בכל צרתם (לא) לו צר – טועמיה לפרשת נצבים וילך תשפג

פרשת ניצבים וילך היא השבת האחרונה של השנה שלנו ואני מבקש שנלמד הפעם יחד את הפטרת הפרשה, לא לפני שנגיד כמה מילים על הפרשה עצמה.

אנו נמצאים בסיומן של הפטרות הנחמה. השבת נקרא את הפטרת הנחמה האחרונה. נפתח ב'הערה לסדר' – כאשר ישנן פרשות מחוברות, בדר"כ קוראים את ההפטרה של הפרשה השניה. אמנם הדבר הזה אינו נכון אף פעם כאשר הפרשות הן ניצבים -וילך, כי לעולם קוראים במצב כזה את הפטרת ניצבים, מפני שפרשה זו נקבעה להיקרא בסיום השנה גם כאשר הן נפרדות. כלומר זו ההפטרה השביעית של הנחמות, והיא לעולם תהיה ההפטרה המסיימת את השנה, בין אם ניצבים נקראת בפני עצמה וחותמת את השנה ובין אם ניצבים-וילך מחוברות והן מסיימות יחד את השנה.

בכל הפטרות הנחמה, על אף שהן לא על סדר הפרשיות אלא על סדר הזמנים (פורענות – נחמה – תשובה), תמיד יש קשר לפרשות, אבל בניצבים זה כפל כפליים והיא אף ההכנה שלנו לראש השנה. לכן נעסוק בהפטרה, כאשר תוך כדי הלימוד עוד נחזור לפרשה, אבל נפתח כאמור בפסוקי ההפטרה –

שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽ-ה' תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי-יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ. כִּ֤י כָאָ֙רֶץ֙ תּוֹצִ֣יא צִמְחָ֔הּ וּכְגַנָּ֖ה זֵרוּעֶ֣יהָ תַצְמִ֑יחַ כֵּ֣ן | ה' א-להים יַצְמִ֤יחַ צְדָקָה֙ וּתְהִלָּ֔ה נֶ֖גֶד כָּל-הַגּוֹיִֽם. לְמַ֤עַן צִיּוֹן֙ לֹ֣א אֶחֱשֶׁ֔ה וּלְמַ֥עַן יְרוּשָׁלִַ֖ם לֹ֣א אֶשְׁק֑וֹט עַד-יֵצֵ֤א כַנֹּ֙גַהּ֙ צִדְקָ֔הּ וִישׁוּעָתָ֖הּ כְּלַפִּ֥יד יִבְעָֽר. (ישעיהו ס"א, י' – ס"ב, א')

ההמשך בדימוי לחתן וכלה אף מתחזק בפסוקי הבאים –

לֹֽא-יֵאָמֵר֩ לָ֨ךְ ע֜וֹד עֲזוּבָ֗ה וּלְאַרְצֵךְ֙ לֹא-יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שְׁמָמָ֔ה כִּ֣י לָ֗ךְ יִקָּרֵא֙ חֶפְצִי-בָ֔הּ וּלְאַרְצֵ֖ךְ בְּעוּלָ֑ה כִּֽי-חָפֵ֤ץ ה֙' בָּ֔ךְ וְאַרְצֵ֖ךְ תִּבָּעֵֽל. כִּֽי-יִבְעַ֤ל בָּחוּר֙ בְּתוּלָ֔ה יִבְעָל֖וּךְ בָּנָ֑יִךְ וּמְשׂ֤וֹשׂ חָתָן֙ עַל-כַּלָּ֔ה יָשִׂ֥ישׂ עָלַ֖יִךְ אֱלֹהָֽיִךְ. (שם ד'-ה')

החתן והכלה חוזרים פה כמו בפתיחת ההפטרה, ולא סתם חתן וכלה אלא 'בחור ובתולה'. זה דבר שמחייב הבנה – לכאורה היינו בגלות ולכן זה זיווג שני, מעין "מחזיר גרושתו", אבל הפסוק מתאר אותנו דווקא כבחור ובתולה. המלבי"ם אומר שזה בא לתאר שהגאולה לא תהיה כזיווג שני אלא כזיווג ראשון – "אשת נעורים כי תימאס", וצריך להבין את זה עומק.

