כן רעייתי בין הבנות. לפרשת חיי שרה תשפד

הזכרתי את זה גם בשבוע שעבר אבל זה לא עוזב אותי, ולנגד עיני, מבין כל החטופים, עומדת כל הזמן הילדה אביגיל בת סמדר, ילדה בת שלש ששני הוריה נרצחו והיא חטופה בידיים הזדוניות בעזה – שנזכה מהרה בהשבתה לארץ עם כל החטופים בבריאות ובשלום. מתוך זה ניכנס ללימוד שלנו היום, ומיד הדברים יובנו.

שני מדרשים

נקדים כמה מילים על שמה של הפרשה. שם של פרשה בדרך כלל מבטא את מהותה והשם הזה תמוה – "חיי שרה". בדרך כלל, כשמתארים את חייו של אדם מסוים מספרים על מפעל חייו, על מהותם, ואילו כאן מעבר לפסוק הראשון בפרשה בו מצוין מותה של שרה, כלל לא עוסקים בשרה אלא בשלל נושאים אחרים – באברהם ושליחת העבד, השידוכין של יצחק ורבקה, נישואי קטורה ואברהם ובניהם וכו'. חיי שרה תוארו בפרשות הקודמות – לך לך, וירא ואפילו בנח. אבל כנראה בעומק בעומק, שאם רוצים ללמוד את חייה של שרה זה נמצא כאן. הרב צבי יהודה לימד אותנו שהפרשיות הללו של בראשית, מחולקות לפי האבות. 'לך לך' ו-'וירא' אלו הפרשיות של אברהם אבינו, 'חיי שרה' ו'תולדות' זה יצחק, 'ויצא' ו-'וישלח' אלו הפרשיות של יעקב ואחרי זה אלו הפרשיות של השבטים, ובכל זאת בפרשת חיי שרה, יצחק קצת נעלם מהמסך, ונדמה ששרה מפקחת מלמעלה על הכל אחרי מותה.

אבל בואו נתחיל את הכל בנישואי יצחק ורבקה, ובשתי נקודות שכולנו זוכרים עוד מהילדות, ותמיד תמהנו עליהן, גם בבגרותנו. אלו שני מדרשים שרש"י טורח להביא. האחד – רש"י מביא שם שרבקה הייתה אז בת שלש. תגידו את האמת – מה היה חסר בסיפור אם היא הייתה בת שבע עשרה? מה מוסיפה לנו הידיעה שהיא היתה בת שלוש? אז אפשר לומר שזה מדרש נחמד ויפה, אבל רש"י מביא את זה בתחילת פרשת תולדות כלימוד מחויב במקום –

…ובו בפרק נולדה רבקה המתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג' שנים ונשאה. (רש"י, בראשית כ"ה, כ')

כלומר הוא מדגיש פה שמדובר ברגע הראשון שבאופן פוטנציאלי היא יכולה בסיטואציה מסוימת להיות ראויה לביאה, ואז הוא נשא אותה לאישה. שאלה שניה, כולנו זוכרים את המדרש שמביא רש"י על קפיצת הדרך של אליעזר. על המילים –

וָֽאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם אֶל-הָעָ֑יִן… (שם, כ"ד, מ"ב)

שאומר אליעזר ללבן ובתואל בפגישה הראשונה ביניהם, מביא רש"י –

ואבא היום. היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. (שם ברש"י)

מה זה בא ללמד אותנו? אנחנו בעד ניסים, הרי בלי ניסים לא היינו מחזיקים פה עשר שניות, אבל למה צריך את זה ומה היה חסר הסיפור אם הדרך הייתה אורכת לו שבועיים? יצחק באותה העת בן שלושים ושבע, ומה יקרה אם הוא יתחתן בן שלושים ושבע ושבועיים? אנחנו כבר יודעים שהקב"ה יכול לעשות נסים, אבל מה החשיבות של קפיצת הדרך הזו? אגב, גם כאשר העבד חוזר, מכל מה שאירע אותו בחרן, הדבר שהוא מספר ליצחק הוא הנס הזה –

ויספר העבד. גלה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (ב"ר ס, טו) ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו. (רש"י שם, ס"ו)

השאלות הללו נראות אולי קצת צדדיות אבל בהן ניכנס ללימוד שלנו בפרשה כולה.

