צהר תעשה לתיבה. ערב שבת נח תשפו

עצבות מוחקת את העולם

פרשת בראשית הסתיימה בפסוק מוזר שבו הקב"ה נהיה כביכול עצוב –

וַיַּ֣רְא ה' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל-יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל-הַיּֽוֹם. וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי-עָשָׂ֥ה אֶת-הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל-לִבּֽוֹ. וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶמְחֶ֨ה אֶת-הָֽאָדָ֤ם אֲשֶׁר-בָּרָ֨אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה… (בראשית ו', ה'-ז')

רש"י מאריך עם משלים ומביא שני פירושים כדי לסבר את אוזננו מה הפשט שהקב"ה נהיה עצוב, ע"ש. החוזה מלובלין זיע"א מביא ביאור מופלא – לא מדובר כלל בקב"ה. האדם הוא זה שהתעצב אל לבו וכשיש עצבות אז השכינה מסתלקת, כי העצבות סותמת את הלב. הקב"ה ניחם על כך שאחרי שהוא עשה את האדם בארץ, האדם הגיע למצב קשה של עצבות שמחקה ממנו את החיות שבו, אין שמחה, אין חיות אלוקית, ולכן העצבות עצמה מוחקת את האדם מהחיות שבו. כך שמעתי מהרבי מספינקא שליט"א בשם החוזה מלובלין זיע"א. ר' אשר פריינד זצ"ל היה אומר שכאשר האדם בוכה מתוך לבו אז הקב"ה נמצא איתו אמנם כאשר הוא נכנס לעצבות – הוא נשאר לבד. זה כל כך עמוק. יש דמעות של אמונה, והן חיים, ולעומת זאת יש דמעות של ייאוש, והתוצאה של זה היא שהייאוש מוחק את האדם מהחיות שבו.

חלון אחד לכל התיבה?

לתוך המציאות הזו מגיעים בפרשתנו נח ואנחנו, ומתוך המציאות הזו צריך להוציא את האדם, אבל איך עושים את זה? הוא מנסה לדבר עם העולם ואף אחד לא שם על לבו, והייאוש מזה יכול להיות קשה ועמוק חלילה. מהי הפעולה שנח צריך לעשות?

כאשר הקב"ה מצווה את נח על בניית התיבה, הוא אומר לו בין היתר –

צֹ֣הַר תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל-אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ. (שם ט"ז)

רש"י דן במקום, בסגנון מעניין, מה היה אותו צהר ומביא שני פירושים –

צהר. יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם. (ב"ר לא, יא)

כידוע כאשר רש"י מביא שני פירושים זה בגלל שיש קושי מסויים בכל אחד מהם, אבל כאן כל העניין קשה; אם הכוונה לחלון כבפירוש הראשון, הרי שתפקידו הוא להכניס אור לתוך התיבה מבחוץ, אמנם כאן – על איזה אור מדובר? הרי במשך שנת המבול לא שימשו המזלות, לא היה יום ולילה, ולכל הפחות בארבעים הימים של המבול עצמו, ומה יעזור כאן חלון?! שנית – אמרנו בפסוקים הקודמים שהתיבה בנויה שלש קומות, מדורים מדורים, ואם כן, איך חלון אחד בקומה השלישית יכול להאיר את הקומות התחתונות? ואין לומר שמדובר בחלון ארוך לכל גובהה של התיבה מפני שמפורש גודלו – "ואל אמה תכלנה מלמעלה".

גם לפי הפירוש השני של רש"י, אבן טובה, יהיה קשה – האם אבן אחת, מאירה ככל שתהיה, יכולה להאיר תיבה עצומה כל כך? האם היו הולכים איתה ממדור למדור, מחיה לחיה ומאירים לה?!

כמדומני שכאשר מעמיקים מגלים כאן דבר מופלא שבעומקו הוא סיפור הבריאה, הוא עבודת האדם בעולם.

