ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. פרשת שלח תשפו

מצווה שאיננה חובה

נפתח את לימודנו הפעם בפרשת השבוע שלח דווקא בחלק האחרון שלה, העוסק במצוות עשה חשובה וגדולה ובמצוות לא תעשה –

וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל-כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל-צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת. וְהָיָ֣ה לָכֶ֘ם לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹ֣ת ה' וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם. לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם. אֲנִ֞י ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (במדבר ט"ו ל"ז-מ"א)

יש כאן דבר מעניין; לפנינו מצווה עם סגולה בדוקה, לא של כאלה 'באבות' מקבר רחל, אלא שהתורה עצמה מודיעה ומעידה עליה – מצוות הציצית תגרום לנו לזכור את כל מצוות ה' ובזכותה נעשה את כל מצוותיו ונהיה קדושים! מאידך, הרמב"ם בסוף הל' ציצית מביא –

אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו. ובשעת התפלה צריך להיזהר ביותר – גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים. (רמב"ם הל' ציצית, ג', י"א)

כלומר אין חובה לאדם להתעטף בציצית אלא זוהי חובת מנא, חובת הכלי, כלומר החובה היא לעשות ציצית אם יש לך בגד של ארבע כנפות. במקרה כזה צריך לעשות בכל כנף – "ענף", ולכרוך עליו פתיל תכלת. אבל הנה ההמשך –

לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. (שם י"ב)

כלומר, לא רק שהיא שקולה כנגד כל המצוות אלא שכל המצוות תלויות בה! אז צריך להבין – אם זו מצוות כל כך משמעותית ומהותית, איך זה שהיא איננה חובה?

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת; אנחנו נוהגים להתעטף בטלית גדול בתפילה אבל בנוסף אנו לובשים טלית קטן, ציצית, שמברכים עליה "על מצוות ציצית" או שפוטרים אותה בברכת הטלית הגדול. כלומר יש פה שתי מצוות, והשאלה היא – מדוע? הרי אין לנו מצוות נוספות שאנחנו נוהגים בהן כך – אין מצוות שופר גדול ושופר קטן או לולב גדול ולולב קטן. מרן הרב קוק בעולת ראי"ה עוסק בכך, כמו גם אחרים. מה הרעיון של זה?

את פרשת השבוע שלנו נוהגים לכנות בשם "פרשת המרגלים", והאמת שסיום הפרשה עצמה, בפסוקים שפתחנו בהם, ממש 'צועק' את הקשר לתחילתה. משה שולח את שנים עשר האנשים ראשי בני ישראל לתור את ארץ כנען. השורש ת.ו.ר. מופיע י"ב פעמים בפרשה. ואנחנו יודעים מה קרה לאותם אנשים, ושאותו לילה היה ליל ט' באב. אנחנו גם יודעים שכל חטאם נבע והיה בראיה ובאופן הראיה שלהם – "וגם ילידי הענק ראינו שם" (במדבר י"ג, כ"ח), "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות" (שם ל"ב), "ושם ראינו את הנפילים… ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (שם ל"ג), לעומת זאת כלב, הולך להשתטח על קברי אבות בחברון והוא ממלא את לבו אחרי ה'. והנה בסוף הפרשה התורה באה ואומרת לנו שיש לה דרך שבה נזכור את כל מצוות ה' ועל ידה נראה נכון – "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'… ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".

ונשאו את זנותיכם

אגב, גם נושא הזנות פה הוא מהותי. אחרי שמשה מבקש מהקב"ה שלא יהרוג את כולנו מיד במדבר, אומר הקב"ה למשה –

 וּ֠בְנֵיכֶ֠ם יִֽהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת-זְנֽוּתֵיכֶ֑ם עַד-תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר. (שם י"ד, ל"ג)

בספר דברים משה מתאר את שאומר לו הקב"ה "הנך שוכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי א-להי נכר הארץ" (דברים ל"א, ט"ז). ואילו כאן אנו רואים שבניהם של דור המדבר צריך בשנות נדודיו במדבר לכפר על זנות אבותם, על חטאם. איזה ביטוי נוראי! העם החוטאים ימותו במדבר ובניהם יתקנו את זנותם, "עד תום פגריכם במדבר", ובעומק – לא רק עד שימותו כולם, שהרי בסוף בשנה האחרונה הנותרים לא מתו,^[1] אלא הם יתקנו את החטא של אבותם עד תומו. כלומר התיקון נחלק לשניים – הקב"ה מסכים שלא להרוג את כולם בבת אחת, "סלחתי כדברך", ובכך שם ה' לא יחולל, והם במותם יתקנו את חטאם ובניהם יאמרו עליהם "קדיש", יהיו רועים במדבר וישאו את זנותיהם, ובתרגומו של אונקלוס – "וִיקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן".

כך גם מצוות הציצית שבסוף הפרשה, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", היא תיקון מלא לחטא המרגלים, ולאור זאת מתעצמות שאלותינו – מדוע אין היא חובה? מה הסגולה שבה? איך מצווה אחת גורמת לי לזכור את כל מצוות ה'?

