ספר השני. פרשת שמות תשפו

ואלה שמות

אני מבקש לפתוח הפעם באופן מיוחד בלימוד משותף בפתיחת פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל "העמק דבר", לחומש שמות. ידוע שהנצי"ב הנהיג בישיבתו, מעבר לשיטת הלימוד המופלאה, גם שיעור יומי בחומש, והוא הבסיס לפירושו האמור. הפתיחה לחומש בראשית מפורסמת, וההקדמה שלו לחומש שמות תלווה אותנו בלימוד הפרשה ובמעבר לחומש החדש.

ו' החיבור הפותחת את החומש, "ואלה שמות", מחייבת הבנה. ישנו כלל ידוע שכאשר התורה אומרת "ואלה" היא באה להוסיף על הראשונים, ואילו כאשר היא אומרת "אלה" הכוונה היא לפסול את הראשונים, כלומר לומר דברים חדשים. כך למשל, מהסיבה הזו, פתיחת חומש דברים היא "אלה הדברים" – משנה תורה, דבר בפני עצמו. לעומת "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ששם אומר רש"י במקום –

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "אֵלֶּה" פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, "וְאֵלֶּה" מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים: מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי. וְלָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁת דִּינִין לְפָרָשָׁת מִזְבֵּחַ? לוֹמַר לְךָ שֶׁתָּשִׂים סַנְהֶדְרִין אֵצֶל הַמִּקְדָּשׁ (שמות רבה ל,ג). (שמות כ"א, א' ברש"י)

וכן הלאה. חומש שמות וודאי שעוסק בבני ישראל אחרי ירידתם למצרים אבל צריך להעמיק ולהבין מה באה לומר אותה ו', ורש"י למרבה הפליאה לא מתייחס לכך בפירושו.

בראשית – בשביל ישראל

מכאן נצלול לתוך הקדמת ה"העמק דבר" שהיא עקרונית והיא מבקשת בעצם ללמדנו את מהות הספר ואף מהות חיינו, ותוך כדי עיון בהקדמה הזו נלמד גם כמה וכמה פרשיות מהפרשה ומהספר בכלל.

פתיחה לספר שמות. זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות. כדאיתא בב״ר פ״ג ויהי אור נגד ס׳ שמות כו'. וכן בהרבה מקומות.^[1] והרמב״ן סוף הספר קראו ספר הגאולה. זולת רבינו בה״ג^[2] בסוף ספרו הקדוש יקראהו 'ספר שני' דקחשיב חמשה חומשי תורה: ספר בראשית. וחומש שני. וספר כהנים. וחומש הפקודים. ומשנה תורה.

ושותא [דברי] דמרן זצ״ל ניתן ללמדנו בינה [כי לכאורה השם 'ספר השני' הוא חסר משמעות], שלא בחנם שינה השם בזה הספר. והיה לרבנו לקרוא כולם במספר חומש שני ושלישי וכו'. או חומש שמות. או על הענין המסוים שבו כמו יציאת מצרים או מתן תורה. כמו שקורא ספר במדבר. ספר הפקודים וכמש״כ במקומו הטעם.

אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר [כלומר לפי הבה"ג, יש חומש בראשית חלק א' וחומש בראשית חלק ב', הוא חומש שמות, ואחרי זה עוברים לחומש כהנים וכו'], היינו בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית [כלומר אין משמעות לחומש בראשית בלי חומש שמות, והוא התכלית של כל הבריאה]. (פתיחת הנצי"ב לחומש שמות)

שאלנו בהתחלה למה רש"י לא התייחס ל-ו' של "ואלה שמות". הוא כן התייחס למילה "בראשית" בתחילת חומש בראשית ואמר שמשמעות המילה איננה 'בהתחלה', כי אם אכן זו היתה הכוונה הרי שזה היה צריך לבוא בצורת סמיכות למילה נוספת, וכפי שמופיע במקומות אחרים במקרא –

ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה, לומר שֶאֵלו קדמו; שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב: "בראשונה ברא את השמים" וגו', שאין לך "ראשית" במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (ירמיהו כו,א) "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים" (בראשית י,י) "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ" (דברים יח,ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ". אף כאן אתה אומר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כמו: "בְּרֵאשִׁית ברוא". ודומה לו (הושע א ב) "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ", כלומר: תחילת דיבורו של הקב"ה בהושע – "ויאמר ה' אל הושע" וגו'. (בראשית א', א', ברש"י)

כלומר פתיחת החומש איננה תיאור של היסטוריה אלא בראשית – בשביל ראשית. העולם כולו נברא כדי להתקשר עם הראשית שבו. 'ראשית', גם בעברית, זו לא רק ההתחלה אלא זה הראש, המוחין. גזע הנשימה של האדם הנמצא במוח, טיפה שבמוח. בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית.

מהות היהודי – צבא ה'

ממשיך הנצי"ב –

פי' תכלית העולם בכלל הוא שיהא אומה אחת חלק ה׳ עמו. וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם [דהיינו] שיהיו ראוים להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם [כלומר העולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית. העולם נברא כדי שכל באי העולם יכירו את הראשית ואת התכלית ויגלו את האלוקות בעולם ויהיו מוארים באור הזה, וכדי שזה יקרה, ברא הקב"ה אומה אחת וקרא לה "חלק ה' עמו". בספרי החסידות אלו יסודי היסודות, והנצי"ב מביא את זה במילותיו הפשוטות. ובשביל הראשית הזו נברא העולם כלומר בשביל ישראל, וישראל יכולים להביא את הראשית הזו, את התכלית הזו, למימושה כאשר הם מופיעים בצורתם השלמה בעולם, לכל העולם]. וכמו שביארנו בגוף הספר פרק י״ב נ״א עה״פ יצאו ב״י על צבאותם. (שם)

בסוף סיפור יציאת מצרים ולפני המצוות של "קדש לי כל בכור", מופיע כך –

וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא ה' אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם. (שמות י"ב, נ"א)

זוכרים את שכתוב בתחילת בראשית? – "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם" (בראשית ב', א'). כמו בבריאת העולם, גם ביציאת מצרים הקב"ה מקים לעצמו צבא, צבאות ה' –

וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּ כׇּל־צִבְא֥וֹת ה' מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שמות שם מ"א)

את המושג 'צבא' מבאר הנצי"ב שם בפרק י"ב ואומר –

על צבאותם. במשטר צבא. ולא מעורבבים. ויותר נכון לפרש מלשון "הלא צבא לאנוש עלי ארץ" (איוב ז' א'), דמשמעו כל אנוש נוצר לתכליתו וזהו צבאו. וכן ישראל נוצרו להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם… (העמק דבר שם נ"א)

המילה צבא בארמית משמעותה 'הרצון'. הצבא מבטא את רצון העם, הוא השאיפה שמבטאת את הייחוד של האומה. צבאות ה'. בני ישראל נוצרו באופן שונה ובצורה מיוחדת מאומות העולם – זה כל מה שבעל התניא מדבר על הנשמה האלוקית, חלק אלו-ה ממעל ממש, במילותיו של הנצי"ב. נמשיך בהקדמתו לשמות –

וכמו אברהם אבינו שנקרא אב המון גוים משום זה הענין כמש״כ בס׳ בראשית י״ז ד׳ [הקב"ה אומר שם לאברהם את מצוות המילה וכן – "והיית לאב המון גוים", ואין הכוונה שהוא יהיה אוניברסלי, עם רייטינג גבוה שכל האומות רצים אחריו, כי אז דווקא הציווי היה צריך להיות לא להתייחד מהעמים האחרים, לא לעשות ברית מילה, לא להשתנות, אלא להיות כמוהם. היוונים גזרו על המילה כדי לטשטש את הייחודיות היהודית. ואגב, מצוות העשה היחידה שהיא תנאי בל יעבור לקיום מצוות הפסח היא ברית מילה, ולכן כאשר ישראל יוצאים ממצרים על צבאותם הם לובשים מדים, ברית מילה].

