לעניינו של חול המועד. תשפד

לפני שניכנס לעניינו של חג הסוכות, אני מבקש לעסוק דווקא בחול המועד. השנה אנו זוכים לששה ימים רצופים של חול המועד (ובחו"ל, בשל יו"ט שני של גלויות – חמישה ימים), בלי שבת באמצע.

הייתי מתיר מלאכה בחוה"מ

חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו", ושמחת בית השואבה שהיתה נוהגת בבית המקדש (ובעז"ה תחזור מהרה בבניינו) היתה בכל יום מימות חול המועד, למעט בשבת. מהו חול המועד? נדמה שחול המועד זקוק אצל כולנו לחיזוק. ההגדרה בהלכה של חוה"מ היא מורכבת. יש לנו, כידוע, חול המועד גם בפסח וגם בסוכות – בין יו"ט ראשון ליו"ט אחרון. בדר"כ דנים בענייני חוה"מ אל מול יו"ט בנושאים כמו איסורי מלאכה, הספדים. היום הראשון והיום האחרון, הימים הטובים, נקראים בתורה ימי "שבתון", אבל כל ימי החג כולם נקראים "מקראי קודש" – אז מצד אחד זה מקרא קודש אז צריך להבין איך עושים אותם קודש? מבחינת התפילות אין הבדל בין ימי חוה"מ ליו"ט אם לא התפללתי מוסף באחד מהימים הללו. וכן אם לא הזכרתי "יעלה ויבוא" בחוה"מ זה דומה לגמרי למקרה שבו לא הזכרתי את זה ביו"ט. וכך פותח הרמב"ם את עיסוקו בחול המועד –

חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל… (הל' שביתת יו"ט, ז', א')

בבית המקדש, קרבנות החגיגה שלא הוקרבו ביו"ט קרבים בחול המועד.

יש ויכוח גדול בראשונים האם איסור עשיית המלאכה בחול המועד נקבע ע"י חכמים והם מגדירים מהו 'דבר האבד' ומהו 'צורך המועד' וצרכי הרבים וצרכי מצווה ושמחה וכו'. יש שאלה גדולה בראשונים האם איסור המלאכה בחוה"מ הוא מדאורייתא ורק חכמים הגדירו לנו את ההגדרות של זה או שעצם איסור המלאכה בחוה"מ הוא מדברי סופרים – אך כך או כך צריך להבין את מהות ימי חול המועד שכאמור זקוק לחיזוק אצל כולנו. מופיע בירושלמי –

אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שיימנה עמי, התרתי שיהיו עושים מלאכה בחולו של מועד. כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים" (ירושלמי מו"ק פ"ב ה"ג)

אלו דברים קשים והוא אומר את זה מתוך תסכול גדול, ואם שם זה היה כך, מה נאמר אנחנו?

יו"ט – הארה עליונה

ננסה להבין את הענין מתוך דברים שאמר רבי נתן מברסלב, תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב שהיום, י"ח תשרי, הוא יום ההילולא שלו –