הרבי מליובאוויטש זיע"א מבאר בשיחה פלאית את השאלות הללו ומציע פה תפיסה עמוקה, פנימית על פי הזוה"ק, ונדמה שאם רש"י חינך אותנו והתעקש ללמד אותנו את שני הדברים האלה, אז כנראה שהדברים האלה מחכים לכך שבשנת תשפ"ד ובמציאות שכולנו חיים בתוכה היום נבין את העומק של זה.

האינטרסים של החוחים

כולנו זוכרים את הפסוקים בשיר השירים –

כְּשֽׁוֹשַׁנָּה֙ בֵּ֣ין הַחוֹחִ֔ים כֵּ֥ן רַעְיָתִ֖י בֵּ֥ין הַבָּנֽוֹת. כְּתַפּ֙וּחַ֙ בַּעֲצֵ֣י הַיַּ֔עַר כֵּ֥ן דּוֹדִ֖י בֵּ֣ין הַבָּנִ֑ים בְּצִלּוֹ֙ חִמַּ֣דְתִּי וְיָשַׁ֔בְתִּי וּפִרְי֖וֹ מָת֥וֹק לְחִכִּֽי. הֱבִיאַ֙נִי֙ אֶל־בֵּ֣ית הַיָּ֔יִן וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה. (שיר השירים ב', ב'-ד')

חז"ל אומרים שם (שיה"ש רבה ב, ב) שהשושנה היא רבקה. הפשט הוא שהיא גדלה בין רשעים, לבן ובתואל, ולמרות זאת היא נשארת ביופיה ובצדקותה. "כן רעייתי בין הבנות" – ואמנם הכוונה היא על רבקה אך גם על כנסת ישראל. כך אומר הקב"ה, הדוד. רש"י אומר שם על ישראל –

שמנקבין אותם ותמיד היא עומדת בנויה ואדמימותה, כן רעיתי בין הבנות מפתות אותה לרדוף אחריהם, לזנות כמותם אחרי אלהים אחרים, והיא עומדת באמונתה. (רש"י שם)

אמנם הזוה"ק מבין כאן הבנה אחרת ומאד עמוקה. מה בעצם עושה השושנה בין החוחים? – לחוחים יש תפקיד חשוב. הם שומרים על השושנה. בעומק, החוחים מאד נהנים מקיומה של השושנה ביניהם – כולם משקים את השושנה וכך גם הם מקבלים מים וגדלים, וכך היא שבויה, חטופה, בין החוחים, ואי אפשר להוציא אותה. ויש להם הרבה כח, לחוחים האלה, אינטרסים ברורים, הם רוצים את השושנה ביניהם. צריך צידוק רציני כדי להוציא אותה, איזה מבצע רציני, טיימינג מדויק בה ניתן יהיה להוציא אותה משם. כך השושנה, רבקה אמנו, מחכה לרגע שבו היא תוכל לצאת משם. כשאברהם אבינו רואה בעיני קדשו שהשושנה הזו מגיעה לגיל שלש, והיא ע"פ ההלכה ראויה לביאה, הוא מבין שעכשיו הגיע הרגע להוציא אותה משם. הוא שולח את אליעזר ומצוה אותו ללכת אל החוחים –

…אֶל-אַרְצִ֛י וְאֶל-מֽוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָֽקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק. (בראשית כ"ד, ד')

אליעזר יודע שהחוחים ירצו להשאיר את השושנה אצלם ואכן זה מה שהם אומרים לו למחרת בבוקר –

… תֵּשֵׁ֨ב הַנַּֽעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים אוֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ. (כ"ד, נ"ה)

הם מאוד רוצים, החוחים, לעכב את השושנה אצלם. כשהשושנה תלך, החוחים יחזרו מאות שנים אחרונה, כמו שראינו בעינינו כאשר השושנה יצאה מאוקראינה, מפולין ומרוסיה למשל. לכן אליעזר שיודע שהגיע הרגע המדויק להוציא את השושנה מדגיש בדבריו – "היתה לי קפיצת הארץ. היום יצאתי והיום באתי". לכן גם הסיפור המרכזי שהוא מספר ליצחק הוא סיפור קפיצת הארץ. זה דבר עמוק שיש לו הרבה רבדים ויש להבין אותם;