כשבורחים מלהיות יהודי

כתוב בפרשה –

וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם. וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף. (שמות א' ז'-ח')

לאיזו ארץ שנתמלאה הכוונה? לארץ גושן או לכל מצרים? ששה בכרס אחד – מה המשמעות? אומר המדרש – אתם לומדים קטעים מקוטעים בהיסטוריה ולא רואים את המהלך הכולל. איך קם "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף"? – כי ישראל אחרי מות יוסף והשבטים הפרו את הייחודיות שלהם והחלו להתבולל במצרים. האם שמנו לב כמו שצריך שבפרשת שמות ובתיאור ההיסטוריה חסרות לנו כמאה שנים שאנחנו לא יודעים מה אירע שם, בעם ישראל? מה קרה לנו מאז שמתו אחרוני השבטים ועד להולדתו של משה? לא כתוב כלום, והאמת שגם מאז הולדתו של משה ועד הגיעו לגיל שמונים כמעט ולא מסופר דבר, למעט האפיזודה של בריחתו מפרעה אחרי שהרג את המצרי. אז מה קרה בשנים האלה? חז"ל מבינים פה דבר פלא – שכל מצרים התמלאה בבני ישראל המתבוללים עד שהמצרים התלוננו שאין לם כבר מקום בתיאטראות שלהם, היהודים תפסו את כל המקומות. לפי אחד המפרשים – לא הם מילאו את מצרים אלא המצריות מילאה אותם, הם הפרו את ברית הילה ועבדו עבודה זרה. התורה אמנם לא מספרת את זה אבל הנביא יחזקאל מביא את הדברים ומספר –

כֹּה־אָמַר֮ ה' א-להים בְּיוֹם֙ בׇּחֳרִ֣י בְיִשְׂרָאֵ֔ל וָאֶשָּׂ֣א יָדִ֗י לְזֶ֙רַע֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וָאִוָּדַ֥ע לָהֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֨א יָדִ֤י לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם. בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר־תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכׇל־הָאֲרָצֽוֹת. וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם. (יחזקאל כ', ג'-ו')

גם בתורה כתוב "אני ה' אלוקיכם" וכן הרבה פסוקים שאומרים להיזהר מעבודה זרה – מאחרי שיצאנו ממצרים. אכן יש מדרשים שאומרים שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה וש-"הללו עובדי עבודה זרה והללו..", והנה בא יחזקאל הנביא ואומר שהקב"ה שלח אלינו נביאים שאמרו לנו שהקב"ה רוצה שנצא לארץ זבת חלב ודבש. כלומר כשמשה רבנו מגיע – זו לא הפעם הראשונה שם שומעים את הסיפור על הגאולה. אפשר לדמיין יהודים שהפטירו – 'הו! בסרט הזה כבר היינו…'.

וַיַּמְרוּ־בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם ז'-ח')

רעי ואהובי, כאשר בא הקב"ה למשה במעמד הסנה בגיל שמונים ואומר לו שהוא רוצה להוציא את ישראל ממצרים, משה אומר לו – 'מה? כבר מאה וחמישים שנה אנחנו שומעים את זה!'. ישראל הגיעו למדרגה כל כך נמוכה, מ"ט שערי טומאה –

וָאַ֙עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם אֲשֶׁ֨ר נוֹדַ֤עְתִּי אֲלֵיהֶם֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וָאוֹצִיאֵ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֲבִאֵ֖ם אֶל־הַמִּדְבָּֽר. (שם ט'-י')

שמענו מה כתוב פה? התרגלנו לכך שזה רק מדרשים. אבל אלו פסוקים מפורשים בנביא ואף הרמב"ם פותח את הל' עבודת כוכבים ומתאר איך הקב"ה ברא את העולם ואת בני האדם ובדור אנוש התחילו לעבוד עבודה זרה ואז הגיע אברם ויצחק ויעקב והשבטים, וכשהגיעו למצרים –

…ויעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן… (הל' עבודה זרה א', ג')

יש תכלית לעולם. בראשית ברא אלוקים. שבט לוי היה השבט שבזכותו יצאנו ממצרים כי הוא החדיר בנו בעל כורחנו והזכיר לנו כל הזמן לאן אנחנו שייכים וככה נוצרה יציאת מצרים.

