חג המצות. זמן חרותנו. פסח. פרשת צו תשפו

שלשה שמות יש לחג הפסח. בתורה הוא נקרא "חג המצות", בלשון חז"ל בסדר התפילה הוא נקרא "זמן חרותנו"^[1], ואילו בלשון העם החג נקרא "פסח". השם פסח מופיע בהרבה מקומות אבל זה לא לשון חז"ל. פסח בלשון התורה הוא י"ד בניסן בלבד ולא שבעת ימי החג, כי בו אנו מקריבים את קרבן הפסח והוא מציין את זה שהקב"ה פסח על בתי "בני ישראל בנגפו את מצרים ואותנו הציל", אך העולם קוראים לכל שבעת הימים בשם פסח. שלשת השמות הללו מתבררים בתורה מרתקת של הרבי מליובאוויטש זיע"א^[2], כשלשה שלבים משמעותיים בחייו של האדם, וכמדומני שהם גם המבנה של ליל הסדר כפי שהוא נוסח בסימניו – "קדש ורחץ וכו', ואם נרצה להגדיר את זה עוד יותר טוב – אנו עסוקים שבשלשה חלקים ועוד הקדמה אליהם. החלק הראשון הוא מצה. חג המצות. החלק השני הוא חרות והחלק השלישי הוא פסח.

לידה

כאשר אנחנו מתארים את יציאת מצרים, אנחנו צריכים להשתחרר מכל תפיסת העולם הילדותית שהורגלנו בה של עם עבדים שיוצא לשחרור, מעין עלילת אקסודוס שכזו. זה אמנם נכון אבל זה לא הענין. יציאת המצרים היא לידתו של עם ישראל. כך מתאר בהרחבה יחזקאל הנביא בפרק ט"ז את התינוקת שנולדת, מלאת דם, ואיך כורתים את טבורה וכו' – לידה של עם. ננסה לתפוס את זה באופן הזה, להבין את החלקים שמייצרים לידה, ונתחיל באדם עצמו. כשמישהו או משהו נולד צריך להבין מהי התכלית שלו, מה מטרת לידתו-בריאתו, ובהקשר של עם ישראל התשובה ידועה –

…וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה. (שמות ג', י"ב)

התכלית היא להגיע ל-"וירד ה' על הר סיני", ל-"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו", ואחרי שנגיע לזה בהר סיני ונעבור את כל זיכוכי העולם בב"א, נגיע אל התכלית שמעמד הר סיני היה רק קריאת הכיוון שלו, של "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

זה מעניין עד כדי כך שבמדרש שיר שירים רבה, חג השבועות נקרא בשם "עצרת של פסח". כולנו יודעים שבין פסח לשבועות אנחנו סופרים ולא עוד אלא שהדרך להגיע לשבועות היא לספור מפסח. אין עוד חג שבו אני מגיע אליו בספירה מהחג הקודם, אלא רק חג השבועות. אז אם אנחנו תופסים שיש לנו מצד אחד לידה, "הרואה את הנולד", ומצד שני יש לנו תכלית, יש לנו את השלב באמצע שלוקח אותנו מפה לפה. אלו שלשת השלבים ואמרנו שיש להם גם הקדמה, אבל בואו נתחיל להסביר את השלבים ומהם נגיע גם אליה.