תאורה לא פונקציונלית

בשיחה נהדרת של הרבי מליובאוויטש זיע"א הוא מגיע לרעיון עמוק – ודאי שהיו בתיבה חפצים ודברים פונקציונליים שנח גם עשה מבלי שהקב"ה ציווה אותו עליהם באופן ספציפי. לדוגמא – כתוב שכאשר נח יצא מהתיבה הוא הסיר את מכסה התיבה (שם ח', י"ג), אבל לפני כן לא מופיע אליו שום ציווי לעשות מכסה ואף לא כתוב שנח בנה אחד כזה. אבל ברור שצריך לעשות מכסה. כך, ברור גם לגמרי שאם נכנסים לתוך תיבה, לתקופה ארוכה, עם כל החיות והבהמות, והולך להיות מבול בחוץ, שנח הכין כמות נכבדה של מנורות ונרות שיאירו בתוך התיבה. כפי שבבריאה, כולנו זוכרים שביום הראשון הקב"ה ברא את האור וביום השני את הרקיע, ואילו המאורות נבראו ביום הרביעי ותפקידם הוא להאיר לנו פונקציונלית את העולם, את החיים, כדי שנדע מתי יום ומתי לילה וכו', אבל ביום הראשון נברא האור הראשון שנגנז, והוא תכלית הבריאה.

הקב"ה לא היה צריך לצוות על נח להכין מבחינה פונקציונלית נרות לתיבה, כי ברור שזה דבר נצרך במקום כזה חשוך. אין בזה חידוש. מה שהקב"ה ציווה על נח היה לקיים את תכלית עבודת האדם בעולם. ותכלית התורה, המצוות וכל החיים שלנו היא לעשות צהר. בחסידות מסבירים שהמילה "תיבה" משמעותה גם אות, אותיות התורה והתפילה. אפשר ללמוד המון תיבות ומילים מבלי להאיר אותם באור.

מה שיפה באור הוא שהוא איננו משנה דבר במציאות אבל הוא משנה את כל המציאות. גם בחושך וגם באור יש בחדר, במציאות, את אותם דברים – כסאות, שולחנות, אנשים וכלים. הכל קיים, רק שאי אפשר לראות אותם ואי אפשר ליהנות מהם. להיפך – אפשר חלילה להיתקל בהם, ליפול מהם בגללם, מאותם רהיטים נפלאים כשאין אור שמאיר את התיבה.

"צהר תעשה לתיבה" בעבודה הפנימית הוא שאתה צריך להכניס ולגלות את האור האלוקי בעולם. זו עבודת האדם שייעד והשאיר לו הבורא. "יהי אור".

שני שלבים בהארת התיבה

וישנם שני אופנים, שני שלבים בעומק, להאיר את התיבה, את המציאות, את החיים;

האופן הראשון הוא להסיר את ההסתר של הטבע שמכסה על האור האלוקי. קוראים לזה "חלון". כשהקב"ה ברא את העולם, הוא ברא ביום הראשון את האור. האור הזה מעולם לא שימש מבחינה פונקציונלית לשום דבר –

וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָא֖וֹר כִּי-ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ. (שם א', ד')

ורש"י שם אומר –

ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים (בכ"י ליתנהו) לעתיד לבא…

אין הפירוש שיום יבוא ונגלה את האור הזה. אולי זה גם נכון, אבל הפירוש הוא שאותו אור פנימי קיים וגנוז בכל אחד ואחד ועלינו להופיע אותו. בספר "היום יום" מופיע –

הצמח צדק סיפר: הבעל שם טוב מאד חיבב אור, ואמר: 'אור' בגימטריא 'רז'. מי שיודע את הסוד שבכל דבר, מסוגל להאיר. (היום יום, ו' אלול)

כדי להגיע לכך יש שני שלבים. בטבע כפי שהוא יש המון אור, ואפשר לראות את זה בהשגחה פרטית, במציאות אלוקית. אפשר גם להתעלם מזה ולטעון שהכל טכני והכל סטטיסטי. עבודת האדם היא לייצר חלון באותו הסתר של הטבע.

ביום השני ברא הקב"ה את ההבדלה, את הרקיע. ההבדלה היא הדרך שלי לפגוש את העולם. הפתגם העממי אומר שבשביל טנגו צריך שניים, ואכן כל דבר כדי שנבחין בו צריך שהוא יופיע על רקע מסוים, על רקיע מסוים. במעמד הר סיני הקב"ה קרע לנו את הרקיעים, "וכשם שקרע את הרקיעים התחתונים כך הוא קרע את הרקיעים העליונים וראו שהוא יחידי בעולמו", אבל זו היתה ראיה מיוחדת, רגעית, שאי אפשר לעמוד בה, שלא יכולה להתקיים, ואז פרחה נשמתנו והיה צריך להחיות אותנו בטל של תחיה. באופן דומה היה ביום הראשון לבריאה – אותו אור לא יכול היה להתקיים. העולם חייב הבדלות, חייב מחיצות, שכן כך יכולה להיות השתקפות השמש בעננים ולהיווצר הקשת בענן. אמנם המחיצות הללו יכולות גם לגרום ללא מעט ייאוש ועצבות, "ויתעצב אל לבו".