תכלית הבריאה – לגלות את האור בעולם

אני מבקש לומר פה משפט שפחות לומדים אותו בבית הספר – יציאת מצרים בעל כרחנו היתה יציאת העולם כולו מחדלונו, כי אם אין ישראל אין מי שיגלה את האור לגויים ואין עולם. אין טעם לבריאה. כל תכלית הבריאה, תכלית ירידת הנשמה לגוף, ירידת נשמת העולם לעולם, היא כדי שתהיה עליה מהירידה הזו, וזו מהותם של ישראל, ולכן בני ישראל יצאו "על צבאותם" ממצרים –

ולזה התכלית צירף הקב״ה מצות מילה לאברהם אבינו כמש״כ שם מקרא ט׳. וכל זמן שהיו ישראל כבושים בגולה וגם היו ערלים, לא הגיעו לצבאותם. ועתה כאשר יצאו להיות עם ה׳ וגם נימולו כולם – הגיעו לצבאותם, היינו למה שנוצרו על הארץ. ומש״ה כתיב זה המקרא בפ״ע. ולא ביחד עם מקרא מ״ב ביציאת צבאות ה׳. וכמו שכתובים יחד במאמר ה׳ למשה לעיל ז׳ ד׳ והוצאתי את צבאותי את עמי ב״י. אלא משום שבא לסמוך זה הענין למצות מילה. וכן לפ׳ קידוש בכורים דפ׳ הסמוכה כאשר יבואר. (שם העמק דבר)

ההבדל בין גלות מצרים לגלות יוון היא שגלות מצרים היתה במצרים ואילו גלות יוון היתה בארץ ישראל, וכל מה שהם ניסו לעשות הוא שאנחנו נפר את ברית המילה, ואז יקום דור שלא ידע את יוסף, ואז הם יוכלו לטמא את השמנים ויבוא החושך לעולם. אך אז קם צבא ישראל מחדש, החשמונאים, וכך אף יצאנו ממצרים, "על צבאותם" –

וזהו תכלית הבריאה שנברא לכבודו ית׳ כמש״כ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. כמש״כ בס׳ במדבר פ׳ שלח עה״פ ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ וגו'. נמצא דיציאת מצרים הי' גמר הבריאה או מתן תורה, כמבואר עוד ב(מדרש) רבה בראשית בזכות התורה שנקראת ראשית.^[3] והיינו כדאיתא בעבודת כוכבים ד״ג 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו [החומש הזה הוא בכלל לא חומש בפני עצמו. "בראשית" פירושו בעברית – 'פרק א', הראש'. ו-"שמות בני ישראל" זה לתת לראשית הזו שמות, מספר, וליצור צבא ועם]. נמצא דמתן תורה הוא גמר הבריאה,^[4] והיינו הך דיציאת מצרים שאז היו ראוים ישראל לקבל התורה ולהשלים הבריאה ולבא בזה לתכלית יצירתם [זו תכלית היצירה שנקראת עם ישראל]. והרי זה אצל עם ה׳ כמו דעת אנושי ומדות ישרות של תורת האדם.

ואתנך לברית עם לאור גוים

בספרי הקודש מובא שלכל דבר יש חומר וצורה. הצורה היא התכלית הפנימית של הדבר לשם מה הוא נוצר ואילו החומר הוא האופן החיצוני שבו הוא מבוטא, הגוף. אדם בנוי מגוף, זה החומר, אבל הפנימיות שלו היא הצורה.

