרים. לפני קריעת הים צריך לראות מה ההבדל בין עם ישראל לפרעה – עם ישראל הולכים שלשה ימים, יום אחד מרעמסס לסוכות, יום שני מסוכות לאיתם וביום השלישי חוזרים אחורה – אוי, אוי, אוי. מה התפקיד שלהם? – "ויעשו כן". אנחנו עושים פעולה הפוכה מההיגיון, שוב שוחטים את אלהי מצרים, שוחטים עוד קונספציה, את קונספציית הבריחה – ולעומת זאת פרעה, ביום השלישי כשהוא רואה שאנחנו מתחילים לחזור, הוא אומר 'אז באמת כנראה הא-להים שלהם חלש!', ואילו אנחנו ביום השלישי מבינים שכנראה הקב"ה רוצה להעביר אותנו שני תהליכים משלימים. יצאנו ממצרים פעמיים במהלך ההיסטוריה. הפעם הראשונה היתה בט"ו בניסן כאשר הקב"ה הוציא אותנו בדרך נס, נס מלמעלה שאנחנו, עם כל מה שניסינו להכין את עצמנו לכך, לא היינו מוכנים, ואז אומר הקב"ה למשה – 'תגיד להם שיחזרו אחורה', ואז יצאנו ממצרים בפעם השניה, והפעם מעצמנו, בלי שהקב"ה עושה וואו גדול, כאילו בלי. ולמה צריך את שני השלבים האלה?

להפנים את הגאולה

נראה את דברי אדמו"ר בעל ה'שפת אמת' זיע"א, זה געוואלד ממש;-

דבר אל בנ"י וישובו כו'. יש לבאר טעם הענין שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה [כלומר מלמעלה ולא באופן שאני יכול לקלוט] והיא לשעה [זה היה רגע אדיר אבל הוא משפיע לזמן קצר]. ורצה הש"י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל [הוא רצה שהגאולה הזו תשפיע עלי לא רק מלמעלה בסובב, אלא שישפיע עלי בעצמות, בעצמוּת שלי]. וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל לעת מצוא השעה [תמיד יש לנו רגעים של הארה]. שאין לך אדם שאין לו שעה [כלומר אין לך אדם שאין לו רגע שהוא מקבל הארה מלמעלה בלי קשר למצב הרוחני הירוד בו הוא נמצא מצד עצמו]. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר [כמה פעמים אנחנו חוזרים מאיזה אירוע ענק ולא נשאר לנו כלום אחרי זה? כמה באמת באמת אנחנו מפחדים מ'היום שאחרי'? כלומר מהחזרה אל השחיקה, מזה שלא יישאר לנו מאותה הארה גדולה?]. ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם… (שפ"א, בשלח, תרל"א)

לאן יחזרו? לאן ישובו? – ישובו למצב כמו שהיה, שוב להיות במצרים, רק הפעם בלי דם, צפרדע, כנים וכו'. מה היה משותף לכל תשע המכות הראשונות? – לא עשינו בהן שום דבר כדי המכה תפעל. אולי התפללנו מעריב. במכת החושך אגב הייתה טרגדיה נראה – שמונים אחוז מעם ישראל מת. אבל החלה ממכת בכורות – אנחנו פעלנו! עכשיו מדבר הקב"ה למשה ולאהרן שיאמרו לעם ישראל איך הם, עם ישראל, עושים את המופתים הבאים, "למען רבות מופתי בארץ מצרים". ומהם המופתים? – שהקב"ה מאיר את ההארה מלמעלה, היא נותנת כח ליהודי לפעול מלמטה, ואז הרעיון הכי גבוה חודר לו בעצמות. לעיתים זה לקוח הרבה זמן ולעיתים זה עובר דרך דרכים קשות – מכה, מחלה, מצרים וכו', אבל אז ממך יכול לבוא ה'. אתה תצא ממצרים.

