כ' כסלו – לברר את היוסף שבתוכי. פרשת וישב תשפו

השבת היא שבת מיוחדת ונדירה – גם שבת פרשת וישב, גם שבת מברכים של חודש טבת וגם שבת ערב חנוכה, ואנו נפתח את לימודנו בעניין י"ט-כ' כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן זיע"א. ב"ה שבשנים האחרונות זה כבר הפך לנחלת הכלל ולא רק לקומץ חב"דניקים שמתוועדים בינם לבין עצמם.

פדה בשלום נפשי

י"ט כסלו נקרא חג הגאולה בחסידות חב"ד כיון שביום זה יצא הרבי הזקן ממאסרו הראשון בשנת תקנ"ט. לא כולם יודעים אבל שנתיים לאחר מכן הוא נכלא שוב, בהאשמות חמורות יותר, כגון על המצאת דת חדשה וכאילו שהוא רוצה להשתלט על רוסיה כולה וכיו"ב, אך אז 'התפיסה' שלו היתה פחות מאיימת וחמורה והוא יצא מאסרו השני בחנוכה, ביום כ"ז בכסלו. את שני ענייני הגאולה הללו אנחנו מציינים בי"ט כסלו. המעניין הוא שממאסרו הראשון והמפורסם הוא שוחרר ביום י"ט בכסלו לפנות ערב. הוא מתאר את זה במכתב שהוא כתב למחותנו, רבי לוי-יצחק מברדיטשב זיע"א, ושם הוא כותב המילים הבאות –

ברם כגון דא צריך להודיע כי יום אשר עשה ה' לנו יום י"ט כסלו, יום שלישי שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבא של רבנו הק' נ"ע,^[1] וכשקריתי בספר תהילים פס' "פדה בשלום נפשי" קודם שהתחלתי פס' שלאחריו יצאתי בשלום מה' שלום.

כאילו הוא אומר שהשחרור שלו, הפדיון, "פדה בשלום נפשי", לא היה בקרב אלא שהמציאות השתנתה, התהפכה – בשלום. זה היה בי"ט כסלו לפנות ערב. בחב"ד מציינים את שני הימים גם י"ט וגם כ' בכסלו כחג הגאולה, שנחשב כראש השנה לחסידות, וכך הספר "לוח היום יום", שאנחנו זוכים ללמוד בו, מתחיל ביום י"ט בכסלו ומסתיים בי"ח בכסלו, בניגוד ללוחות שנה אחרים שמתחילים בדרך כלל בר"ה, א' בתשרי. מאד מעניין שהלוח הזה, שפורסם בשנת תש"ד, מתחיל בציטוט קצר ממכתב מהרבי הריי"צ זיע"א כתב לארגון "ישראל הצעיר" בארה"ב כשנה או שנתיים לפני כן –

בתקופה הנוכחית של הרת עולם, כשהעולם כולו מזדעזע מפאת חבלי משיח והשי"ת הצית את חומת הגלות,^[2] מחובתו של כל יהודי איש ואשה זקן וצעיר לשאול את עצמו – מה עשיתי ומה אני עושה כדי להקל את חבלי משיח ולזכות לגאולה השלמה ע"י משיח צדקנו? (בתרגום מאידיש)

זה מדהים לראות על מה הוא חושב ובמה הוא עסוק כאשר הוא וכל העולם היהודי נמצאים בבור כזה עמוק, במאורעות הכי נוראים וקשים שיכולים להיות – שכל אחד ישאל את עצמו מה עשיתי ומה אני עושה היום כדי להקל על חבלי המשיח ולזכות לקבל את פני משיח צדקנו. מדהים ממש.

בחסידות תפסו שכל ענין הי"ט כסלו הוא גילוי החסידות וכח האלוקות שבכל אחד ואחת. הרבי עצמו באחת מאגרותיו כותב שראשית אין להיבהל מהכינוי "ראש השנה לחסידות", כי כבר חז"ל עצמם דיברו על "ארבעה ראשי שנים" (משנה ר"ה, א', א') והכוונה היא ליום שבו נובע כח כללי לכל השנה לאותו ענין, והוא ממשיך בפסוק הכתוב על ראש השנה "כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב" (תהילים פ"א, ה'), ואומר שהחלק אלו-ה ממעל נמצא בישראל כחוק, כדבר שחקוק, אבל מצד היעקב שבנו הרבה פעמים זה לא מופיע. בלילה אנחנו נקראים יעקב ואילו בבוקר, משעלה השחר, נקראנו בשם ישראל. וביום ר"ה לחסידות זהו יום כתיבה וחתימה "בלימוד החסידות ובדרכי החסידות", כמנהג החב"ד לברכה ליום זה, כדי שהאלוקות תתגלה גם ביעקב שבכל אחד ואחד. שבכל אחד תתגלה כבר האלוקות שהכל הולך לאור ולטוב, ואלו הן שתי הנפשות וכו' ואכמ"ל.