חֹל הַמּוֹעֵד הוּא בֵּין יוֹם טוֹב לְיוֹם טוֹב וְיֵשׁ קְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וְאַחֲרֵיהֶם, זֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁכָּתוּב בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: וְהוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת עַל-פִּי מָשָׁל כְּמוֹ שֶׁלּוֹמְדִין הַתִּינוֹק לֵילֵךְ שֶׁתְּחִלָּה מוֹלִיכִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֵילֵךְ מֵעַצְמוֹ וְכוּ' כֵּן בִּתְחִלָּה מַעֲלִין אֶת אָדָם לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ וּמְסַיְּעִין אוֹתוֹ מְאֹד בַּעֲבוֹדַת ה' וְאַחַר כָּךְ מְנַסִּין אוֹתוֹ שֶׁיֵּלֵךְ בְּעַצְמוֹ, עַיֵּן שָׁם… וְזֶהוּ בְּחִינַת יוֹם טוֹב וְחֹל הַמּוֹעֵד, כִּי בִּתְחִלָּה מַעֲלִין אוֹתוֹ לִבְחִינַת קְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה, בְּחִינַת יוֹם טוֹב וּבֶאֱמֶת הוּא לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִיכִין אוֹתוֹ וּמְנַסִּין אוֹתוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת חֹל הַמּוֹעֵד, שֶׁהוּא בְּחִינַת נֹגַהּ, שֶׁשָּׁם עִקַּר הַמִּלְחָמָה כַּנַּ"ל. וְאַחַר כָּךְ זוֹכֶה לְנַצֵּחַ הַמִּלְחָמָה וְלַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן. וְזֶה בְּחִינַת יוֹם טוֹב שֶׁבָּא אַחַר חֹל הַמּוֹעֵד שֶׁזָּכָה לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב עַל-יְדֵי נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה, וְעַל-כֵּן גַּם חֹל הַמּוֹעֵד נִקְרָא אוֹת וְאָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין בָּהֶם, כִּי הֵם גַּם כֵּן בְּחִינַת שְׁמִירַת הַבְּרִית, כִּי עִקַּר שְׁמִירַת הַבְּרִית תָּלוּי בִּלְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת חֹל הַמּוֹעֵד כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ; כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא מְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת זֶה בְּחִינַת שְׁמִירַת הַבְּרִית שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּוַדַּאי הוּא מֵפֵר בְּרִית.

וְזֶה שֶׁפֵּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, דְּהַיְנוּ חֹל הַמּוֹעֵד, כִּי עִקַּר שְׁמִירַת וּשְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ תָּלוּי בְּחֹל הַמּוֹעֵד כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ, וְהַמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. כִּי עַל-יְדֵי שְׁמִירַת הַבְּרִית זוֹכִין לְשִׁבְעִים פָּנִים שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁל בֵּית יַעֲקֹב (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ בַּמַּאֲמָר "בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים" סִימָן לו) אֲבָל פְּגַם הַבְּרִית הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת שִׁבְעִים אַנְפִּין חֲשׁוּכִין, וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי פְּגַם הַבְּרִית הוּא מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, בְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁדִּקְדְּקוּ וְקָרְאוּ חִלּוּל הַמּוֹעֲדוֹת לְשׁוֹן הַמְבַזֶּה, הַיְנוּ בְּחִינַת פְּגַם הַבְּרִית שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים כָּל הַחֲרָפוֹת וְהַבִּזְיוֹנוֹת, כִּי עִקַּר הַכָּבוֹד תָּלוּי בִּשְׁמִירַת הַבְּרִית, (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר, עַיֵּן שָׁם). (ליקוטי הלכות, או"ח, חוה"מ א')

אלו דברים פלאיים – היו"ט הראשון הוא הארה גדולה שהקב"ה מאיר לנו, הארה שאינה במדרגתנו אלא במדרגה מופלאה וגבוהה. ימי חול המועד שנתן לנו הקב"ה הם המסלול לקראת היו"ט השני שהוא הארה אף יותר גדולה מהיו"ט הראשון אלא שאנחנו כבר יכולים לקלוט אותה בכלים שלנו. ביו"ט ראשון של פסח כזכור היה זה הקב"ה שפסח על בתינו והציל אותנו – "אני ולא מלאך, אני ולא שרף", אפילו משה רבנו זז הצידה ולא מופיע בהגדה, והקב"ה בעצמו הוציא אותנו ממ"ט שערי טומאה. לעומת זאת בשביעי של פסח אנחנו עמדנו על יד הים, ושם משה נטה את ידו ואנחנו נכנסנו לים – שם היו לנו כלים שהיו יכולים לקבל את האור הגדול שבא מלמעלה. כך גם בסוכות – ביו"ט ראשון הייתה הארה עליונה ומופלאה של שמחה גדולה, ואילו החג השני זהו החתונה שלנו איתו ית', וכמו שמביא רש"י –

…לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות וכשבאין ללכת אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם. (רש"י, במדבר, כ"ט, ל"ה)