וממשיך השפ"א ואומר –

ולכך "ויצעקו" [כשהגיעו לים עם ישראל צעקו לה'] ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו? [למה רצו לחזור למצרים? (והיינו לפי הפשט הפשוט וכמו שמובא ברש"י שהיו אלו כולם ולא רק כת אחת מארבע)] אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם [הם הבינו שכשהיו במצרים הם זכרו שבשנה האחרונה בלי שעשינו משהו הקב"ה האיר מלמעלה ואז תפסתי מי אני, ואילו עכשיו הקב"ה רוצה עולם חדש, שאני אגבור מעצמי, שאני אכנס לים, שאני אקריב, שאני אפעל את הפעולה. נגמרו הימים ההם] וז"ש שהיו נתונים בדין שע"פ דין יגאלו עתה. והרי זכו ליגאל גם בדין. וכל מעשה הש"י לטובה כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'. שהי' הרצון שיגאלו גם ע"פ דין. והי' מקודם בנס שיהי' הכנה על אחר כך שיהי' גם ע"פ דין כנ"ל. ואפשר זה שאמרו בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם [כלומר שאמרו ישראל שהיה טוב יותר להם לעבוד את ה' באופן של מצרים, באתערותא דלעילא בלבד, בהארה מלמעלה, בניסים גלויים, מאשר באופן הזה של המדבר – שמחייב אותי גם לעבוד!]. והי' רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראוין מעצמם. והי' בנקל יותר כי הש"י הבטיח [ליעקב אבינו] אנכי אעלך כו' [כלומר הם הבינו שההבטחה ליעקב היתה – כפי שירדתי איתך למטה באופן ניסי, כך גם תהיה היציאה – על כנפי נשרים. זה נכון אבל זה גם לא נכון] אך כי רצון הש"י הי' שהם בעצמם ממש יזכו ע"י נס הקדום [האתערותא דלעילא] כנ"ל. (שם)

תפסנו את המתימטיקה? זה מה שאומרים ליהודי על הבוקר, עוד לפני שהוא התאושש מהשינה – 'אתה נושם? אל תיטול ידיים, רק תגיד מודה אני. תודה שזה לא אתה אלא אתערותא דלעילא – אבל עכשיו, מיד אחרי זה תתחיל לפעול'. הנס הקדום כולנו רוצים להישאר תחת ההשפעה שלו, כי שמה אנחנו עוד בשינה, בחלומות, אבל הקב"ה רוצה שמאותו נס קדום עכשיו אני אמשיך ואביא את זה מעצמי! זה פלאי פלאות.

משמרין שתי שבתות מיד נגאלין

והשפ"א ממשיך –

וכעין זה יש לבאר על מה שאמרו חז"ל 'אילו משמרין ב' שבתות נגאלין' ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל [החידושי הרי"ם זיע"א] שהגיד בשם הרב ר' שמעלקא ז"ל [כמדומה לי כך] ששבת ראשון [הכוונה היא] הכנה שיהי' בימות החול עבודה כראוי להיות אח"כ שבת כראוי [שצריך להיות אחר ימי עבודה] עכ"ד. והוא כנ"ל ששבת ראשון הוא מהש"י בלי התעוררות להיות ראוין לזה. ואח"כ צריך אדם ללמוד מהארת שבת גם על ימות החול, כדי שיהי' אח"כ שבת בסיוע עבודת ימי החול כנ"ל. (שם)