בשירת האזינו כתוב – … אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא…" (דברים ל"ב, ל"ט). הפירוש הפשוט הוא 'אני הרגתי ואני ארפא', אך חז"ל מבארים לא יאומן – 'אחרי שבראתי את האור, את האחדות האלוקית, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" – שהקב"ה היה אחד בעולמו, אחרי זה עשיתי את המחיצות, "מחצתי", אני עשיתי את ההבדלה, "ואני ארפא" – צריך להרפות כדי להופיע את האור מן המחיצות הללו'.

הבעל שם טוב מאד אהב אור, כי כשיודעים את הסוד של כל דבר אפשר להאיר את כל העולם. השלב הראשון הוא ליצור חלון, שאותו עושים בהסתר של הטבע, הוא מאיר בעולם אור שלמעלה מן הטבע. תרגום למעלה – יש ביטוי ידוע אצל בעל התניא זיע"א, ולפיו בעלי העסקים, אלו שיוצאים לעבוד, יכולים לראות השגחה פרטית בענייני העולם הרבה יותר מאלו שנמצאים כל ימיהם בארבע אמות של תורה ותפילה. והדבר הזה כל כך נכון. אדמו"ר הזקן אהב ואף דרש שבשבתות ייגשו להתפלל לפני העמוד דווקא בעלי העסקים, כי הם חיים אלוקות, הם רואים את ההשגחה הפרטית בעיניהם ממש. אבל בשביל זה צריך לעשות חלון. אי אפשר להיות תקוע רק ברקיע, אתה חייב לעשות חלון. יום יבוא והקב"ה בעצמו יקרע לנו את הרקיעים אבל בינתיים זו העבודה שלנו לעשות לזה חלון.

להבדיל כדי לבנות

השלב השני, אחרי החלון, הוא השלב "ויש אומרים אבן טובה המאירה להם". "יש אומרים" אלו מי שכבר עשו את החלון, והם מבינים שלא רק שעלינו להסיר את ההסתר, החלון בא להסתיר את לבושי הטבע, אלא שמי שנמצא במדרגה הזו יכול וצריך להפך את הטבע, ואז ההסתר עצמו הופך להיות אור וגילוי. האבן הופכת לאבן טובה שמאירה. כמה זה מדהים!

נח צווה 'למד את בניך, את אשתך, את נשי בניך איתך ומהם את העולם כולו לעשות חלון במחיצה הזו, בהסתר של הטבע, להאיר בעולם אור אלוקי, אור שלמעלה מהטבע, ולהתבונן בו, ואז תוכלו להפוך את המציאות עצמה, את האבן, העולם יתהפך, ממחיצות להבנה של "מחצתי ואני ארפא", אני אגלה איך המחיצות עצמן, מה שנראה לנו הכי חשוך, הכי רע ורחוק, לאבן טובה ומאירה להם'.

בואו נחזור רגע לבריאת העולם, לימים הראשונים. העולם בעצם נחלק לשניים; רובנו, רוב זמננו, אנחנו אנשי היום השני, היום שבוא לא נאמר בו "כי טוב". זה היום שבו נעשתה ההבדלה ורק ההבדלה ולכן אין "כי טוב". הקב"ה הפריד בין המים התחתוניים למים העליוניים, על אף שהוא היה יכול להשלים את המלאכה כבר באותו יום אבל הוא העדיף להשאיר את הסיום ליום השלישי כדי ללמד אותנו שיש ענין גדול בהבדלה. כבר הזכרנו לא פעם שהקידוש גם הוא נחלק לשני חלקים. החלק הראשון הוא הקידוש של ליל שבת שתפקידו להכניס את השבת לתוך החיים, לתוך העולם, ואילו החלק השני הוא ההבדלה שתפקידה הוא להתחיל את מלאכת ההבדלה דווקא מתוך בריאת היום הראשון, מתוך האור.