עַל-חוֹמֹתַ֣יִךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם הִפְקַ֙דְתִּי֙ שֹֽׁמְרִ֔ים כָּל-הַיּ֧וֹם וְכָל-הַלַּ֛יְלָה תָּמִ֖יד לֹ֣א יֶחֱשׁ֑וּ הַמַּזְכִּרִים֙ אֶת-ה' אַל-דֳּמִ֖י לָכֶֽם. וְאַֽל-תִּתְּנ֥וּ דֳמִ֖י ל֑וֹ עַד-יְכוֹנֵ֞ן וְעַד-יָשִׂ֧ים אֶת-יְרֽוּשָׁלִַ֛ם תְּהִלָּ֖ה בָּאָֽרֶץ. (ו'-ז')

יש כאן שיחה על הקב"ה בין המזכירים את הקב"ה לבין השומרים שעל החומות. הם אומרים לאלו המזכירים את ירושלים 'אל תתנו לקב"ה לדום עד שהוא יכונן את ירושלים מחדש, 'תהילה בארץ'.

נִשְׁבַּ֧ע ה' בִּֽימִינ֖וֹ וּבִזְר֣וֹעַ עֻזּ֑וֹ אִם-אֶתֵּן֩ אֶת-דְּגָנֵ֨ךְ ע֤וֹד מַֽאֲכָל֙ לְאֹ֣יְבַ֔יִךְ וְאִם-יִשְׁתּ֤וּ בְנֵֽי-נֵכָר֙ תִּֽירוֹשֵׁ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר יָגַ֖עַתְּ בּֽוֹ. (שם ח')

חמוץ בגדים

נדלג לפסוקים האחרונים של ההפטרה, שכאמור חותמים את הפטרות השנה ואת הפטרות הנחמה, ואיתם אף ניכנס לראש השנה –

מִי-זֶ֣ה | בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ… (ס"ג, א')

והוא עונה –

…אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ. (שם)

מישהו עומד או עומדת פה ושואל 'מי זה בא מאדום?' האם זה המשיח? על מי מדובר? צריך להבין למי הנביא מתכוון ומהו התיאור שלו – חמוץ בגדים – בגדיו חמוצים מדם או מיין, "הדור בלבושו צועה ברוב כוחו" – מי שמצליח ברוב כוחו להניע ולטלטל את כל מה שסביבו?, והוא עונה – "אני מדבר בצדקה, רב להושיע". ואז השואל שב ושואל אותו –

מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת. (שם ב')

והעונה עונה –

פּוּרָ֣ה | דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין-אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל-בְּגָדַ֔י וְכָל-מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי. (שם ג')

פורה, הוא משטח הדריכה של הענבים. על פי המפרשים, זה נקרא פורה כי שם הענבים מתפוררים מהשזרות שלהן. והעונה משיב – 'לא עזרו לי במלחמה ולכן אני נראה כך כי אני נלחם בכל לבדי'. דרכתי אותם בכעס, ולכן היין שלהם ניתז על בגדי וזו הסיבה לבגדים שלי. המילה 'אגאלתי' היא מענינת כי היא מזכירה גאולה אבל כאן היא מלשון לכלוך כפי שמופיע במפרשים. זה מתאר מציאות של טינוף, כמו "לחם מגואל" ככתוב במלאכי. ויחד עם זאת יש כאן משחק מילים על הגאולה.

קואליציית יחיד

לאט לאט מבינים אותם המזכירים כי זה שבא מולם בלבוש הוא הקב"ה בעצמו. הוא הדור בלבושו, הוא הדורך בגת, והוא בא ומודיע לנו –

כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה. וְאַבִּיט֙ וְאֵ֣ין עֹזֵ֔ר וְאֶשְׁתּוֹמֵ֖ם וְאֵ֣ין סוֹמֵ֑ךְ וַתּ֤וֹשַֽׁע לִי֙ זְרֹעִ֔י וַחֲמָתִ֖י הִ֥יא סְמָכָֽתְנִי. (שם ד'-ה')

והוא אומר – 'חיפשתי מישהו שיהיה איתי בקואליציה ולא מצאתי. אני לבד. אף אחד לא הצטרף אלי'. והוא נשאל – 'מול מי אתה נלחם? – 'מול אדום', 'נו, אז למה אתה לא שולח מישהו שיילחם עבורך?, הרי גם מול עמלק משה ישב על הגבעה ויהושע חלש את האויב!', והתשובה –

וְאָב֤וּס עַמִּים֙ בְּאַפִּ֔י וַאֲשַׁכְּרֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְאוֹרִ֥יד לָאָ֖רֶץ נִצְחָֽם. (שם ס"ג, ו')

נשים לב איך שהיין והדם מעורבבים כאן יחד. 'אני הלוחם, אני המדבר בצדקה רב להושיע'. ואז עונה הכלה, כנסת ישראל, לחתן, בחדר הייחוד אחרי החופה של "שוש אשיש ב-ה'". והיא מדברת כאילו לעצמה –