אגב, האם לתור זה טוב או לא? הרי גם יהושע בן נון וכלב בן יפונה "מן התרים את הארץ" היו – ועשו את משימתם באופן נפלא.

מצווה תמידית

מובא בטור –

טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית, שיהיה לו בגד קטן מצוייץ שילבש אותו כל היום. כי עיקר מצותה על זכירת המצוות, ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך… (טור או"ח, כ"ד)

באופן זה הוא מסביר מדוע לובשים טלית קטן כל היום. אמנם צריך להבין מדוע צריך גם טלית גדול בשעת התפילה?

נפתח ב-"ולא תתורו", כי בעצם הגם שלבישת ציצית איננה חובה הלכתית הרי היא תנועה נפשית עמוקה שתביא אותי לזכירה פנימית, ל-"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ובמילים פשוטות – תנועה שתוציא אותנו מזנות ותהפוך אותנו ליודעי ה', ויש ענין גדול ללבוש אותה כל היום. בנוסף, מצוות "ולא תתורו" היא אחת משש מצוות תמידיות שחלות על האדם כל הזמן. בעל ספר החינוך אומר שיש שש מצוות תמידיות שהאדם מחויב בהן תמיד, ואחת מהן היא כאמור "ולא תתורו", והיא תתקיים ע"י הציצית – ועלינו להעמיק ולהבין אותה טוב.

שאלנו האם לתור זה טוב או רע. משה רבנו שלח אותנו לתור את הארץ, אז כנראה שהוא חשב שזה דבר טוב מאד, והאמת היא שצריך גם לשאול למה הוא בכלל שלח אותנו לתור את הארץ, שהרי הקב"ה כבר אמר – "…אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי… אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג', י"ז), אז למה אתה שולח את המרגלים ואומר להם לבדוק –

וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר-הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם-רָעָ֑ה… (במדבר י"ג, י"ט)

שמענו דבר כזה?! הקב"ה אומר טובה ומשה שולח אנשים לראות האם היא טובה או רעה?!

התייר הראשון

בואו ננתח את מילה "תייר". התייר הראשון שאנחנו נתקלים בו, בפרשת השבוע שעבר, היה ארון ברית ה' –

וַאֲר֨וֹן בְּרִית־ה' נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה… (שם י', ל"ג)

אין זה סתם ביטוי. ארון ברית ה' הוא הקב"ה כפי שהוא מתגלה בארון, וכאשר הוא מתקדם מהר מדי לעם אומר לו משה "קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך", ומסביר שם רש"י שהארון התקדם במהירות כי הוא רצה כבר להביאם אל המנוחה בארץ ישראל, ורק כדי שהפער בין הארון, ה', לבין ישראל, לא יהיה גדול מדי הוא ביקש ממנו להמתין להם.

גם בפרשת חקת, כאשר מגיעים העמלקים, "הכנעני מלך ערד", להילחם עם ישראל אחרי שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד כתוב –

וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים… (שם, כ"א, א')

ורש"י מבאר –

דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים. דֶּרֶךְ הַנֶּגֶב, שֶׁהָלְכוּ בָּהּ מְרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב" (במדבר יג, כב)…

לפי הפירוש הראשון "האתרים" הכוונה לתרים, המרגלים. העמלקים שמעו שעם ישראל באים באותה דרך שהלכו בה המרגלים, חיכך את ידיו ורצה לתפוס אותם שם. אגב, זה אותו עמלקי שתפס אותנו כשלא שמענו לדברי ה' ומשה ובעקבות חטא המרגלים עלינו בהר, העפלנו, על אף שארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, לא היו איתנו – עלינו לארץ במסירות נפש, אבל במקום להגיע אל המנוחה הוכינו עד החרמה עד העמלקי. אמנם עכשיו מביא רש"י פירוש נוסף –

…דָּבָר אַחֵר: "דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים", דֶּרֶךְ הַתַּיָּר הַגָּדוֹל הַנּוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י, לג; תנחומא שם).

לפי הפירוש הזה הכוונה היא לארון ברית ה', לקב"ה. כשמשה שולח אנשים לתור את הארץ, זה מושג עמוק מאד ועלינו להבינו, והתייר הגדול, הקב"ה, לא רק רוצה לתור לנו מנוחה שזה דבר עצום בפני עצמו, אלא מופיע בספר יחזקאל, בהפטרת פר' קדושים –

בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר־תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכׇל־הָאֲרָצֽוֹת. (יחזקאל כ', ו')

זו ארץ שה' תר לנו אותה. הזקנים בינינו זוכרים את המכוניות של משרד התיירות עם סמל המרגלים עליה – דמיינו לעצמכם שהקב"ה תר לנו את הארץ הזו, זבת חלב ודבש. הוא נשבע להוציא אותנו "מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם"!