חג המצות

המצה מתארת את מה שצריך בשביל להיוולד. אנחנו איננו תינוקות שנולדים אלא עם של מבוגרים שנולד, וכמו שאומר רבי שמעון בן נתנאל במסכת אבות, שהדרך הישרה שידבק בה האדם היא "הרואה את הנולד". לפעמים אנחנו רוצים להיוולד מחדש ותמיד אנחנו אומרים שכאשר יהודי עושה תשובה הוא בעצם אכן נולד מחדש, אבל לעיתים אנחנו מבינים את המושג לידה באופן קצת תינוקי, וזה בסדר כי בלידה באמת נולד תינוק, אבל ההבנה צריכה להיות הבנה בוגרת ועמוקה. זה נחמד מאד המחשבה שתהיה לנו האפשרות להיוולד מחדש וכל הכלים שיעמדו לרשותנו יהיו אחרים, אבל זו הבנה ילדותית. לכן צריך לברר מהי הנקודה הפנימית שבה אני מדמה את התרחיש הנפשי של יציאת מצרים. הרי כל המצוות הן זכר ליציאת מצרים, כל מה שאנחנו עושים במהלך היום זה לזכור את יציאת מצרים. מהי נקודת הלידה הזו? אגב, זה מופיע כך לא רק בנביא אלא גם התורה מתארת את ייצאת מצרים כ- "גוי מקרב גוי (דברים ד', ל"ד). זו לידה – גו מתוך גו, תינוק היוצא מהרחם. וזה מוזר – הרחם היא לכאורה מצרים במשל הזה. כדי להבין את זה נפתח במשל מהעולם הרוחני, כי מדובר גם בלידה של נפש, של רוח.

כאשר אני רוצה להידבק באדם גדול, רב גדול, ואני מכיר את מקומי ויודע איפה אני ואיפה הכוחות והתובנות שלי, ומאידך מהם המחוזות שאותו רב נמצא בהם, ואני רוצה לקלוט מתורתו, לא במובן התרבותי-איטלקטואלי-חיצוני אלא במובן הפנימי העמוק, להתמלא מזה, להיבלע בזה, "להיפך לאיש אחר", כלשון הרמב"ם בהל' תשובה. כלומר אני לא בא כתינוק אלא עם השכל שלי, עם התובנות הקודמות שלי, השריטות שלי – מהי הפעולה הראשונה שאני צריך לעשות, והיא אכן הפעולה הקשה ביותר שבגללה קשה להידבק בחכמים? התורה אומרת "ולדבקה בו" וחז"ל שואלים – הרי איך אפשר להדבק בשכינה? והלא הוא "אש אוכלה הוא"? אלא הכוונה היא להידבק בתלמידי חכמים. והרעיון עמוק – כאשר אני רוצה להידבק בו ית' זה לא שאני רוצה לשמוע ממנו כמה מילות תרבות בענייני העולם 'ולהחליף דעות', אלא אני רוצה להיות עבד ה', באמת באמת דבוק. כלומר להידבק בתלמידי חכמים בעומק – זה באותו אופן. הרבה פעמים אנחנו נמצאים בכביש עוקף של זה אבל את הדוגמא הזו אנחנו יכולים להבין. הפעולה הראשונה שאנחנו צריכים לעשות היא להיות כלי ריק, כאילו להיוולד – לפנות כל מה שהיה ולאפשר לעצמי לקלוט ולהתמלא מאותו תלמיד חכם. זה לא שמה שהיה עד עכשיו היה לא טוב, אני לא הופך להיות תינוק, אבל אני חייב את השלב הזה. לשלב הזה קוראים "נעשה ונשמע", קוראים לו "קבלת עול", דבקות. בשלב הזה אתה עומד בהר סיני ורואה קולות ונשמתך פורחת. זה שלב של תשובה, לא כי חטאתי אלא כי אני רוצה לעבור תהליך. אתה יוצא מהמצב הקודם. אתה נחלץ מהמקום והופך לחלוץ במקום אחר. כפי שהרמב"ם מגדיר את היוצאים למלחמה שלא יעסוק לא באשתו ולא בבניו ולא בעסקיו. לעולם הרגיל קשה לקלוט במה מדובר – כשאתה נמצא כולך בתוך מציאות מסוימת אתה עובר את הביטול הזה.

ביטול

הרבה משתמשים במושג "ביטול", אבל בואו ננתח אותה לעומק. הביטול הזה הוא הכח של ענווה, של כלי ריקן. ושוב – בישראלית של ימינו, כשאומרים למישהו שהוע "כלי ריק" זה נשמע לא טוב – 'אני כלי ריק? עגלה ריקה?', אבל היכולת של ילד קטן ללמוד היא בגלל שהוא בא פתוח, חלק, בלי מטענים קודמים. ילד יפני לומד לדבר יפנית בחצי שנה ולי כמבוגר זה ייקח חמישים שנה – כי אני מגיע לזה עם המון דברים אחרים בתוכי ואני מנסה להבין כל דבר בשכל ובכלים וכו' – אז אולי באופן כזה אני אצליח ללמוד משהו, זה יהיה כמו איזה 'פאנל משתתפים' אבל אני לא אעבור תהליך שכולי בתוכו.