יש פסוק בנביא בהפטרת בראשית –

כֹּה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל ׀ ה' בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ. אֲנִ֧י ה' קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצׇּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם. (ישעיהו מ"ב, ה'-ו')

אני ה' שבראתי את הארץ ואת השמיים ונוטיהם, נותן נשמה לעם עליה, ולפעמים הגוף מתכחש לנשמה והעם שוכח את נשמתו, ואני קורא לכם ואתם כמעט נעלמים – אני קורא לך 'בצדק', רוצה לעשות איתכם צדקה, ומחזיק 'בידך' – אני לא מוותר לך. אני יוצר אותך בצורה, והתורה היא שאני נותן אותך 'לברית עם לאור גוים' –

לִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לְהוֹצִ֤יא מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא יֹ֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ. (שם ז')

זו ההפטרה של פרשת בראשית אבל נדמה שהיא מתאימה לא פחות גם לפרשת שמות. פלא פלאות – זה תפקידנו בעולם. הילדים החטופים שלנו שיצאו מהמנהרות משדרים את זה לעולם כולו מאז ברמות שקשה לתפוס. "לפקח עינים עורות, להוציא ממסגר אסיר", כשהמאסר הגדול ביותר הוא של זה שאפילו לא יודע שהוא אסור, "מבית כלא יושבי חשך". כל מצרים היא בית כלא אחד גדול.

דעת תורה ביהודי – כדעת אנושית באומות

אגב, איך התחילה ההפיכה שם במצרים? במיילדות, שתכונתן הבסיסית שבגינה הם הצליחו לנצח את פרעה ובזכותה ה' עשה להן בתים היא –

וַתִּירֶ֤אן הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖ין אֶת־הַיְלָדִֽים. (שמות א' י"ז)

וַיְהִ֕י כִּֽי־יָרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים. (שם כ"א)

זו גם היתה נקודתו של יוסף שבעזרתה הוא ניסה לעורר את כולנו ולומר – 'אחים יקרים, מי שבכלא אלו אתם, לא אני. תשתחררו מהקונספציות שלכם, יש לכם פה אח'. הוא אסר את שמעון לעיניהם, שם אותו בבור, ואמר להם – "את הא-להים אני ירא" (בראשית מ"ב,י"ח). יראת אלוקים היא כל סיפור ספר בראשית, כי מהי תכלית הבריאה? – יש פסוק שאומר –

וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חׇכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת ה' הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ. (ישעיהו ל"ג, ו)

ואומרים על זה חז"ל –

אמר ר"ל מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו) והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו'? אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות – ואפ"ה (ישעיהו לג, ו) יראת ה' היא אוצרו. (שבת ל"א.)

כלומר, מי שיש לו יראת ה' זה הכל ומי שאין לו – אין לו כלום. איך זה יכול להיות? הרי יש לו את כל הש"ס! זה בדיוק מה שאמר אברהם אבינו –

… כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי… (בראשית כ', י"א)

וכן – "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (שם כ"ב, י"ב). עמדת בניסיונות. מלך שלא ידע את יוסף הוא מלך ששכח את התכלית, את יראת האלוקים. אתה יכול להיות בבית הכלא ולדעת את כל הש"ס, אבל השאלה היא האם אתה זוכר מהי הצורה שלך, מה התכלית, מה התפקיד? – "להיות לברית עם לאור גוים". האם אתה מבין שיש בך חלק אלו-ה ממעל, אתה שונה מכל הבריאה. נראה את זה במילותיו של הנצי"ב –

והרי זה אצל עם ה׳ כמו דעת אנושי ומדות ישרות של תורת האדם.