היום יצאתי והיום באתי

תפקיד השושנה הוא להפיץ את יופיה ואת ריחה, את שלשה עשר עלי השושנה האלה, את "שושנה יעקב" – בכל העולם, להקים "בית תפילה לכל העמים". "הבנות" הן החוחים – יש כל מיני חוחים סביב השושנה. יש חוחים יפים, מתורבתים כאלה, כמו לבן ובתואל, יש חוחים מגעילים, קשים, לפעמים גם יש חיבורים בין סוגי החוחים. לפעמים גם לוקח זמן להבין שאלו הם חוחים. לפעמים רק אחרי חודש אתה מבין שבעצם גם אלו חמאסניקים שהתחפשו לעיתונאי CNN… החוחים רוצים את השושנה ביניהם, שלא תצא, כי בפנים הם מבינים שמכוחה הם חיים ואם היא תצא היא תגלה לעולם כולו ש'אין עוד מלבדו' ומה יהיה על מלכי החוחים? הם יתחילו לינוק מהמקור…

"כן רעייתי בין הבנות". הרעיה היא רבקה והיא גם כולנו, כנסת ישראל. רבקה היא הכלה היהודית הראשונה, זהו סיפור הנישואין היהודי הראשון. אבל לפני כן, המסקנה שכתובה פה היא שבאותו רגע שהקב"ה רוצה שהשושנה תצא – היא תצא כהרף עין. "היום יצאתי והיום באתי". אולי היא צריכה להתעכב אלפיים שנה בין החוחים, אבל ברגע שהגיע הזמן שהקב"ה קבע – היא תצא בלי להתעכב יותר. זו נקודת עומק עצומה.

בשעה של מלחמה יש לנו לפעמים מין חולשה אמונית כזו, שאתה חושב כל הזמן "איך אפשר לגמור את החמאס? איך אפשר בכלל לנצח אותם? – הרי זו תנועה עולמית, זה רעיון, זה לא רק בעזה"…

להיות רעיה

בואו נתבונן במושג רעיה. אני מאד אוהב את המילה "רעיה". זו המילה היחידה בעברית שצורת הנקבה שלה קיבלה תוספת של י'. בדרך כלל מוסיפים רק ה' – חבר-חברה, לבן-לבנה, ילד-ילדה, ואילו כאן הוסיפו גם י' – רע-רעיה. ואגב הביטוי הזה מופיע אך ורק בשיר השירים, כמשל לכנסת ישראל ולקב"ה, למרות שזה נכנס ללשון העברית שלנו ואנחנו משתמשים במילה הזו גם ביום-יום. אמנם בלשון המדוברת זו אכן צורת הנקבה של רע אבל רק בתנאי שהיא אשתך. נדגים; ל-'כנס חברים', 'כנס רעים' – באים כל החברים, אבל ל'כנס רעיות' באות לא החברות אלא הנשים הנשואות. כלומר הרעיה היא רעיה של מישהו, היא מתייחסת תמיד למישהו. היא רעייתו של בעלה, של הדוד. היא בת הזוג של י-ה.

רעיה זה מהמילה רצון, כמו בארמית "רעווא". רעיה, כנסת ישראל, היא גילוי הרצון של הקב"ה. זה הצינור (אותיות 'רצון') שדרכו מופיע רצון הקב"ה בעולם. זו הרעיה שמביאה דרך רחמה אל העולם את אותה טיפת זרע שבמוח, היא זו שמחיה את התינוק במעיה ומביאה את הרצון האלוקי-האבהי הראשוני למציאות, וכך הרעיה היא זו שמביאה את רצונו של הקב"ה לעולם.

אבל יש פה גם משהו יותר פשוט ויסודי – אין לה ישות עצמית. כמו שאמרנו, 'רעיה' תמיד מתייחסת לבעל שלה. היא מופיעה רק יחד עם בעלה. הדבר הראשון שהרעיה צריכה לדעת ובתוך תוכה היא יודעת ומשדרת את זה בעצם מהותה – שאי אפשר לגמור את החמאס, לא אני. רק הקב"ה יכול ובעז"ה הוא יגמור אותם. אני גם לא יכול להביא את המשיח אלא הקב"ה, אני רק צריך לדעת מהו הרצון האלוקי – "יהי אור" – ואת זה הוא רוצה שאני אופיע פה.