חַֽסְדֵ֨י ה' | אַזְכִּיר֙ תְּהִלֹּ֣ת ה' כְּעַ֕ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר-גְּמָלָ֖נוּ ה' וְרַב-טוּב֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-גְּמָלָ֥ם כְּֽרַחֲמָ֖יו וּכְרֹ֥ב חֲסָדָֽיו. וַיֹּ֙אמֶר֙ אַךְ-עַמִּ֣י הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹ֣א יְשַׁקֵּ֑רוּ וַיְהִ֥י לָהֶ֖ם לְמוֹשִֽׁיעַ. (ז')

הכלה מתפעלת ומדברת כאילו לעצמה ולא לחתן בכלל, ואף הוא עונה לעצמו. ואז בא הפסוק האחרון, סוף הנחמות, שהוא פסוק תמוה מאד –

בְּֽכָל-צָרָתָ֣ם | (לא) ל֣וֹ צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כָּל-יְמֵ֥י עוֹלָֽם. (שם ח')

יש כאן קריא וכתיב. הכתיב הוא 'לא' והקריא הוא 'לו'. הקב"ה מיצר בכל הצרות של עם ישראל. אבל מה הפירוש לפי הכתיב? – עוד מעט נראה שהכתיב הוא הדרך להבין את הקריא.

חז"ל אומרים מיד שבוודאי אין הכוונה שלא צר לו "בכל צרתם" כי הרי כתוב מיד "באהבתו ובחמלתו הוא גאלם", אך צריך להבין את הפסוק. להלן.

התיאור הזה של הקב"ה בבגדי לוחם, יוצא בבגדים אדומים מדם, דגמ"ח, מבואר כפי רש"י והרד"ק מתארים במקום בהרחבה – 'אתם שואלים למה אני נראה כך? אף אחד לא עוזר לי במלחמה. זו המלחמה שלי. אני עצמי נלחם'. "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" – זה אני ולא אף אחד אחר. אני מנהל את המלחמה הזו לבד. "יום נקם בלבי ושנת גאולי באה".

מיד נחזור ונבאר את הפסוקים הללו אבל בואו נראה את זה על רקע תחילת הפרשה שלנו –

אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל… לְמַ֣עַן הָקִֽים-אֹֽתְךָ֩ הַיּ֨וֹם | ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה-לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ… (דברים כ"ט, ט'-י"ב)

רש"י אומר שם במקום את פשוטו של מקרא. נקשיב לו טוב –

למען הקים אותך היום לו לעם. כל כך הוא נכנס לטרוח, למען קיים אותך לפניו לעם. והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו, אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם, עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה…

זה פשוטו של פרשה! הקב"ה, הכל יכול, לא יכול להיבדל מאיתנו, וכיוון הוא לא יכול להפר את הברית (כי הוא התחייב בברית עולם לנצח ישראל והוא לא יכול להפר את הברית ולכן הוא לא ימיר אתכם באומה אחרת) ואתה כן יכול (כי לך באופן פרטי יש בחירה חופשית), לכן זה לא יפה אז 'אל תקניטוהו'. זו "פשוטו של פרשה", אומר רש"י. ואם תרצו לומר שזה ענין של עם ישראל ככלל אבל לא כפרט, הרי שהפרשה ממשיכה ומתארת איך הקב"ה הולך ומביא כל אחד ואחד מבני ישראל מהמקום שבו הוא נידח כי הוא מחויב לכל אחד ואחד מכל המקומות אליהם הוא התגלגל.

גאולה אישית

נזכיר שוב את השאלה ששאלנו – אנחנו כבר אחרי כמעט ארבעת אלפים שנה. איך זה 'בחור ובתולה'? אנחנו הרי זקנים. אם תגיד שזה מפגש זקנים נוסף אחרי הרבה דורות, ניחא, זה גם מרגש, אבל איך 'בחור ובתולה'? ומה היה כל השנים האלה באמצע שלא היינו פה? וצריך גם להבין את המושג ניצבות. מה זה 'ניצבים'. ומאיפה רואים שמדובר בכל פרט ופרט? – זה יבואר בהמשך הפרשה –

וְהָיָה֩ כִֽי-יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֙ אֶל-לְבָבֶ֔ךָ בְּכָ֨ל-הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִֽדִּֽיחֲךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה. (שם ל', א')

קשה לומר את זה – הקב"ה מדיח?! כן. מסית ומדיח. ברובד אחד של התמונה הקב"ה הדיח אותך למרחקים גדולים מאד. לאן לא הגעת באופן פרטי. ואז –

וְשַׁבְתָּ֞ עַד-ה' אֱלֹהֶ֨יךָ֙ וְשָֽׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר-אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ. (ב')

הרמב"ן אומר שאין זו מצווה אלא הבטחה שהקב"ה יחזיר אותנו וישיב אותנו, ואז אנחנו מצווים לעשות את זה. הרמב"ן אומר שם שזה לשון ציווי והבטחה גם יחד – "הוא הבטחנו שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה והוא הבטיחנו שסוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים".

