אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. לפרשת ויקהל תשפד

מזמור שיר ליום י"א תשרי

אנחנו עומדים ערב פרשת ויקהל שעל פניו חוזרת על הנאמר כבר בפרשיות תרומה ותצווה. ננסה לעיין מה היא מחדשת ומדוע היא נקראת 'ויקהל', שכידוע שם הפרשה מעיד על תוכנה, והפעם אני מבקש להתחיל את לימודנו בפרשה מתוך עיון במזמור פ"ה בתהילים, ובהמשך נראה את שייכותו לפרשת ויקהל –

לַמְנַצֵּ֬חַ | לִבְנֵי-קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר. רָצִ֣יתָ ה' אַרְצֶ֑ךָ^[1] שַׁ֝֗בְתָּ (שבות) שְׁבִ֣ית^[2] יַעֲקֹֽב. נָ֭שָׂאתָ עֲוֹ֣ן עַמֶּ֑ךָ כִּסִּ֖יתָ כָל-חַטָּאתָ֣ם סֶֽלָה. אָסַ֥פְתָּ כָל-עֶבְרָתֶ֑ךָ הֱ֝שִׁיב֗וֹתָ מֵחֲר֥וֹן אַפֶּֽךָ.^[3] שׁ֭וּבֵנוּ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֑נוּ וְהָפֵ֖ר כַּֽעַסְךָ֣ עִמָּֽנוּ. הַלְעוֹלָ֥ם תֶּֽאֱנַף-בָּ֑נוּ תִּמְשֹׁ֥ךְ אַ֝פְּךָ֗ לְדֹ֣ר וָדֹֽר. הֲֽלֹא-אַ֭תָּה תָּשׁ֣וּב תְּחַיֵּ֑נוּ וְ֝עַמְּךָ֗ יִשְׂמְחוּ-בָֽךְ. הַרְאֵ֣נוּ ה' חַסְדֶּ֑ךָ וְ֝יֶשְׁעֲךָ֗ תִּתֶּן-לָֽנוּ.^[4] אֶשְׁמְעָ֗ה מַה-יְדַבֵּר֮ הָאֵ֪ל | ה' כִּ֤י | יְדַבֵּ֬ר שָׁל֗וֹם אֶל-עַמּ֥וֹ וְאֶל-חֲסִידָ֑יו וְֽאַל-יָשׁ֥וּבוּ לְכִסְלָֽה.^{[5] [6]} אַ֤ךְ | קָר֣וֹב לִירֵאָ֣יו יִשְׁע֑וֹ לִשְׁכֹּ֖ן כָּב֣וֹד בְּאַרְצֵֽנוּ.^[7] חֶֽסֶד-וֶאֱמֶ֥ת נִפְגָּ֑שׁוּ צֶ֖דֶק וְשָׁל֣וֹם נָשָֽׁקוּ. אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף. גַּם-ה' יִתֵּ֣ן הַטּ֑וֹב וְ֝אַרְצֵ֗נוּ תִּתֵּ֥ן יְבוּלָֽהּ. צֶ֭דֶק לְפָנָ֣יו יְהַלֵּ֑ךְ^[8] וְיָשֵׂ֖ם לְדֶ֣רֶךְ פְּעָמָֽיו. (תהילים פ"ה)

המדרש המפורסם מדבר על הפסוק מהמזמור הזה ואומר –

בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו', חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ, הה"ד (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח. (בראשית רבה ח', ה')

כאשר האמת צומחת מהארץ הרי שיש השתקפות וכנגדה הצדק משמים נשקף.

הקשר של המזמור הזה לפרשה ידוע ופשוט לבני עדות המזרח. את המזמור הזה נוהגים הספרדים ובני עדות המזרח לומר בשיר של יום ביום י"א בתשרי, מוצאי יום הכיפורים. זה מופיע בכל הסידורים של עדות המזרח.

קרני ההוד של משה

בואו נכנס לפרשה ונברר גם את הקשר של המזמור הזה לפרשתנו –

וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת-כָּל-עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽם. (שמות ל"ה, א')

ואומר רש"י במקום –

ויקהל משה. למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש.

כלומר אנחנו נמצאים ביום י"א בתשרי, למחרת יום הכיפורים ולרש"י חשוב מאד לציין לנו את הנתון הזה ושכולם כולם באים ונאספים על פי דיבורו של משה.

את פרשת כי תשא סיימנו במה שהתרחש יום לפני כן, ביום הכיפורים. על פי רש"י, הציווי על מלאכת המשכן נאמר רק אחרי יום הכיפורים, כלומר ב-ו' בסיון משה רבנו ועם ישראל רואים את הקולות, ב-ז' בסיון משה עולה להר לארבעים יום, בי"ז בתמוז משתברים התמוז, בי"ח בתמוז משה מנפץ את העגל על פני הנחל וזורה אותו על פני המים, מעניש את העם ובי"ט בתמוז הוא עולה להר שוב לארבעים יום שניים של זעקות ובקשות. הוא נוטה את אהלו מחוץ למחנה וקורא לו אהל מועד וכל מבקש ה' יוצא אל אותו אוהל מועד – "הרחק מחוץ למחנה". בר"ח אלול קורא לו הקב"ה ואומר לו –