מה קרה ב-כ' בכסלו?

נחזור לי"ט כסלו, שכאמור נקבע בחב"ד כיום טוב יחד עם היום שלאחריו כ' כסלו. המעניין הוא שבלוח 'היום יום' מופיעים בכל פעם מנהגי חב"ד השייכים לאותו יום, ואכן ביום י"ט כסלו מופיע שלא אומרים תחנון, אך ביום כ' כסלו לא מופיע דבר לגבי מנהגי היום, וגם לא מצוין מה התרחש באותו יום עד שהוא נקבע גם כיום טוב. בטעות יש שענו שביום זה, י"ט כסלו, הרבי הזקן התבשר על השחרור אך בפועל הוא יצא ב-כ', אבל אין זה נכון (מעין זה היה בי"ב-י"ג תמוז, חג הגאולה של הרבי הריי"צ, ואולי מכאן הבלבול). מה שכן מופיע בלוח ליום הזה הוא דבר שנראה מאד טכני – איך ומתי הודפס ספר התניא –

הדפסת ספר של בינונים – תניא – בפעם הראשונה נגמרה יום ג' כ' כסלו תקנ"ז בסלאוויטא. וכולל חלק ראשון – ספר של בינונים, חלק שני – חנוך קטן ושער היחוד והאמונה. אגרת התשובה – מהדורא קמא – נדפסה לראשונה: זאלקווי תקנ"ט; מהדורא בתרא – נדפסה לראשונה: שקלאוו תקס"ו. אגרת הקדש – בפעם הראשונה – שקלאוו תקע"ד. תוצאה מתוקנת של כל ד' החלקים – ווילנא ראם תר"ס וחזרה ונדפסה כמה פעמים. (היום יום, כ' כסלו)

אז מה באמת קרה בכ' כסלו? ובכן הנה הסיפור והעיון בו, ולענ"ד זו פתיחה מופלאה לפרשת וישב, שאגב באותה שנה, כ' כסלו היה ביום ראשון של פר' וישב. הדברים התבארו בהרחבה ע"י הרבי מליובאוויטש זיע"א בהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ו – ביום י"ט כסלו לפנות ערב יצא אדמו"ר הזקן מהמבצר בו הוא היה אסור כשעל ראשו ריחפה כל הזמן הזה סכנת נפשות של ממש, עונש של היפך החיים. הוא נשאל להיכן הוא רוצה שיוליכו אותו והוא נתן להם כתובת של אחד מחסידיו שגר בפטרבורג. צריך להבין שבפרטבורג באותו זמן, לפני כמאתיים ושלושים שנה, היו גרים אנשי המלוכה ומשרתיהם בלבד ומעט מאד יהודים הורשו להתגורר שם. הרבי נתן לסוהרים שליוו אותו כתובת של חסיד אחד שלו בשם ר' מרדכי לייעפלר, ובטעות הוליכו את רבנו הזקן לדירה של יהודי אחד שהתגורר באותו בנין, רק שהוא נימנה על המנגדים לחסידות, ולא עוד אלא שהוא היה ככל הנראה מבין אותם אלו שהלשינו על האדמו"ר הזקן ומסרוהו לשלטון בהאשמות שווא. כשנכנס האדמו"ר לאותו מתנגד לדירה, הוכה המתנגד בהלם מוחלט. הרבי הזקן מתאר שאותו מתנגד הגיש לו אמנם כיבוד אבל מאידך התחיל לצערו בדברים שגרמו לו לרבי צער יותר גדול מהצער שהיה לו בישיבתו במאסר במבצר בפטרבורג כל חמישים ושלשה ימי ישיבתו שם. הוא שהה שם בסך הכל שלש שעות, אך הן היו קשות ביותר שבמהלכן החסידים הסתובבו בפטרבורג אחרי ששמעו את השמועה על השחרור של רבם ולא ידעו איפה הוא נמצא, עד שבסוף מצאוהו שם אצל אותו מתנגד.