אני לא יודע מה זה משיח, גם הרמב"ם עצמו אמר "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (רמב"ם הל' מלכים י"ב, ב'), אבל אני יודע שרק אני יכול לגרום להבאתו – "כל ימי חייך – להביא לימות המשיח" (משנה ברכות א', ה'). וכדי להביא את המשיח אני צריך לדעת שאני הרעיה, שאני עושה רצונו ית', אני גילוי רצונו, שאין לי יישות עצמית ולכן יש לי כח אינסופי. "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות" – 'כן', זה גם לשון כיוון. זה מכוון. רעייתי מכווננת אלי גם כשהיא בין הבנות. ובתוך תוכו של כל ברוא, של נברא, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו", בתוך כל נברא יש הבנה פנימית שהוא חי מהמים של הרעיה ולכן הוא רוצה שהיא תהיה בין החוחים, ובקליפה שלו הוא מבין שהיא זו שאומרת שאין לה יישות עצמית והיא משדרת את זה מעצם מהותה. היא גולה וסורה ונמצאת אלף ועוד אלף שנים בכל מיני מקומות בעולם, וקיומה אינו בגלל היותה במקום מסוים, או כי היא עכשיו בפוזיציה מסוימת עם ממשלה כזו או אחרת. "עגלה משולשת ועז משולשת ואייל משולש – ואת הציפור לא בתר" (בראשית ט"ו, ט'-י'). הרעיה הזו יודעת שאין לה יישות משלה, היא מלאה באיזו ענווה פנימית והיא הנקודה הכי נצרכת בעת מלחמה. כאשר הרעיה עוברת להיות בין הבנות והבנות הפעם הן הסוררות, המלוכלכות, המפלציות, צריך לזכור שזה בדיוק כמו בין בנות 'תרבותיות' אחרות, זה אמנם שינוי חיצוני אבל זה נותן לי להבין – 'רגע, תמיד הייתי שבויה. כל עוד אני לא 'רעייתי' ממש – אני שבויה, רק שעכשיו אני מזדעזעת מהבנת המשמעות של להיות שושנה בין החוחים', כי כשהיא נמצאת בין חוחים נחמדים, ליברליים, מתוקים כאלה שלא מאפשרים לשושנה להיות הרעיה – זה אותו 'בין החוחים', ועוד איזה חוחים! רעיה היא זו שיודעת שאין לה משלה והיא זו שמביאה את רצון ה' בעולם. איזו עוצמה, איזו ענווה, איזו הבנה של האינסופיות שלי יחד. אם היא לא תופיע את האלוקות, את הרעוא דרעוין, אם היא לא תהיה הרעיה – אין עוד מילה כזו בעברית שזו צורת הנקבה שלה. זה עומק הקישור של "איש ואישה ושכינה על גביהן".

חוחים יפים, חוחים מכוערים

ונחזור לחתונה הגדולה של הפרשה. כשרש"י אומר לנו, ואנחנו לומדים את זה כבר מגן הילדים, שרבקה היא בת שלש – ויום יבוא ונגדל ונבין שהכוונה היא שהכוונה היא לאותו הרגע שהיא ראויה לביאה, ובאותו הרגע הקב"ה לא מעכב אותנו אפילו רגע, ואם אנחנו כן מתעכבים – הרי שזה עדיין חלק מהתהליך, זה חלק מההריון שמביא משיח.

אומרים שצריך לזכור את מטרת המלחמה, ואני אומר שצריך לזכור את מטרת הבריאה. את מטרת מלחמת הקיום שלנו בעולם הזה. מהי זעקת הנשמה בשביה.

"ויספר העבד ליצחק – סיפר לו שקפצה לו הארץ ונזדמנה לו רבקה בתפילתו". בזמנים כאלה, כל כך הרבה פעמים אנחנו מרגישים את זה, מן דחף כזה לדעת ולהתעדכן, ואיך יהיה אחרי המלחמה, ומי האשמים ומה יהיה עליהם וועדת חקירה – העומק של הצורך עכשיו בענווה, באחדות, היא ההבנה שאנחנו הרעיה, שהמלחמה היא ברעייתו. זו מלחמת גילוי רעוא דרעוין אל מול החוחים, שבשיא השיאים באים לידי ביטוי בשיא הכיעור והלכלוך, אך משיא הכיעור יתגלה בעולם היופי הזה.