תינוק שהולך ונופל

נו, אז מה זה חול המועד? – את זה מבאר הבעש"ט המובא לעיל בליקוטי הלכות במשל על תינוק שנולד ובהתחלה אינו מסוגל ללכת ויש צורך שהוריו יישאו אותו על ידיהם. בשלב השני מניחים אותו והוא מנסה לעמוד וללכת אך נופל, לפעמים הוא גם בוכה, אבל זה תהליך שהוא חייב לעבור – שלב ביניים של הליכה ונפילה, הליכה ונפילה. כאשר הוא גדל ומתחזק הוא מפסיק ליפול והוא עומד מעצמו. כך הקב"ה אחרי שהוא מאיר לנו הארה מופלאה ביו"ט ראשון, מסתלק מאתנו ואומר לנו 'עכשיו תכניסו את זה לכלים שלכם'. בהארה הראשונה אתם צריכים להיות בטלים לגמרי – אסורים במלאכה, מקבלים אור עליון ואז תביאו את האור הזה בכלים שלכם, תתמודדו איתו במציאות שלכם, תעלו איתו את הדברים פה ממציאות החול. מה שמותר לעשות בחוה"מ הוא 'דבר אבד' – מפני שאני בחול המועד נמצא שם, עם כל ההולכים ונופלים, יש לנו כח להעלות נשמות נפולות, שהם דבר האבוד, בכוחות של חיבור החול עם הקודש. פסח לא נוצר מימים טובים בלבד אלא מיו"ט ראשון שאחריו חוה"מ ובסוף יו"ט נוסף. כל כך קל לנו לפספס ולא להעריך את חול המועד כי אין בו את הקדושה של היו"ט אבל הוא כל הסיפור, הוא כל העבודה כולה.

שמחת בית השואבה של סוכות לא הייתה מתרחשת ביו"ט עצמו ואפילו לא בשבת חוה"מ אלא רק בחול המועד, ורק בלילה. מבחינה נפשית, זה המבנה השלם של מקראי קודש. הקב"ה מאיר, ובלי האתערותא דלעילא הזו, בלי נפיחת נשמת החיים ממנו ית' אין לי שום כח. אי אפשר להתחיל. אי אפשר לייצר חוה"מ בלי שיש יו"ט ראשון לפניו. אבל שם הוא לא עוזב אותי אלא רוצה שאמשיך ואייצר את זה בכלים שלי. זה מדהים שהגדרות איסורי המלאכה בחוה"מ נמסרו לחכמים – זה לא יכול להיות מוגדר מלמעלה, עד כדי כך שהרמב"ם אומר שזה לגמרי דברי סופרים, 'את זה רק אתם עושים', התורה אמרה רק שזה מקראי קודש אבל היא לא אמרה איך – כי אתם אלו שצריכים לקרוא לזה מקראי קודש.

המשנה באבות אומרת –

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְּגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. (אבות ג', י"א)

אלו דברים קשים וחמורים – המלבין פני חברו, המפר בריתו אל אברהם אבינו וכו', ובין הדברים גם "המבזה את המועדות", כשהכוונה היא למי שמבזה את חול המועד. אדם לא מבזה יום טוב -אבל המבזה את המועדות זה שברמה המעשית הוא לא יודע להתייחס לחוה"מ באופן הנכון. כולנו זקוקים להתחזקות בזה. חוה"מ זה בנין הכלים, בנין המלכות שלי, שמתרחש בין שתי ההארות הגדולות של הימים הטובים, וכשחלילה חוה"מ אצלנו הוא סתם 'יום חול' רק שלא אומרים בו תחנון ואת ההלל 'מריצים' – אז לא קלטנו בכלל איך נבנה מבנה שלם שקרוי "מקראי קודש". בתחילת פרשת המועדות כתוב –

… מוֹעֲדֵ֣י ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי. (ויקרא כ"ג, ב')

שואל הספורנו – מה פירוש "אלה הם מועדי"? והוא עונה בדבר מדהים – כאשר אתם תקראו למועדי ה' "מקראי קודש", כשתחילו בהם את הקודש הראוי להם, הרי "אלה הם מועדי", אחרת אין הם מועדי אלא –

חׇדְשֵׁיכֶ֤ם וּמֽוֹעֲדֵיכֶם֙ שָֽׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא. (ישעיהו א', י"ד)

רק כאשר קוראים אותם "מקראי קודש" והנבנה בנוי משני החלקים הללו בנפש. זה דבר עמוק מאד.