לתור – צורך אנושי

בואו נתחיל ונבאר את הכל מההתחלה. חטא המרגלים, אם נשים לרגע בצד את המאיסה בארץ חמדה ונתמקד במציאות שלנו היום, הוא שבכל יום ויום משה שולח את כולנו, י"ב שבטי י'ה, ואומר לנו לתור את ארץ כנען, ורוצה שנדע איך תרים אותה. שאלת המפתח של הפרשה, כפי ששאלנו, היא למה משה באמת שולח מרגלים, על אף שהקב"ה אמר לו – "אני איני מצווה לך" (רש"י), 'אני אומר לך אל תשלח'. הוא לא שלח אנשים לרגל את הארץ. השורש ר.ג.ל. מופיע רק בפרשת דברים. משה שלח לתור את הארץ – התייר רואה את הדברים הטובים. הצורך האנושי לתור הוא צורך עמוק – לראות עוד ועוד ולהרחיב את האופקים. אי אפשר להתעלם מהצורך הזה, הוא קיים באדם מעצם מהותו. האדם רוצה לתור, להתפעל, להתענג, להכיר את הכל.

על המילים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אומר רש"י –

ולא תתורו אחרי לבבכם. כמו מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף, מסרסרים לו את העבירות – העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות. (רש"י שם ט"ו, ל"ט)

ובאותה מידה המרגלים יכולים להיות הדבר הטוב ביותר – כפי שיהושע שלח "שנים אנשים מרגלים חרש" (יהושע ב', א') והם חזרו ואמרו לנו שכל הארץ נמוגה מלפנינו, הם גרמו לנו להתעורר מלמטה, איתערותא דלתתא. התייר מתפעל ממראה עיניו – משה רבנו יודע שהקב"ה אמר לנו ללכת לארץ ישראל ושברור שזה מה שצריך ואפשר ללכת. אבל כאשר בספר דברים הוא מתאר לנו במבט אחורה, הוא מבין שעם ישראל רצה אז באיתערותא דלתתא לדעת שהוא מוכן לזה, ומשה הבין את הצורך הזה של העם. כאשר העם יצא מלמרגלות הר סיני והתחיל בכ' באייר את המסע לארץ, הם הלכו "דרך שלשת ימים" ולמתאוננים הדרך היתה קשה והם רצו ללכת ולדעת שהם מכינים את עצמם לדרך כמו שצריך –

וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶ֒ם וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן. וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר… (דברים א' כ"ב-כ"ג)

משה יודע שההליכה לארץ ישראל היא הליכה למקום שבו אתה יכול לפגוש את הכח העצום של הראיה האלוקית, של התיירות האלוקית, את היכולת לראות אלוקות, שהכל מחובר למקור. רק האדם תר; בעל חיים לא תר. קחו חתול ותראו לו את הנופים הכי יפים בעולם – זה לא מעניין אותו. הוא יחפש רק מים וחתולה. האדם צריך צבעים באוכל ועונג – זה טבע האדם לתור. החיוב הוא שלא לתור "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" – האם אתה יכול להגיע לראיה שבה אתה כל הזמן מחובר למקור, להגיע ולראות אותו ית' ולזכור את כל מצוות ה'? לקחת את כל הפרטים ולנסות לראות אור אלוקי גדול? יש לאדם כח ראיה שאי אפשר למנוע אותו ממנו, השאלה היא האם הוא יודע איך לתעל אותו באופן חיובי, שלא לראות את מה שאסור לו לראות ושאת מה שהוא כן יראה ירים וירומם אותו למעלה.

כלב לא חולק על הדיווח של המרגלים, הם צדקו בכל מילה, השאלה היא האם ארון ברית ה' הולך לפנינו או חלילה לא. האם אני מבטל את עצמי בתיור שלי כלפי התייר הגדול. רק לאדם יש את האתגר הזה שנקרא לתור. המלאכים הם מכווני מטרה וללא כח בחירה והם לא צריכים לתור. כך גם הצמחים, החיות וכל הבריאה – היא מוכוונת מטרה. הסוס בנוי בדיוק למה שהוא זקוק לו כד לקיים את המין הסוסי. אין לו צורך בשום דבר אחר, בטעמים חדשים באוכל. לעומת זאת האדם תר, זאת מהותו. גם יהושע בן נון וכלב בן יפונה היו "מן התרים את הארץ" – אבל הם ידעו לתור. זה פלא אדיר.

התפרצות אפידימיולוגית

לפני שנגיע לציצית נזכיר משפט; דיברנו בתחילת הדברים על שכל מה שעשינו בבכיה הזו, באי ההליכה אל הארץ, נקרא זנות. כולם מפחדים מהמילה זנות, ובצדק. זנות היא שהעין מזינה את עצמה בכל מה שהיא רואה, היא לא מייעדת את עצמה למה שהיא צריכה לשאוף ולהגיע אליו, היא לא מתגברת על הדברים האחרים, המיותרים.