וְשָׁ֨ב ה' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת-שְׁבֽוּתְךָ֖ וְרִֽחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל-הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה. אִם-יִֽהְיֶ֥ה נִֽדַּֽחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ. וֶֽהֱבִֽיאֲךָ֞ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל-הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר-יָֽרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵֽאֲבֹתֶֽיךָ. (ג'-ה')

מופיע בספה"ק ש-"את לבבך ואת לבב" אלו ראשי תיבות 'אלול'. רש"י מביא על זה שני פירושים –

ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם… (שם רש"י ג')

השכינה שרויה יחד עם ישראל בצרה – "בכל צרתם לו צר". ובעת הגאולה – הקב"ה הכתיב גאולה לעצמו יחד עם ישראל. כמו הכְתבה שהמורה נותנת בכיתה לתלמידים, רק שכאן הקב"ה מכניס גם את עצמו בחובת ההכתבה, וכל עוד הם לא נגאלים גם הוא בגלות איתם. ורש"י ממשיך ומביא שם פירוש נוסף –

…ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר 'ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל' (ישעיה כז, יב), ואף בגליות שאר האומות מצינו כן – 'ושבתי את שבות מצרים' (יחזקאל כט, יד). (שם)

יום קיבוץ הגלויות הוא קיבוץ הגלויות מכל העולם לארץ ישראל אבל הוא גם יום קיבוץ כל הנידחים, של כל אחד ואחד. והגאולה היא אישית, פרטית – "ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל". מבהיל.

שתי נחמות

מהן בעצם הפטרות הנחמה ומה מגמתן? דיברנו פעמים רבות על הכפילות שבנחמה – "נחמו נחמו עמי", "כי ניחם ה' ציון – ניחם כל חרבותיה". יש נחמה שאני מנחם אדם ואומר לו "בעז"ה תצא מכל הצרות ויהיה טוב". אין אלו הנחמות של ההפטרות שלנו. אך יש נחמה אחרת שבה אני רואה את הקב"ה בכבודו ובעצמו הנמצא איתי בכל חור בגלות, בכל מה שעברתי ובכל מה שקרה, ובכל נידחות שלא נידחתי, בפרט ובכלל, ואז מסתבר לי שבעצם זה הוא ית', עם האדום ללבושו, שדורך את הענבים בגת, ומוציא מכל רגע ורגע, מכל שבר ושבר, מכל מקום נמוך, את הגודל האלוקי האינסופי הכי גדול שיכול להיות.

יש נחמה שאומרת שמחר בבוקר יהיה בסדר – ואז צריך לאסוף כוחות ואין ברירה אלא להמשיך. זו נחמה אנושית, אבל יש נחמה שאפילו הנביאים לא יכולים לתת אותה, ולכן כשהנביאים אומרים "נחמו נחמו עמי" עם ישראל לא מקבל את הנחמה בתחילה – "ותאמר ציון עזבני ה'", והם חוזרים אל הקב"ה בהפטרה השלישית ואומרים לו – רבש"ע, "עניה סוערה לא נוחמה", ואז אומר הקב"ה – אם כך, "אנכי אנכי הוא מנחמכם" – פעמיים, כי פעם אחת זו נחמה 'רגילה' שמחר בבוקר יהיה בסדר, אבל הכפילות באה לומר לעם ישראל – 'אבל אתם עוד תראו איך אני נמצא שם, באדום, בפנים, שבתוך הגלות גם זה אני'. ואז הוא אומר לנו – "רני עקרה לא ילדה". וצריך להבין, אם היא עקרה איך היא יכולה לרון ולשמוח? "כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'" – איך יכול להיות שבני השוממה רבים מבני הבעולה? זה מנוגד להיגיון, אא"כ אני מבין את הדבר הבא, וזה געוואלד – המשמעות של הפסוק "בכל צרתם לא צר" שחותם את הנחמות אין פירושו שלקב"ה לא צר, כי הרי לו כן צר כפי שראינו, אז על מי מוסב הכתיב, ה-'לא צר' ב-א'? נבאר;

מה יהיה על אבא?