בהלכה יש שני ביטולים. האחד הוא ביטול ברוב (בין ברוב מינימלי, בין אם בשישים או במאתיים), והשני הוא ביטול מוחלט, ביטול במציאות, "בטל רצונך מפני רצונו" – לזה הכוונה שלי. להידבק בשכינה זה לקבל עלי עול מלכות שמיים – זו דבקות אחרת לגמרי. זה מה שאמר רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער אימתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו", זו מדרגה גדולה מאד אבל זו השאיפה שלי כאשר אני באמת באמת רוצה להתבטל למשהו. רוצים דוגמא יותר קלה? – אמא שמבטלת לבנה או אבא שייתן את חייו כדי להציל את בתו. כמו אדם שייתן כל הונו וממונו כדי להתבטל לאבא שהוא אוהב, וזה אף יותר מזה.

לזה קוראים במסכת אבות בארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה "באימה, בענווה, ביראה, בשמיעת האזן". זה השלב הזה. זה שלב שאינו פשוט אבל בלעדיו אי אפשר לעבור את תהליך ההיוולדות. ושוב, לא של המידע הסימפוזיוני, של הפאנל, אלא של ההיוולדות מחדש.

הקדמה מתוקה

והשלב הזה, בהפוך על הפוך, בגלל העוצמה שבו, מחייב הקדמה, וההקדמה הזו צריכה להיות מתוקה. הגמרא מספרת על רבי עקיבא שכשהיה נכנס לתת שיעור היה פותח "במילתא דבדיחותא", כך היה עושה גם רבא, וזה לא סותר את כל מה שאמרנו עד עכשיו למרות שאולי זה יכול להישמע כך. זה השלב שלפני הלימוד. יש למילתא דבדיחותא הזו שתי חשיבויות עצומות – האחת, היא מרגיעה. זו המוסיקה שמרפה ומכניסה אותך לאוירה, ממש כמו מוסיקה ששמים לנשים בלידה. זה אמיתי. זו ההירגעות שמאפשרת לי את האימה והענווה והיראה. לכן לפני הלימוד נותנים ממתקים לילדים – כן, יש בזה סיכון שזה יישאר ברמת הממתק, אבל בלי הממתק יש סיכון אחר, שיכולה להיווצר כאן טראומה של ממש. הממתק בא ואומר – אתה לא עובר חדש אלא אתה הולך להיולד, לצאת ממצרים למקומות שאיש לא חזה מעולם שניתן יהיה להגיע אליהם. המוסיקה הזו, הליטוף של ההתחלה, היא המילתא דבדיחותא של לפני הלימוד.

אמנם יש לזה עוד משמעות חשובה ועמוקה – זה בא לומר לך 'בוא נחייך קצת. הרי בסוף, הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לעבור את התהליך העמוק, כי אנחנו תופסים את עצמנו ברצינות מדי, חשיבות עצמית כזו. אז בוא נחייך קצת, בוא נבין שאין עוד מלבדו זה לפעמים מצחיק. זה מצחיק עד כמה אני מתרגש משטויות'. פעם חשבתי שכוונת המילתא דבדיחותא של רבי עקיבא היתה אמירה של 'חבר'ה, בואו ננסה קצת להבין בשכלנו מה רוצה מאיתנו הקב"ה, האינסוף ב"ה', והוא אמר את זה בכזו כנות עד שהחבורה שישבה לפניו פשוט התגלגלו מצחוק. ורק אחר כך אתה עובר ללימוד עצמו. זו ההקדמה ללימוד על שלשת שלביה.