למה חטא המרגלים נקרא באמת "זנותיכם"? עם ישראל נענש במשך ארבעים שנות המדבר כפי שראינו, ואילו המרגלים עצמם –

וַיָּמֻ֨תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י ה'. (שם י"ד, ל"ז)

איזו מגפה זו היתה? ההגדרה הרפואית וגם ההלכתית למגפה איננה שעשרה אנשים מתים באופן מסוים אלא משהו שמכה בהמונים, באוכלוסיה, התפרצות אפידימיולוגית. כך ראינו שאחרי עדת קרח היתה מגפה ומתו בה ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש, או שאצל דוד המלך במגפה מתו שבעים אלף איש. אבל כאן מתו בדיוק עשרה אנשים ספציפיים – במגפה, ובואו נראה את הפסוק הבא –

וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן-הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת-הָאָֽרֶץ. (שם ל"ח)

אם נדייק בלשון התורה נראה שהכוונה היא שאותם עשרה מתו מאותו תיור ואילו שני האחרונים דווקא חיו ממנו. מה הכוונה? – החזקוני אומר פה דבר לא יאמן בפשטותו ובגאוניותו, ולפיו, שנים עשר המרגלים היו היחידים מעם ישראל שהסתובבו עכשיו בארץ, ושם הם ראו "ארץ אוכלת יושביה" – ולפי רש"י "בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים" (רש"י שם, י"ג, "א), ולפי הפרשנות שלהם מי שאיננו ענק או מן הנפילים לא יוכל לעמוד בכל מה שמתרחש שם. אומר החזקוני – שם, בארץ ישראל, היתה מגפה, ולכן כולם קברו את מתיהם, וכך גם עשרת המרגלים נדבקו באותה מגפה ומתו ממנה, אמנם יהושע וכלב – עליהם המגפה לא השפיעה, הם חיו ממה שהאחרים מתו ממנו. למה הקב"ה עשה מגפה שם בארץ ישראל? – כי זה תלוי אם העינים שלך זונות אחרי השכל האנושי, אחרי לבבכם, או שהן מסתכלות על מה שהקב"ה רוצה שהן יסתכלו עליו. אם העינים שלך זונות אחרי ההבנה שלך, אז ההסבר שלך למגפה יהיה שזה בגלל שזו ארץ מסוכנת ויש שם ענקים, ארץ אוכלת יושביה. ועל אף שהקב"ה אמר להיכנס לארץ – 'זה נכון, אבל אני לא ראוי לזה, אני לא אעמוד בזה. אני ראיתי בעיני את הנפילים ואת בני הענק'. זה הלך המחשבה של המרגלים. ואז אומר רש"י, למה באמת הקב"ה עשה מגפה? – "והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו" (רש"י שם), שלא ישימו לב לאותם שנים עשר תמהונים שמסתובבים להם בארץ עם אשכול ענבים על הכתף.

לעבור אל הראיה האלוקית

זו הנקודה, איך אתה מסתכל על המציאות. הפעם הראשונה היתה בשבוע שעבר במתאוננים, שהתאוננו על הדרך העמוסה "מהלך שלשת ימים" ביום אחד, "כמה לובטנו בדרך", 'למה הוא עושה לנו את זה?' – ואילו יהושע וכלב מסתכלים על המציאות באופן אחר – 'כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, והוא רוצה שכל הייסורים שלנו יגמרו ביום האחד הזה, שלא יהיו יותר ייסורים לעם ישראל, והתפקיד שלכם הוא רק דבר אחד – תעצמו את העינים אל הראיה האלוקית ותבינו שהקב"ה רוצה לתור לנו מנוחה והוא מזרז את הכל כי הוא רוצה שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הוא לא אומר לנו שלא נקטר על הקושי, אלא רק שלא נאמר שזה רע, כי מה שהוא עושה זה רק טוב'.^[2]

גם בפרשה שלנו, אומר כלב למרגלים – 'אתם צודקים ב-100% בכל מה שאמרתם, יש נפילים, יש בני ענק, אבל ה' איתנו!' –

…אַל-תִּֽירְאוּ֙ אֶת-עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵֽעֲלֵיהֶ֛ם וַֽ-ה' אִתָּ֖נוּ אַל-תִּֽירָאֻֽם. (שם י"ד, ט')

'אתם יודעים איך זה שיש לאותם נפילים ובני ענק כח? כי אנחנו כאן במדבר, ואילו כאשר אנחנו ניכנס לארץ ונחדיר בה את הכח האלוקי, את היכולת לראות את האלוקות במציאות, הרי שהם ימסו, והכל יתהפך לראות אלוקות'. אילו היינו נכנסים לארץ בלי חטא המרגלים, לא היתה יותר בעולם מלחמה. משה רבנו אומר להם את זה מפורש בתחילת דברים ורש"י מביא –

בֹּאוּ וּרְשׁוּ. אֵין מְעַרְעֵר בַּדָּבָר וְאֵינְכֶם צְרִיכִים לְמִלְחָמָה. אִלּוּ לֹא שָׁלְחוּ מְרַגְּלִים, לֹא הָיוּ צְרִיכִים לִכְלֵי זַיִן. (דברים א', ח')

אבל בשביל זה צריך שלא לתור "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" אלא להתמלא בכח של לראות את כל הפרטים מאוחדים בראיה הכוללת למעלה. אם "תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", כשאתם בזנותיכם, אז ברור שתמותו במגפה, כי כל מי שהיה אז בארץ מת במגפה, כי הטבע חל עליכם, ואם תהיו יהושע וכלב – אז לא. הענין הוא מה אתם רואים – "ויהס כלב את העם אל משה" – האם התייר הגדול ההולך לפניכם הוא ארון ברית ה' ומשה או שמא אתם התיירים.