בעצם כל עבודתנו בטבע היא ההבדלות; פעמים רבות אנחנו מגדירים את עצמנו בהשוואה לאחרים, בשונה מאחרים. אני פועל בעולם על ידי הבדלות – גם בניה או הרכבה מתחילה בהבדלות. כדי לבנות שולחן אני צריך לקחת עץ ולנסר אותו, למדוד אותו, להבדיל בו את החלק הרצוי מהעודף וכיו"ב. העולם הוא פאזל – אני שובר ובונה, מבדיל ומרכיב. זה מייצר את העולם אך מעלים על העולם כי תוכנו הפנימי של העולם הוא "יהי אור". האם אני יכול בתוך כל הרקיעים הללו לראות אור?

המאבק על יפת

נחזור לכל זה אבל בואו נקפוץ לסיפור אחד מהפרשה, שאני חושב שהוא חשוב לנו, לכולנו. כולנו זוכרים איך חם רואה את ערוות אביו שהשתכר –

וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי-אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ. וַיִּקַּ֩ח שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת-הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֨ימוּ֙ עַל-שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ. (בראשית ט', כ"ב-כ"ג)

שם, זה שמוצא את השם ואת האור שבכל דבר, לא פועל לבד אלא מטפיל ומחבר אליו את יפת אחיו שהולך איתו. השאלה של החיים היא לאן יפנה יפת – האם יפת יילך עם שם או חלילה עם חם? שם הוא הבן הקטן של נח ויפת הוא הגדול. רש"י מוכיח את זה מהמקרא, ואומר ששם מופיע ראשון כי הוא הצדיק והחשוב. השאלה העולה היא למה להשאיר את חם שני ולא לכתוב אותו אחרון? ההסבר הטכני הוא כי הוא באמת היה הבן השני, אז למה לשנות? אבל אם הולכים לפי צדקות הרי שיפת עדיף על חם ואם כן היה צריך לכתוב אותו שני. וההסבר הוא פשוט – יש שני כוחות בעולם, כמו ימין ושמאל, חסד וגבורה. יש את הכח של שם, כח של אור, ומנגד יש כח אדיר של שריפה, אוּר, של חם. של לראות את הערווה, כח סירוס. ויש כח ביניים שהוא הגדול, לא רק בשנים אלא הוא הרחב ביותר בגלובוס – אמריקה-אירופה, יפת. הוא תופס הכי הרבה שטח בגלובוס. אבל מבחינה מהותית הוא השלישי כי או שהוא יילך ויגרר אחרי חם, ואנחנו מכירים את התופעה הזו של החיבור של חם ויפה, של אירופה שנגררת אחרי החמיות, או שהוא יילך יחד עם שם, ואנחנו מכירים גם את התופעה של יפת שמחפש את שם, את השם. זה המתח התמידי שיש בעולם. שם, חם ויפת.

אז הם הולכים אחורנית כדי לא לראות את ערוות אביהם, אבל למה כתוב את זה פעם שניה? הרי אם כבר כתוב "וילכו אחרונית" הרי שטכנית הם לא יכלו לראות את ערוות אביהם ואם כן למה כתוב שוב "וערוות אביהם לא ראו"? מסביר את זה הרבי באופן מדהים; הבעל שם טוב הק' אומר שכאשר אדם רואה דבר רע בחברו זו הוכחה שגם אצלו זה קיים ובהשגחה הוא צריך לתקן את זה. בשמיעה ראשונה זה נראה מוזר – למה לא יכול להיות שהוא פשוט נתקל בתופעה מכוערת כדי שהוא יוכיח את החוטא, אפילו מאהבה? והתשובה היא שאם המצב האישי שלך היה טוב, הרי שהדבר היחיד שתשומת הלב שלך היתה נתונה לו היה להבין מה המשמעות המעשית של מה אני רואה? איך אני מתקן אותו? איך אני מגלה את האור? איך אני מהפך את זה. עצם זה שתשומת הלב שלך נתונה במצב העובדתי של הרע, בלשון הרע, במציאות הרעה, מגלה שאתה עצמך נמצא במצב טעון תיקון מאד. זה מגלה על הרע שבך. דוגרי, אח שלי, כמה תופס לראות את הרע וכמה אתה מצליח, כשאתה רואה את הרע, לחזור את היום הראשון ולדעת שהתפקיד שלך הוא לראות את האור.