שמחה יתרה

כל זה הוא הקדמה לנושא המיוחד של סוכות. יש בסוכות כמה דברים מיוחדים, למשל האושפיזין. אני יכול להבין שמדובר בהמשכת המידות והכוחות של כל אחת מדמויות ההוד הללו – חסדיו של אברהם, גבורות יצחק וכו' אלינו למטה – אבל מה הענין שמזמינים אותם דווקא בסוכות? למה לא בפסח?

דבר נוסף שאנחנו מנסים להרגיש אותו בשמחות בית השואבה הוא הדבר הבא –

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן. בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים… (הל' שופר ולולב, ח', י"ב)

בהלכות המועדות מתאר הרמב"ם את השמחה שיש בכל המועדות – האכילה, השתיה, הזמנת אורחים, זהירות וכו' אבל בסוכות שמחה יתרה –

וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח לשאר היום עם כל הלילה. והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שירות ותושבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. מצוה להרבות בשמחה זו. (שם י"ב – י"ד)

אם הרמב"ם היה מפסיק כאן, הייתי מבין איך מרבים בשמחה זו – שכולם צריכים לרקוד ולשמוח אבל הוא ממשך ואומר שמצד שני –

ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע. (שם)

ננסה לדמיין את זקני גדולי ישראל עושים ג'אגלינג ורוקדים וכו' – זה מדהים! וכל העם באים לראות ולשמוע איך שמחים, איך מגיעים למושג השמחה. מה באמת סיפור היו"ט הראשון של סוכות שממנו אנו מקבלים את ההארה והכוחות דרך חוה"מ אל היום האחרון שהוא יום שמחת התורה?

לחיות בסוכה

ראשית ניזכר איך התחיל יום הכיפורים שקדם לסוכות. למנהגי אשכנז אומרים את זה בתחילת היום, לפני כל נדרי, ובמנהגי הספרדים זה נאמר לפני ברכת 'שהחיינו' בכוונות גדולות –

אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. (תהילים צ"ז, י"א)

בכוונות המופיעות בסידורי הספרדים כתוב שהמנהג הוא שמחזיק הספר אומר את הפסוק ושהגימטרי'ה של הפסוק היא סו"ד טו"ב, שהוא היסוד הנקרא טוב והכוונה היא תורה שנקראת "לקח טוב" ואיך ע"י ספר התורה ניתקן היסוד ומתקן את מה שצריך תיקון ומתקן את כל הנדרי והאסרי ומתוך ה"אור זרוע ולישרי לב שמחה" מתחילים לברך 'שהחיינו'. האם שמנו לב שבעצם רעיון זמן שמחתנו המופלא של סוכות נמצא זרוע, גנוז, מליל יום הכיפורים ושם הוא מתחיל, ומשם הוא מגיע לסוכות? בשונה מפסח, שבועות או כל חג אחר, בהם יש אירוע היסטורי שהתרחש ומאיר הארה גדולה בעולם, חג הסוכות ושמיני עצרת אינם מתארים אירוע היסטורי ספציפי ובהגדרת התפילה שלהם אף לא מתארים שום אירוע אלא – "זמן שמחתנו".^[1] הוא מתאר ענני כבוד. בנוסף הוא לא מתאר דבר שניתן לאפיין אותה כפעולה. חירות זו פעולה ממשית – אמש הייתי עבד ויצאתי לחירות, גם תשובה היא פעולה, 'מתן תורתנו' זה זמן, זו מציאות, אבל מה זה "זמן שמחתנו"? בעומק – זו כל המציאות כולה. כל עבודת ה' בעולם, כל הברכות ואף כל מה שההיפך מזה שייכי ם למושג השמחה. האם אני חי את ה-"אין עוד מלבדו", האם אני חי אלוקות, האם אני חי בהשראת שכינה, בצילא דמהימנותא, האם אני בסוכה? וכדי לחיות את זה ולהיות באמת בשמחה אני לא יכול בלי שבעת הרועים שבאים לפרנס אותי, ללמד אותי. אין לי אפשרות בלי ההארות האלה, בלי הדבקות באברהם, יצחק, ויעקב וכו', שרק ממנה אני יכול לרומם את עצמי למדרגת השמחה. את החירות אפשר לחוש, כל אחר ברמה מסוימת, אבל איך אני יכול להיות באמת בשמחה?