עד הקצה

לשלב הראשון קוראים 'הביטול'. במושגים של פסח קוראים לזה 'מצה'. אני צריך להוציא את השאור שבעיסה, את היישות העצמית, את הניפוח של האגו. אי אפשר לוותר על השלב הזה. דיברנו השבוע באחד מהשיעורים הקצרים בהגדה על כך שהציווי על אכילת מצה הוא נפלא; הרי אם לא רוצים שנאכל חמץ וכל כך מזהירים אותנו "לא ייראה ולא יימצא", אז על הכיפאק – אין בעיה. נאכל עגבניות כל השבוע. תפוחי אדמה. הכל יהיה בסדר. אבל לא! – אני מחויב לאכול מצה בליל הסדר, ועוד לברך עליה את ברכת המצוות. זו הפעם היחידה בשנה שאנחנו בימינו מברכים על אכילה – "על אכילת מצה". אפילו על טשולנט אנחנו לא מברכים 'על אכילת טשולנט'… מהרה יבנה המקדש ואז כל האכילות שלנו יהיו מצוות ונברך עליהם אבל כיום אין עוד שום דבר שמברכים על אכילתו מן התורה.^[3] ומהי המצה? פת מחמשת מיני דגן שעלולים להחמיץ ואתה חייב "לשחק באש" – להכניס את עצמך למצב שאתה מערבב קמח ומים עד לשלב שהוא כמעט כמעט מחמיץ, ולהיזהר שהוא לא יחמיץ. אתה לש ומתעסק ונזהר שלא יעברו ח"י רגעים כדי שזה לא יחמיץ.

ואגב, זה מדהים שקוראים לחג על שם הדבר שאנחנו מחוייבים בו רק בלילה הראשון שלו. אכילת המצה בלילה הראשון מסיימת בעצם את חובותיי לחג. אני לא יכול לאכול חמץ כמובן, ובשבת אני גם רוצה ליטול ידיים כדי לקיים מצוות שלש סעודות אבל אין חובה לאכול מצה. "בערב תאכלו מצות" – לא מברכים על אכילת מצה במהלך המשך החג. בחגים אחרים זה לא ככה – חג הסוכות נקרא כך כי בכל שבעת הימים אני חייב בסוכה. אם חזרתי מטיול בירח למשל ביום השביעי של סוכות – אני מחויב לשבת בסוכה, בדיוק כמו ביום הראשון, ויום הכיפורים הוא כל היום, ויום הזיכרון הוא כל היום, וכך כל חג. רק חג המצות הוא שבעה ימים שהם רשות לגבי מצוות אכילת המצות, למעט בערב הראשון ששם זה חובה, אבל הוא נקרא על שם זה וזה השם היחיד של החג בתורה – חג המצות. והסיבה היא מפני שמהות חג המצות היא שאתה תיקח חמשת מיני דגן, אתה תיכנס למצרים, אתה תתעסק במה שיכול להחמיץ, אתה לא תברח מזה, זו לא "תכנית כבקשתך". אתה הגעת לעולם כי יש לך כוחות להשבית חמץ ולאכול מצה. כמה אמונה צריך בשביל זה, והאמונה הזו היא מתנה עצומה – הכח של המצה, מאכל האמונה, כך היא נקראת – "מיכלא דמהימנותא". כפי שלחם נותן כח לאדם, כך המצה נותנת כח להאמין. להאמין ש-'מתוק שלי,^[4] אתה יכול להתבטל, להידבק, להתעלות, לצאת המיצרים שלך ולהיכנס לעולם אחר. להיוולד'. זה שלב א'.