הרבי הריי"צ מתאר כי החסידים רצו שהרבי ייצא מיד מביתו של המתנגד, וכשהם באו להציל אותו מהמאסר הזה, ורצו גם "לשלם" לאותו מנגד על זה שציער את רבנו הזקן במשך כמה זמן, אמר להם הרבי הזקן שלא יצערו אותו, וכדי לתת כבוד לאכסניה, לאותו יהודי שאירח אותו, הוא אף שתה את התה שהוגש לו (שהיה כבר ככל הנראה קר). יוצא מכך שמה שאירע בכ' כסלו ולכן חוגגים אותו בחב"ד כחלק מחג הגאולה אלו אותן שלש שעות שהרבי ישב אצל אותו יהודי מתנגד!

מה הסיפור פה? ולמה בלוח היום יום זה כלל לא מוזכר?

כי ברבים היו עמדי

הרבי שואל שתי שאלות. לפני הכל, אנחנו יודעים שהכל הוא בהשגחה פרטית, אז איך יתכן שכשהוא מתאר את הנס הגדול במכתב למחותנו הרבי מברדיטשב הוא כותב "הפליא ה', הגדיל לעשות בארץ", ניסים שלא יתוארו והוא עצמו מצווה שזה יהיה יום חג והוא מברך שם "ברוך שעשה נסים" –

איך יתכן שלאחרי שהגאולה היתה באופן שהפליא ה' והגדיל לעשות בארץ, תהיה טעות מצד בני אדם ויוליכוהו לא למקום שהוצרך לילך אליו?…

וממשיך הרבי ואומר שאם אכן זה היה לפני שהוא אמר "פדה בשלום נפשי", משמע שהרגעים הקשים הללו שהרבי הזקן תיאר כקשים יותר מכל מה שעבר עליו במבצר, הקושי של השעות הללו אצל היהודי שידע את כל פרטי ההלשנה וציער את הרבי, הרי שזה גם חלק מהגאולה מה-"פדה בשלום נפשי" –

כלומר בשלב הזה היתה כבר הגאולה, לא רק שלא נמשך המאסר.

ואם כן איזה מן שלום הוא כשאתה עדיין נמצא במצב הזה? ואת זה מציינים בכ' כסלו! על זה אומר הרבי דבר לא ייאמן שלענ"ד מהווה הקדמה לחלק השלישי של ספר בראשית שנפתח בפרשת וישב ואילך – החידוש של כל גאולת רבנו הזקן, ש"פדה בשלום", מגיע בשני צדדים, שני שלבים, מעין מה שלראש השנה יש שני ימים; האחד הוא "פדה בשלום נפשי" והשני "כי ברבים היו עמדי". כלומר יש את הגאולה מהצר, מהגוי, מישמעאל או מעשו, ואז מגיעים לשלב הבא הקשה הרבה יותר – למישהו שהוא כן בעל בחירה, לאח שלי, למנגד שבתוכי. יש בתוכי חסיד ששואף למעלה ויש בתוכי התנגדות לכך, וההתנגדות הפנימית הזו צריכה עבודת בירורים קשה הרבה יותר מאשר מהיציאה מהצר. כלומר כ' כסלו בא לומר שלא רק שניצחתי את המלחמה, את הצאר ניקולאי, ניצחתי את שרו של עשו או את פלישתים וכו', אלא עכשיו אני מגיע למשהו אחר לגמרי – "ברבים היו עמדי" שזה האופן השייך לבני ישראל, איך בגאולה הזו יכיר המנגד ביותר". ואומר הרבי – זה החלק בסיפור שהמתנגד מגיד לו כיבוד, למרות שהוא עדיין במצב של מנגד והוא עדיין מצער אותו, והוא הראשון שהרבי הזקן צריך לפגוש ביציאתו מהמאסר והוא הראשון לעבור את התהליך הפנימי הזה. וזה פשר י"ט וכ' כסלו.

קטונתי מכל החסדים

העונש שריחף מעל הרבי היה עונש של היפך החיים, וכולם הבינו שהקטרוג היה על עצם רעיון החסידות, וכאשר הוא בוטל והרבי שוחרר החסידים יצאו מכליהם משמחה – היה בעצם אישור שמיימי-עולמי להמשכת והגברת הפצת תורת החסידות בעולם, ואז הרבי באגה"ק ב' שלו אומר לחסידים מה תפקידם, והוא פותח את הכל בפסוק "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת" והוא אומר להם 'אני יודע שמה שאתם מרגישים עכשיו זה שניצחנו אבל זה מראה שבכלל לא הבנתם את העבודה שלנו. כל העבודה היא –

