השמיטה – בגן עדן מקדם. לפרשת בהר תשפד

כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני

הפרשה שלנו, "בהר סיני", פותחת במצוות השמיטה, וכולנו מכירים את השאלה המפורסמת של רש"י שם "מה ענין שמיטה להר סיני". את השאלה כולם זוכרים, למרות שלא תמיד שמים לב שיש לו גם תשובה לשאלה הזו…

וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר. (ויקרא, כ"ה, א')

אין עוד פתיחה כזו, המציינת את המיקום של משה בהר סיני, לאף פרשה נוספת בתורה. הנה לשונו של רש"י –

מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני?

כלומר, למה התורה אומרת שהדיבור הזה של הקב"ה למשה היה "בהר סיני", הרי את כל התורה הוא אמר למשה שם בהר, למעט דברים אחרים שמפורש שנאמרו במקומות אחרים, כמו בערבות מואב או באהל מועד? והוא עונה –

אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני…

היינו – ראינו כבר לפני הפרשה הנוכחית באופן כללי, בפרשת משפטים שבחומש שמות, שיש מצוה ששמה שמיטה. אמנם לא מופיעים שם כל הפרטים, כמו – זריעת השדה, זמירת הכרם, ספיחים, ומי זוכים מההפקר וכו', והנה בא הקב"ה והשלים ואמר – לא רק הכלל נאמר בסיני אלא גם הפרטים כולם נאמרו בסיני כמו בשמיטה. ולכן דעו לכם שכמו בשמיטה, כך הדבר הוא גם בכל אחת מהמצוות האחרות שנאמרו בהר סיני. כלומר, זה לא בא לומר משהו ספציפי לגבי השמיטה – השמיטה היא דוגמא, בנין אב לכל יתר המצוות. הרמב"ם, כדי להסביר את הדברים, מביא לכך דוגמא ממצוות סוכות. בתורה כתוב רק "בסכת תשבו שבעת ימים", אבל לא מפורט איך מסככים, ושהסכך צריך להיות דבר שגידולו מן הארץ, וכמה דפנות, ומה גודל הסוכה וכו' – אבל דעו לכם, אומר הרמב"ם, כמו שבשמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, משה שמע הכל בסיני – וכך בכל המצוות האחרות, סוכה וכו'.

אז לפי זה אין 'ענין שמיטה אצל הר סיני' אלא רק שזה ללימוד הרעיון הכללי. ואם תבואו לשאול – מה זכתה דווקא מצוות השמיטה דווקא היא שתהיה דוגמא לכל יתר המצוות? – הרי שזו שאלה יפה וטובה ומיד נכנס אליה.

המצווה האחרונה

האמת, צריך לשאול את השאלה הזו מכמה כיוונים. דווקא מבחינה היסטורית, שמיטה היא הכי רחוקה מהר סיני –המצווה האחרונה שנפגוש אחרי שניכנס לארץ היא מצוות השמיטה, כי רק אחרי שבע שנים נגיע אליה ולפני כן יש הרבה מצוות אחרות התלויות בארץ שנהיה מחויבים בהן. בעל 'הפנים יפות'^[1] שואל בהמשך לשאלה שלנו – כתוב בפסוק הבא –

דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽ-ה'. (שם ב')

אבל זה לא נכון, כי זה לא שכשנבוא אל הארץ אז מיד "ושבתה הארץ", אלא רק לאחר שבע שנים מהכניסה לארץ היא תשבות! כשהתורה אומרת –

וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כׇּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עׇרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל. (שם י"ט, כ"ג)

במקרה הזה זה מדויק, כי כל נטיעה חדשה חייבת מיד בשלש שנים ערלה, אבל שמיטה? יש עוד שש או שבע שנים מהכניסה לארץ ועד שנתחייב בה!

ושאלה יותר עקרונית – למה נבחרה דווקא השמיטה ללמד אותנו שכללותיה ופרטותיה נלמדו כולם בסיני? ולשאלה הזו יש עוד צד – אם היו שואלים אותי, לא הייתי בוחר במצוות השמיטה ללמד אותנו את העניין הזה מעוד סיבה, שהרי תחולתה של השמיטה היא בנסיבות מוגבלות – היא נוהגת רק בארץ ישראל ורק בזמן שהיובל נוהג! לפי רוב הראשונים, כשאין יובל, השמיטה היא רק דרבנן, ואם כן, למה בחרו דווקא מצווה מוגבלת כזו וללמוד ממנה בנין אב לנושא הכלל ופרט, ולא מצווה אחרת שנוהגות בכל מקום ובכל זמן? אגב, מצוות השמיטה, לאור רוב ההיסטוריה לא נהגה דאורייתא – לא היה יובל ורוב ישראל לא היו על אדמתם!