ה' רועי לא אחסר

חג הסוכות הוא בעצם היכולת לקבוע שמחה שנובעת מכך שאין שום מציאות בעולם שתעיב עלי כי אין שום מציאות בעולם אלא רק אלוקות, שאין עוד מלבדו, ואני חוסה תחת כנפי השכינה. לכן זה החג היחיד שמתאר אירוע שהתרחש ארבעים שנה רצופות, אירוע שמתרחש כל הזמן. אכן, גם המן והמים מתארים מציאות מתמשכת אבל בהבדל אחד – בלי לחם אני לא מסוגל לחיות, בלי מים אני מת ואילו ענני הכבוד זה הפינוק, זו האהבה, זה שהקב"ה מכבס לי את הבגדים ומגהץ אותם ושם אותי בצלו ואני כל הזמן נמצא תחת כנפי השכינה. ביום הכיפורים שאנחנו מתחילים ב-"אור זרוע" ומשם אנו מגיעים לתפילה החמישית, תפילת נעילה, אני בעצם אומר לקב"ה – רבש"ע, "ה' רועי לא אחסר", וכפי שבאר זאת הצדיק הירושלמי ר' אשר פריינד זצ"ל – שזו בקשה שלא תחסר לי ההרגשה שאתה ה' הרועה שלי. שלא אחסר את ההבנה הזו בכל רגע ורגע, שאנו צאנך ואתה רוענו, ואז בחג הסוכות בא הקב"ה ונותן לנו כח דרך שבעת הרועים להגיע לזה. כל תפילות הסוכות, כל ההושענות וההקפות של שמיני עצרת – הכל מובנה משבעת הרועים.^[2] תפילת הגשם, בקשות המים מזכירות את אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרון ויוסף ודוד שנותנים לנו את הכח להתרומם.

לפני שנדבר על אותם רועים נאמר משהו אחד על היו"ט הראשון וממילא על כל החג. הגר"א בתחילת שיר השירים מביא שהסיבה לקביעת חג הסוכות אחרי יום הכיפורים ולא אחרי פסח (שהרי אז יצאנו ממצרים וזכינו לסוכות ולענני הכבוד) היא שהסוכה איננה זכר לענני הכבוד שהיו מיד עם יציאתנו ממצרים (שהסתלקו עם חטא העגל) אלא זכר לענני הכבוד שחזרו אחרי שהקב"ה סלח לנו ביום הכיפורים. משה רבנו ירד ביום הכיפורים, י' תשרי, וציווה את ישראל למחרת לבנות את המשכן. לפי חז"ל באותה שנה יום כיפור חל ביום חמישי והציווי היה ביום שישי בשבוע, ולכן משה בתחילת פר' ויקהל מצווה קודם כל על השבת, כדי לומר לנו שבנית המשכן אינה דוחה את השבת. רק ביום ראשון, י"ג בתשרי, התחילו להביא את התרומות – "וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (שמות ל"ו, ג'), וחז"ל אומרים שזה לקח שני בקרים לאסוף את כל החומרים – י"ג ו-י"ד בתשרי. עם שקיעת החמה ביום הזה נכנס יום ט"ו בתשרי ונתקדש חג הסוכות – ובאותה שעה הסתכלו ישראל והבחינו שחזרו ענני הכבוד, הסוכה הראשונה נבנית מחדש.

מופיע בספה"ק ש"סוכה" בגימטרי'ה עולה לשם אדנות ושם הוי"ה יחד. עם ישראל נמצאים כעת בצל ענני הכבוד – ארבע העננים סביבם, עננן חמישי תחתם ושישי מסוכך עליהם ועמוד הענן שמוביל אותם – כל זה התרחש בט"ו בתשרי. בעומק, אומר הגר"א פה על הפסוק –

מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן. לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. (תהילים קי"ג, ז'-ח')