"בצילו חימדתי וישבתי". 'חימדתי' זה אני רוצה ורוצה, עוד ועוד, ואת – האם את בין החוחים או בצילו? 'אני גם בין החוחים אבל אני כל הזמן בצילו'. "ופריו מתוק לחיכי" – אני יודעת בתוך תוכי שכל הפירות האחרים שאני אוכלת, וגם חלק מהפירות שאני מייצרת – כל הסטארט אפים שאני מייצרת, והסטארט-אפ ניישן והאומה הנבחרת וכו' – "ופריו מתוק לחיכי", זה הפרי שמתוק לחיכי. ואני מחכה ומחכה – "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים. כי חולת אהבה אני". והרבה מאד פעמים זה בא באופנים לא מובנים לנו, כואבים – "שמאלו תחת לראשי", זה בא לפעמים בדינים, אבל "ימינו תחבקני".

שתי גאוות

התחלנו ברבקה. זה גם יסביר שהיא זו שתצטרך להבין מה זה 'שושנה בין החוחים' שמתרקמת אצלה ברחם. היא זו שתצטרך להבין ולהעביר ליצחק כמעט בעל כרחו את עולמם של יעקב ועשו, את הצורך להפריד בין יעקב ועשו. זוכרים את הפיוט "שושנת יעקב"? זה בדיוק זה, רבקה ויעקב. אנחנו שרים את זה בפורים, כאשר השושנה כבר היתה בין החוחים, וישבנו בסעודתו של אחשורוש, ושתינו ואכלנו והפכנו להיות 'כמו כולם', אזרחי העולם – ורק אז הבנו שהעולם היפה והמתורבת של אחשורוש, של חמש דקות אחרי הצהרת כורש, הוא העולם שמגדל את המן ואת עשרת בניו. ורק אז פתאום גילינו שבאמנה שלהם כתוב בסעיף הראשון "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן", רק שלא רצינו לשים לב לזה אף פעם, ושהם באמת התכוונו לזה…

אנחנו מבינים מתי שושנת יעקב יוצאת לאור? כשהיא חוזרת ל'אין עוד מלבדו', כשהיא נכנסת לענוה הזו, להתבטלות הזו, לידיעה שהיא מביאה את האור האינסופי לעולם ולכן היא לא שואלת מה יהיה בסוף. אני מרגיש בימים האלה שאנחנו נעים בין שני סוגים של גאוות שבאים מאותו מקור. גאווה אחת היא להסביר כל הזמן מה יהיה אחרי, ולריב על זה ולשבור על זה אולפנים. תגידו, מאיפה אתם יודעים מה יהיה? אחרי יהיה בעז"ה משיח. קצת ענווה. ומהצד השני נמצאת הגאווה השניה של "החמאס מורתע", 'כולם מפחדים כי אני המנהל, אני בשליטה'. 'כשושנה בין החוחים' – זו האהבה של הדוד לרעיה.

תינוק

הזכרנו לא פעם שהמילה דוד נכתבת בשיר השירים בלי ו', וזה כמו דד של אישה שמיניק את התינוק. ואמרנו שבדדים יש חלב רק מפני שהתינוק רוצה לינוק. התינוק הוא זה שמעורר את רצון הדוד להיניק. הוא גורם לחלב. זה משל כל כך עמוק – אם תשאל את התינוק, את אמו או את הרופא 'כמה חלב יהיה בעוד יומיים?' – הם יגידו 'לא יודע אם בכלל יהיה חלב, ואם יהיה – לא יודע כמה'. כי זה תלוי בכמה את תהיי רעיה ותעוררי את הרצון ומתי התינוק יינק. אני יודע שיש רק דבר אחד – התפקיד שלי הוא לינוק, להיות התינוק שיונק. רק בעברית שם התינוק הוא הציווי אליו לינוק – 'תינק, ואל תשאל שאלות'.

התינוק לא למד בשום מקום לינוק אבל הוא יודע, הוא מרגיש שזה החיבור שלו למקור, הוא יודע שהוא לא יודע שום דבר חוץ מלינוק, וכשהוא עושה את זה במלאות – הוא מביא לימות המשיח. מבחינה ביולוגית, הוא הופך דם לחלב, טמא לטהור, חושך לאור. הוא מצליח לעשות את זה דווקא כי הוא לא למד את זה. הוא פשוט רעיה שמחוברת לדוד. "כן רעייתי בין הבנות". וברגע שזה צריך יהיה להופיע זה יופיע, לא יהיה עיכוב גם לא של שניה אחת.