מהלך ההתדרדרות

נמשיך להעמיק ביסודות השמיטה כדי להבין ולהגיע לשרשה. הרבי מליובאוויטש זיע"א מביא רעיון נפלא ע"פ דברי רש"י בהמשך. הכותרת "וידבר ה' אל משה בהר סיני" צריכה ומתאימה להיות הכותרת של הפרשה כולה ולא רק של מצוות שמיטה. רש"י בהמשך הפרשה מביא את דברי חז"ל שהפרשה שלנו מתארת ירידה רוחנית בעם ישראל –

ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר, בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה 'וכי תמכור ממכר', (מה כתיב ביה או קנה מיד וגו' דבר הנקנה מיד ליד) לא חזר בו – סוף מוכר אחוזתו, לא חזר בו – סוף מוכר את ביתו, לא חזר בו – סוף לוה ברבית, כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות, לא חזר בו – סוף מוכר את עצמו, לא חזר בו – לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי. (רש"י ויקרא, כ"ו, א')

כלומר, הכל התחיל בשמיטה, שאם אדם לא הקפיד על מצוות השמיטה זה מעיד על כך שהוא להוט אחר ממנו וזה מביא ואותו לנפילה, לגניבה, למכירת האחוזה שלו, ללוות בריבית, למכירה עצמית לעבד ואפילו לגוי וכו'. בעצם שיא ההתדרדרות של היהודי בא לידי ביטוי כשאדם מוכר את עצמו לעבדות, כאילו מכר את עצמו לע"ז וניתק את עצמו מאביו שבשמיים, והכל התחיל מכך שהוא לא הבין שמי שבאמת מנהל פה את כל העניינים זה הקב"ה. זה התחיל בקטן. ולכן הכתוב מדגיש בתחילת הפרשה שהדברים נאמרו למשה "בהר סיני" – כהקדמת תרופה למכה, שבהר סיני נעשו ישראל עבדים לקב"ה – "אוזן ששמעה על הר סיני "כי לי בני ישראל עבדים"" (רש"י שמות כ"א, ו'), כלומר בהר סיני ניתן לעם ישראל הכח להתגבר על ההתמכרות לעבדות, על ההתדרדרות הזו, ולכן הפרשה פותחת בתרופה למכות ומזכירה לנו את הר סיני – 'אם תזכור את הר סיני לא תגיע לשפל שמתואר בהמשך הפרשה'. זה ביאור יפה מאד, אבל זה לא מופיע ברש"י לגבי שמיטה, אלא הוא מסביר לנו שהשמיטה היא המצווה שדרכה אנחנו מגלים את זה, וצריך להבין איך זה מתחבר לשמיטה עצמה. נזכור את ההסבר היפה הזה של הרבי להמשך הלימוד.

ניגע בעוד נקודה אחת. הפסוק השני בפרשה אומר –

דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽ-ה'. (שם כ"ה, ב')

כלומר לא רק האדם מצווה שלא לעבוד אלא גם הארץ מצווה לשבות. על המילים האחרונות אומר רש"י –

שבת לה'. לשם ה'… (שם)

כלומר שהאדם יעשה את השמיטה לשם ה' – לא כדי לנוח, לא עבור עצמו, אלא כי ה' ציווה, ורש"י מוסיף –

… כשם שנאמר בשבת בראשית. (שם)

בשבת כתוב – "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַ-ה אֱלֹהֶיךָ.." (שמות כ', ח'-ט') אבל מה הקשר? כלומר רש"י אומר שבשמיטה כתוב 'שבת' והיא צריכה להיות לשם ה', כלומר לשם ה', כפי שבשבת היא לשם ה'. למה ההשוואה? מה רש"י רוצה פה? והשאלה יותר קשה, כי בעצם, אין דמיון בין שמיטה לשבת. הן נקראות שתיהן שבת אבל אפילו באוירה – בשבת אני שובת באופן מוחלט ממלאכה, אני לא יוצא ממקומי, אני שובת, ואילו בשמיטה האדמה היא ששובתת – אני עצמי יכול לעבוד בבנין, ללמד בכיתה, לצייר ולנגן. אין עלי מגבלה של מלאכות. אלו שתי מצוות לגמרי שונות. מה רוצה רש"י ולומר?

שלש מצוות בשמיטה

לפני שנתחיל את הכל רק נזכיר לעצמנו מהן שלש המצוות בשמיטה. הראשונה –

…שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר. (שם ד')

כלומר איסור על האדם לעסוק בעבודת האדמה. הדבר השני –

…שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ. (שם ה')

כלומר – ההשבתה של האדמה מהעבודה. בפרשת בחוקותי בשבוע הבא נראה כי כל הגלות מתרחשת כי האדמה כועסת על שהיא לא שבתה – "אז תרץ הארץ בשבתותיה", ורש"י שם עושה חשבון ששנות הגלות מקבילות לשנים שביטלנו מהן שמיטה.