עלמא דפירודא

יודעים מהי הציצית? זוהי כנף פתיל תכלת בין שבעה חוטי לבן. התכלת, כך מוסבר בכל הספרים והרב קוק זצ"ל מפתח את זה נפלא בעולת ראי"ה, היא האור המקיף, העליון. הכח לראות את הכל במכלול. את התכלית, תכלת. התכלת דומה לים – הים הוא "עלמא דאתכסיא", גם בו יש הרים וגבעות, כמו ביבשה, אבל אתה רואה שהכל מאוחד, אתה רואה תכלת. הים לוקח אותך אל למעלה מזה, אל הרקיע. אילו לא היה הקב"ה עושה את היבשה בעולם, כולנו היינו נמצאים בים, לא הייתי אמור להסתכל לכיוון הים – הייתי בתוכו בין כה וכה, אבל הקב"ה הפריד את הים מהיבשה, ייבש את המים, ועכשיו כשאני ביבשה אני רואה כל דבר בפירודו, בפני עצמו. פרודות פרודות, ומהיבשה אני מסתכל אל האופק ורואה את הים, וממנו אני יכול רק לדמיין איך רואים את הרקיע, ומהרקיע אני יכול רק לדמיין איך נראה כסא הכבוד שממנו נחצבה נשמתי. היא לא באה מהיבשה. רק בעברית, המקום שאיננו ים נקרא יבשת (Continent), אולי כדי להזכיר לי שאני בעצם במקור מהים, ושמו אותי ביבשה כדי לראות את רקיע ואת כסא הכבוד דרך הים, כדי להחזיר את העולם מהמופרדות שלו אל התכלת.

מצוות עשיית הציצית היא לקחת בגד וממנו להוציא ענף בן שבעה חוטים בצבע הבגד. הם נקראים אמנם "חוטי לבן" אבל אם צבע הבגד הוא חום אז גם הם יכולים להיות חומים. הבגד הוא המציאות שמתארת את המידות שלך – בגדי האדם הם המציאות שלו, הביטוי החיצוני. ושבעת החוטים הלבנים הם אותם הכוחות שיורדים למטה וצריכים להיות מוקפים בפתיל תכלת – וכשתראה את התכלת, תזכור את כל מצוות ה' "ועשיתם אותם". הקושי לראות את הים ודרכו את הרקיע ואת כסא הכבוד, לראות את כל מצוות ה' יחד, הוא בגלל שאני חי בעולם של המון פרטים, כי אני תייר, טוריסט,^[3] אבל בעצם התפקיד שלי הוא לקחת את כל הפרטים, את כח התיור, להתפעל ולהעלות את כל הפרטים למעלה למעלה.

הרבי מליובאוויטש זיע"א מסביר את הקושי שבפסוק "ויסע ישראל דרך האתרים", שהוא כתוב בלשון רבים אך רש"י כפי שראינו מסביר "התייר הגדול", לשון יחיד;

זוכרים מה קרה לעם ישראל בחטא המרגלים כאשר הם שמעו את דברי המרגלים? כלב ויהושע אומרים להם – "טובה הארץ מאד מאד. אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו…" (שם י"ד, ז-ח') וכתוצאה מכך אומרים כל העדה לרגום אותם באבנים, ופתאום –

…וּכְב֣וֹד ה' נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל. (שם י')

ענן ה' יורד עליהם. כלב ויהושע מדברים אל העם, והענן, הקב"ה, כאילו מנסה לעזור להם להסביר לעם למה הם מתכוונים. "ה' איתנו" הכוונה היא שאנחנו נמצאים תחת הענן שלו. כאשר ענני הכבוד מסתלקים עם מותו של אהרן בשנה הארבעים, מגיע העמלקי ומבקש להנכיח את הכח של "אשר קרך" – מקרה מקרה, פרטים פרטים. כאילו שהם מנסים לומר לנו – 'תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". עמלק בא אז דרך האתרים ומנסה להחזיר אותנו אל אותו חטא של המרגלים, של התרים,^[4] מלפני ארבעים שנה, ורש"י אומר שבאמת הם חזרו שם שבעה מסעות אחורה – כי לא היה כח לחבר את הכל אל האחדות למעלה, לא היה לנו כח לראות את התכלת, את התכלית. ואז בא רש"י מבאר ביאור שני,^[5] שהכוונה היא לתייר הגדול,^[6] עמלק לא מבין שהוא לא יצליח במשימה שלו כי הבסיס לתיור שלנו הוא "לתור להם מנוחה" – ארון ברית ה' תר לפנינו "אל ארץ אשר תרתי להם ארץ זבת חלב ודבש". תרתי להם ארץ שהיא זבה והיא חלב ודבש, ואני אלמד אותם לראות.