חלומות מתנפצים

שאלנו בהתחלה על שמה של הפרשה. למדנו לא פעם ששם הפרשה מבטא את מהותה. אם נגדיר יותר חזק – האמת, זה לא כל כך 'פייר' לקרוא כך לפרשה. הרי מתוארים בה כל אלה שלא היו ה"פייבורטיים" שלה בחייה. ישמעאל שהיא גרשה חוזר בסוף הפרשה שלנו ומתנהג יפה ואפילו עושה תשובה, אבימלך שלקח אותה, קטורה ששרה גרשה גם אותה. יש אמנם מחלוקת בחז"ל אם קטורה היא הגר המצרית, כלומר מבנותיו של חם או שהיא, לפי דעת אחרת, מבנותיו של יפת. אז למה 'חיי שרה'? ועוד – מה לבני קטורה ולחיי שרה? הפרשה שלנו נראית כמו איזה אלבום משפחתי אבל מתחת לפני השטח זו פצצת אטום, כל העולם נברא פה. בני קטורה, שאברהם הוליד בגיל מופלג, מתפזרים לכל העולם –

… וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל-אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם. (שם כ"ה, ו')

האנושות עד אז התרכזה פה במזרח הקרוב, ואברהם פותח פה את כל העולם ושולח את ילדיו מקטורה לכל מיני מקומות מרוחקים. גם החתונה של יצחק ורבקה – אלו חייהם של יצחק ורבקה, לא של שרה.

מורי ורבותי זה יסודי כל כך. אברהם הוא בעצם מלא חלומות – שמתנפצים בסופו של דבר. הוא חולם על שאפשר יהיה להציל את סדום, אבל הוא משכים בבוקר ורואה את הארץ עולה באש כקיטור הכבשן. הוא חולם שאפשר יהיה לחנך את ישמעאל אבל הוא צריך כדבר ה' לגרש אותו ולתת לו חמת מים ולשלח אותו למדבר באר שבע. הוא חולם שההסכמים שלו עם אבימלך ושבע הכבשות יעמדו בתוקף לפחות שעה-שעתיים, אבל כבר בדור הבא הם מתנפצים אל הסלעים וכשלא נעים לפלישתים האלה קצת עם יצחק הם זורקים אותו ומגרשים אותו מבאר לבאר. בעומק, זה ממש מה שדיברנו – אברהם הוא איש החסד, "חסד לאברם". חז"ל אומרים –

אמרה מדת החסד^[1] לפני הקב"ה, רבונו של עולם מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי. (ספר הבהיר, סקצ"א)

אברהם הוא האור. "יהי אור" זה אברהם, ואת האור הזה הוא מבקש להעביר לכל העולם, כי רק ככה אפשר להפוך עולם של מבול, שמלא חמס בדורו של נח, לעולם שאפשר לדבר בו על אור, על אלוקות, על משיח, ולהתחיל להכין אותו לקבלת תורה. לקרוא בשם ה' אל עולם. מידת החסד הזו רוצה להביא את האור ולמצוא אותו במקומות הכי חשוכים, להוציא אותו אפילו מסדום, היא לא תוותר. אבל גדולתו של אברהם היא שהוא הביטול הכי מוחלט לאלוקות – "ואנכי עפר ואפר" – וכשהקב"ה מראה לו שהרעיון שלו להציל את סדום נכשל, הוא משכים בבוקר, עומד במקום אשר עמד שם את פני ה', מתקן תפילת שחרית טהורה כל כך, תפילה חדשה, תפילת השחר – "שחר אבקשך", שבאה מהלהבות, מקיטור הכבשן, והוא מבין שאם כך הקב"ה קבע – הרי שגם אם הוא לא מבין איך, הרי שמפה ייצא אור משיח ואני צריך להביא לימות המשיח. לא פספסתי, לא בזבזתי זמן. הוא מתפלל והתוצאה היא –

וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה… (בראשית י"ט, כ"ט)

ולוט הולך לצוער ואל המערה, עם שתי בנותיו ומשם יוצאת רות המואביה. זה 'רעייתי', זו ההבנה ש-'אני רציתי שהאור יבוא בדרך כזו, אבל כשהוא לא מופיע באופן הזה אלא בפועל הוא בא דרך קיטור הכבשן, אז אני משלים שהוא יופיע דרך הכבשן ומשם יבוא אורו של משיח. אני ממשיך את הפעולה שלי', והפעולה הזו אכן ממשיכה – "ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה… ויעל לוט מצוער וישב בהר".