והדבר השלישי הוא להפקיר את פירות השביעית –

וְֽ֠הָֽיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַֽאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ. וְלִֽבְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל-תְּבֽוּאָתָ֖הּ לֶֽאֱכֹֽל. (שם ו'-ז')

כלומר מי השותפים בשמיטה? כל החבר'ה! אתה, עבדך הכנעני, אמתך הכנענית, שכירך ותושביך הגוים שגרים איתך, החיה והבהמה. סביב שולחן השבת בשמיטה, כל הפירות אינם של בעל השולחן, בעל הבית, אלא של כל השותפים האלה – הפקר. אגב, אם הארץ תשבות במשך שנה שלמה יהיו כאן נזקים כלכליים גדולים, אך על זה אומר לנו הקב"ה – 'אל תדאגו אני אביא לכם את ברכתי בשנה השישית, הכל כפול'.

"שבת ל-ה' כשם שנאמר בשבת בראשית". אני רוצה להציע פה הצעה פלאית, שאמנם לא ראיתי את זה בשום מקום אבל זה נראה לי פשוטו של מקרא, ולפי זה נוכל להתייחס גם לשאלה נוספת שלא מתייחסים אליה; בדר"כ מדברים שמצוות השמיטה והיובל ממשיכים את פרשת המועדות מסוף פרשת אמור שקדמה לפרשה שלנו. שם אנחנו ספרנו שבע שבתות תמימות ואילו כעת בית הדין הוא הסופר את שבע השמיטות עד ליובל. זה יפה אבל יש רק בעיה אחת – סמיכות הפרשיות של שמיטה היא כלל איננה למועדים אלא דווקא אל פרשת המקלל, פרשה מוזרה שחותמת את פרשת אמור. בן אשה ישראלית ואיש מצרי ול"ע יצא בתוך המחנה וקילל את ה'. זו פרשה קשה כשבסוף דינו של המקלל נגזר לסקילה ומיד לאחר מכן באה מצוות שמיטה, ואנחנו נשאל – 'מה ענין שמיטה אצל המקלל?'. מה עושה פה המקלל? ואיפה רש"י שלא אומר על זה כלום?!

להסב לשולחן עם חתולים

נתחיל את הכל משבת בראשית; התיאור שתיארנו הוא שהיושבים לשולחן בשנת השמיטה הם 'כבוד בעל הבית' יחד עם החתולים והכלבים – ואפילו לא החתול שלך, לא כלב המחמד שלך אלא חתולי הרחוב שאתה מנסה כל הזמן להעיף אותם, ויחד איתם יתר בעלי החיים, גויים, בהמות, האו ומיאו – ואוכלים ומזמנים יחד. הזו השאיפה שלנו?! צריך להבין את ההשגה הזו בנפש. לשבת שנה שלמה סביב השולחן עם חתולות?! 'ותירגע – אתה בשביל זה צריך שלש מצוות'. אתה האדם העובד צריך להפסיק לעבוד [אגב, למה לא לעבוד? זה לא חינוכי! האדם לעמל יולד. מה קרה פתאום שהתורה אומרת לא לעבוד?], ולא רק אתה אלא אמור להתרחש כאן דבר שמנוגד לחוקי הטבע – מבחינה כלכלית, מדינה שלמה יכולה לקרוס אם היא לא יכולה לתפקד. ונחשוב שבימי התורה, תשעים ותשעה אחוז ואף יותר מכל הכלכלה והייצור היו חקלאיים, אז איך אני חי?! השאלה ששואלת בשמנו התורה – "וְכִ֣י תֹֽאמְר֔וּ מַה-נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶֽאֱסֹ֖ף אֶת-תְּבֽוּאָתֵֽנוּ" (שם כ) היא שאלה חשובה ואקוטית מאד. כלומר, צריך להבין למה זה טוב עבורי לא לעבוד במשך שנה שלמה, למה זה נכון? את ענין השבת, יום מנוחה שבועי, עוד אפשר להבין – הקב"ה זיכה אותנו ביום המופלא הזה. כל בר מוח מבין שאי אפשר להתקיים בלי השבת, אבל זה יום בשבוע – שנה שלמה? כל המערכת יכולה לקרוס אם נשבות! זה נגד החוקיות הטבעית, והתורה אכן מכירה בכך ועונה שהקב"ה יעשה משהו נגד החוקיות הטבעית ויצווה את ברכתו. אז למה זה חשוב כל כך ולמה לסמוך על הנס הזה?

והדבר השלישי שנתבע ממני כפי שאמרנו, זה לא רק שלא לעבוד,^[2] ולא רק שהקב"ה מנהל את חוקי הטבע,^[3] אלא שאתה צריך להפקיר את כל הנכסים שלך! את הפירות שאתה גידלת. זוכרים את ההתרגשות שאחזה בנו כשבאנו לבית המקדש עם הביכורים ואמרנו – 'ראשית ביכורי אדמתי הבאתי בית ה"?, אז עכשיו קח את כל ההתרגשות הזו של החקלאי ה'מאמין בחי העולמים וזורע', ותפקיר את זה, תאכל את זה יחד עם הכלבים ועיזים וכולם! שלשת הדברים האלה, שיש להבין אותם לעומקם, הם שייצרו את מצוות השמיטה.

השווה להם בהמות וחיות למאכל

המפתח להבנת העניין טמון ברמז שרש"י טמן לנו בפירושו הקצר שראינו לעיל ומעולם לא שמנו לב אליו – שבת בראשית.