… פְּסָל-לְךָ֛ שְׁנֵֽי-לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִֽאשֹׁנִ֑ים וְכָֽתַבְתִּי֙ עַל-הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת-הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל-הַלֻּחֹ֥ת הָרִֽאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ. וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֨קֶר֙ אֶל-הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל-רֹ֥אשׁ הָהָֽר. וְאִישׁ֙ לֹא-יַֽעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם-אִ֥ישׁ אַל-יֵרָ֖א בְּכָל-הָהָ֑ר גַּם-הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל-יִרְע֔וּ אֶל-מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא. וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי-לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִֽאשֹׁנִ֗ים… (שם ל"ד, א'-ד')

הוא עולה להר סיני לקבל את הלוחות השניים אותם הוא זוכה ומקבל ביום הכיפורים, אך הפעם לא בלוחות "מעשה א-להים המה", אלא לוחות שהוא, משה רבנו פוסל והקב"ה כותב. ואז מגיע יום הכיפורים, בו יורד משה מן ההר עם הלוחות –

וַֽיְהִי-שָׁ֣ם עִם-ה' אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל-הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים. וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד-מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן-הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא-יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ. (שם כ"ח-כ"ט)

אור מופלא בוקע ממשה רבנו. אגב, הערה מרתקת – רש"י שואל מהיכן זכה משה לקרני ההוד, ובסוגריים נעיר את המובן מאליו שאין הכוונה לאותם ציורים ופסלים נוצרים של דמותו של משה עם קרניים ממצחו אלא שהאור הפנימי קורן מעורו. האם שמנו לב פעם ש'עור' הוא בעצם עִוֵר, והאור הקורן מפנימיותו בוקע מתור העור שמכסה עליו, שדרך הנקבוביות קורן אור מופלא? ורש"י מבאר –

ומהיכן זכה משה לקרני ההוד? רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקב"ה ידו על פניו, שנאמר ושכותי כפי )שמות לג, כב). (רש"י שם)

כלומר זה היה כשמשה התפלל לקב"ה והקב"ה לימד אותו י"ג מידות של רחמים בנקרת הצור. ומה קורה כשהעם רואה את קרינת האור הזו ממשה? –

וַיַּ֨רְא אַֽהֲרֹ֜ן וְכָל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת-מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו. (שם ל')

שאלה – לכאורה הלוחות הראשונים היו גדולים יותר מהשניים, שכן הם היו מעשה א-להים וכתובים משני עבריהם, אור ישר, אבל כאשר ירד משה מההר בפעם הראשונה עם הלוחות הראשונים, לא קרן אור פניו, הוא לא זכה לקרני הוד. איך זה יכול להיות? ועוד – במעמד הראשון ב-ו' בסיון העם התיירא מהקולות העצומים והשופר וכו' ואילו בסוף המעמד השני הם לכאורה יורדים למדרגה כל כך נמוכה עד שהם יראים מעור פניו הקורן של משה!

סדר לימוד התורה

ומה קורה אז? –

וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַֽהֲרֹ֥ן וְכָל-הַנְּשִׂאִ֖ים בָּֽעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם. וְאַֽחֲרֵי-כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה' אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי. (שם ל"א-ל"ב)

רש"י במקום מסביר מה דיבר אליהם משה. משה יורד עם התורה ועומד לתת אותה לישראל והנה סדר לימוד התורה לישראל –

ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן, כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם, שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם א', ביד הזקנים ב', ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו', כדאיתא בעירובין (נד:) (שם ברש"י)

חז"ל אף ממשיכים ואומרים שכאשר יצא משה, המשיך אהרן ללמד את יתר הנמצאים את התורה, ואז אלעזר ואיתמר מלמדים וכו', וכך כל אחד ואחד מישראל שומע ולומד את הדברים ארבע פעמים. הסיבה שסיפרנו את כל זה היא כיון שזה התרחש ביום הכיפורים. ומה פירוש "ויקהל"? – הכוונה היא שזה לא היה לפי סדר הלימוד הזה שתיארנו כאן. כאשר כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר" הכוונה היא שמשה שמע מהקב"ה, מפי הגבורה, הוא מעביר לאהרן ואהרן מעביר הלאה – לפי הסדר. זו הכוונה במילה "לאמר" – ה' אומר למשה שיאמר לאהרן שיאמר לבניו שיאמרו לזקנים וכך הלאה. לעומת זאת כאשר כתוב אצלנו בפרשה –

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל-כָּל-עֲדַ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹֽר. (שמות ל"ה ד')

הכוונה היא שאתה מה שעכשיו עומד לומר משה, ישמעו כל עם ישראל יחד, מהגדול ביותר ועד לאחרון העם. ללא סדר, יש "הקהל". אז ביום הכיפורים היתה התרגשות עצומה, קרן עור פני משה, עם ישראל לומד את הורה ולמחרת יום הכיפורים מכנס משה רבנו את כל עם ישראל ואומר להם להתחיל להביא נדבות למשכן, וזאת למרות שלפני כן הם כלל לא שמעו שום ציווי על המשכן (ע"פ דרכו של רש"י כנ"ל). ומה קרה אז?