פירוש דבריו – אין הכוונה שצריכים לשמור שני ימי שבת אלא שלכל יהודי יש 'שתי שבתות', שני סוגים של שבתות. האדם כידוע נברא ביום שישי, בערב שבת. היום הראשון בו הוא פגש היה שבת, אבל לא הוא הכין את השבת או התכונן אליה. לא היו לו לפני כן ראשון בשבת, שני בשבת וכו'. הוא הגיע והכל היה מוכן לסעודה. אמנם מיד לאחר מכן הוא צריך לקיים "זכור את יום השבת לקדשו" – להתכונן ולזכור את השבת לאורך כל ימות השבוע. ראשון בשבת, שני בשבת, שלישי בשבת וכו'. לטרוח ולהתכונן לשבת הבאה. אומר השפ"א – אלו שתי השבתות שאמרו חז"ל, שאתה מבין שהשבת הראשונה היא מלמעלה וזה נותן לך כח לפעול בששת ימי החול כדי להגיע לשבת הבאה מלמטה. אם הם ישמרו את שתי השבתות הללו, את ההבנה שאת הכח העליון יש לי ועכשיו כשהקב"ה כאילו לא מופיע זה לא בגלל שהוא חלש ח"ו כפי שחשב פרעה, שזה בגלל שאין לו כח – אלא הוא מצמצם את עצמו כדי לתת לי לפעול מלמטה. הוא לא אמר לנו ביום השלישי לחזור למצרים בגלל שלא היה לו כח ח"ו, לא כי אין לו כח הוא מעכב לנו את הגאולה – וכל אחד יכול לנתח את זה באופן שונה באולפן אחר, ממש כמו אותן ארבע כתות על שפת הים. אתה יכול לומר ש'כלום לא קורה ואנחנו חוזרים אחורה', ואתה יכול מצד שני לנתח ולומר – 'תראו מה קורה פה! זה תלוי בך. הקב"ה נותן לנו כח לפעול מאיתנו כי הוא רוצה להכניס את זה בעצמות שלנו' – וזוהי נקודת האמונה. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"- היינו שהאמינו בה' שהוא עושה הכל מלמעלה, והאמינו במשה עבדו, שהכל זה בעבודה שלך. והכח שלי לעבוד הוא בזכות הנס הקדום שמביא לי את הכח, ואין זו חולשה כשרוצים שאנחנו נעשה את זה עכשיו אלא זו הדרך להחדיר את האלוקות בעצמות שלך, בכלים שלך.

"למען רבות מופתי בארץ מצרים" – מכת בכורות, קריעת ים סוף וניעור פרעה וחילו, ואז תגיע שירת הים.

קידוש החודש – בבית דין שבמקדש

ומשפט לסיום. עם ישראל שר בשירת הים –

תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֨מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַֽחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָֹ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּֽוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ. (שם ט"ו, י"ז)

ונדמה כי מדובר ממש הימים שלנו. הם ינַטְעו בהר נחלתך, וההר הזה הוא 'מכון', הוא מכוון כנגד בית מקדש של מעלה. "מקדש – ה' כוננו ידיך" – עד עכשיו עם ישראל לא ידע הרבה על המקדש. מעולם לא דיברו איתו על זה. הדבר היחיד שהוא יודע שצריך להיעשות במקדש הוא לקדש את החודש, בבית הדין הגדול שיושב שם בלשכת הגזית, ורק מכוחו של אותו בית דין ניתן לקדש את החודש. עם ישראל יודע שהוא יכול לקדש את החודש – זה הדבר היחיד שנאמר לו על המקדש לפני שירת הים, וזה נלמד מהפסוק "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן", ואומר הרמב"ם בהל' סנהדרין ובהל' קידוש החודש (פרק א', ח') שרק "מציון תצא תורה" ורק מכח בית הדין הגדול במקדש יכול להתקדש החודש בעולם. זה פלא אדיר.

וכאשר הם שרים על המקדש, אחרי שהם קבלו את קידוש החודש, המילים הבאות שם יגידו בשירה היא –

ה' | יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד. (שם י"ח)

שבעז"ה שנזכה לגאולה שלמה, של שתי השבתות – מלמעלה ומלמטה, במהרה בימינו אמן.