קטנתי מכל החסדים ומכל כו'. פירוש שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד. כי חסד דרועא ימינא. וימינו תחבקני. שהיא בחינת קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה. צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה כמו שכתוב מרחוק ה' נראה לי. וכנודע דכולא קמיה דווקא כלא חשיב. ואם כן כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא ואין ואפס וזו בחינת ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר אנכי עפר ואפר. וזו היא גם כן מדתו של יעקב. ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו ולא די לו בהבטחתו והנה אנכי עמך כו'. מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו'. ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו'. וכמאמר רז"ל שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא. מה שאין כן בזה לעומת זה, הוא ישמעאל חסד דקליפה. כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו. ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, לאחוז במדותיו של יעקב שאר עמו ושארית ישראל, שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך. לבלתי רום לבבם מאחיהם כו', ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו. הס מלהזכיר באזהרה נוראה, רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח ומענה רך משיב חימה. ורוח נכאה כו'. וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'. (אגה"ק ב')

כלומר איך יודעים אם החסד שהקב"ה עשה איתי הוא מצד הקדושה? – אם קטונתי מכל החסדים, אם בעקבות החסד אני קטן ואני תופס את עצמי כקטן, לא נכנס מזה לניצוח ולמלחמה, הרי זה חסד של קדושה, ואם החסד שה' עשה איתי מגדיל אותי – הרי זה חסד של קליפת ישמעאל. והוא ממשיך ומתאר את השחרור שלו מהמאסר לא כסיפור פרטי אלא כגילוי כללי עולמי, של כל גילוי החסידות וגילוי הכח האלוקי שביהודי, ולכן צריך לנהוג במידותיו של יעקב ולא להתנצח או להילחם מול המתנגדים כלל, אלא רק להשפיל את עצמם "בנמיכות רוח ומענה רך" – זה המבחן שלנו, האם נצליח להיות בעבודה עכשיו של כ' כסלו, להבין שהעבודה שלי עם עצמי, עם אחי היא חלק מהגאולה – והיא עבודה שונה לחלוטין ממה שהיה לפני כן. הניצחון על הצאר זה החלק הקטן והפשוט, זה "פדה בשלום נפשי", ואילו כעת מגיעים לחלק המורכב של "כי ברבים היו עמדי", אלו שלמדו איתי וזרקו אותי לבור.

ולמה זה לא מוזכר כלל בלוח היום יום אלא רק כתוב על הדפסת ספר התניא? התשובה היא כי בהיום יום מופיע איך עובדים בעבודה הזו, והכח הוא בלימוד התניא. הכח להתמודד ולהאמין שעבודת הבירור שבתוך ישראל היא העבודה שהולך עכשיו לעשות יוסף הצדיק, וכאמור זה נכתב בשנה שבה יום כ' כסלו היה היום ראשון של פרשת וישב – וזה סיפור ל הפרשה וכל מה שקורה לנו עד לסוף חומש בראשית בעצם, ועד היום הזה ממש, כל יום ויום.

אל תרגזו בדרך

"ולא יכלו אחיו דברו לשלום". אתה יכול לנצח את סוריה, את החיזבאללה ואת כל העולם אבל הבירורים הפנימיים הם קשים לאין ערוך, ואתה לא מצליח לתפוס מאיפה באה ההתנגדות הפנימית, החמיצות, והחשק שלך הוא להרחיב פיך ולשרוק עליהם" – "אך חס ושלום הס מלהזכיר".

לפי דבריו של הרבי הזקן כשיעקב אבינו אמר "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" זה הפוך מפירושו של רש"י. לא שאני חושש שמא נתמעטו זכויותי, אלא בא יעקב ואומר 'למה מגיע לי להינצל מעשו? כי קטנתי מתוך כל החסדים. החסדים מקטינים אותי והקוטן הזה הוא גודלי. הוא מה שאומר שאני שיריים, שאני חלק מכלל ישראל, שאני נצח ישראל'. והזמן שלוקחת עבודת הבירורים הזו לפעמים הוא קשה יותר מחמישים ושלשה ימים אצל הצאר.

י"ט כסלו – היציאה מהמאסר במבצר בפטרבורג, ואילו כ' כסלו – השהייה בטעות האנושית שמוליכים אותך בטעות אל הדבר שהכי מנגד לך, כי כל עוד זה לא יתברר לא ניתן יהיה לישב בשלווה. זה פלא עצום ואני לא בטוח ששמים לב לזה מספיק.

כל בירור פנימי הוא כבר חלק מהגאולה, משל לאדם שחיכה לילד שנים על שנים ובסוף הוא זכה – וכל בירור פנימי הוא חלק מהגאולה, "פדה בשלום נפשי". היציאה הראשונה היא הניצחון ואז מתחילה העבודה הגדולה שהוא עצמו כבר קורא לזה "התחלת הגאולה", עיסוק בגאולה עצמה.