כשאני מתפלל רפאנו, לצאת מגלות, שיהיה לי טוב, אני מתפלל על הכאב שלי, על הגלות שלי. הצדיק הירושלמי ר' אשר פריינד זיע"א שאל על הפסוק "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א', י"ח) שהכוונה היא לכאורה להוסיף דעת את ה', להוסיף דעת בעבודת ה', וא"כ למה זה מוסיף מכאוב ולא מוסיף שמחה?, והוא ענה – כי מי שמוסיף דעת ומבין וחי את השכינה באמת וחושב על הכאב של השכינה בגלות, מגיע לכזה מכאוב שאדם רגיל לא יכול לעמוד בו אפילו רגע אחד. הכאב הפרטי שלו הוא אפס קצהו אל מול הכאב של השכינה – "בכל צרתם לא צר" לעומת מה שלו עצמו צר. כל הצרה והכאב. משל לילד שפשע ונפל והגיע לאן שהגיע והוא עובר כל מיני דברים. מדי פעם הוא רואה את תמונת אביו הצדיק והמופלא והוא אומר לעצמו – "לא אכפת לי מעצמי אם אצא לחופש או לא אצא, אבל אבא, מה יהיה איתו? כמה הוא סובל!" – זה משל נפלא אבל כל כך לא מספיק כי בעצם בתוך אותה צרה, בתוך אותו שבר, שם הקב"ה בונה את העולם ממקומות שאני לא יכול להבין –

מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת? פּוּרָ֣ה | דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין-אִ֣ישׁ אִתִּ֔י…

'אז למה לא לקחת לעצמך מישהו שיעזור, אולי איזה מלאך? – אם כ"כ קשה לך לקבץ גלויות, כל אחד ואחד, אולי תיקח איתך מישהו? איזו פמליה?' – לא הבנתם כלום, עצם השאלה מעידה על חוסר ההבנה – זו השכינה שנמצאת איתך בגלות ומהמקום הכי נמוך היא מעלה עוד ועוד ועוד.

תפסיק לחשוב על עצמך

על הפסוק –

וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם… (ויקרא כ"ו מ"ד)

מביא הזוה"ק משל על אשה עזובה שהיתה זרוקה בשוק של בורסקי, שוק מסריח של מעבדי עורות, והדוד או האבא, בא לחפש אותה, וכאשר הוא נכנס לאותו שוק ומוציא אותה, הוא לוקח אותה עם בשמים מופלאים שמעולם לא היו וכך כל השוק הופך להיות בעל ניחוח מופלא שמעולם לא היה. "לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם" – מפני שכל כך כלתה נפשי אליהם! "לכלותם" זה לא להרוג אותם אלא הפוך – מפני שכל כך כלתה נפשי אליהם לכן לא מאסתים ולא געלתים.

כתוב בכל הספרים הקדושים שהתפקיד העיקרי של האדם בתפילה, והוא כ"כ קשה, זה לכוון –

…לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפלתו רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים. ולעורר בקולו הקול העליון לאמשכא מניה ברכאן ונהירו לכלא. להעביר רוח הטומאה מן העולם ויתוקן עולם במלכותו ית"ש. ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל. ועינינו הראות בנוסח תפלת ר"ה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שתתעלה כבתחלה קודם חטא אדה"ר. וגם נוסח תפלת כל השנה. אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על עניני צרכי עצמנו. ודאי ברור לכל מבין וממקומו הוא מוכרע שלא כיונו אנשי הכנסי' הגדולה על הנראה מפשוטי פי' המלות לבד וכמש"ל פ"י. (נפש החיים שער ב')

מעין זה ואף יותר מופיע גם בכל ספרי החסידות. ברור שאני מבקש בתפילה להיות בריא אבל אנחנו פותחים את התפילה ב-"אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלקי יעקב". המלחמה עם אדום שמייצגת את כל הרוע, את כל המלכויות, אל האדום, את רומא. זו לא מלחמה שלנו עם אדום אלא בסופו של דבר זו המלחמה של הקב"ה באדום. וכפי שהנפש החיים ממשיך ואומר שעיקר תפילות ר"ה זה כדי לחנך את האדם להתפלל כך כל השנה. אלו יומיים שאנחנו לא מדברים על עצמנו כלום בתפילה, אפילו לא על חטאים. אין 'אשמנו, בגדנו, גזלנו', אלא מבקשים רק על כבוד מלכותו ית' ויתעלה שימלוך בעולם כמו קודם חטא אדם הראשון ויביא את כל העולם למצב של –

מְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ… (נוסח תפילת ימים נוראים)

הפטרת ראש השנה היא בתפילת חנה, ושם כתוב –

וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־ה' וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה. (שמו"א, א', י')

זו פעם יחידה בתנ"ך שכתוב כך. זה נורא ואיום. היא לא מתפללת על חנה ולא על אף אחד אחר אלא – "בכל צרתם לא" ואז מגיעים ל-"בכל צרתם לו".