בריאה חדשה

לפני שנכנס לזה ננסה להסביר מהו י"א תשרי, כי זו נקודה עצומה זה לא סתם הבוקר של אחרי יום כיפור, איזו הפסקה קלה לפני ההמשך. י"א תשרי זה היום הראשון שבו מתחיל העולם מלמטה. זה היום של הבריאה החדשה. נסביר את הדברים לאט לאט; זה לא מכבר רצה הקב"ה לחסל את כל עם ישראל – "הרף ממני ואשמידם", והנה ביום הכיפורים שלא היו ימים טובים כמוהו לישראל יורד מה רבנו מן ההר והקב"ה מגיע אל השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות, ונותן לנו מחדש את התורה בשמחה ובלב שלם. זו תורה של חוטאים, תורה של אחרי חטא העגל.

נגיד משהו על קרינת אור הפנים של משה; בלוחות הראשונים לא קרן אור פניו של משה בגלל פיסיקה פשוטה – כדי שתהיה קרינה צריך שיהיה ניגוד, קונטראסט. כדי שיהיה אור צריך חושך. בלוחות הראשונים היה בעולם מצב שבו הכל היה בטל אל האלוקות, "קול גדול ולא יסף", קול שחדר את המציאות, שלא נעצר בשום דבר – לא היה הד לקול הזה, כי במעמד הר סיני הכל היה מציאות של אלוקות. אנחנו מתנו ומשה רבנו החזיר אותנו בטל של תחיה. לעומת זאת, ביום הכיפורים מתחרשת התרחשות חדשה בעולם – נברא יום השמחה הגדול של עולם. הקב"ה נתן לנו תורה בלוחות שאנחנו עשינו. הלוחות מעשה אדם – והכתב הוא כתב אלוקי. "חסד ואמת נפגשו – צדק ושלום נשקו".

הקמת המשכן – בריאת העולם

במוצאי יום הכיפורים אנחנו נוהגים לתקוע בשופר. התוספות במסכת שבת מבארים את הסיבה –

… וכן אומר ר"י מה שתוקעים במוצאי יוה"כ אינו אלא להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו וגם להכין סעודת מוצאי יוה"כ שהיא כעין י"ט כמו שיסד הפייטן אחר גמר מיצוי אכול בדצוי ורצוי ולא כמחזורים שכתוב בהן שהתקיעה זכר ליובל כי למה תוקעין בכל שנה ושנה וכי היה יובל בכל שנה ושנה. (תוס' שבת קי"ד: ד"ה לעיל )

כלומר התקיעה איננה זכר ליובל, כפי שמופיע במחזורים שונים, אלא כדי לומר לעם שזה יום טוב ויש ללכת לאכול. תמיד הבנתי שזה נחשב ליום טוב כי הכהן הגדול יצא בשלום מבין קדשי הקדשים ולכן עושים לכבודו סעודה, אבל מהמזמור אותו למדנו עולה שעולם חדש נברא, אנחנו בונים עולם חדש, עולם של השראת שכינה, וביום הזה משנים את סדר המשנה – לא קוראים אל אהרן, אלעזר ואיתמר ושבעים הזקנים אלא משה מדבר את דבר ה' לעם ישראל כולו גם יחד!

אגב, הקב"ה לא אמר למשה להקהיל את עם ישראל אלא משה מעצמו מקהיל את כל בני ישראל אומר להם 'רבותי, אנחנו בוראים את העולם, אנחנו בונים משכן'.

רבנו בחיי בתחילת פרשת פקודי עורך השוואה ארוכה בין בריאת העולם לבניית המשכן.^[9] ואנחנו ניגע רק בנקודה אחת – כל בריאת העולם היא "עולם חסד יבנה", הקב"ה בונה עולם – ואיפה אני נמצא בבריאת העולם הזה? אני עדיין לא נמצא, אני, הדם, מגיע בסוף ואמור להתאים את עצמו לעולם שהקב"ה בורא. ומה קורא מבריאת העולם ועד לחטא העגל? – עוד אכזבה ועוד אכזבה. עשרה מאדם ועד נח ועוד עשרה מנח ועד לאברהם, ואז מגיעים למעמד הר סיני "ופסקה זוהמתם"! – זוהמת הנחש נפסקה, הנה הגענו לרגע הגדול! אך אז אנחנו חוטאים בעגל וחוזרת הזוהמה… "וביום פקדי ופקדתי", ואין לך דור שאין בו מפרעון חטא העגל, ואז עולה התמיהה – אולי אין כלל טעם לעולם עוד? אבל אז הכל מתחיל – הקב"ה ברא את העולם במידת החסד, "עולם חסד יבנה", ועומק ההבנה בזה היא שאין זה חסד רגיל אלא חסד אלוקי, מוחלט. כשאני עושה חסד, אני עושה אותו כלפי מישהו אחר, אבל כשהקב"ה בורא את העולם הוא עושה את זה על מנת לעשות חסד. אין עוד מישהו או משהו מלבדו, הכל מאוחד ומיוחד. עוד לא היה עולם כדי לעשות איתו חסד.