אור מקיף – אור פנימי

וכדי לראות, כדי להצליח לחיות את המציאות הזו שזכירת כל מצוות ה', כפי שיש תכלת ולבן, יש בעצם שני סוגים של אורות בעולם. האחד הוא אור פנימי, "מקיף קרוב" בלשון החסידות, אור ששייך אלי, למציאות שלי, אור שמוצנע בתוכי. האריז"ל אומר שלמרות שבמצוות ציצית כתוב "והיו על כנפי בגדיהם", הציצית צריכה להיות מתחת לבגדים ורק להוציא את החוטים בלבד כדי לקיים "וראיתם אותו", כי בעצם כפי שציטנו מהטור קודם, בשביל לא לתור אני צריך להיות בחיבור כזה שכל הזמן יש בי כח הציצית שגורם לי במושגים פנימיים להישאר צנוע, לא "לעוף על עצמי" גבוה גבוה, אלא להכיר במקומי, איפה אני נמצא וממה עלי להיזהר, ועם זה ללכת כל הזמן.

ודווקא בגלל שזו מצווה כל כך גדולה ויקרה, אני לא מחויב בה. כל המצוות תלויות בה. ואז בא הטלית הגדול שעליו מברכים "להתעטף בציצית". להתעטף זה להתכלל באור האלוקי, האור המקיף, זה הטלית הגדול שאני נכנס תחתיו, כמעין בושה פנימית של חירות – אני נכנס אל תוך ענן הכבוד ומתעטף. הציצית הקטנה מתארת את עבודת האיתכפיא ואילו הגדולה מתארת את העבודה של האיתהפכא.

בטלית הגדול אני נכנס לתור התייר הגדול והוא לוקח אותי. הוא מעל הראש שלי – אני מתעטף בציצית, וכמו שאומר הרמב"ם להלכה שיש להתעטף לתפילה בטלית, כי משם אני מקבל את הכוחות לכל היום. שם אני מגיע לרגע בו אני מתבטל ביראת הרוממות לאור מקיף עליון וגבוה מאד, והקב"ה תר לי מנוחה, אבל אני חייב לוודא עם עצמי כל הזמן את המציאות שלי, שהרי אני לא מצוי שם תמיד. אני צריך לקחת את הטלית שמתאימה לבגד שלי, זו הצנועה שלא רואים אותה והיא מתאימה למידות שלי. זה מדהים – זו מצווה שקשורה לבגד, ואם אין לי בגד אני לא מחויב בה, היינו זו מצווה שמתאימה למציאות שלי, למדרגה שלי, למקומות הקשים או הטובים שבהם אני נמצא, ואני צריך לדעת שזה לוקח אותי גם בטלית הקטן וגם בגדול, גם באור הפנימי וגם במקיף העליון.

אני חוזר למשפט שאמרנו בהתחלה; דמיינו את משה רבנו לוקח כל אחד ואחת מאיתנו ושולח אותו כל יום מחדש לתור את ארץ כנען. לא לחינם היא נקראת "ארץ כנען" – היא ארץ הכניעה וההכנעה. לְמה תיכנע? – "למעשה ארץ כנען", לעבד העבדים כנען, שרואה את ערוות אביו וסבו ולא יכול להתגבר על הראיה שלו, ומכאן הוא הופך לארור, או שאתה תכנע פה כמו אל הטלית הגדול אל הקב"ה?

ביום שישי האחרון דיברנו על ההפטרה ועל המנורה, שהמדינה לקחה אותה כסמלה. האין זה פלא פלאים שהדגל של מדינת ישראל עם המגדן דוד היא טלית?! שזהו הכח להבין שבלי ארון ברית ה' שהולך לפני, בלי התייר הגדול שהולך לפני ותר לי מנוחה, בלי שאני מבטל את עצמי אל השכל האלוקי ומכוונן את עצמי להגיע לראיה ולהכוונה שבאה מקדושה – אני חלילה יכול להגיע למקומות הכי מסוכנים שיכולים להיות – כי אני תר!

יהושע וכלב – שני סוגי טליתות

חשבתי על יהושע וכלב. לעניות דעתי יהושע הוא הטלית הגדול וכלב הוא הטלית הקטן. יהושע ניצל מעצת המרגלים ע"י התפילה של משה מלמעלה – "י'ה יושיעך מעצת מרגלים". זו לא התמודדות בעצם. הוא הלבנה שבטלה לאור החמה של משה רבנו. זה יהושע, היחיד שבמעמד הר סיני לא עמד למרגלות ההר אלא עלה עם משה לאמצע ההר, הוא היחיד שראה את הלוחות הראשונים, הוא לא במדרגה שלנו בכלל. לעומת זאת על כלב כתוב –

וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֨רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַֽחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל-הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁר-בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יֽוֹרִשֶֽׁנָּה. (שם י"ד, כ"ד)