אותו דבר אבל בסדר הפוך

"אתם ניצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם". הוא לא יכול להמיר אתכם באומה אחרת. מה הוא עושה בכל הזמן, כל רגע? הוא מזווג זיווגים, את הזיווג של הכלה והדוד, את הזיווג שלי ושלו, את הדרך להגיע ל-"שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע". ואיזה בגדים הוא לובש? – "אדום ללבושך", "וכל מלבושי אגאלתי". מגואלים בדם, בלכלוך – ומשם תבוא הגאולה. "ומעמים אין איש איתי".

אתם שואלים איך יכול להיות שאחרי ארבעת אלפים שנה שנה נגיע לחתונה של בחור ובתולה? – זה אלוקות. כי פתאום מתגלה, וזו ההפטרה שחותמת את כל השנה כולה, בסיכום של כל השנה, שכל התהליכים והמהלכים וכל מה שקורה – זה איזה מין שיר השירים כזה, אבל לא שהכלה פשטה את כותנתה ורואה את הדוד מבחוץ, מרחוק, אלא פה הכלה רואה את הדוד בלבוש קרב. יש פיוט שנאמר בתפילת הימים הנוראים בנוסח האשכנזים שמבוסס על זה –

אַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ – בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ
גִּבּוֹר וְנַעֲרָץ – דָּגוּל מֵרְבָבָה
הוּא שָׂח וַיֶּהִי – וְצִוָּה וְנִבְרָאוּ
זִכְרוֹ לָנֶצַח – חַי עוֹלָמִים
טְהוֹר עֵינַיִם – יוֹשֵׁב סֵתֶר
כִּתְרוֹ יְשׁוּעָה – לְבוּשׁוֹ צְדָקָה
מַעֲטֵהוּ קִנְאָה – נֶאְפָּד נְקָמָה
סִתְרוֹ יֹשֶׁר – עֲצָתוֹ אֱמוּנָה
פְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת – צַדִּיק וְיָשָׁר
קָרוֹב לְקוֹרְאָיו בֶּאֱמֶת – רָם וּמִתְנַשֵּׂא
שׁוֹכֵן שְׁחָקִים – תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה
חַי וְקַיָּם נוֹרָא וּמָרוֹם וְקָדוֹשׁ.

זה לא התחיל עכשיו. זה עוד מתחילת הדרך – הקב"ה קורא למשה בסנה וחז"ל אומרים שזה היה דווקא בסנה "משום עמו אנכי בצרה", וכשהוא אומר לו תגיד להם "אהיה אשר אהיה" ומשה אומר' אל תגיד להם על הצרות הבאות אלא רק על הצרה הנוכחית', אומר לו הקב"ה "טוב אמרת". לא שהקב"ה חזר בו, הוא לא התבלבל ח"ו, אלא כל המהלך הוא לתפוס שאנחנו הולכים לקראת הבחור ובתולה. זה מהלך הפוך מהמהלך הרגיל – בני אדם מתחתנים צעירים והולכים ונהיים צעירים, ואילו בגאולה זה הפוך – מתחתנים אחרי ארבעת אלפים שנה והולכים ונהיים צעירים, הופכים להיות בחור ובתולה. כי הכל מתברר. מישהו אמר לי פעם שאם הוא היה צריך לברוא את העולם הוא היה עושה את הכל אותו דבר אבל בסדר הפוך – זה מה שקורה בתהליך הנחמה והגאולה.

צער השכינה

"והוא מלקט לאחד אחד" וזה טורח, וזה 'קושי'. ו-"גדול יום קיבוץ גלויות" משמעו בעומק שכל יום בו הקב"ה מקבץ את הגלויות, את נדחי עמו ישראל, את הקליפות, את הדברים שאני הרסתי והעפתי בעולם וצריך לקבץ אותם. כמו כל הכוונות באותה ברכה גדולה. גדול יום קיבוץ גלויות.