זה מה שאומר משה רבנו לעם ישראל בי"א בתשרי – 'אנחנו בוראים עולם מחדש, מלמטה, המקביל לעולם שלמעלה'. הקב"ה ברא שמיים "נטה שמיים כיריעה"? – אנחנו נברא יריעות עיזים ונבנה את האוהל. הקב"ה אמר "יקוו המים"? – אנחנו הולכים לבנות כיור, וכך הלאה כל פרט ופרט. ואז הוא אומר – הקב"ה ברא את העולם בחסד? – אנחנו נביא את הכל בנדבה, כולם יביאו נדבה. וההשוואה האחרונה החשובה לענייננו – בריאת העולם היא חסד אך בחסד הזה חייב להופיע דין, כפי "שבתחילה עלה במחשבה לברואו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין" (רש"י בראשית א', א') – וכך זה בכל דבר; חז"ל שואלים מה פירוש השם "אל שדי" ועונים שכאשר הקב"ה ברא את השמיים, הם רצו להימתח וללכת, כלומר כיון שאין להם גבול הם רצו להימתח עוד ועוד, בלי הפסקה שהרי אין כלים שמצירים אותם, עד שהקב"ה ברא את הרקיע ביום השני ואמר להם – די! ש-די! הוא גער בהם כלומר היתה זו הגבורה שבתוך החסד. כלומר היום הראשון היה בריאת האור בחסד ואילו ביום השני הוא מתח את הגבול וגער בשמיים "עד כאן" והיתה זו מידת הגבורה.

נדבה בבוקר בבוקר

והנה בפרשה שלנו הנדבה מתוארת במילים הבאות –

וַיִּקְח֞וּ מִלִּפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה אֵ֤ת כָּל-הַתְּרוּמָה֙ אֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לִמְלֶ֛אכֶת עֲבֹדַ֥ת הַקֹּ֖דֶשׁ לַֽעֲשׂ֣ת אֹתָ֑הּ וְ֠הֵ֠ם הֵבִ֨יאוּ אֵלָ֥יו ע֛וֹד נְדָבָ֖ה בַּבֹּ֥קֶר בַּבֹּֽקֶר. (שמות ל"ו, ג')

על פי חז"ל, הביטוי "בבוקר בבוקר" בא לתאר נתינה של שני בקרים, כלומר תוך יומיים הביאו בני ישראל את כל מה שהיה נדרש להקמת המשכן.

וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל-הַ֣חֲכָמִ֔ים הָֽעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל-מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִֽישׁ-אִ֛ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר-הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים. וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה ה' לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽהּ. (שם ד'-ה')

'חייבים לעצור את ההבאה. יש יותר מדי'.

וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּֽעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּֽחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל-יַֽעֲשׂוּ-ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵֽהָבִֽיא. וְהַמְּלָאכָ֗ה הָֽיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל-הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר. (שם ו' -ז')

ובפרשת פקודי –

וַתֵּ֕כֶל כׇּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ. (שם ל"ט, ל"ב)

מאד דומה למתואר בבריאת העולם –

וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל־צְבָאָֽם. וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה… כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת. (בראשית ב', א'-ג')

שמנו לב? נדבה בלי הפסקות, וכשאומרים די – אז די. כי כדי להשרות שכינה אני צריך להופיע את כל הכוחות שלי אבל לדעת שכל הכוחות שלי בטלים למה שהקב"ה רוצה וכאשר הוא אומר די – אז די. לכן הדבר הראשון שאומר משה לעם לפני שהוא מצווה אותם להביא את הנדבות למשכן הוא –

שֵׁ֣שֶׁת יָמִי֘ם תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַֽ-ה' כָּל-הָֽעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת. (שם ל"ה, ב')

עכשיו בואו נראה דבר פלאי. אנחנו נמצאים כאמור בי"א תשרי, לגר"א יש שאלה שהזכרנו אותה כשלמדנו על סוכות אבל זה כל כך מדהים לראות את זה כאן –

ובזה יתורץ מה שהקשו למה אנחנו עושים סוכות בתשרי כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד היה ראוי לעשות בניסן כי בניסן היה תחילת היקף עננים. אבל נראה לפי שכשעשו את העגל [בי"ז בתמוז] נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן ומשה ירד ביוה"כ, ובמחרת יוה"כ ויקהל משה וצוה על מלאכת המשכן וזה היה בי"א תשרי וכתיב 'והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר' ב' ימים הרי י"ג בתשרי. ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל ובט"ו התחילו לעשות. ואז חזרו ענני כבוד ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי. (ביאור הגר"א שיה"ש א', ד')

בליל ט"ו בתשרי, אחרי השקיעה, העם הסתכל ורואה ארבעה ענני כבוד מצדדיהם, ענן מלמטה מרבץ לרגליהם וענן מלמעלה, שוב הולך עמוד הענן לפניהם וענני הכבוד שנסתלקו בחטא העגל חוזרים בלילה הזה. על פי הגר"א יוצא דבר נפלא – עד כאן ענין שלשה רגלים כבר הופיע בתורה פעמיים. חג הסוכות הופיע בפרשת משפטים וגם בפרשת כי תשא, בשני המקומות הוא נקרא "חג האסיף" והמילה "חג הסוכות" טרם נאמרה. פסח נקרא פסח גם במשפטים וגם בכי תשא וגם שבועות כבר נקרא שבועות. רק אחרי זה מתחיל חג הסוכות להיקרא חג הסוכות – כי זה החג שבו חזרו ענני הכבוד, ואז – "ועמך ישמחו בך" (תהילים פ"ה). ובכל שנה אנחנו נכנסים אל הסוכה, מביאים אליה את כל מה שניתן ובונים משכן, "צילא דמהימנותא". העיקרון של הסוכה היא שאני נמצא בתוך המשכן, בצילא דמהימנותא. מחוץ לסוכה יש עולם אחר. ומי בנה את הסוכה? – אנחנו, עם הילדים, 'פטיש מסמר ניקח מהר'.