וכאן נקודה מאד מעניינת; "ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף" (ברא' ל"ז, ב' ברש"י). הפסוק באיוב אומר –

לֹ֤א שָׁלַ֨וְתִּי וְלֹ֖א שָׁקַ֥טְתִּי וְֽלֹא־נָ֗חְתִּי וַיָּ֥בֹא רֹֽגֶז. (איוב, ג', כ"ו)

וחז"ל אומרים על כך –

"לֹא שָׁלַוְתִּי" מעשו, "וְלֹא שָׁקַטְתִּי" מלבן, "וְלֹא נָחְתִּי" מדינה, "וַיָּבֹא רֹגֶז" בא עלי רגזו של יוסף. (ב"ר פ"ד ג')

זהו יוסף שכאשר יתוודע לאחיו הוא יאמר "אני יוסף", ויוסיף –

… וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ. (שם מ"ה כ"ד)

ולכאורה מה יותר טבעי מלומר – 'אתם מכרתם אותי', 'אתה מכרת'?! לכן הוא מדגיש -"אל תרגזו בדרך" שפירושו העמוק הוא 'אל תתרגזו על עצם הדרך. ברור שהוא לא מתכוון לומר להם שבדרך לא ירגזו אבל כשיגיעו הביתה הם כן יוכלו לריב, אלא אל תרגזו מעצם הדרך. הדרך הארוכה יכולה לטרף את המוחין ואת המחשבות. ואולי זה החידוש הגדול של עומק ספר התניא, שיכיר יהודי את עצמו וידע שכל חייו הוא בעבודה של העלאת עצמו ונפשו הבהמית תוך שהוא יודע שיש לו נפש אלוקית בקרבו והוא יכול להעלות את עצמו עד ללמעלה למעלה וכל החיים שלו יכולים להתהפך – רק צריך קצת סבלנות, התבוננות והתמדה.

יוסף – שטנו של עשו

יש מדרש פליאה בפרשת תולדות, כאשר יעקב פונה אל עשו בהיותם בני חמש עשרה, ביום מותו של אברהם אבינו ואומר לו – "..מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי" (שם, כ"ה, ל"א), ואומר על כך המדרש –

… אָמַר לוֹ [יעקב לעשו] זַבֵּין לִי חַד יוֹם מִן דִּידָךְ [תרגום – מכור לי יום אחד משלך]. אָמַר רַבִּי אַחָא כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְחַשֵּׁב יְמֵי הַגָּלוּת, יִמְצָא שֶׁיּוֹם אֶחָד יָשַׁב יַעֲקֹב בְּשַׁלְוָה בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו… (ב"ר תולדות, ס"ג, י"ג)

"ולאם מלאם יאמץ" וכשזה קם זה נופל – ואלו שני חלקים באותה שיליה, באותה רחם! חז"ל אומרים על ירושלים וקיסריה^[3]–

אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן [קיסרי וירושלים] אל תאמן, ישבו שתיהן אל תאמן, חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) 'אמלאה החרבה' אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ. (מגילה ו'.)

עד מתי? עד שיעלו "מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". ומכאן נגיע לפרשת וישב. לא לחינם ראה יעקב ביוסף את שטנו של עשו, כך אומר רש"י ע"פ המדרש בפרשת ויצא –

משנולד שטנו של עשו, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א, יח), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב. (שם ל', כ"ה)

וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי. תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה… (שם כ"ה-כ"ו)

רש"י תמה שם ושואל מה הקשר בין לידת יוסף לבקשת יעקב ללכת, והוא עונה שכשנולד יוסף נולד שטנו של עשו. כל עוד זה מול עשו האיש, העם, הכל בסדר, אבל ברגע שאלו הם עשו ויעקב שבתוכי – מתחילה העבודה הקשה. זה י"ט וזה כ'.

למה עזב עשו לשעיר?