זמן חרותנו

ואז מגיע שלב ב', והוא המושג חרות. בלשון חז"ל הוא נקרא "זמן חרותנו" ולא 'חג החרות'. זמן מתאר תהליך. שלב ב' במושגים שתיארנו קודם, הוא השלב שבו התלמיד, אחרי שהוא משתחרר מהמגבלות של השכל שלו, צריך להגיע לשלב בו הוא משתמש בכל כלי השכל שלו, אבל עם השכל החדש שהוא קיבל. כל הכוחות שנתנו בך, הם אינם סתם. אתה לא באמת עובר שנולד, זה היה רק משל. יש בך כוחות מיוחדים שנוצרו בעולם לתכלית שהקב"ה ברא את העולם בשבילה ואתה שליח להופיע אותם. ואחרי שהעברת את תהליך השחרור מהניפוח אתה מגיע לשלב של היכולת לקחת את השכל החדש שקיבלת ולהופיע אותו בכוחות שלך. את זה אתה מעביר. אפילו "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" – הלבנה יכולה להגיע לחורים וסדקים שהחמה לא מגיעה אליהם. לכל אחד הכוחות המיוחדים והיחודיים שלו. את פעולת השבתת החמץ אנו מתחילים בבדיקת החמץ, וזה רעיון עצום; דווקא בנר, דווקא בלילה, כי אפשר ללכת אז לחורים ולסדקים ולהעלות את הכל ולמצוא את הנקודות שלפעמים הרב שלי לא היה יכול ולא היה היה צריך להופיע אותם. זה אמור לבוא בכלים שלי, ממני. זה בעצם תהליך הפוך ממה שתיארנו קודם. קודם תיארנו תהליך שאנו עוברים בו ביטול, התרוקנות, כלי שמרוקן את עצמו מכל מה שבתוכו כדי לבנות עולם חדש, אבל אז אנחנו ממשיכים ומגיעים לשלב החרות. חרות זה כמו חָרוּת. אני חורֵת את זה בכל הכלים שלי, בכל העצמות שלי, בכל הנתונים שקיבלתי. אם הלידה, המצה, היא מתנה, "מיכלא דמהימנותא", הרי שהחרות היא עבודה. וודאי שגם היא מתנה שהרי כל הכוחות שלי והיכולת שלי לפעול הם מתנה אבל פה זו העבודה שלי. לחרוֹת זה כמו לחתור – אני חותר למשהו, זה תהליך. "ארוכה הדרך לחרות", אמר מנחם בגין. חרות היא דרך וצריך לעבור אותה. חרות היא שזה חָרוּת בתוכי ואני מופיע את הכוחות שלי. חרות זה כמו שהדברים הופכים להיות חלק ממני אבל עם כל הכוחות שלי. חרותים בי. "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה" (אבות ו', ב') – לפעמים זה נשמע כמו סתירה פנימית כי ללמוד תורה זו עבדות, ואגב, זה בדיוק מה שאמרנו לפני רגע – זה הביטול, ההתרוקנות מכל האגו הקודם, זה אימה וענווה ויראה. אז איך זה חרות? זה פלאי פלאות – כי זו החרות האמיתית, שאחרי תהליך המצה מופיע זמן חרותנו.

חג הפסח

אבל זה לא סוף הדרך ויש עוד דברים שיכולים לתקוע את החרות לפני שהיא תתממש כמו למשל המחשבה שהחרות היא סוף הסיפור. חרות זה גם liberté (בצרפתית) אבל זה הרבה יותר. אז מה הוא סוף הסיפור? המתנה העליונה. אם המצה היא המתנה הראשונה, היכולת שלי להתבטל, להיוולד זו מתנה – אם אני תקוע עם כל מיני מיצרים, שליליים וכאלה שאינם שליליים, הרי שלהיוולד מחדש זו מתנה עצומה, אמונה אדירה שזה יכול להתרחש, ואז העבודה של החרות, אבל אז מגיעה המתנה העליונה, היעד. ומהו היעד הזה? כל החרות פועלת כאמור לפני הכוחות שלי. אני התבטלתי למשהו עליון ואז אני פועל לפי הכוחות שלי, לפי סדר והדרגה, לפי הנתונים שלי והתכונות שלי, תהליך, זמן , אני מזמן את עצמי וכו' – אבל אז מגיעים ל-"וה' פסח", אל הדילוג מלמעלה, ל-"וכל העם רואים את הקולות". כאשר עברנו את תהליך הביטול אמרנו "רצוננו לראות את מלכנו". רוצים להיוולד, והתחלנו תהליך. וכשהגיע האור העליון מלמעלה כל כך נבהלנו ואמרנו למשה – 'לא, לא, לא. אנחנו מתים!'. ובאמת מתנו ופרחה נשמתנו והיינו צריכים לטל של תחיה שיחיה אותנו כי זה כבר היה לא בכוחות שלנו, ואז אני מגיע לכוחות שהם למעלה מהכוחות שלי. לנצחון המוחלט, לגאולה השלמה – "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", לזה שהכל יכול להתהפך לא לפי סדר והדרגה והשתלשלות. אין בשלב הזה אף אחד מפרשנינו שיוכל להסביר באולפנים איך ה' יכול לפסוח על בתי בני ישראל. ומה הם צריכים כדי שהוא יפסח עליהם מלמעלה? – הם צריכים לשבת בבית, לאכול מצות, להקריב את הכח של קרבן הפסח שהוא שחיטת אלהי מצרים, זו המצה, ההתנערות המוחלטת, ההתבטלות, לאחר מכן לעבור את התהליך – מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, מקלכם בידכם. כל אחד עובר את התהליך הקשה הזה. באותו ליל סדר במצרים ישבנו אחד מחמישה, "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים", כשהתהליך הוא להסתכל גם על מי שלא הצליח לעבור אותו, להתבונן בכל מה שעברתי, ואת כל התהליכים האלה לחרות בי בזמן חרותנו ואז – "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור". לא מלאך, לא שרף ולא שליח. שום הדרגה, שום השתלשלות – "אני ה', אני הוא ולא אחר".