תשובה במוצאי יום הכיפורים

עכשיו נחזור למזמור התהילים שבו פתחנו, ולמנהג הקדוש הזה לומר אותו למחרת יום הכיפורים. כשאני נכנס לפרשה הזו יש לי תחושה שמה שרצו לומר בשיר של יום הזה זה לא רק 'אדוני, נכון, נגמר יום כיפור, אל תישבר – יש המשך', אלא ששיא השיאים הוא י"א תשרי – היום הזה שלמחרת יום הכיפורים, אחרי שקיבלנו את התורה החדשה בלוחות האבנים שמשה פסל, אחרי שהבנו שיכולה להיות קרינת עור הפנים שלא הייתה בלוחות ראשונים, שאנחנו הולכים לבנות את הכיור מאותן המראות הצובאות שמשה מאס בהן,^[10] של האור החוזר של האיספקלריה הלא מאירה, שממנה ישקו את האשה הסוטה וממנה נקדש ידיים ורגליים.

לַמְנַצֵּ֬חַ | לִבְנֵי-קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר. רָצִ֣יתָ ה' אַרְצֶ֑ךָ שַׁ֝֗בְתָּ (שבות) שְׁבִ֣ית יַעֲקֹֽב.

מה היה מיד אחרי חטא העגל? הקב"ה אמר למשה 'אני לא לוקח אתכם אל הארץ!', ומשה עונה לו – 'אתה תנחה אותנו' –

…רְ֠אֵ֠ה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י… (שמות ל"ג, י"ב)

כלומר – 'אני לא רוצה שמלאך ילך, אלא רק אתה תיקח אותנו, זו הארץ שלך.

ומהו "שבית"? שבית מזכיר לנו את המילה שביה, אין עוד אפשרות אחרת. 'אתה שַבתָ שבות יעקב – אבל אנחנו גם בשבי, זו שבות של שביה, של שבויים ל"ע. אנחנו שבויים במקומות שלנו ואתה שבת אותנו מהשבי.

נָ֭שָׂאתָ עֲוֹ֣ן עַמֶּ֑ךָ כִּסִּ֖יתָ כָל-חַטָּאתָ֣ם סֶֽלָה. (תהילים שם ג')

זה געוואלד. איך אפשר שלא לומר את המזמור הזה במוצאי יום הכיפורים?! אנחנו עוסקים פה בכהן גדול וביום כיפור, ואז אנחנו מבקשים –

שׁ֭וּבֵנוּ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֑נוּ וְהָפֵ֖ר כַּֽעַסְךָ֣ עִמָּֽנוּ. (שם ה')

נכון, אנחנו עדיין לא בתשובה השלמה, אנחנו אחרי העגל, "וביום פקדי ופקדתי" וכמו שאומרים חז"ל עד סוף הדורות עד לגאולה השלמה –

הַלְעוֹלָ֥ם תֶּֽאֱנַף-בָּ֑נוּ תִּמְשֹׁ֥ךְ אַ֝פְּךָ֗ לְדֹ֣ר וָדֹֽר. (שם ו')

הרי השיבות מחרון אפך, אז למה תמשוך אפך לדור ודור?! אנחנו לא אחרי הלוחות הראשונים, אנחנו אחרי חטא העגל, אחרי יום הכיפורים בדרך להשראת שכינה, בדרך לסוכות, לצילא דמהימנותא ואנחנו מבקשים –

הֲֽלֹא-אַ֭תָּה תָּשׁ֣וּב תְּחַיֵּ֑נוּ וְ֝עַמְּךָ֗ יִשְׂמְחוּ-בָֽךְ. (שם ז')

זמן שמחתנו.

האור שבקצה המנהרה הוא רק ההתחלה

כן, אנחנו כבר נמצאים בשנת תשפ"ד ורוצים ש-

הַרְאֵ֣נוּ ה' חַסְדֶּ֑ךָ וְ֝יֶשְׁעֲךָ֗ תִּתֶּן-לָֽנוּ. (שם ח')

נשים לב לביטוי פה "ישעך", "ישענו", "ישועתנו". במזמור כ"ז שהאשכנזים נוהגים לומר מראש חודש אלול ועד אחרי סוכות מופיע –

לְדָוִ֨ד ה' אוֹרִ֣י וְ֭יִשְׁעִי מִמִּ֣י אִירָ֑א… כִּ֤י יִצְפְּנֵ֨נִי | בְּסֻכֹּה֮ בְּי֪וֹם רָ֫עָ֥ה יַ֭סְתִּרֵנִי בְּסֵ֣תֶר אָהֳל֑וֹ …

וחז"ל אומרים ש-"אורי" זה ראש השנה, "ישעי" זה יום הכיפורים ו-"כי יצפנני בסכה" זה סוכות. העומק של זה ברור – אדם הולך במנהרה בחושך ופתאום הוא רואה אור בקצה המנהרה. זה רגע אדיר שנותן לו תקוה עצומה. הוא עדיין בתוך המנהרה ויתכן שהוא עוד עתיד לעבור דברים רבים, שהאור ייסתר לאחר מכן, אבל באותו רגע זה נותן לו כח. האור הזה הוא ראש השנה – ה' מלך. אין אף אחד אחר בעולם, רק מלכותו. אמנם עוד ייקח זמן עד שהוא ייצא וכשהוא יוצא ממנה – הוא נושע, "ישעי". ה' מוחל לו, זה יום הכיפורים. אבל הוא מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שהוא צריך עוד הרבה שיקום ורק כשהוא מגיע לשם הוא יכול להתחיל לחייך באמת. השיקום זו הסוכה – "כי יצפנני בסכה". נראה שוב את הפסוק –