במלחמה הראשונה עם עמלק כתוב –

וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק. (שמות י"ז, י"א)

ואומר על זה הזוה"ק, שהכוונה היא לישראל של מעלה, שהוא ה-'אדום ללבושך' –

אמר ר' שמעון… וכי קלה בעיניך מלחמה זו של עמלק? מיום שנברא העולם עד הזמן ההוא ומזמן ההוא עד שיבוא מלך המשיח ואפילו בימי גוג ומגוג, לא תהיה נמצא כמוה. ולא משום שהיו חיילים גיבורים ומרובים אלא משום שבכל הצדדים של הקב"ה הייתה. מלחמה זו היא חמורה ביותר שהיא זו המכניסה ספק באמונה וזו הגרועה בכל הקליפות" (זוהר מתורגם בשלח תנז-תנט)

שבכל הצדדים זו מלחמה שהקב"ה מנהל. כמו שיהושע, 'עושה כאילו' את המלחמה, כשבעצם משה מנהל אותה מהגבעה, כך גם משה, זה 'כאילו' והקב"ה מנהל אותה מלמעלה. "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש".

"כי יום נקם בליבי ושנת גאולי באה". היש פרשה יותר מתאימה לומר את זה? אחרי כל התוכחה והקללות, והבקשה של הקב"ה שחותמת את פר' ניצבים – "העידותי בכם היום השמיים וארץ… ובחרת בחיים!".

האם אנחנו מבינים את צער השכינה? לי יש בחירה חופשית ואני יכול 'לשחק אותה'. אני אם 'לא בא לי' עכשיו אז אני בורח ואז יבוא ראש השנה ואני אתנדנד ככה עם הסטנדר, אבל הוא ית' לא יכול! איזה טוב ה', איזה תענוג הוא שאי אפשר להוסיף דעת כי לא ניתן היה לעמוד במכאוב הזה של צער השכינה. זו כוחה של ההפטרה.

ראש השנה – בלי חידוש

אחרי שבררנו את סיום ההפטרה נחזור לתחילתה ובזאת נעמוד –

שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽ-ה' תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי-יֶ֔שַׁע…

אנחנו תופסים איזו כפילות זו – הוא המלביש אותי בגדי ישע, הוא המושיע – אותו ואותנו. הוא מלביש אותי בגדי ישע בכל המקומות הכי נמוכים שאני עובר.

…מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ. כִּ֤י כָאָ֙רֶץ֙ תּוֹצִ֣יא צִמְחָ֔הּ וּכְגַנָּ֖ה זֵרוּעֶ֣יהָ תַצְמִ֑יחַ…

איזה תיאור מופלא, איזה משל נהדר – האם נכנסנו פעם לתוך הקרביים של ההארץ, ממש עם קרני רנטגן וראינו איך הוא מצמיח הכל? –

כֵּ֣ן | ה' אלהים יַצְמִ֤יחַ צְדָקָה֙ וּתְהִלָּ֔ה נֶ֖גֶד כָּל-הַגּוֹיִֽם.

אין חידוש בראש השנה. מישהו אמר לי פעם – 'הבעיה בראש השנה היא שאין בחג הזה שום חידוש. הרי תמיד צריך להתפלל, תשובה תמיד טוב לעשות, תמיד צריך לתת צדקה, תמיד צריך להמליך את הקב"ה – ההבדל הוא רק שהפעם זה ברצינות'. זה כל כך אמיתי. פעם אחת בשנה אומרים לך – אל תדבר על עצמך, רק על זה שה' ימלוך.

הרבי מליובאוויטש זיע"א מדבר על זה שמתוך עשי"ת יומיים בכלל לא עוסקים בתשובה אלא על המלכה של הקב"ה. אבל זה עומק הענין – שאני מבין שהקב"ה מולך והמלחמה שלו בעמלק היא שלו בכלל, והמהלכים שאני עובר פה למטה זה בכלל הוא, שאני ממליך אותו – זה לא שאני אומר יום יבוא והכל יהיה מושלם ויפה, אלא המלכת הקב"ה על ידי צריכה להיעשות במקומות הכי חשוכים ונסתרים ונמוכים – "וכגנה זרועיה תצמיח", וכשאני מגיע לזה אז –

לְמַ֤עַן צִיּוֹן֙ לֹ֣א אֶחֱשֶׁ֔ה וּלְמַ֥עַן יְרוּשָׁלִַ֖ם לֹ֣א אֶשְׁק֑וֹט עַד-יֵצֵ֤א כַנֹּ֙גַהּ֙ צִדְקָ֔הּ וִישׁוּעָתָ֖הּ כְּלַפִּ֥יד יִבְעָֽר. וְרָא֤וּ גוֹיִם֙ צִדְקֵ֔ךְ וְכָל-מְלָכִ֖ים כְּבוֹדֵ֑ךְ וְקֹ֤רָא לָךְ֙ שֵׁ֣ם חָדָ֔שׁ אֲשֶׁ֛ר פִּ֥י ה' יִקֳּבֶֽנּוּ. (ישעיהו ס"ב א'-ב')