שלשה שלבים – חג המצות, זמן חרותנו, פסח.

מהות הכרפס והיחץ

אני חושב שמי שיעמיק יגלה שזה הסיפור של כל ליל הסדר. זוכרים את סימני הסדר? בואו נחלק אותם לשלש קבוצות, ונגלה תובנה חדשה. ה'קדש', הקידוש, איננו יחודי לליל הסדר. אנחנו מקדשים בכל ליל שבת ויו"ט. הדבר הייחודי הוא שאנחנו מזכירים בו כעת את ליל הסדר וכן שזוהי הכוס הראשונה מתוך ארבע הכוסות של הלילה. הקידוש הוא ההתחלה, הוא הממתקים – 'בואו ילדים, יש קידוש'. ואז מתחיל הביטול. בפעם היחידה מביאים לי – 'ורחץ, כרפס, יחץ'. מביאים לי מים ואני שואל –

שֶׁבְּכׇל הַלֵּילוֹת אֵין אָֽנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילּוּ פַּֽעַם אֶחָת; הַלַּֽיְלָה הַזֶּה – שְׁתֵּי פְעָמִים? (סדר ההגדה)

אצל כולם שואלים את השאלה הזו אבל בנוסח האר"י ובחלק מנוסחאות הספרדים זו השאלה הראשונה, כי זו באמת הפתיחה. להטביל את היד זה לאכול בטהרה, להתקרב לעסק מתוך קודש. ואז אני שואל את אבא – 'אבא, מה קרה הלילה? למה להטביל את הידיים ולהיכנס לטהרה הזו?'. אחר כך עוברים לכרפס, אותו מאכל שמזכיר לנו את עבודת הפרך אבל אוכלים אותו בליל הסדר כמו בני חורין, ולפי חלק מהראשונים אף מטבלים אותו בחרוסת,^[5] כי צריך מתיקות בהקדמה שלפני. אבל מאידך – איך אתה מטביל אותו בחרוסת והרי הוא זכר לעבודת הפרך?! זה פלא פלאות – הכרפס הזה הוא 'אני צריך לעבור את עבודת הפרך שעברנו במצרים אבל במובן הטוב'. יש אפילו דעה שצריך להסב בעת אכילת הכרפס (אמנם יש דעה אחרת שלא).