בשביעי של פרשת וישלח ראינו שעשו עוזב את הארץ, וזה דבר מוזר מאד. יעקב לא נמצא בארץ ישראל, הוא ברח לחרן לפני עשרים שה ואילו עשו נשאר בארץ ישראל, בחברון. איך פתאום הוא הגיע לשעיר? למה הוא נמצא באדום, כפי שאומר הפסוק – "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (שם ל"ב, ד')? הוא חיפש שם אמריקה? והשאלה היא כפולה – למה הוא הלך לשם ולמה הוא בכלל עזב את הארץ? והאמת היא שהתורה עצמה עונה על השאלה הזו, וזה בסיס לכל הלימוד של ההמשך. זה מופיע לפני תיאור כל אלופיו של עשו והמלכים הקדומים. כתוב מפורש שכל ילדיו של עשו "יולדו לו בארץ כנען" (ל"ו, ה'), ומדוע הוא לא נשאר שם? אגב, אתה עשו היורש החוקי – למה אתה הולך? זה פלא עצום –

וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת־נָ֠שָׁ֠יו וְאֶת־בָּנָ֣יו וְאֶת־בְּנֹתָיו֮ וְאֶת־כׇּל־נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת־מִקְנֵ֣הוּ וְאֶת־כׇּל־בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כׇּל־קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַעֲקֹ֥ב אָחִֽיו. (שם ל"ו, ו')

זה פסוק כל כך טוטאלי. הרבה אנשים עוברים ממקום למקום אבל עשו 'מחסל את כל העסקים' שלו בארץ כנען לגמרי – והולך "אל ארץ". שמעתם אל המקום הזה, ארץ? לאיזו ארץ? ומדוע? -"מפני יעקב אחיו", והפסוק הבא ממשיך –

כִּֽי־הָיָ֧ה רְכוּשָׁ֛ם רָ֖ב מִשֶּׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו וְלֹ֨א יָֽכְלָ֜ה אֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ לָשֵׂ֣את אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י מִקְנֵיהֶֽם. (שם ז')

ורש"י ישר שואל – הרי יעקב לא היה שם, הוא ברח לחרן! אז אולי הפשט הוא שעשו ידע שיעקב עתיד לחזור ואבא יצחק נתן ליעקב את ברכת אברהם ואז לא יהיה להם מקום לדור יחד, אבל אם כך למה אתה הולך עכשיו? רש"י מבאר ומביא שם מדרש –

וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ. לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא. וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם. …וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה, "מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו", מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב שֶׁל גְּזֵרַת "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" (בראשית טו,יג) הַמֻּטָּל עַל זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק… (שם ברש"י)

הבית הזה חי את ברית בין הבתרים כל ימיו. אברהם רצה לדעת "במה אדע כי אירשנה", והקב"ה אמר לו 'אתה תירש את הארץ אם תקבל על עצמך את גזרת ברית בין הבתרים, והיא – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית ט"ו י"ג-י"ד), וגם אז – "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה" (שם ט"ז)'. זה מה שאמר עשו –

… אָמַר: אֵלֵךְ לִי מִכָּאן, אֵין לִי חֵלֶק לֹא בַּמַּתָּנָה שֶׁנִּתְּנָה לוֹ הָאָרֶץ הַזֹּאת וְלֹא בְּפִרְעוֹן הַשְּׁטָר. וּמִפְּנֵי הַבּוּשָׁה, שֶׁמָּכַר בְּכוֹרָתוֹ (ב"ר פב,יג). (שם)

זה דבר לא יאמן – הרבי מליובאוויטש זיע"א שואל על הפסוק הזה, הרי השלב הראשון הוא "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". ואם כן, כפי שיעקב ידע את הברית, כך גם עשו ידע אותה. גם הוא נכד של אברהם. והנה אתה עשו הולך להיות גר בארץ לא לך, אז למה חושב שאם תלך לשעיר תינצל מברית בין הבתרים? הרי לכאורה זה ימשיך וירדוף אחריך גם שם! אלא הפירוש הוא – ברית בין הבתרים אומרת שאתה יודע שאתה גר, זה הדבר המהותי! עשו אומר – 'אני רוצה להיות בשלוה, אני רוצה להיות תושב. אין לי כח לגירות, אין לי כח להתמודדויות כאלו, אני רוצה את העולם הזה. אני אלך לשעיר ויהיו לי אלופים ומלכים, וכל העולם יהיה שלי!'.