1. ביום השלישי נשא אברהם אבינו וראה את המקום מרחוק, היום השלישי למילה הוא היום הכואב, שלשה ימים בודקים את קרבן הפסח קודם הקרבתו ועוד – 'היום השלישי' הוא מושג. ↑

2. ולצערנו אנחנו מכירים את המציאות הזו של המפונים מהימים בהם אנו מצוים, מכל אותם אחים יקרים שלנו בצפון ובדרום שכבר למעלה משלשה חודשים מפונים מבתיהם. ↑

3. "ולהבין הענין נשכיל בחקור בענין מה היתה דעתו של פרעה ועבדיו מתחילת הענין – האם יש שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכניס עצמו בסכנות נפשות? ועוד לו שלקה אלוהו וספו מקניו ואבדו צמחי אדמה וכמעט ספו תמו כאומרו 'הטרם תדע כי אבדה מצרים'! ומהן הסתם לא יאמן כי כ"כ טפש היה והגם כי הקשה ה' את רוחו עכ"ז צריך שתהיה לו איזה סברא שבה יתגלה טפשותו. ותגדל הקושיא בראות כי לא שאל ה' ממנו אלא דרך שלשת ימים! והגם שכתבנו שם (לעיל ג' י"ח) כי ה' לא אמר פרט זה אלא ישראל עם כל זה הרי בכל שליחותיו לא אמר אלא (ה' א') 'ויחוגו לי במדבר', 'ויעבדוני' (פסוק ג'), זה יגיד כי לא לחלוטין יצו ה'. ואבין דבר כי הוא זה אשר הטעהו לפרעה ולכל עמו אופן השליחות אשר שלח ה' לשלוח ישראל לחוג במדבר, שהכוונה הוא לשוב אחר כך הרי הוא גלוי לפרעה ולעמו כי לא בהחלט הוא שואל ומזה נפל הטעות כי יש בדבר שני צדדין: הא' כי דבר ה' אמת הוא כי אינו חפץ אלא דרך שלשת ימים, והב' כי הדברים באו דרך ערמה ואין דעתו אלא להוציאם לחלוטין ולפי זה הדברים מעידים כי כביכול אין כח בו להוציאם בהחלט ב"מ – הא למדת שיש לו מניעה חס ושלום לרצון אשר יחפוץ, ולזה פרעה ועבדיו לצד שלילת עיקר האמונה בהם חשבו צד הב', ולזה הקשו ערפם ומאנו לקבל מאמר ה' כי אמרו אין בכוחו ח"ו להכריח הכרח גדול, וזה לך האות המופלא שערום יערים ולזה הקשו לבם, ואחר כך כשראו עבדיו שעברו עליהם שבע מכות והתרה במכה שמינית של הארבה נתנו לב לצדד צד הא', כי האמת הוא שטעמו של האלוה ב"ה הוא שאינו חפץ להוציאם לחלוטין. והוא אומרם 'עד מתי יהיה וגו' שלח את האנשים ויעבדו' פי' שאין כוונת ה' אלא על פרט זה והטעם שבו הכרחנו הדבר כי הכרנו כי כל יכול ואם היתה כוונתו שילכו לחלוטין היה אומר כן בפירוש ויאבד כל מסרב וממאן בדבריו, ואמרו 'הטרם תדע כי אבדה מצרים' במכות אשר הכה, הא למדת כי יכול הוא לעשות כל אשר יחפוץ, ולפי זה הכריחו שני דברים – הא' שישראל לא ילכו בהחלט והצדיקו מפלאי המכות כ"א היה ה' חפץ להוציאם בהחלט אין מידו מציל.

   ותמצא כי נתחכם פרעה הרשע והשיבם במרמה 'ויושב את משה וגו' ויאמר להם מי ומי ההולכים' והשיבוהו 'בנערינו ובזקנינו נלך' ואמר להם 'רעה נגד וגו' לכו נא הגברים וגו' כי אותה אתם מבקשים ויגרש אותם' וגו', ומאמצעות המעשה נסתרה דעת עבדי פרעה כי לא כמו שחשבו שאין הליכתם אלא לשעה, שהרי מהענין מוכח כי ערמה בדבר והליכתם הליכת עולם, ולפ"ז חזרו ג"כ למיחוש הראשון כי זה לך האות כי לא כל יכול כנזכר למעלה ובזה לא הוסיפו לדבר עוד כדבריהם הראשונים". (אוה"ח שמות י', ז') ↑

4. והקב"ה כמובן ידע את פרוש רש"י… ↑