לא אראה רע כי אתה עמדי

אומר הרבי – "שם ויפת, לא רק שהם לא ראו את ערוות אביהם במובן הגשמי, זה כבר כתוב בפסוק בהתחלה שפניהם אחורנית, אלא שגם מבחינה רוחנית הם לא ראו ולא הרגישו שיש באביהם ערווה, חיסרון.^[1] ההרגשה של שם ויפת התרכזה כולה ב-'מה אני צריך לעשות? אבא נמצא במצב מסוים והתפקיד שלי הוא להביא לו מהר שמלה'. וכנען הגיע לאן שהגיע בגלל ש-"וירא חם". הכל תלוי במה אתה רואה. אנחנו חיים ברקיע, ביום השני. אבא שרוי במצב הזה ולנו יש מיד פרשנות ופרשנות לפרשנות וכו'. ולשון הרע הורגת את כולם, אומרים חז"ל – את האומרו, ואת המספרו ואת המקבלו. וזה מה שקורה לחם אבי כנען – הוא מיד הולך ואומר לשני אחיו בחוץ. וכאשר נח מקיץ מיינו הוא אומר שאם כנען לא יהיה עבד עבדים לתפיסה השמית – העולם יהיה כולו מנהרות טרור. כולו יהיה חיפוש של רע. ואם שם לא ייקח איתו את יפת, כמו שמדויק בפסוק "ויקח שם ויפת את השמלה" (בלשון יחיד, ולא "ויקחו" בלשון רבים), הרי שיפת יגרר אחרי חם. הם פשוט לא ראו את ערוות אביהם, את החיסרון שעליו דיבר חם. רוחנית הם לא ראו את זה. הם לא עסקו בזה, אלא רק בשאלה – מה אני מתקן? מה אני עושה? בשביל מה נבראתי ונולדתי? מה התפקיד שלי בעולם?

לכל איש יש שם וחם ויפת

"צהר תעשה לתיבה". שלשה בנים נכנסו לתיבה ושלשה היו צדיקים בכניסתם אליה, כי התיבה קלטה רק את מי שענה לקריטריונים של איש ואשתו ולא נפל באותם דברים של גילוי עריות שהביאו למבול, כלומר גם חם באותה שעה היה כשר, עד גיל מאה! אז מאיפה באה הנפילה הזו שלו? – כי הכח של חם, הכח של 'לא לראות את האור' פעמים והוא כל כך מתגבר וישנה רק דרך אחת להינצל מזה – דרכו של שם. ששם ייקח איתו את יפת. ואם אנחנו רציניים, בואו נפסיק לחשוב על שלשה אנשים-אחים חיצוניים שחיו לפני כך וכך שנים וניקח את זה פנימה אלינו. בואו נעלה קצת – אלו שלשה חלקים שיש בכל אחד מאיתנו – יש בי שם ויש בי חם, ויפת גם הוא בתוכי ואף תופס את רוב הקישקעס שלנו, והשאלה היא האם שם ייקח את יפת, שם שלא רואה את ערוות אביו, שם שיכול להאיר את האור, או חלילה חם ייקח את יפת. זו השאלה הגלובלית של כל העולם היום וזו אף השאלה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו היום- איך אני קורא את המציאות? איך אני קורא ילדים וילדות, אחיות ואחיות, שרק לפני זמן לא ארוך, שנה-שנתיים או כל יום, כל כך היה לי קל להגדיר אותם בצבעים מוחלטים, ברע וטוב, בחושך ואור.

"צהר תעשה לתיבה". ואולי התיבה היא גם כל מילה שיוצאת ממך, אח יקר? צהר תעשה לתיבה ותבדוק. "מילה" בעברית היא גם 'ברית המילה', ובה יש שני שלבים – חלון ואבן טובה. שלב ראשון של המילה הוא הורדת הערלה והקליפה, עשיית החלון והורדת המחיצה, והשלב השני הוא הפריעה, להפך גם את האבן שתהיה טובה ותאיר. האם לתיבה שלך, למילה שיוצאת ממך, אתה יכול לעשות צהר? כל כך נפלא שרש"י לא ציטט כאן שני פירושים, שני אמוראים, אלא אמר "יש אומרים ויש אומרים" – שני שלבים. ראשית צריך לברר איך עושים חלון, איך אני מצליח לראות את ההשגחה, את האור שבך, ולאחר מכן – איך אני מצליח להפוך את מה שמעולם לא האמנת אתה, האמנתי אני או האמנו שנינו, שאפשר להפך, לאבן שהיא עצמה תהיה טובה ומאירה?