הרי ארבע מאות השנה נספרו מאז לידתו של יצחק. כאילו כתוב בפסוק שני שלבים – "גר יהיה זרעך ובארץ לא להם", שמאה ותשעים שנה מתוך הארבע מאות יהיו בארץ. כפי שאברהם אמר לעפרון "גר ותושב אנכי עמכם" (שם כ"ג, ד'), וכמו שכתוב על יעקב בתחילת וישב – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (שם ל"ז, א'). השלווה שיעקב מבקש היא מתוך מחשבה שהגענו כבר לכל הפרטים שמופיעים בברית. פעם למדנו יחד שיעקב סבר שהוא עצמו כבר עבר את כל שלבי ברית בין הבתרים – הוא היה גר בחרן – "עם לבן גרתי", והוא היה עבד – "עבדתיך ארבע עשרה שנה" והיתה זו עבודת פרך כשלבן החליף את משכורתו עשרת מונים, והוא עבר עינוי – "את עניי ואת יגיע כפי…", וזה בדיוק העינוי המתואר בהגדה של פסח – "וירא את ענינו. זו פרישות דרך ארץ…" (ספרי על דברים כ"ו, ז' ובהגדה של פסח), והוא יצא משם ברכוש גדול, "ודור רביעי ישובו הנה" – בניו הם הדור הרביעי לאברהם, ואף האמורי יצא מהארץ מפני יעקב – עשו נקרא במקום אחד בשם אמורי על שם שהיה צד את אביו באמרי פיו.^[4] ומכל זה מבין יעקב שכל הגלות שהובטחה לאברהם באותה ברית נסתיימה ומעתה עלינו להמשיך את העבודה שלנו מבפנים.

שלב הבירורים הפנימיים

אך אז הגיע המנגד – ולא לשלש שעות אלא לשלשת אלפים שנה, ותפקידו של יוסף הוא ללמד אותנו את עומק האחווה. הוא חולם חלומות, ובחלומו הוא רואה אלומות, אלומות לא רק של שיבולים אלא של אור, בדיוק כמו יעקב ב-ויחי שרואה י"ב שבטים, והוא רואה את אלומתו במרכז כשהוא עצמו בכלל לא רוצה את זה. מתחילת החלום הוא מדבר בלשון רבים – "והנה אנחנו", הוא מחפש את האחווה, את היחד, אך אלומתו קמה מעצמה, בניגוד לרצונו וגם ניצבה, והוא מבין שיש לו תפקיד בעל כרחו שהוא יצטרך לתת לאחיו את אלומתו כאשר אלומותיהם של האחים תפנינה אליו. האחים מתרגמים את זה ל-"המלוך תמלוך עלינו", אבל הוא מעולם דיבר על מלוכה. יותר מזה – הוא מקבל את מלכותו של יהודה, וזה הקושי הגדול, כי האחים כולם רואים ביהודה את המלך, כפי שאכן יהיה. ובפרשת ויחי כל הברכות יהיו על איך האחים מקבלים את תפקידיהם ו-"לא יסור שבט מיהודה", ולכן הם מחכים להכרעת יהודה בגורלו של יוסף בשעת המכירה. תפקידו של יוסף יהיה אחד – לומר לאחיו –

וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם. (שם מ"ה, ה')

כל בירורי הכ' כסלו הללו הם חלק מהגאולה שלנו, לבירור הפנימי הזה שכולנו אחד. י"ב שבטים שהם אחד. אנחנו לא יכולים להיות עוד פעם עשו ויעקב. האישיות של עשו נסתיימה בפר' וישלח, ועכשיו אלו שתי הנפשות שנמצאות ביעקב וממילא בבניו. כאשר קיבל יעקב את ברכתו של עשו הוא קיבל את הכח העשווי שצריך להתברר בשתי הנפשות הללו. לפני הברכות יעקב היה תם יושב אהלים, עשו עסק בענייני החומר והגשם – החיים היו מושלמים, אבל אז התברר שהקב"ה אמר "ורב יעבד צעיר" ועשו עוד לא יודע לעשות את זה, ואנחנו ניאלץ לעשות את העבודה הפנימית הזו כדי להביא בסוף את הסיפור את עשו ל-"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה", אבל כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לעבור את כל התהליך הזה בתוכנו.

כל הסיפור הוא "לא יכלו דברו לשלום". הצער הזה, שהיה לרבנו הזקן, שהצטער באותן שלש שעות יותר ממה שהצטער בכל אותם חמישים ושלשה ימים במאסר. תראו את סיפור בית הסוהר של יוסף, אצל המצרים הגויים – תוך זמן כ"כ קצר הוא הופך להיות שר בית הסוהר בפועל, האמיתי. תראו אצל פוטיפר, אבל כשמגיעים האחים – "ויכר יוסף… והם לא הכירוהו" (שם מ"ב, ח'), ואז הוא מגלה לנו את הסוד – "לא אתם שלחתם אותי", וכשנבוא אליו, שבע עשרה לאחר מכן, ונבכה לפניו ונגיע לו "הננו עבדים לאדוני" (שם מ"ד, ט"ד) הוא יבכה גם ויגיד לנו – "התחת אלהים אני" (שם נ', י"ט) ויתחייב כי לעולם ולעולמי עולמים "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם" (שם כ"א) – אני חייב לכם את כל העולם!