ההסבר הרגיל הוא, וכך מובא בכל המפרשים, שהכוונה בביטוי "שבת בראשית" היא ליום השבת, אבל אז קשה – למה הוא קורא לזה 'שבת בראשית'?

'שבת בראשית' היא לא היום השביעי של השבוע, אלא בעצם זהו היום השביעי של בריאת העולם, ולענ"ד רש"י מתכוון להחזיר אותנו לגן עדן ומיד נבאר. אדם הראשון נברא ביום השישי, קרא שמות לחיות, והקב"ה אמר לו את הדברים הבאים –

וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִי֒ם וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ. (בראשית א', כ"ח)

'אתם המנהלים פה', והוא ממשיך –

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כׇּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאׇכְלָֽה. וּֽלְכׇל־חַיַּ֣ת הָ֠אָ֠רֶץ וּלְכׇל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כׇּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאׇכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן. (שם כ"ט-ל')

כלומר כתוב פה שהאדם נצטווה ביום השישי כך – 'תפקידך בעולם הוא לרדות בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה ובכל רמש. אתם מושלים בעולם'. ואז נאמר לו שהתפריט שלו, המזון, יהיה בשלב הזה צמחוני בלבד, שאסור לנו לאכול חיות, אלא רק "ירק עשב", וגם החיות והעופות מצווים כן – לאכול רק ירקות ועשבים. אבל מה כתוב פה? – האם הפסוק הזה, השני, בא רק כדי לתת לנו תשובה לשאלה, אם נישאל, "מה אוכלות החיות?"? האם זה פסוק אינפורמטיבי?

רש"י שם אומר –

לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ. הִשְׁוָה לָהֶם בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת לְמַאֲכָל, וְלֹא הִרְשָׁה לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ לְהָמִית בְּרִיָּה וְלֶאֱכוֹל בָּשָׂר, אַךְ כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב יֹאכְלוּ יַחַד כֻּלָּם. וּכְשֶׁבָּאוּ בְנֵי נֹחַ הִתִּיר לָהֶם בָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ג) "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי…", "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב" שֶׁהִתַּרְתִּי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן "נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל".

כלומר, הקב"ה לא נתן לנו פה מידע על מה אוכלות החיות, את זה אפשר להבין לבד מלצפות בהן, מי שנתן לחיות את שמן לא צריך שיגידו לו מהן אוכלות,^[4] אלא שהקב"ה השווה את האדם ואשתו ליתר החיות במאכליהם, אבל צריך להבין מה כתוב פה. האם זה לא מזכיר לנו קצת את מה שלמדנו רק עכשיו על השמיטה?!

זה פלא פלאות. בשיחה של הרבי מליובאוויטש זיע"א מובא הסבר שמשנה לנו את כל הראיה וההבנה בעניין השמיטה והר סיני. מה שהקב"ה אומר פה לאדם איננו התפריט של החיות והבהמות – והוא אפילו לא "השווה" בין האדם לחיות, שהרי לפני רגע הוא אמר לאדם "ורדו בדגת הים", אלא "השווה להם בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר". שאלה – אדם ואשתו, שלא היו יהודים, שהיה להם דין של בני נח,^[5] האם היה מותר לאכול בהמה שלא הם הרגו, כמו נבלה? הרי גוי מותר לאכול שלא נשחטה. ובכן התשובה היא – כן, האדם יכול היה לאכול בגן עדן נבלה, וזו התשובה לגבי החיות – גם החיות היו אוכלות נבלות (גם אם בטבען עדיין לא היו טורפות, כפי שמביא הרמב"ן). זה מה שעולה מרש"י אם מדייקים בו. הקב"ה אמר לאדם – 'אתה המנהל, אתה הבוס, אתה רודה בדגת הים, אתה הכובש, המלך של העולם הזה למטה, אבל תקשיב טוב עכשיו – ואם אתה חושב שבגלל זה אתה יכול גם להמית בריות ולו כדי לאכול אותה – חס ושלום! ואת זה אתה צריך ללמד את כל החיות, העופות והדגים – ללמד אותם לאן יכול להגיע מי שמבין שהקב"ה הוא הבורא ואנחנו הנבראים!'.

בליל שבת בראשית, בסעודה, למרות שהאדם כבר גורש מגן עדן, לא היו דגים, לא היה טשולנט אלא – "השווה להם חיות ובהמות למאכל" ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר. הקב"ה בא והראה לאדם מהו תפקידו למי שמוליך ומוביל את העולם, של מי שמקבל את היכולת ואת הזכות לרדות בדגת הים. כי באותה שניה שאתה עובד – זוהי עבודה חשובה מאד.