הייאוש היה הקדמה לפרשת נח והמבול. האדם שהתעצב אל לבו, והעצבות המייאשת הזו מחתה את כל החיות וכדי להחזירה לעולם צריך לבנות תיבה שאולי עוד לא היתה, מילים אחרות, אותיות אחרות, ולתיבה הזו צריך לדעת ולעשות צהר.

יתגבר כארי לעבודת בוראו

זוכרים את התורה המפורסמת של רבי נתן מנמירוב זיע"א על השורה הראשונה של השולחן ערוך? –

יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. (שו"ע, או"ח, א', א')

מסביר את זה רבי נתן בעומק נפלא שאין זו רק הדרכה לאופן הקימה בבוקר, "לעורר את השחר" אינו סתם ביטוי ספרותי יפה, אלא זו כותרת לכל אורחות החיים, כותרת לכניסה לתיבה של התורה והתפילה. השולחן ערוך הוא התיבה והכניסה אליו היא "צהר תעשה". בלילה אדם חולם, הוא ללא מחיצות, בחלום שיכול שיהיה בו מבול, בחלום אין שכל היגיון מסודרים, אך כשהוא קם בבוקר הוא כבר בביקורת, הוא מבקר ומבחין (distinguish). בבוקר צריך לעמוד ולהעמיד את המחיצות ולחיות נכון – "לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". "עבודת בוראו" לא במובן של סדר היום, קימה, נטילת ידיים, תפילת שחרית וכו', אלא במובן של העבודה המיוחדת של הבורא – הבורא ברא את העולם ומהיום השני הוא הבדיל וברא, הבדיל וברא, ועל כל בריאה כתוב "ויעש א-להים", "ויברא" וכו', ואילו כל ברואי העולם יבואו וינסו לברוא יש מאין לא רקיע אלא יתוש הם לא יצליחו, אמנם יש רק דבר אחד בבריאה שלא כתוב לגביו לשון בריאה או עשיה – האור. "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור" – אין "ויעש", אין "ויברא", וזו העבודה שנתן לנו הבורא לעשות פה בעולם, וזה המושג "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" – לעשות את העבודה שבה ועל ידה הוא יהיה חלק מבוראו, 'חלק אלו-ה ממעל ממש', בתוך כל הרקיעים, ההבדלות והמחציות, בתוך כל החושך. זו העבודה שבו הוא יהיה בורא ולא נברא, ומהי העבודה הזו – "שיהא הוא מעורר השחר". בתוך השחור של הלילה, בשיא השחור של לפנות הבוקר, יש נקודת שחר ולה אתה צריך לעשות חלון ולהפוך אותה עצמה לאבן טובה ומאירה.

"שיהא הוא מעורר השחר" זו הכותרת לכל עבודת ה' בעולם, עבודת האדם בעולם. 'אחרי החגים' מתחיל וההארות מעתה מתרחשות מלמטה, העבודה מופיעה בלי פלאשים חיצוניים, וכל זה הוא בפרשה שלנו. פרשת בראשית נקראת תמיד עדיין בחודש תשרי, ופרשת נח היא זו תמיד פותחת את חודש מרחשוון, איך הוא מתמתק ומתהפך, איך האדם ממלא את תפקידו בעולמו, שכל תפקידו שהיה להתפלל על הגשמים (עי' רש"י על בראשית ב', ה'), היינו לדאוג ש"אד יעלה מן הארץ" ושיהיה מצב שההבדלות לא ייצרו קיר של ברזל אלא שהעננים ייצרו גשם והוא יתפלל עליו מלמטה. צהר תעשה לתיבה. שנזכה לחיות ביום השני ולהיות אנשי היום האחד.

1. כמו "ערוות הארץ באתם לראות" (בראשית מ"ב, י"ב) שאומר יוסף לאחיו כאשר הם יורדים למצרים ופוגשים אותו לראשונה. ↑