בא הנצי"ב ואומר – 'רבותי, כשתלמדו ברמב"ם או בפילוסופיה מהי מהות האדם, שבצלם אלוקים ברא את האדם ושיש לאדם שכל ושיש לו מוסר ומידות וכו' – זוהי תורת האדם, ומהי המהות של ישראל, עם ה'? להיות צבא ה'. זו המהות. יהודי במהותו הוא מקבל תורה ואז הוא מגיע לתכלית יצירתו – כלומר דעת תורה "אצל עם ה' הוא כמו דעת אנושית ומידות ישרות של תורת האדם". זה משפט המפתח. אתה רואה לפעמים יהודי ולא מבין את זה – הוא לא מקיים תורה ומצוות. זו נשמתו, זו מהותו, בשביל זה ברא הקב"ה את העולם – כדי שיהיה לו חלק ה' עמו, וכך הוא יוכל להביא את כל העולם לאלוקות, ובלי זה אין טעם לכל ספר בראשית!

ואני חוזר למשפט הזה שוב – "ודעת תורה, כלומר ההתקשרות לתורה, הקשר בין יהודי לתורה ולמצוות, הקשר בין יהודי לקב"ה – הוא "כמו דעת אנושי ומידות ישרות של תורת האדם". אדם שלא נוהג כמנהג האדם, הוא עדיין אדם אבל אצל יהודי זו דעת תורה.

מהפכה נשית

ונפתח פה לרגע סוגריים – יודעים מה זה לחיות עם יראת ה' כשלומדים תורה? מה זה ללמוד תורה? אפשר ללמוד תורה כמו ספר היסטוריה חס וחלילה. אבל אז, אם זה ספר היסטוריה, הרי שמי שערך אותו עשה עבודה די גרועה בלשון המעטה; מפרשת שמות ועד סוף חומש דברים, ארבעה חומשים, הכל מדובר על ארבעים שנה בסך הכל. משה בן שמונים מגיע לסנה – ועד למותו של משה בערב הכניסה לארץ כשהוא בן מאה ועשרים. לעומת זאת ספר בראשית, מבריאת העולם ועד שמגיעים לספר שמות, שם קם "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", יש כמעט אלפיים וארבע מאות שנה! איפה הפרופורציה?! ברור שהתורה איננה ספר היסטוריה. מגמת התורה היא לתת נשמה לעם עליה. התורה הקדושה, מעמד הר סיני, "אנכי ה' אלוקיך", אומרים חז"ל שהמילה אנכ"י זה נוטריקון "אנא נפשי כתיבת יהבית" (שבת ק"ה.) – אני את עצמי כתבתי ונתתי. אני נותן את עצמי דרך עם ה' לעולם כולו. לכן הוא ממשיך ואומר –

אשר אע״ג שלא הגיעה תבל ומלואה לזה השלמות עד אחר זמן רב אחר בריאת שמים וארץ. וגם כהיום יש הרבה בני אדם שלא הגיעו לזה המעלה. מ״מ הדבר מושכל גם לאוה״ע [גם הגוים יודעים] דרק זה הי׳ תכלית מעלת האדם [בתוך תוכם גם אומות העולם יודעים שישראל, עם ה', יופיעו את תכליתם בעולם. העולם שמתנגד לזה עוסק בפרפורי גסיסה בנסותו לעצור את זה]…

אגב, מה עשה פרעה למיילדות שייראו את האלוקים? לפי רש"י, המיילדות כידוע היו יוכבד ומרים, והפירוש של "ויעש להם בתים" הוא שהקב"ה נתן להן שכר בדוגמת בתי לויה ומלכות. כלומר כל הכח של עם ישראל מתחיל בידיעת אלוקים בתוך המצרים. לעומת זאת, הרשב"ם, מסביר ש- "ויעש להם בתים" הכוונה היא שפרעה הקים בתי כלא למיילדות הראשיות הללו וכלא אותן שם כדי שלא ילכו אל נשים היהודיות ליילד אותן, כדי לחנוק להן את הרעיון. היו הפגנות ברחובות קהיר! המיילדות לא היו רק שתיים – השתיים המוזכרות, שפרה ופועה, היו המיילדות הראשיות אבל היו מיילדות רבות תחתיהן,^[5] שלדעת חלק מהמפרשים היו אמנם כולן עבריות אבל לפי חלק אחר הן בכלל היו מצריות שילדו את העבריות, והייתה שם 'אינתיפאדת נשים'. זה מעניין – הנשים הן אלו שהובילו את המהפכה, מחו בפרעה והבינו שאי אפשר לעצור את תורת האדם, את תורת עם ה', כי תורת ה' אצל עם ה' היא כמו השכל האנושי ומידות ישרות אצל כל האדם. איזה דברים!