להפך את המנגד לטובה

זהו יוסף שבלי עצמותיו ובלי עצמותו לא יצא משה ממצרים. הוא יילך לשרח בת אשר שתגלה לו היכן ארונו של יוסף נמצא וכשכולנו נבין את הנקודה הזו, שהכ' כסלו, החלק השני של הגאולה, "כי ברבים היו עמדי" – הכוחות המנוגדים שצריך בסוף להגיע ולאחד את כל הכוחות כולם ויחד להמליך את "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (יחזקאל ל"ז, כ"ה).

זה תפקידו של יוסף, האיש שכל כך קשה לנו לקבל בתוך עצמנו. זו ההתנגדות שנדמה לנו שבשריקת פה נוכל לבטל אותה. אבל שום דבר לא יעזור – אנחנו נתכנן את כל התוכניות בעולם, אבל בסוף יאמר להם יוסף – "אני יוסף… ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (שם מ"ה, ג'), וכמאמר חז"ל – "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה" (ב"ר צ"ג, י'), מאותו היום שהתברר לנו שניסינו לחסל את עצמנו, ושכל העבודה שלנו היא להכיר את הכח הזה שיודע שבסופו של דבר אנחנו יכולים וצריכים להפך את המנגד הזה לטובה גמורה והוא יהפוך להיות כמו כל יהודי אחר – "כי לא יידח ממנו נידח".

זו העבודה שמתחילה בפרשת וישב והיא עבודת הבירור הפנימי שלנו, שאנחנו כ"כ מתנגדים לו בגלל הכוחות שלנו.

אני נזכר שבעומק זה מה שמתנבא יונה הנביא כאשר הוא לא רוצה ללכת להתנבא בנינוה, ואומר –

הגויים קרובי [נ"א קלי] תשובה הם; אם אומר להם ויעשו תשובה, נמצאתי מחייב את ישראל, שאין שומעים לדברי הנביאים. (רש"י על יונה א', ג')

הם יעשו תשובה אבל אז תהיה קטגוריה על עם ישראל. כמה זה עמוק!

משיח שבא מיהודה ודוד יחד

הבירור הזה של כ' כסלו הוא עצמו הגאולה. סיפור האחים אינו מסתיים בסוף שמח בסוף פר' ויחי כשהאחים אומרים 'זהו. הגענו ליעד. יוסף אוהב אותנו והכל בסדר'. שבע עשרה שנה אחרי שהם כולם חיים יחד במצרים –

וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כׇּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ. (בראשית נ', ט"ו)

וזו העבודה שלי עם כל כוחותיי, שלנו עם כל הכוחות שלנו, של כל אלומות האור המאירות יחד, כדי שבסוף נבין שיוסף כלל לא ביקש למלוך, גם אם זה נראה לנו ככה. ייתכן שהוא עצמו יצטרך לעבור עבודות ושיעבודים כדי לבטא את זה באופן ברור שהוא לא בא למלוך. הוא בא לתת ליהודה למלוך, לתת למשיח בן דוד למלוך. כל הפרשה שלנו מתחילתה ולאורך כל הדרך מתארת את שתי הדמויות הללו – יהודה שיורד ויורד, עם תמר וכו', ויוסף שיורד ויורד, עם אשת פוטיפר וכו', ואיך מתוך הבירורים הפנימיים האלה, מתחילה להופיע כל המציאות של משיח – פרץ וזרח מצד אחד, אפרים ומנשה מצד שני, וההבנה הזו שכל העבודה הקשה שלנו עם עצמנו, עם ילדינו, עם אחינו הקרובים והנראים רחוקים (אין אחים רחוקים), היא עצמה תהליך הגאולה, היא כ' כסלו.

ואיך אמרנו בסיפור? לשתות את התה שהמנגד נתן לי גם אם הוא קר בסוף, ולהבין שהעבודה היתה להפך את הכל.

שנזכה ונחיה ונראה ונגיע לגאולה השלמה על כל ישראל בב"א.

1. יום פטירת המגיד ר' בער ממזעריטש זיע"א, שהיה רבם של שניהם. ↑

2. הוא מתאר את מאורעות השואה, שהוא עצמו זכה לצאת משם ממש 'בציפורניו'. ↑

3. ובגרסא אחרת על צור וירושלים. ↑

4. עי' רש"י בראשית מ"ח כ"ב – "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי. מִיַּד עֵשָׂו, שֶׁעָשָֹה מַעֲשֵׂה אֱמוֹרִי (ב"ר צז, ו). דָּבָר אַחֵר, שֶׁהָיָה צָד אָבִיו בְּאִמְרֵי פִיו". ↑