הַרְאֵ֣נוּ ה' חַסְדֶּ֑ךָ וְ֝יֶשְׁעֲךָ֗ תִּתֶּן-לָֽנוּ. (שם ח')

את הישועה שהושעת לנו אתמול ביום הכיפורים "תתן לנו", תחדיר בנו, ואז מה שיקרה הוא –

אֶשְׁמְעָ֗ה מַה-יְדַבֵּר֮ הָאֵ֪ל | ה' כִּ֤י | יְדַבֵּ֬ר שָׁל֗וֹם אֶל-עַמּ֥וֹ וְאֶל-חֲסִידָ֑יו וְֽאַל-יָשׁ֥וּבוּ לְכִסְלָֽה. (שם ט')

לא כתוב פה שאני אעשה מה שה' יגיד. הכהן הגדול היה בקדש הקודשים ושם בין הכרובים נועד הקב"ה איתנו, שם מעל הכפורת שומע משה רבנו "מה ידבר האל ה'". שם עם ישראל, בחינת שמשה שבנו, שומעת מה ידבר האל ה' – "וישמע את הקול מדבר אליו", כאשר הוא נכנס לאוהל מועד. הנה אנחנו עומדים להתחיל לבנות את אוהל מועד מלמטה, מוצאי יום הכיפורים, "מה ידבר האל ('אל' איך זה ממשיך אלינו פה) הוי"ה – כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו". חסידיו זה נפלא, ומי הם "עמו"? העם הזה אלו –

…וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים… (שמות ל"ב, א')

וכפי ששואל אותו משה כאשר הוא יורד מההר –

…מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה… (שם כ"א)

כלומר, לא רק אל החסידים הקב"ה מדבר אלא גם אל עמו – ואל ישובו לכסלה". אנחנו מודעים לאיזה שפל אנחנו יכולים להגיע ח"ו, אנחנו אחרי חטא העגל. אני מודע לכך שאני מועד. איך אני יודע שאני מודע? כשאני יודע שאני מועד ליפול אם אתה רבש"ע לא תציל אותי.

אַ֤ךְ | קָר֣וֹב לִירֵאָ֣יו יִשְׁע֑וֹ… (תהילים שם י')

שמחה או יראה? יום הכיפורים זה יראה וסוכות זה שמחה, "עמך ישמחו בך" – "קרוב ליראיו ישעו". וכן – "רצון יראיו יעשה". והנה סיום הפסוק –

… לִשְׁכֹּ֖ן כָּב֣וֹד בְּאַרְצֵֽנוּ. (שם)

לשכון לשון משכן, שכינה. 'ארצך' מתחילת המזמור הפכה ל'ארצנו'. ואולי תרשו לי להעז ולומר שאולי ארצנו איננה רק הארץ שלנו אלא זו הארץ המשותפת שלך רבש"ע, ושלנו. הארץ שלך שאתה רוצה שהיא תהיה הארץ שלנו – " אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם… אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". (שמות ג', י"ז)

חֶֽסֶד-וֶאֱמֶ֥ת נִפְגָּ֑שׁוּ צֶ֖דֶק וְשָׁל֣וֹם נָשָֽׁקוּ. (תהילים שם י"א)

האם עכשיו יש עוד צורך להסביר את הפסוק הזה כעת?

אמת לאמיתה

זוכרים מה אמרה האמת? – "הרף ממני ואשמידם", ומה עשה הקב"ה? – השליך אותה לארץ, ומבאר רבי נחמן שכל פעם שאדם קם בבוקר, מפעמת בו איזו אמת פנימית כזו שאומרת לו – 'מה אתה בכלל קם, יא חתיכת צבוע? אנחנו מכירים אותך, ראינו אותך כבר אלף פעם…'. זו האמת שאומרת "אל ייברא", שאותה תופס הקב"ה ומשליך אותה לארץ למטה, שם היא תתחכך עם המציאות, היא תכיר את היצר הרע שאני נאלץ להתמודד אותו, את הקרימינליות שבי, שם התרנו להתפלל עם העבריינים בערב יום הכיפורים, שם היינו ביום כיפור! ואז כשהאמת מארץ תצמח היא כבר תהיה "אמת לאמיתה".

אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף. גַּם-ה' יִתֵּ֣ן הַטּ֑וֹב וְ֝אַרְצֵ֗נוּ תִּתֵּ֥ן יְבוּלָֽהּ (שם י"ב-י"ג)

ואולי "יבולה" רומז לא רק ליבול אלא גם ליובל, לגאולה השלמה?…

צֶ֭דֶק לְפָנָ֣יו יְהַלֵּ֑ךְ… (שם י"ד)

והשווה – "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (שם מ"ה, ח') וכפי פירוש חז"ל – " אָהַבְתָּ לְצַדֵּק אֶת בְּרִיּוֹתַי" (בראשית רבה מ"ט, י')

וְיָשֵׂ֖ם לְדֶ֣רֶךְ פְּעָמָֽיו. (שם)

ה' ייתן הטוב וארצנו תתן יבולה

פתחנו במזמור פ"ה, הוא המזמור של הפרשה. "ויקהל משה" מלמטה למעלה, הוא מקהיל והם נאספים מאליהם, מחרת יום הכיפורים. שני ימים שמתארים את הבריאה – האחד הוא ראש השנה והוא מתאר כיצד הקב"ה בורא אותנו והשני הוא יום הכיפורים – אין אנחנו בוראים את המשכן, איך אנחנו בוראים את הבית לשכינה, איך אנחנו מתחילים לבנות את הסוכה מלמטה והוא יעופף עלינו בסוכה של צילא דמהימנותא מלמעלה. יום טוב היה עושה כהן גדול למחרת יום הכיפורים, אבל לא רק על כך שיצא בשלום אלא יום טוב על העולם שמתחיל להיברא עכשיו מלמטה למעלה. חסד ואמת נפגשו.

שנזכה להשראת שכינה בתוכנו, "ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה" ונזכה כבר לראות גאולה שלמה וישועה שלמה ולהבין איך כל אותם הרגעים הקשים, אותם מסכי החושך לא היו אלא קונטרסטים כדי שהאור הפנימי יביא לעור פנינו שיקרן אור, ו-"צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו".

1. מופיע בספרים ששורש המילה 'ארץ' הוא ר.צ.ה., לשון רצון, לרצות, כי הרצון של הקב"ה בא לידי ביטוי בארץ, שם הוא מוציא את כל הגידולים שלו, ולמרות שהיו עיכובים בדרך לארץ – "הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור", אולי זה הפריע לקשר הזה שלך ושל ארצך שתהיה גם ארצנו. נראה להלן על מה מדובר במזמור הזה. ↑

2. המילה 'שבות' היא המילה שאנחנו מכירים ולמרות זאת תיקון הקריאה הוא למילה 'שבית', הפחות מוכרת לנו. נבחין כי השורש ש.ו.ב. חוזר לא מעט פעמים במזמור. ↑

3. עד כאן לשון עבר ומעתה ואילך – לשון הווה. ↑

4. מתחילת המזמור ועד לכאן הפסוקים בנויים משתי צלעות מקבילות ואילו הפסוק הבא הינו חריג הבנוי משלש צלעות. ↑

5. גם כאן מדובר על משהו שאסור לשוב אליו – השורש ש.ו.ב. מופיע גם פה. במקומות אחרים בתהילים מופיע שעם ישראל לא שומע לקול ה' ("לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו", פ"א י"ד, "ולא שמע עמי בקולי וישראל לא אבה לי" שם, י"ב), ואילו כאן אנחנו כן שומעים מה מדבר ה', כאילו אנחנו באיזו התוועדות עם הקב"ה. ↑

6. 'כסלה' זה חטא וגם לשון טיפשות, כסיל. ↑

7. המילה ארץ כבר הופיעה בתחילת המזמור – "רצית ה' ארצך", ארצו של ה', וכאן מדובר על "ארצנו" שלנו. במהלך המזמור אנחנו עוברים כמה תהליכים – אנחנו גם שמחים, וגם יראים. ↑

8. הכוונה היא שהקב"ה יהלך את הצדק לפניו והעולם יראה את הצדק, והוא יבוא ויגיע אלינו בדרך הזו ושם הוא ייתן לצדק להלך לפניו. כך ע"פ רש"י והרד"ק. ראשונים אחרים מבארים שהכוונה היא לאדם או לעם שמדבר במזמור – העולם כולו יראה שהצדק מהלך לפני העם או האדם שהקב"ה רוצה בו ומראה לו את חסדו, כלומר לא רק את החסד יראו אלא אף את הצדק. ↑

9. "וע"ד המדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה שני פעמים משכן, אלא ללמד שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר (שמות ט״ו, י״ז) מכון לשבתך פעלת ה' וגו', אל תקרי מכון אלא מכוון, שקול היה המשכן כנגד בריאת העולם, בבריאת העולם כתיב (ישעיהו מ׳, כ״ב) הנוטה כדוק שמים וימתחם, ובמשכן כתיב (שמות כ״ו, ז׳) ועשית יריעות עזים לאהל וכתיב (תהילים ק״ד, ב׳) נוטה שמים כיריעה. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳, ט׳) יקוו המים ובמשכן כתיב (שמות ל׳, י״ח) ועשית כיור נחשת. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳, ט׳) יהי מאורות ובמשכן (שמות כ״ה, ל״א) ועשית מנורת. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳, כ׳) ועוף יעופף ובמשכן (שמות כ״ה, כ׳) והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳, כ״ז) ויברא אלהים את האדם ובמשכן כתיב (שמות כ״ח, א׳) ואתה הקרב אליך. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳, א׳) ויכלו השמים ובמשכן כתיב (שמות ל״ט, ל״ב) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳, ג׳) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ובמשכן (שמות ל״ט, מ״ג) ויברך אותם משה וכתיב (במדבר ז׳, א׳) ויקדש אותו ואת כל כליו. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳, ג׳) כי בו שבת ובמשכן כתיב (שמות ל״ה, ב׳) ששת ימים תעשה מלאכה, ואח"כ אמר קחו מאתכם תרומה, להודיעך ששקולה מלאכת המשכן כנגד שמים וארץ עד כאן במדרש.