רש"י אומר שכלב היה קצת כמו פוליטיקאי, וסליחה על ההשוואה – בפיו הוא נתן למרגלים לחשוב שהוא איתם אבל רוחו הפנימית היתה אחרת. כבר מתחילת הליכתם המשותפת הוא הרגיש לאן רוחם נושבת, ולכן הוא הלך לחברון להשתטח על קברי אבות והתפלל לקב"ה שלבו יטה אחריהם. כלב, את כל פעולתו עשה מהמציאות שלמטה, לכן קראתי לו הטלית הקטן. הוא האור המקיף הקורב, הפנימי, זה שמתייחס למציאות – איפה אני? האם אני חלק מהמרגלים? כל ההתנגדות למרגלים אגב, היתה ע"י כלב ויהושע היה קצת בצד, ולכן גם הקב"ה אומר "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" ויהושע לא מוזכר. יהושע הוא אור הלבנה שבא מאור החמה ואילו כלב כלל לא קיבל מאור החמה. הוא היה אחד מהמרגלים, איך הוא מצליח לצאת מהכל? – הוא משתטח על קברי אבות כדי לחפש את ארון ברית ה' ומשה שהולכים לפנינו כדי שלא לתור אחרי העיניים והלב.

פעם כבר הזכרנו את הרמב"ם שלומד את "ולא תתורו" באופן שונה מהלימוד של רש"י. לפי הרמב"ם אין מדובר בעין שרואה והלב חומד ואלו ראיות אסורות אלא הכוונה היא לדבר אחר לגמרי. לפי הרמב"ם הכוונה היא שלא לתור אחרי הפילוסופיות והמחשבות –

הזהירנו שלא לתור אחר לבבנו עד שנאמין דעות הפך הדעות שחייבתנו התורה, אבל נקצר מחשבותינו ונשים להן גבול נעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה. (ספה"מ, מצווה ל"ת מ"ז)

שמענו? עלינו 'לקצר את המחשבה'. והוא ממשיך ואומר ש-"אחרי לבבכם" זו מחשבת המינות, ובמורה הנבוכים הוא מפתח את הנקודה הזו עוד, כי האדם אם הוא לא יכוונן את עצמו ויגביל את עצמו ע"י התורה והמצוות, הרי שהפילוסופיה והחכמה הזו יביאו אותו לאותה זנות. אגב, בספר משלי, החכמה הזו נקראת "האשה הזרה" או "האשה הזונה" (עי' פרק ז'). זו זנות המחשבה שאיננה מיועדת למשהו, הזונה אחרי דברים אחרים כל הזמן. ואת המושג "אחרי עיניכם" מבאר הרמב"ם שהכוונה היא למחשבת הזנות כפי שאנחנו למדנו. ולפי זה הפירוש של "התייר הגדול" הוא הראיה שאומרת לך להגיע את הכל מהקדושה ולא מהשכל האנושי המופרד ומפוחד, שרואה סברה כזו וסברה נגדית. המרגלים היו פשוט אנשים ריאליים. ככה היו מתארים אותם היום – הם רואים מציאות בעיניים אנושיות, ויהושע וכלב הולכים אחרי התייר הגדול – איך אתה תר. אתה הרי הגעת לעולם, זה הכח האלוקי של התייר הגדול והוא החדיר בך את הכח הזה אבל השאלה היא איך אפשר? – והתשובה היא שבשביל זה הוא נתן לך את הכנף פתיל התכלת שבציצית על ארבע כנפותיה, כאילו שמכל כיוון יש לך התמודדות בין שתי הראיות הללו, לאיזו תלך ובאיזו מהן תבחר.

י'ה יושיעך מעצת מרגלים

סיפור המרגלים וסיפור מצוות הציצית הם סיפור אחד. תיקון הראיה, תיקון ההליכה של התיור האנושי המפורד, הריאליסטי כביכול, החושב שפרט כזה ומבזק כזה וידיעה חדשותית כזו או אחרת הן מה שיכול להניע אותי, והקב"ה אומר – הארץ הזו היא ארץ אשר אני תרתי לכם, כדי שממנה תלמדו אתם לתור. הארץ מבטאת את היכולת להביא את הרעיונות הגדולים לפה למטה, לארץ.

בתורת החסידות מוסבר שהמרגלים בעצם רצו להישאר בעולם הרוחני כי הם פחדו שלא נוכל לעמוד במציאות של הארץ, מול הנפילים ובני הענק – 'אנחנו לא נמצאים במדרגה שבה נוכל להתמודד מול הארציות הזו ולכן עלינו להישאר במדבר, בעננים, למעלה למעלה, עם הטלית הגדול ובלי הטלית הקטן'. הארץ נקראת בתורת החסידות "ארץ אוכלת יושביה", אבל אם נישאר באיזה ענן גדול וגבוה הרי שהארציות הזו לא תוכל לאכול את יושביה.