פרא אדם

והמקום היותר קשה שזה מתבטא זה דווקא עם ישמעאל. אברהם כ"כ רוצה שישמעאל יהיה מחונך נכון, "לו ישמעאל יחיה לפניך", הוא יודע שביצחק יקרא לו זרע ושהוא ההמשך, אין פה שאלה, אבל "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו", ואומר שם רש"י "…ופשוטו על שאומרת לו לשלחו". כל אדם היה מרגיש רע כשהוא נאלץ לשלח את בנו, אבל לאברהם היה רע כי הוא רצה באמת שהוא יהיה זה שיחנך את ישמעאל, שיוביל אותו, והקב"ה אומר לו – 'לא. שרה צודקת ואתה צריך לגרש "את האמה הזאת ואת בנה"', ואברהם מעמיס עליו בסך הכל לחם וחמת מים. רש"י מביא את מה שכולנו שואלים – איך זה שאתמול כל כך אהבת את ישמעאל והתחננת עליו וכו' ועכשיו, כשאתה נאלץ לגרש אותו, אתה נותן לו חמת מים ולא מזוודה מלאה דולרים, כלי כסף וכלי זהב? אפילו כשלבן ובתואל שולחים את רבקה הם מציידים אותה יותר. תן לו כסף. ואומר רש"י גם את הסיבה –

לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה. (רש"י בראשית כ"א, י"ד)

לפני שתי דקות היית אוהב אותו ועכשיו שונאו? מה הולך פה? – יש כאן רעיון עמוק מאד. ישמעאל מוגדר עוד לפני לידתו כ'פרא אדם'. פרא אדם אלו התכונות העצומות של אברהם אבינו. פרא הוא ללא גבולות. גם חסד שמופיע ללא גבולות זה עריות – "חסד הוא" (ויקרא כ', י"ז). אברהם אבינו זה מסירות נפש. וישמעאל הוא מסירות נפש של קליפה, של ס"א, של מפלצות, של קידוש המוות. יש להם שמות לזה ימ"ש ולא נזכיר אותם.

שרה מלמדת את אברהם – 'אני זו שגידלתי את הגר ואני מפתחת את ישמעאל בבית הזה, אבל הוא יצליח להופיע את עצמו אך ורק אם הוא יובל על ידי יצחק, רק כשהוא יכפיף את עצמו ליצחק, שיידע מי השושנה, כשהוא יידע שיש פה יצחק והוא מוביל. וכל זמן שהוא מצחק את יצחק ורב איתו על הירושה וטוען 'אני הבכור' אז הוא יהיה הסכנה של כל הגלובוס, ואת הפראיות שלו הוא ישליט על כל העולם. לכן – 'גרש ותפנים ותבהיר לו שהוא בן האמה'. אתם יודעים מה המשמעות של "כי לגוי גדול אשימנו"? – שזה מסוכן כי הוא יחלוש על הכל. שרה היא זו שמלמדת את אברהם את נקודת השושנה בין החוחים, של הידיעה שאם החוחים לא יודעים להיות מבוטלים אל השושנה הם סכנת עולם.

אחכה לו בכל דרך שיבוא

מה התוכן של פרשת חיי שרה? – זו הפרשה שמתארת של אברהם במעבר ליצחק, על פי שרה. כאילו שרה אומרת – 'זה מצוין שהגר חזרה, והפכה לקטורה. זה פלא פלאות. הרי אני לימדתי וגיירתי אותה, היא הרי בת פרעה'. איפה היתה הנפילה שלה?

וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וַתֵּקַ֥ל גְּבִרְתָּ֖הּ בְּעֵינֶֽיהָ… (בראשית ט"ז, ד')

ומה אמר לה המלאך? –

…שׁ֖וּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ.. (שם ט')

כמו שהסברנו שזה מלשון "עד מתי מאנת לענות מפני" – תביני מה מוביל פה בעולם הזה, יצחק שבא לגלות את האור האינסופי או שאתה ישמעאל רוצה להיות שווה לו ואז אתה מהווה סכנה עולמית.