   כל מה שהזכירו חכמים במדרש הזה בעניני המשכן השקול כנגד העולם נראה שדברו דרך כלל אבל הפרטים רבים נמשכים ויוצאים מן הכלל. ונראה לי כי מתוך הכלל הזה שלמדנו נוכל לחדש ולהוציא קצת מן הפרטים, והוא שמצאתי מן הנגדיים האלה כי כשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב׳, ד׳) אלה תולדות השמים והארץ, כנגדו מצינו במשכן אלה פקודי המשכן, וכשם שנברא העולם בה"א שנאמר (שם ב) בהבראם ודרשו רז"ל בה"א בראם, כנגדו מצינו במשכן (שמות מ׳, ל״ד) וכבוד ה' מלא את המשכן כי הה"א כבוד ה' וזו היא הכוונה כמו שהוזכר ענין המשכן פעמים בתורה כמו שכתבתי בראש פרשת ויקהל, וכן לשון משכן לשון שכינה וזהו שכתוב (תהלים פה) לשכון כבוד בארצנו, וכשם שהעולם עלה במחשבה להבראות תחלה ואח"כ נעשו המעשים בששה ימים כנגדו תמצא במשכן לחשוב מחשבות ואח"כ לעשות. וכשם שהעולם נברא לא חובה רק דרך נדבה וחסד שנאמר (שם פט) עולם חסד יבנה כן המשכן נבנה דרך נדבה שנאמר (שמות כ״ה, ב׳) אשר ידבנו לבו (שם לה) כל נדיב לבו יביאה. וכשם שהזכיר שם אלהים בכל מעשה בראשית ואח"כ השם המיוחד שנאמר (בראשית ב׳, ד׳) ביום עשות ה' אלהים, כנגדו תמצא במשכן אחר שהזכיר (שמות מ׳, ל״ד) וכבוד ה' מלא את המשכן שהוא כנגד שם אלהים הזכיר ה' המיוחד ואמר (שם) כי ענן ה' על המשכן. וכשם שהעולם נברא בשתי מדות מדת רחמים ומדת הדין כנגדו המשכן נעשה בשני אומנים בצלאל משבט יהודה כנגד השם המיוחד ואהליאב משבט דן כנגד מדת הדין.

   וגם יתכן שנבין מלת משכן מלשון המשכה לפי שהמשכן וכליו ציורים ודוגמא למקדש של מעלה כי ביהמ"ק של מטה מושך כח ממקדש של מעלה הנקרא זבול, ולכך אמר שלמה ע"ה (מלכים א ח׳, י״ג) בנה בניתי בית זבול לך, וזהו סוד הכתוב (שופטים ה׳, י״ד) ומזבלון מושכים בשבט סופר, כי יש מושכים למטה מזבולן והנמשך הוא זבולן. ויובן ממנו עוד כי מזבולן הם מושכים והנמשך הוא סופר והוא מלשון ספירה והכוונה על הראשונה והבן זה. וכשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב׳, ד׳) ביום עשות ה' אלהים כן במשכן תמצא כנגדו (במדבר ז׳, א׳) ויהי ביום כלות משה. וכשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית א׳, ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כן תמצא במשכן (שמות ל״ט, מ״ג) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה. וכשם שבריאת העולם מלאכת העולם לא דחה את השבת שנאמר (בראשית ב׳, ב׳) וישבות ביום השביעי כן במשכן מלאכת המשכן לא דחה את השבת שנאמר (שמות ל״ה, ב׳) ששת ימים תעשה מלאכה. וכשם שנברא העולם ועתיד להבטל ולהתחדש אחר השבת כן המשכן והמקדש עתיד ליבטל וליחרב ולהתחדש. וכשם שמצינו בבריאת העולם (בראשית ב׳, ט״ז) ויצו ה' אלהים האדם לאמר כן תמצא במשכן (שמות ל״ו, ו׳) ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר. וכשם שמצינו בבריאת העולם שנקרא הקב"ה שדי על שאמר לעולמו די, כנגדו תמצא במשכן (שם) והמלאכה היתה דים זו מלאכה של מעלה הנקראת על דרך הקבלה מלאכת שמים וארץ.

   ובפרקי רבי אליעזר תמצא למה נקרא שמו אל שדי שאמר לשמים די ועמדו לפי שהיו מותחין והולכים עד שאמר להם די. וכשם שיש בבריאת העולם שמים וארץ שהם עדות לישראל בשמירת התורה שנאמר (דברים ל׳, י״ט) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כן במשכן משכן העדות. כשם שבבריאת העולם שבעת ימי בראשית כן במשכן שבעת ימי המלואים. וכשם שבבריאת העולם ל"ב פעמים אלהים עד לעשות כן במשכן מלא אותם חכמת ל"ב. ואין ספק כי יש בזה דברים אחרים מלבד אלה שהזכרתי שלא כתבתים וגם אני יודע אותם ומהם שאיני יודע גם כן והפרט הזה שהזכרתי וחדשתי הוא פתח להבין שאר הדברים". (מדרש רבנו בחיי שמות ל"ח כ"א) ↑

10. עי' ב'טועמיה', שיחה לפר' כי תשא תשפ"ד "להכיר אלוקות מהכיור". ↑