שהדל הוא הדל מהמצוות, האביון ותאב לכל דבר שבקדושה, הוא בעל התשובה שבא מיום הכיפורים – והקב"ה מקים אותו מעפר ומאשפות, אחרי שבעקבות חטא העגל הוא גרש אותנו מענני הכבוד, ואז הוא מושיב אותי עם נדיבי עמו – עם האבות הקדושים. כלומר אחרי המחילה והסליחה של יוה"כ, "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" – אני יוצא לחג הסוכות וזו היא בחינת האושפיזין. כלומר חג הסוכות הוא בעצם המשכן אבל עוד לפני שהוא נבנה! ענני הכבוד באו לגלות לנו שהשכינה חוזרת לשרות בקרב עם ישראל, שאני מושגח, שאני מנוהל ע"י הקב"ה בהשגחה פרטית, שאני בניגוד לכל אומה אחרת לא מנוהל ע"י שרים או מזלות אלא אני בצלא דמהימנותא, ואז אנחנו יכולים לקבל את מעלת האבות, אז אנו מקבלים את השגחת ה-"אין עוד מלבדו" ולכן זוכים בחג הזה לשבת עם "נדיבים, נדיבי עמו".

ויעקב נסע סכתה

המושג "סוכות" מופיע בפעם הראשונה אצל יעקב אבינו –

וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת. (בראשית ל"ג, י"ז)

זה הפלא ופלא; הוא נפרד מעשו שהולך לדרכו שעירה, ויעקב נוסע "סוכותה", למרות שהשם הזה יינתן למקום רק בהמשך הפסוק. אז מה הפירוש שהוא נוסע סכתה? על שם העתיד? ואגב, אנחנו זוכרים שיעקב התברך במקנה רב בבית לבן ("וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים", בראשית ל', מ"ג), ואם כן, מן הסתם לא רק שם הוא בנה להם סוכות אלא בכל מקום שהוא הגיע אליו – אז למה עכשיו הוא קורא למקום 'סוכות'? והשאלה המפורסמת הנוספת – למה הוא קורא את שם המקום ע"ש סוכות המקנה ולא על שם הבית שהוא בונה לעצמו? מה חשוב ממה?

המפרשים^[3] לימדו אותנו שכאשר אנחנו רוצים להבין מושג מסוים עלינו לחפש את ההופעה הראשונה שלו במקרא, וזוהי ההופעה הראשונה של המילה סוכות במקרא; בחסידות מבארים שמה שכתוב פה הוא שיעקב את כל המקנה שלו, את כל הקנייניות שלו, את כל הקין – מהכל הוא עשה סוכות. הוא החדיר בכל קנין שלו, בעבדיו ובשפחותיו ולהבדיל בחמורים שלו ובצאן שלו, בצומח ובדומם ובכל מה שבתוכו את הידיעה ש-"למקנהו עשה סוכות".

הרי ההתנהלות של יעקב במה שהתרחש שם בפגישה בינו לבין עשו, היה יכול להיחשב כשערורייה, לפי הבנתנו. הוא נותן לעשו כל מיני תירוצים –

וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֙עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כׇּל־הַצֹּֽאן. (שם ל"ג, י"ג)

ובמקום לבוא אל היעד הגדול, אל השלום ואל השלמות הגדולה, הוא נוסע "סוכותה". זה הפירוש של נסיעתו. הוא אומר לעשו – "אחי האהוב, אני מבין שאתה באמת רוצה עכשיו שלום גדול. אבל יש לי עוד חול המועד. אני עוד צריך ללכת וליפול, ללכת וליפול, ללכת וליפול". ואנחנו יודעים מה היה בהסכמה הזו של יעקב – הרי אנחנו התוצאה של כל זה. "אני נוסע לעשות למקנה סוכות!". זה כל ענין הסוכות שהולך יעקב ליצור בעולם ולכן הפסוק הבא הוא –

וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם… (שם י"ח)

בזכות הרועים הקדושים

שבעת הרועים, האושפיזין הם אלו שמחדירים בנו את הכח המיוחד הזה, כי הדרך היחידה שלי לחוש "אין עוד מלבדו" כשאני יודע שאני 'יש' ולא 'אין', שאני כן מקנה, אני כן מציאות – היא לאיין^[4] את עצמי על ידי הסוכה. צא מהבית, תהביל את הכל, תעזוב את הקירות שסובבים אותך ותבחן את עצמך במה אתה באמת שמח פה – האם זה במקנה או שאתה שמח בה'? "שמחו צדיקים ב-ה'". במה אתה שמח?