שנים רבות יותר לא מסופרות בפרשת שמות מאשר כל ארעת החומשים הבאים – השנים בהם עם ישראל ברח מהצורה המיוחדת שלו ונשאר בחומר, וארץ מצרים מילאה אותו, "ותימלא הארץ אותם". ואז יש לחיצוניים כח ונוצר פרעה שלא ידע את יוסף. זה מדרש רבה מפורש.

חיבור שני חלקי הספר

והנצי"ב מסיים בדיבור אל כל אחד מאיתנו –

וכך יש לנו להאמין דאע״ג שלא ניתנה התורה וחקותיה עד אחר יציאת מצרים, וגם עתה יש הרבה מישראל שלא הגיעו לדעת תורה ['דעת תורה' היא הכח להיות מקושר לקב"ה. יהודי לא יכול ולא רוצה להיות מנותק מהנפש האלוקית שלו, זה רק דימיון שזה אפשרי – וזו פרשת שמות. ביד חזקה, בעל כרחכם, יצאתם. זה בדיוק מה שראינו ביחזקאל – המחשבה שלכם היתה שתוכלו להישאר שם, ואז אני אמרתי לשפוך חמתי שם אבל אז "ואעש למען שמי לבלתי החל בגוים", שלא יתחלל שמי בתוכם, ולכן הוצאתי אתכם, ואז זה התגלה בהר סיני]. מ״מ רק התורה היא תכלית מעלת ישראל. שנוצרו לברית עם לאור גוים. נמצא דספר שמות הוא ספר שני להראשון כמו שהמה ענין אחד ובו שני חלקים של ספר הבריאה. (פתיחת הנצי"ב לחומש שמות)

ובזה מתבאר הא דכתיב "ואלה" בו פתחנו – אמנם רוב המפרשים מסבירים ש-"ואלה" קשור לבני יעקב ולכל מה שהיה עם יוסף והאחים בפרשת ויחי, אבל לפי הנצי"ב לא זו הסיבה ל-ו' החיבור, אלא זה בא ללמדנו על חיבור הספרים זה לזה. עכשיו זה פרק ב' של ספר בראשית. בשביל הראשית. מתחיל בבראשית ומגיע עד לסוף ספר "שמות בני ישראל".

מעתה נבין בעומק למה חז"ל קראו לחומש הזה בשם "שמות" – כי מהות ישראל היא ששמות בני ישראל הם בדיוק אותם שמות שהיו כפי שלמדנו בפרשת ויגש כשהיינו צמודים ליעקב ויצאנו מארץ כנען לארץ מצרים "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", למציאות הכי נמוכה.

כל יהודי כוכב!

זוכרים שלמדנו בחומש בראשית שמטרת הבריאה היתה שהאדם יקרא שמות לכל הבריאה? – זה תפקידם של ישראל בעולם, הם האדם הזה שצריך לקרוא שמות לכל הבריאה. ותפקידו של פרעה הוא לנסות לטשטש להם את השמות, למחוק להם את השמות, להפוך אותם למספרים על הזרוע. וכך אומר רש"י בתחילת הפרשה –

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אַף עַל פִּי שֶׁמְּנָאָן בְּחַיֵּיהֶם בִּשְׁמוֹתָם, חָזַר וּמְנָאָם בְּמִיתָתָם, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָם שֶׁנִּמְשְׁלוּ לַכּוֹכָבִים, שֶׁמּוֹצִיאָם וּמַכְנִיסָם בְּמִסְפָּר וּבִשְׁמוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ,כו) "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (שמות רבה א,ג).