תכלית הבריאה – לשמש את קוני

והשמיטה היא אחד לאחד גן עדן, וזה גם סיפור הר סיני בעומק. בגן עדן הכל היה הפקר, והאדם עבד שם –

… וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. (בראשית ב', ט"ו)

ומי היה יכול לאכול? כולם! ועל האדם נאסר להמית בריה ולאכול בשר. ולמה ירק כן מותר לו לתלוש מהאדם ולאכול? אולי זה גם סוג של הריגה, שמוציאים את הצנון ממקור החיות שלו? – נכון, אתה צודק, אבל הקב"ה שם את האדם כדי למלא את תפקידו חייב להיות בריא ולאכול מאבות המזון שיש בצנון ובעגבניה וכו', ולכן הוא הרשה לו לאכול כל ירק עשב. ומה שקרה בפרשת נח, שם הותר לאדם גם להרוג חיות ובהמות לאכילה, את זה מסביר הרמב"ן בהרחבה, שבעקבות המבול כל מציאות עולם יצרה מצב שבו האנשים הפסיקו לחיות מאות שנים, חייהם התקצרו, הכל השתנה, העונות ומזג האויר השתנו, ואז האדם נצרך לאכול בשר ולכן הקב"ה התיר לו מאז לאכול בשר. אבל בגן עדן, הדבר הראשון שאמר הקב"ה לאדם הוא 'אל תשכח שכל כוחותיך באו לך כדי שתזכור שאתה נברא, ותגלה לכל העולם כולו מי פה הוא בעל הבית, ואם תזכור את זה – כל העולם יימצא בגאולה, וכולו יקבל את מקומך ויתן לך את מקומך, אך אם לא – אתה תרד מדחי לדחי. אם תחשוב שכיון שאתה מולך על הבריות אתה יכול להמית בריה – פספסת את ההבנה של "רדו בדגת הים וכבשוה".

האי, ויבוא הילד שאיתי וישאל – 'רגע, אבל אנחנו כן אכלנו בשר היום?', לכן אומר לנו רש"י שבפרשת נח, אלפיים שנה אחרי בראשית, אז הותר לאכול בשר כדי שהוא יוכל למלא את תפקידו, את ייעודו. נקשיב למילים של רש"י –

והיתה שבת הארץ וגו'. אע"פ שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך. (ויקרא, כ"ה, ה', ברש"י)

זה לא שאסור לך לאכול בכלל. שב ליד השולחן ותאכל גם אתה, 'אלא שלא תנהג בהם כבעל הבית'. זה הרעיון, וזו שבת בראשית בעומק – 'שבת בראשית' אומרת שלשה דברים. האחד – על האדם חל איסור לעבוד, ומי שעובד, ועוסק ביומיום בפרנסה ובעסקי הגוף ללא הפסקה, עלול לשכוח את תכלית בריאתו, וכולנו מכירים את זה. את תכלית הבריאה הגדירו רבותינו – "ואני נבראתי לשמש את קוני" (קידושין פ"ב:), לעשות נחת רוח לו ית'. לשם ה'. האם בעולם שלי יש ה', או שבגלל שקיבלתי את התפקיד של "ורדו בדגת הים", בגלל שקיבלתי שכל ואני יכול לפעול, אז אני מתחיל לאט לחשוב שאני הבוס הכל יכול פה ובלעדי אי אפשר, ואני חייב לעבוד "העבודה היא חיינו", ואני ממלא את זה בכל מיני אידיאולוגיות יפות ונאומים חוצבי לבבות כמו – 'מה זו הבטלנות הזו? מה זו הפרזיטיות הזו?', ולכן הקב"ה קבע שאחת לשבע שנים, אתה האדם, עוד לפני האדמה, החקלאי, עוצר את מרוץ החיים שלך והולך לכוילל לשנה – שנה שבה אתה מתעלה רוחנית ומקדיש את חייך לקודש. ואז אתה תזכור שלא אתה המנהל. אני, הקב"ה, אחראי לתת לך את האופציה הזו.

לראות איך חוקי הטבע יכולים להתבטל

הזכרנו את המקלל ועוד מעט ניכנס אליו, אבל בינתיים רק נאמר שהמקלל בא לתאר לאן יכול להגיע האדם שמפספס את הידיעות והתובנות האלה. הוא יכול להגיע עד לקלל את ה', עד כמה שזה נשמע מבהיל, והשמיטה באה לומר שכל התורה כולה רוצה לומר ולבטא את רעיון השמיטה, שהענין הראשון בה הוא – כן, אתה צריך לעבוד, אבל זה שאתה רודה בדגת הים לא אומר שהעולם לא יכול להתנהל בלי העבודה שלך וממילא אתה אינך "מלך ממית ומחיה".