אבל זה לא מספיק, כי זה נכון אבל איך עושים את זה? ואז נותן לי הקב"ה את שבעת הרועים שהוא מינה לי. הוא נותן לי את יוסף ודוד, אהרן שבזכותו באו ענני הכבוד שגילו שלכל אחד ואחת מאתנו יש שם מקום, ואת משה רבנו, רעיא מהימנא, והם יחד עם האבות הק' מחדירים בנו את התחושה שאנחנו בתוך השראת השכינה. שיאו של סוכות הוא הכח להמשיך עם שבעת הרועים בהקפות, בכח מקיף – גם כשכבר לא נהיה בסוכה. אבל כדי להגיע לשם צריך את חוה"מ סוכות.

"אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים… ומתחילין… מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח לשאר היום עם כל הלילה" (רמב"ם הל' לולב ח', י"ב) – והיו שואבים רוח הקודש. לא לומדים, לא עוסקים בדיבור – אלא רואים את האושפיזין רוקדים. את הזקנים, החסידים ואנשי המעשה. זו הדרך להגיע ל-"אין עוד מלבדו", להתחבר עם הצדיק שמצליח להיות 'אין'.

רבי נחמן קורא לזה בסיפורו המפורסם –

אני זקן מאד, ועדין אני יניק לגמרי (היינו תינוק), ולא התחלתי עדין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד. (מעשה משבעה קבצנים, י"ג)

זה שאין לו כלום משלו. להיות במציאות הזו שאני כולי בהשראת שכינה. "מקראי קודש" של סוכות הוא ההארה הראשונה שבה עיני ישראל אורו כשהם הבחינו שהם נמצאים בתוך שבעת העננים שמקיפים אותם. זו הארה עליונה שהגר"א בגאונותו הציע לומר שאכן זה היה בליל ט"ו, כי זה בא ואומר שזו הנקודה שיכולה לאפשר לנו את זמן שמחתנו. זו הארה שהיא למעלה מהמדרגה ומהקומה שלי אבל אז אני מתחיל ולוקח איתי את אברהם אבינו, את יצחק אבינו, את יעקב ואת יוסף וכו' וקולט איך בכל מציאות, בכל גלות, בכל דרך אני מושך איתי את שבע המידות – את החסדים, את הגבורות, את התפארת ואת הנצח, אני מושך איתי את כל הכוחות האלה, ואני שמח.

חג המים

כידוע כל שמחת בית השואבה היא במים. על ניסוך המים הזה הייתה מלחמת עולם בין הצדוקים לפרושים – כי ניסוך המים הזה לא כתוב מפורש בתורה (והוא העבודה היחידה במקדש שנעשית בלילה) ואף שמחת בית השואבה איננה כתובה בתורה. כל השנה מנסכים יין ואילו בסוכות מנסכים על המזבח מים ומקיפים את המזבח בערבות שגדלות על המים, כי המים הללו הם אלו שאנו נבקש עליהם בתפילת הגשם, עליהם אנו מתפללים בסדר ההושענות, אלו המים החיים שאנו שואבים. יין הוא טעם, השגה, ולפעמים אני קולט השגות ברמה כזו או אחרת או כלל לא קולט אותם – ואילו מים הם החיים עצמם.

בחג הסוכות הייתה שמחה יתרה כי אז הבנתי שאני בכלל לא צריך יין, זה עצם המהות. יש בסוכות ארבעה מינים אבל המזבח היה מוקף בכל ימות החג בעצי ערבה עצומים שהיו מגיעים אל מעל גובהו של מזבח וכפופים לתוכו. "ליושב תהילות לרוכב ערבות" – אנחנו הערבות שלו ואנחנו גדלים על כל מים, ואין מים אלא…