וזה בדיוק היה חטאם הנוראי – הם לא הבינו שיש בי את הכח שלא לתור "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים" אלא אחרי התייר הגדול שתר לכם מנוחה, שתר לכם את הארץ. כלב הולך ומשתטח על קברי אבות ומתפלל שהקב"ה יושיע גם אותו מעצת מרגלים, וכבר הסברנו בעבר את המושג הזה "עצת מרגלים" שלכאורה הם לא הציעו שום עצה הם רק היו נגד, אלא הכוונה היא שהקב"ה יושיע אותך מהמחשבה של המרגלים שמישהו ביקש מהם עצה. שלחתי אתכם לא בשביל להביא עצות אלא כדי לחבב את הארץ על העם – "הטובה היא אם רעה", שתגידו את הקשיים אמנם, אל תתעלמו מהם, אבל כמו תיירים תגידו איך אפשר לראות את כל הטוב מכל זה. תגידו את כל הפרטים – איך אפשר להכניס את זה גם כמו הטלית הקטן וגם כמו הטלית הגדול. תגידו איך יחפרו את הארץ ומה הדרך אשר נעלה בו ומה הערים אשר נבוא בהן, וגם תגידו כמה היא יפה וטובה.

וגם זבת חלב ודבש

ומשפט לפני אחרון. יש משפט שגם המרגלים וגם יהושע חוזרים עליו בהבדל אחד. המרגלים אומרים –

…בָּ֕אנוּ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה-פִּרְיָֽהּ. (שם י"ג, כ"ז)

אמנם יהושע אומר –

…אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר-הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. (שם י"ד, ח')

וזו מחלוקת מוחלטת! אצל המרגלים הארץ היא גם זבת חלב ודבש אבל גם דברים אחרים – אוכלת יושביה, וגם ענקים וגם חרבונה זכור לטוב.. ואילו אצל יהושע וכלב הארץ הזו היא כולה זבת חלב ודבש, בלי שום דבר אחר. הבדל קטן אבל מהותי.

זה ההבדל – מי התרים אחרי התייר הגדול ומי התרים שנכנסים למחשבות חולניות מתרוצצות שלא יכולות להיפסק, לשכל אנושי מפוחד ומטורף שכל רגע רואה עוד ראיה ריאליסטית אחרת, שעף מתמונה לתמונה, מפחד לפחד. תופעת המרגלות איננה טיפשה לומר שהארץ הזו היא כלום או שהיא רק רעה. היא אומרת שיש בה חלב ודבש, אבל היא רק מוסיפה את ה-"וגם" הקטן הזה.

ארון ברית ה' הוא התייר הגדול והקב"ה תר לנו את הארץ שהוא שולח אותנו לתור כדי שיהיה לנו הכח לתור נכון. הדור שנולד אחרי כן הוא הדור שצריך לתקן את הזנות – "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותכם", את הזנותיות הזו. זהו הדור שישלם על הזנות הזו אבל הוא זה שיעבור את הכל ויתקן אותה. הוא יגיע לארץ שעליה יאמר להם –

וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ. (שם ל"א)

"וידעו" לשון "והאדם ידע את חוה אשתו".

להתעטף בציצית

אילו היתה מצוות הציצית מצווה שהיו מחייבים אותנו בה היא לא היתה מה שתיארנו. רק אם יש לך בגד של ארבע כנפות, עליך לדאוג שתהיה לך ציצית מוכנה, תדאג שיהיה לך טלית קטן וטלית גדול, אור מקיף, שיהיה לך הכח לראות את כל מצוות ה' ואז "אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו" ויבין שכדי שהציצית הזו שהוא מהלך בה כל הזמן תהיה מעשית, הוא הולך לקבל מהמקור, מהשקע, את ההתעטפות באור הגדול בטלית. יהושע וכלב. וכך הוא יכול להגיע ל-"למען תזכרו ועשיתם את כל המצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם" – קדושה היא בדיוק ההפך מזנות. הקדש והקדשה הם הזונים, ואילו הקדוש הוא זה שיודע לאן הוא מיועד, לאן הוא הולך, כולם רואים את אותו הדבר, מי התייר שהולך ראשון.

שנזכה בעז"ה שהקב"ה יתור לנו מנוחה ונזכה לכל המעלות ולכל הדברים הקדושים שנאמרו מתוך המצווה הגדולה הזו לגאולה שלמה עלינו ועל כל ישראל.

1. עי' רש"י על תענית ל:, ד"ה "שכלו מתי מדבר". ↑

2. עי' בהרחבה בשיחת הרב שליט"א "כמתאוננים רע" לפר' בהעלותך תשפ"ו, גיליון טועמיה ובאתר. ↑

3. וכמה זה נפלא שזו מילה שנשארה כך גם באנגלית – to tour. ↑

4. והא' בהתחלה היא אלופו של עולם שמעל כל הפרטים הנפרדים. ↑

5. כי יש קושי בפירוש הראשון כי זה פחות מתחבר עם הפשט של המילה אתרים, ואכמ"ל. ↑

6. וזה הקושי שבפירוש השני, שהמילה "אתרים" היא ברבים ואילו הפירוש של רש"י הוא בלשון יחיד, ולכן הוא לא יכול היה להביא פירוש זה כראשון. ↑