ואז בא העניין השני בשמיטה; המצוה השניה, כפי שראינו, היא להשבית בשנה הזו את האדמה מעבודה – "שנת שבתון יהיה לארץ", שהאדמה צריכה לשבות. זה הקושי השני של האדם; למה קשה לאדם להחדיר בלבו עמוק – בשכל זה מובן אבל בלב זה קשה – שבאמת הקב"ה מנהל את הכל פה? אולי בגלל שיש חוקי טבע, וזה נגד החוקיות. החוק הטבעי אומר שאני חייב לעשות א', ב', ג' ו-ד', ואילו השבתת האדמה מהעבודה מבטאת את הבעלות של הקב"ה על הבריאה כולה, גם על החוקיות. על הטבע. ולכן זה מתבטא בכך שבשנה השישית יהיה יבול כפול ולקראת שנת היובל יהיה יבול משולש. איך זה יהיה? כי חוקי הטבע הרגילים, למרות שהם חשובים ונצרכים, באים ומבלבלים אותך, ונותנים לך להרגיש שאתה המנהל פה. 'צריך לשמור על החוקים'. ולכן פעם בשבע שנים באים ואומרים לך – 'בוא תראה שחוקי הטבע לא פועלים כפי שאתה חושב', הכל מתהפך.

אתם מבינים מה אין לנו מאז שאין לנו שמיטה דאורייתא, מאז שהיובל לא נוהג, כלומר מאז חורבן בית ראשון? אנחנו בכלל לא יודעים מהי שמיטה! לראות איך חוקי הטבע משתנים, איך ביובל יש ברכה שמספיקה לשנה השישית, השביעית, השמינית ואף לתשיעית. זה פלא עצום! גם אנחנו יכולים לראות איך חוקי הטבע משתנים, תלוי איך אנחנו מסתכלים על זה – כשתוקפים אותנו במאות טילים וכטב"מים בו זמנית והכל נהדף ומיורט, הראיסי הזה ימ"ש וחבר מרעיו שמתרסקים במסוק שלהם ומגיעים לאן שהם צריכים להגיע, אלו חוקי טבע רגילים?! זה לפי התוכנית?! אנחנו כל הזמן מרותקים לחדשות – וזה מה שגורם לנו לבלבול! אנחנו שומעים חדשות כדי להישאר מנהלים, מלכים – 'אני מודע מה קורה כל הזמן בכל מקום', 'אני עובד, יש לי אחריות, צריך להיות מעודכן', ואני בכך כפוף לחוקי הטבע…

להגיע לשבת בראשית

ואז בא הענין השלישי של השמיטה – להפקיר את הפירות, שהם בעצם נכסיו של האדם. בעומק, למה האדם מפקיר את הפירות? כי כשאני מפקיר אני בעצם מראה שגם כאשר החזקתי בהם במשך שש השנים הקודמות, זה לא באמת היה שייך לי. אדם שפוי לא מפקיר. רק מי שמבין שהם אינם שלו יכול להפקיר את הפירות, את מה שהוא גידל. אדם בריא בנפשו איננו מפקיר את רכושו. מי שמפקיר את רכושו מכונה בגמרא 'שוטה'. נו, אז איך אתה מפקיר את הפירות? – כי אחרי שהאדם מצליח להפנים שהוא אכן רודה אבל הוא איננו ממית, הוא עובד אבל הוא אינו בעל הבית, וחוקי הטבע לא קובעים פה – ויחד עם זה הוא חי פה בעולם ופועל בו, אבל יודע את מה שהיה בהר סיני – "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר…" (שמות כ', י"ד), שחיינו בתחיית המתים, שחיינו אז שלא על פי חוקי הטבע. איך ייתכן שאני יכול לשמוע יחד גם את הכלל וגם את כל הפרטים שלו? האדם באוזנו לא מסוגל לכך. הוא שומע כלל ולאחר מכן הוא צריך לפרוט אותו לפרטיו, אז איך ייתכן שהכל נאמר בסיני, הכללות והפרטות? איך ייתכן ש-"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"? – זה האתגר וזו המשימה. תחדיר את זה בשמיטה ותבין את זה, וכשתבין את זה תהיה בן חורין ולא תמכור את עצמך לעבד. זה פלא פלאות.

"שבת ל-ה'. כשם שנאמר בשבת בראשית" – אין הכוונה שאתה אסור במלאכה בשמיטה כמו שאתה אסור בשבת שבימות השבוע, ההשוואה לא דומה – בשבת אנחנו אסורים בכל מלאכת מחשבת ואילו בשמיטה זה מותר, רק האדמה צריכה לשבות ואני צריך להפקיר ואסור בעבודות האדמה, כפי שראינו, אבל החיים הם חיים של חול. אלא הכוונה של רש"י היא שאדם צריך להגיע לשבת ההיא של אדם הראשון, של הבריאה, שם הוא ישב עם החיה והבהמה יחד והבין "לא לנהוג בהם מנהג בעל הבית".

מה ענין שמיטה למקלל?