אז כשאנחנו נמצאים בזמן שמחתנו, אנחנו חייבים את שבעת האושפיזין שייקחו אותנו למעלה, וכדי שהוא באמת יקיף את כל המציאות שלנו אנו מקבלים מהקב"ה יו"ט ראשון שהוא הארה עליונה עליונה שהיא באופן היסטורי הייתה רגע הופעת ענני הכבוד המחודשים למי שרק לפני זמן קצר חטאו בעגל, ואין בהם טעם ואין ריח והם גדלים על כל מים – והם נמצאים בתוך ענני הכבוד. ואז אנחנו עושים את זה בעצמנו – בונים במה כמו שמופיע ברמב"ם הנ"ל ושמחים כל לילה ולילה וכל יום ויום מימות חול המועד. עכשיו אנחנו מבינים למה זה לא דוחה לא שבת ולא יום טוב? כן, מבחינה טכנית כדי שלא יבואו לתקן כלי שיר ושלא יספקו ולא יטפחו ולא ירקדו, אבל בעומק – כי זה לא קשור לשבת וליו"ט. בשבת יש הארה עליונה גבוהה מאד, וביו"ט יש הארה גבוהה של היו"ט, ואילו שמחת בית השואבה היא שמחה של השאיבה שלי את רוח הקודש, שאיבה מלמטה. היו יורדים לשילוח ומביאים מים מלמטה ושמחים ומנסכים מים ע"ג המזבח.

לקחת את הסוכה אל מחוץ לסוכה

ומפה מגיעים לשמיני עצרת – היום שלא כתוב עליו בתורה כלום, אף לא מילה אחת, אלא רק שהוא שמיני עצרת, ורק במספר הקרבנות רואים את ההבדל בינו לבין סוכות. "בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם" – קשה עלי פרידתכם. וזהו החג שאני יכול להגיע אליו רק אחרי שחוויתי את מציאות הסוכה, את ההארה הגדולה של היו"ט הראשון ושל ששת ימי חוה"מ וכעת אני מגיע לחג שאותו הפכו רבותינו במשך הדורות לשמחת תורה. עצם השמחה של הארת השכינה, של "ישראל ואורייתא וקוב"ה חד". זו שמחת התורה בתורה שקיבלנו ביום הכיפורים כשאמרנו "אור זרוע לצדיק" ומשה רבנו ירד עם התורה והלוחות השניים ואיתם הלכנו להקים את המשכן – והסוכה היא היא המשכן שהקמנו. ואז חוה"מ והאושפיזין ושמחת בית השואבה וניסוך המים לוקחים אותנו אל המקום שאיתו אנו מגיעים לשמיני עצרת וממנו נקבל את הכח להפנים ש'זמן שמחתנו' כפשוטו כלל איננו ממוקד בזמן ספציפי – יש לו כח לקחת אותנו לכל המציאויות, לחול וללילה, כיון שבחג הזה יש שמחה יתרה על פני כל המועדות ורק בו יש עבודה בלילה. רק בחג הזה שמחים מסוף 'תמיד של בין הערבים' שאר היום וכל הלילה עד הבוקר, מדי לילה – כי מאירים את הלילה, מהדבקות שלי ברועים שגילו לנו את הרועה ומלמדים אותנו להגיע להושענא רבא, לדוד המלך, ל-"ה' רועי לא אחסר", ומשם לשמיני עצרת ולשמחת תורה.

התחלנו בחוה"מ, בגילוי הגדול של הארה מלמעלה, תינוק שהולך ונופל עד שמגיעים להארה שגם אנחנו שותפים בה, והמשכנו באיך זה בא לידי ביטוי יותר מבכל דבר אחר בחג הסוכות שהוא עיקרו של חוה"מ והוא זמן שמחתנו שממשיך לרגל שבא מתוך סוכות שהוא זמן שמחתנו שבא מעל הסוכה, מתוך הסוכה ולוקח אותנו הלאה לכל השנה כולה.

1. פסח נקרא "זמן חירותנו" והוא מתאר את היציאה מעבדות לחירות ואת התנועה הנפשית הכרוכה בכך. חג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו", ראש השנה הוא "יום הזכרון", יום הכיפורים הוא יום הכפרה. ואפילו בחנוכה – נכנסו להיכל וכן פורים. ↑

2. זה מודגש בעיקר בתפילות בנוסח הספרדים אך כמובן כך הוא גם לפני נוסחי האשכנזים. ↑

3. מופיע בגר"א ובר' צדוק הכהן מלובלין ועוד. ↑

4. לשון אין, ביטול. ↑