זה התהליך שיתרחש אחרי שאומר הקב"ה "ואני אין איש איתי". גיליתי איך בעצם בסופו של דבר אף אחד לא איתי מהעמים, כי כל אחד מעדיף את האינטרס האישי שלו, ובחרתי עם שרוצה רק אינטרס אחד – "וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך וקרא לך שם חדש". איזה שם? לא נקרא ישראל עוד? תשובה – נכון. כתוב בפסוק –

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ … (דברים י', י"ב)

אומר אדמו"ר הזקן – "ועתה ישראל", עכשיו אתה נקרא ישראל כי יש מלחמה בעולם, כי שרית עם אנשים. יש מלחמה בין הרצון ובין המציאות, אבל בסוף, לעתיד, השם יהיה כמתואר בסוף יחזקאל –

סָבִ֕יב שְׁמֹנָ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וְשֵׁם־הָעִ֥יר מִיּ֖וֹם ה'׀ שָֽׁמָּה. (יחזקאל מ"ח, ל"ה)

"הוי"ה שמה". זה יהיה שם ירושלים. בעומק – 'שמה' זה לא רק שהקב"ה יהיה שם, אלא שהקב"ה נמצא בכל שממה, בכל שאיה. ובכל המהלכים ה' שמה – היה, הווה ויהיה.

מי נפעם ממי

ואז –

וְהָיִ֛יתְ עֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּיַד-ה' (וצנוף) וּצְנִ֥יף מְלוּכָ֖ה בְּכַף-אֱלֹהָֽיִךְ. לֹֽא-יֵאָמֵר֩ לָ֨ךְ ע֜וֹד עֲזוּבָ֗ה וּלְאַרְצֵךְ֙ לֹא-יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שְׁמָמָ֔ה כִּ֣י לָ֗ךְ יִקָּרֵא֙ חֶפְצִי-בָ֔הּ וּלְאַרְצֵ֖ךְ בְּעוּלָ֑ה כִּֽי-חָפֵ֤ץ יְהוָה֙ בָּ֔ךְ וְאַרְצֵ֖ךְ תִּבָּעֵֽל. כִּֽי-יִבְעַ֤ל בָּחוּר֙ בְּתוּלָ֔ה יִבְעָל֖וּךְ בָּנָ֑יִךְ וּמְשׂ֤וֹשׂ חָתָן֙ עַל-כַּלָּ֔ה יָשִׂ֥ישׂ עָלַ֖יִךְ אֱלֹהָֽיִךְ. (ישעיהו שם ג'-ה')

נו, אז אחרי זה, ברור שהכלה פתאום תצעק בסוף, כאילו בלי קשר לכלום –

חַֽסְדֵ֨י ה' | אַזְכִּיר֙ תְּהִלֹּ֣ת ה' כְּעַ֕ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר-גְּמָלָ֖נוּ ה' וְרַב-טוּב֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-גְּמָלָ֥ם כְּֽרַחֲמָ֖יו וּכְרֹ֥ב חֲסָדָֽיו. (שם ס"ג, ז')

והוא עונה – 'את מתפעלת? הרי אני זה שנפעל מכם, אני מופעם ממך" –

וַיֹּ֙אמֶר֙ אַךְ-עַמִּ֣י הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹ֣א יְשַׁקֵּ֑רוּ וַיְהִ֥י לָהֶ֖ם לְמוֹשִֽׁיעַ. (שם ח')

זה סופו של 'הרומן' בין הקב"ה לכנסת ישראל, מי נפעם ממי – הכלה שאומרת "חסדי ה' אזכיר תהילות ה' כעל כל אשר גמלנו" – שם באש, בדם, בנידחות בכאבים, שם תהילות ה'. כך פותחים כשעומדים להתפלל את התפילה שבה עוסקים בקב"ה, "תהילות לאל עליון", זה הרגע שבו נעמדים. והקב"ה עונה מלמעלה ואומר – 'את מדברת עלי? ומה אני אגיד?' – "אך עמי המה, בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע".

שבעז"ה "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה". את הציטוט הזה אומרים המלאכים בפיוט "אחות קטנה" ומתכוונים אלינו. הם נפעמים מהאחות הקטנה הזו, שהם לא הבינו כלום, לא הבינו במה מדובר, אבל כשהם רואים את האחות הקטנה נכנסת ליומא אריכתא, יומיים שהיא לא מדברת מילה על מה שכואב לה באצבע, בבטן או בגלות אלא רק על זה שאתה ה' תמלוך כי כשאתה תמלוך כל העולם כולו יכירו וידעו.