נחזור כעת למקלל. מה הייתה הבעיה שלו? תחזיקו טוב, זה פלא פלאות. איך אדם יכול להגיע לקלל את ה'? זו פרשה מופלאה שצריך ללמוד אותה בלי סוף. הכתוב אומר שהוא היה –

… בֶּן-אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן-אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י… (שם כ"ד, י')

רש"י אומר שזה היה סיפור נורא. אביו של אותו מקלל היה –

איש מצרי. נוגש היה ממונה על שוטרי ישראל [קאפו] והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם… ונתן עיניו בה [באשה הישראלית], ובלילה העמידו [את בעלה] והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום. (רש"י שמות ב, י"א)

ואותו מקלל היה הילד שנולד מאותו סיפור. כלומר בעצם המקלל הזה היה בן מצרי אבל יכול להיות שהוא בכלל לא ידע את זה. הוא ידע את זה רק עכשיו, כאשר בא אליו אותו בן ישראלי, בפרשת אמור, שגער בו – 'מה אתה הולך להעמיד את האהל שלך בנחלת שבט דן? הרי אתה בן איש מצרי, למרות שמי שאתה חושב שהוא אביך, בעלה של אמך, הוא משבט דן והוא גידל אותך כאילו שאתה לגמרי לגמרי הילד שלו'.

עכשיו יש פה אפשרויות שונות לנתח את זה. האיש הישראלי – למה אתה רב עם הבחור הזה? למה אתה מתערב לו בחיים? שיעמיד את אוהל שלו איפה שהוא רוצה. למה זה ענינך? אם אתה מאד רוצה – לך לבית דין. והבחור הזה באמת נעלב, וכשנעלבים הרבה פעמים מאבדים את השפיות, את השליטה העצמית. אנחנו יודעים שהיהדות נקבעת לפי האמא ולכן ברור שהוא יהודי, אבל הייחוס השבטי, הנחלות, נקבעים לפי האבא – ואתה לא משבט דן ולכן לא זכאי לנחלה בתחום שלהם.

זה לא יאמן – האריז"ל אומר שהמקלל הזה היה במקורו יהודי צדיק מופלא. הוא כבר היה די מבוגר,^[6] נחשוב על הביזיון שעובר אדם שכל חייו חי כאיש חשוב, אולי היה ראש ישיבה, ופתאום בא אליו מישהו וקורא לו – הלו! לך תחפש מקום אחר. אתה לא יכול להעמיד פה את האהל שלך'. עד עכשיו זה לא היה חשוב כל כך כי עדיין לא התחלקו לנחלות, וכיון שעכשיו התחלקו לנחות היתה נחלה של שבט דן – 'אז איפה אתה רוצה שאשים את האהל שלי?', וההוא עונה לו – 'אין לי מושג אבל לא פה'. ואז הם הולכים למשה רבנו ומשה אכן מאשר את דברי האיש הישראלי. וכתוצאה מזה –

וַ֠יִּקֹּב בֶּן-הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת-הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל… (ויקרא שם י"א)

'ויקב' בעברית זה אכן גם לקלל אבל יש לזה משמעות נוספת – לנקב, לעשות חור. האר"י הק' אומר שלמקלל הזה היה כח לעשות נקב בין עולם העשיה לעולם היצירה, והוא הראה לנו את מעשה המרכבה כפי שהראה לנו יחזקאל את המעשה הזה. לפני שהוא איבד את העשתונות וקילל הצליח המקלל להביא אותנו למדרגה של מה שראינו בהר סיני, ל-"אין עוד מלבדו". הוא הצליח בצדקותו להגיע למדרגה של כמעט כמו משה רבנו! אז מה קרה פתאום שקיללת את ה'? – בגלל שזה הרי ביזיון לספוג כזו החלטה ממשה שאני לא יכול להיות בנחלת דן, אבל זו העובדה, זו ההלכה ואני צריך לדעת לקבל אותה. אתה יכול להיות גדול הדור, אבל כך נקבע. אגב, גם ללוויים ולכהנים אין חלק ונחלה בישראל, אז מה קרה? רש"י אומר שהוא ניסה להתגייר על אף שהוא כלל לא היה צריך לזה – הוא רצה להיות יותר צדיק ועוד יותר צדיק, ומה שהיה קשה לו היה שהוא לא הצליח לעמוד בביזיון, ואז יצאה לו קללה את ה', דבר נורא שקשה לדבר עליו. אולי מה שהוא קילל את ה' היה – 'למה נבראתי מגוי? למה זה מגיע לי? איך אני אמור לעמוד בביזיון הזה?'.

הרפו ודעו כי אנכי א-לקים

בעל הכלי יקר אומר רעיון מבריק, אחר לגמרי – הרי אם אביו הוא המצרי שמשה הרג בשם המפורש, יכול להיות כל חייו הוא חי בתחושה של 'הרגו את האבא הביולוגי שלי עם ה' המפורש! נכון, הוא לקח אמא שלי באופן לא ראוי אבל זה לא משנה'. הוא לא יודע לקבל את המציאות הזו ואז הוא מקלל את ה' והוא חושב שהוא הבעל הבית.

אדם שחושב שהוא בעל הבית – אין לו גבול לאן הוא יכול להגיע. פרשת המקלל לא מדברת על מקרה קיצוני, נדיר ושולי. היא מדברת על כך שזה יכול להיות גם אני, השם ירחם.

המקלל את ה' הוא זה שלא מקבל את המציאות, הוא לא מסוגל לקבל את זה שזה האבא שלו ולמה לו זה קרה, 'ולמה בשם המפורש, ולמה התבזיתי, ומשה אפילו אמר שזה כך' – הוא לא עומד בזה.