מה שקורה בפרשה דרך יצחק, וזה חייב להיות דרך יצחק, הוא שבגבורתו הוא זה שמחזיר את הגר אל אברהם אבל כקטורה, הוא מחזיר את ישמעאל אל אברהם אבל אחרי שהוא עושה תשובה ומוליך את יצחק לפניו, כשהוא נכנע לו ונותן ליצחק להוביל. וכשנולדים בני קטורה – אברהם משלחם "מעל יצחק בעודנו חי". כן, "אלה חיי שרה". כל התפיסה של שרה לתעל את האינסופיות של אברהם, את החסד דרך הגבורה, בא לידי ביטוי בפרשת חיי שרה. חברון עיר האבות, שהשבת לא נהיה בה אלא בלב^[2], הדיון על קניית המערה מול עפרון זה געוואלד – אין פה מקח טעות. עפרון יודע שאדם וחווה קבורים שם (כי אם הוא לא יודע זה מקח טעות ואברהם ח"ו גזלן). ברור לו לעפרון שאברהם ממשיך אותם. ברור לו שכל ההמשך של האור האלוקי לכל האנושות עובר דרך אברהם, אך אברהם לא מוותר – 'ברור ברור, אבל אני משלם לך על זה ארבע מאות שקל כסף, עובר לסוחר'.

הפרשה שלנו מתחילה בהבנת של העולם שמקום קבורת אדם וחוה הוא מקום קבורתה של שרה. זו הפרשה בה אברהם בא כשושנה בין החוחים ואומר 'אני צריך להביא אור משיח. אמנם לפי התכניות שלי זה היה צריך לבוא דרך סדום, עם ישמעאל שיחבוש שטריימל ויתחנך כמו שצריך. אבל נו, אז זה התעכב קצת, אלף אלפיים או ארבעת אלפים שנה. לא נורא'. "בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ.." (ישעיהו נ"ד, ח').^[3]

אני צריך להביא את האור, וזה עובר דרך העיקרון של חיי שרה. אם אשכח לרגע שאני שושנה בין החוחים, שאין לי משל עצמי כלום, שאין אני לי, הרי שהקב"ה יצטרך להזכיר לנו את זה שוב ושוב, עד שנזכור את זה כי הקב"ה לא יוותר על רעייתו. ובאותה שניה אני מאמין בביאת המשיח ומתוך כל המלחמה הגדולה שמתעורר ממנה כוחו של משיח יותר ויותר – "אע"פ שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא", כלומר – "היום יצאתי והיום באתי".

אז יצמח בן דוד

ואיך מסתיימת הפרשה?

…עַל־פְּנֵ֥י כׇל־אֶחָ֖יו נָפָֽל. (בראשית כ"ה י"ח)

כשהמילים הבאות הן הפותחות את פרשת תולדות –

וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק… (שם י"ט)

הפשט של המילה "נפל" הוא שהוא התפרס על פני כולם, וכפי שרש"י מביא שם. אבל בעל הטורים אומר שם –

על פני כל אחיו נפל. וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק.

אנחנו אלה שנועדנו לראות בעינינו, בעינים כלות, עיניים מתפללות, עיניים לוחמות, לצאת ולקיים "הבט נא השמיימה וספור הכוכבים", לצאת מחללו של עולם, לצאת מההבנות הקטנות, מהאיצטגנינות, ולראות מלמעלה ולהבין – "כה יהיה זרעך". לראות "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות".

שנזכה מתוך הימים האלה, מתוך השביה והצרה ובעז"ה הניצחון, לראות אור חדש מאיר על ציון, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בעינינו תכף ומיד ממש.

1. והכוונה היא למידת החסד האלוקית, חסד דאצילות, חסד עילאה. ↑

2. כמו שכבר הזכרנו שהשנה הרבה דברים קורים אצלנו רק בלב – שופר בראש השנה, לולב ביו"ט ראשון של סוכות, הקפות בשמיני עצרת ולהיות אצל רחל אמנו ביום פטירתה. ↑

3. זו אגב הפטרת פרשת נח, כשמלאה הארץ חמס. ↑