שמנו לב? "המוציא במספר צבאם". הכוכבים של הקב"ה הם עם ישראל. מספר מבטא את המשותף לכולם, בלי ייחודיות – רק מספר, מנין. לא צריך ייחודיות אישית כדי שיהיה מנין. אבל זה השם של כל אחד ואחד, זו מהות החיבה. לכל אחד יש שם ייחודי שהוא מביא את הרעיון הזה של "מספר צבאם", והכוכבים האלה מופיעים דווקא בחושך, כשנראה שאין כלום, והכל מאיים – הם מאירים את העולם, ולכל כוכב יש שם בפני עצמו אבל אתה רואה אותם "במספר צבאם", יש להם ייחוד שלהם, צבא.

חלק ב' של ספר בראשית זהו ספר שמות, ואולי זה גם העומק של השם שכינה את הספר הרמב"ן – "ספר הגלות והגאולה". לא רק ספר שמתאר את הגלות והגאולה של מצרים, אלא הספר שמתאר את גלות העולם, העולם כמעט נגמר – ואת הגאולה. הכח להסביר את תכלית הבריאה מבלי להתבלבל. ומכאן ואילך ניכנס לאט לאט לחומש השני ונזכה לראות בעז"ה ישועות ונחמות ו-"כימי צאתך מארץ מצרים" נראה נפלאות, במהרה בימינו.

השיעור מוקדש

לזכות עם ישראל, להצלחת ושמירת חיילי צה"ל, להשבת החלל רן גואילי מהרה לקבר ישראל, לשלום כל היתומים והאלמנות,

לע"נ כל הנופלים על קידוש ה' באירועי המלחמה ולע"נ

רחל שיילה בת מסעודת הנרייט ע"ה והר"ר אורי בן יעקב לופוליאנסקי ז"ל

ולהבדיל

לרפואת כל הפצועים והחולים ובתוכם

עמרם בן איידה חיה, פאני פרחה בת אסתר, הודיה בת אורית,

אליה בן אלי, אלימלך מלך בן ציפורה,

ולזיווג הגון ליעל רחל בת אריאל אסתר ואלירז רחל בת חנה.

להקדשת שיעורים ניתן לפנות בהודעת וואטסאפ לעמנואל – 054-7500516

1. המדרש אותו מצטט הנצי"ב אומר – "א"ר סימון ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" – כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "וַיְהִי אוֹר" – כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאור". "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" – כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" – כנגד ספר משנה תורה שהוא מלא הלכות רבות. (ב"ר ג', ה'). המדרש מכוון לאור הגנוז הוא התורה וכיצד הוא מתפרש על פני חמשת החומשים. ↑

2. בעל הלכות גדולות, ספר הלכה יסודי מאד מתקופת הגאונים שלא נתחוור לגמרי מי מחברו. יש שייחסו אותו לחכם בשם רבי שמעון קיירא, וכך מקובל במחקר כיום, ואילו בעל הסמ"ג ורש"י סברו שחובר על ידי רב יהודאי גאון. ↑

3. כך למד הנצי"ב את רש"י הראשון על התורה: "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית". כי ביציא"מ ישראל הופיעו כצבא ובמתן תורה הגיעה התורה אל הצבא הזה שהגיע להר סיני. ↑

4. ומדוע החומש ממשיך עוד חמש פרשיות שמתארות את בנין המשכן? – כי מתן תורה, מבאר הרמב"ן, מסתיים כאשר לתורה יש מקום, משכן. המשכן בא כדי שלשם יוכנס הספר. המשכן הוא 'מעמד הר סיני מהלך' במשך ארבעים שנה. ↑

5. לא הגיוני שעל כל מצרים, האימפריה הגדולה דאז, היו רק שתי נשים שידעו ליילד. ↑