כתוב בזוה"ק שכל המצוות הן עצות. כשהקב"ה אומר לנו 'אתה לא בעל הבית פה' הוא אומר לנו מיד אחרי זה אז איך בכל זאת אפשר וצריך לחיות, ולכן מיד אחרי פרשת המקלל שבאה ומראה לנו לאן אני יכול ח"ו להגיע כשאני לא מפנים את הנקודה הזו, באה התורה הקדושה ואומרת לנו – 'בוא תלמד את השמיטה. זה כל הר סיני'. בוא ואראה לך איך לא תהיה לעולם מקלל. בוא אראה לך איך אתה יכול לעבוד שש שנים, ולהרפות – "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים…" (תהילים מ"ו, י"א) – ולהבין שלא תנהג פה מנהג בעל הבית' – "השווה להם חיות ובהמות למאכל", כשעשיתי אותך לרדות בדגת הים נתתי לך יחד עם זה את הכח שלא להיות בעל הבית. איך? נתתי לך תורה, לקחתי אותך להר סיני והראיתי לך שחוקי הטבע יכולים להשתנות, ואתה יכול לראות את הקולות ושאין עוד מלבדו'. אתה זוכר את זה? את הר סיני? הר סיני היה שמיטה, הוא היה 'אין עוד מלבדו' ואתה היית שם וקיבלת את הכח'. וכמו רופא גדול, לפני שבא לתת את העצה, את התרופה, הוא מראה לנו עד להיכן אפשר ח"ו להתדרדר, והוא מספר לנו סיפור על צדיק מופלא שיכול היה לנקוב בין מעשה העשיה למעשה היצירה והיו לו כוחות של ראיה עצומה – אבל 'עלה לו הבעל-הבית לראש', והוא לא עמד בזה, אז הוא קילל את שם ה'.

להבין מי בעל הבית

ראיתי מי שאומר שהעונש הנורא הזה, הפסוק הסמוך לשמיטה – זה הרי כל כך משונה – שכל בני ישראל רגמו את המקלל באבן, הרגימה הזו, התיקון הזה, הוא התיקון שמחזיר את האדם להיות כמו האדמה ששובתת, "שנת שבתון יהיה לארץ". העונש הנורא הזה, אולי הכי נורא בסיפורי התורה, הוא בעצם סיפור עלי, כשאני לא מקבל את המציאות ויש לי מספיק סיבות לכעוס וסביבי מספיק אנשים שעצבנו אותי, כשיש מספיק סיבות גנטיות, טבעיות, מולדות, לכעוס כביכול על ה' המפורש, שעל ידו נהרג אבי הביולוגי – האם אני מצליח לזכור "אני ה'"? שבת ל-ה'"? וזה כל כך קשה, ולכן באה התורה ומתארת לנו איך עושים את זה – היא מתחילה בשמיטה ומתארת לנו עולם שיש בו יובל, ומתארת לך איך האדם שיודע בהיותו עובד ומבין שיש בעל הבית וחוקי הטבע אינם מוחלטים אלא שיש מעליהם בעל הבית, והוא יודע להפקיר את נכסיו כי הוא יודע שהם אינם שלו גם כשהוא הראה קודם לכן לכאורה שהם שלו, וכשאני מרגיל את עצמי לזה אני תופס את כל כללותיהן ופרטותיהן, את כל הרעיון של הר סיני.

מה ענין שמיטה אצל הר סיני? רש"י בא ללמדנו על סמיכות המקלל לשמיטה ועל המעבר דרך "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" – דע לך, שהמקלל זה אתה, ובהר סיני קיבלת את הכלים לברך ולהפוך את העולם לעולם שבו הקב"ה מושל ואתה מביא את כל העולם למקורו, והדרך שקיבלת, העצות דאורייתא שקיבלת, עוברת דרך מצוות השמיטה.

1. הרה"ק פנחס הלוי הורביץ מפרנקורט דמיין, ה'תצ"א (1731) – ד' תמוז, תקס"ה (1805), בעל ההפלאה והמקנה, היה מתלמידי המגיד ממזריטש. ↑

2. שבינינו, זה קשה להבין אבל דווקא די נחמד… ↑

3. שגם את זה קשה להבין אבל באמת ברור שהקב"ה הוא מנהל הכל. לא אנחנו חיסלנו את ראיסי או יירטנו 300 טילים… ↑

4. ואגב, לא בטוח שזה נכון כי יש חיות טורפות, וגם לפי הרמב"ן שטוען שאז עדיין הן לא היו טורפות – ייתכן שהן אכלו נבלות של חיות אחרות, ואכמ"ל. ↑

5. ולמרות שנח מופיע רק בפרשה הבאה. ↑

6. בחשבון פשוט, אם אכן כפירושו של רש"י הוא בנו של אותו יהודי שנהרג ע"י המצרי שמשה הרגו, הרי עברו מאז כבר למעלה משישים שנה (משה היה אז בן שלש עשרה ועכשיו הוא בן למעלה משמונים). ↑