ואז מגיעים ליחץ, אל המצה, אבל עדיין לא מברכים המוציא – אני לוקח את המצות, מראה לילד שלש מצות, ואני עושה דבר שאם הילד הוא חכם הוא ישאל שאלה מענינת. אני חוצה את המצה האמצעית, והילד שיודע שעוד מעט נברך המוציא תמה – איך עושים המוציא על מצה חצויה?! הרי צריך שתי חלות שלמות להמוציא. והתשובה שלי תהיה 'אני אוכל לחם עוני הלילה'. 'אבל אבא, למה עוני? הרי כולנו לבושים יפה וחגיגי!', והתשובה שלי תהיה –

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין. (נוסח הגדה של פסח)

ואז נתחיל את התהליך של הבני חורין, ואז נתחיל את התהליך שבעז"ה בסופו הוא יהיה בארץ ישראל. ולא סתם ארץ ישראל אלא זה יהיה בית מקדש שלישי. אבל עכשיו אני חוצה את המצה, ובשקט בשקט, 'הגנבים הקטנים' כבר יודעים שזה כדי להגיע בסוף התהליך לשלב השלישי, של האפיקומן, שהוא בעצם כזית הפסח שהיה במקדש. את הכזית פסח שהקרבנו אנחנו אוכלים בתור אפיקומן (ומה שכיום אנחנו אוכלים לאפיקומן מצה זה 'פרס ניחומים' למי שאין לו בית מקדש).

לילא פקע איגרא

אז לשלב א' קוראים ביטול, לחם עוני, כרפס, להטביל. ואז מגיע השלב של זמן חרותנו. בואו נעסוק בהגדה. היא ארוכה ולוקח הרבה זמן לומר אותה והיא עוד נמשכת לתוך "שלחן עורך", עם כל מה שיש באמצע – מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן-עורך. פלא פלאות. בואו נראה את הכוחות שקיבלנו – "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", ומי אנחנו ואיך אנחנו עוברים את כל התהליכים האלה, "וגאלנו וגאל את אבותינו" ו-"כן ה' אלוקינו יגיענו לרגלים למועדים אחרים", ואני מסיים את המגיד הזה עוד לא בחלק ההלל שמתאר את עתיד אלא בחלק שמתאר את יציאת מצרים, ואז מברכים את הברכה הזו "אשר גאלנו". מהמגיד ועד שולחן עורך זה ה'זמן חרותנו'. את ההגדה אנחנו אומרים בהסבה כי הלילה הזה כולנו בני חורין –

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין – הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין.

כי הלילה אנחנו עובדים על להיות בני חורין. רגע – עבדים או בני מלכים? בשלב הראשון היינו בביטול, כלי ריק, באימה וענווה ויראה, ועכשיו בני מלכים ומסובים. איך זה קרה? – עכשיו אנחנו עוברים אל השלב שבו אנחנו מכניסים את השכל שקיבלנו, המתנה, האמונה, אל הכלים שלנו. זה תהליך, זה מגיד, זה שולחן עורך.

ואז מגיעים לשלב השלישי, לפסח. צפון, אפיקומן, כזית פסח. חז"ל מתארים איך זה היה נראה בירושלים בזמן הבית ובעז"ה כולנו נראה את זה עוד השנה –

כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא. (פסחים פ"ה:)

בחצי הלילה בירושלים כשכולם עזבו את הקרבן וישבו בסדרים, כל אחד באיזה גג אחר, באיזה מרחב מוגן, היו שם מיליונים, ובחצות הלילה אוכלים את האפיקומן וכולם מתחילים יחד לשיר את ההלל שהיה פוקע את הגגות – את הגגות דווקא כי זה הפסח, זה מהלמעלה.

זו הפעם היחידה שבה אנחנו מפרידים בין החלק הראשון של ההלל, הלל המצרי, לבין החלק השני של ההלל שנאמר אחרי הארוחה, אחרי האפיקומן – "הללו את ה' כל גוים, שבחוהו כל האומים". בואו כולם – "יהללוך ה' כל מעשיך", "נשמת כל חי תברך". ופותחים את הדלת ואליהו הנביא נכנס וכל הגוים בעולם מבינים, ומתחילים לשיר את ההלל ואת הנרצה, והקב"ה יהרוג את מלאך המוות וחד גדיא – והכל הכל מגיע אל המתנה הגדולה של הגאולה השלמה.

שלשה שלבים – 'רחץ, כרפס, יחץ'. ה-"הא לחמא עניא" עושה את המעבר , 'מגיד' עד 'שלחן עורך' זה זמן חרותנו, ואז 'צפון' ועד 'הלל נרצה'.

גם ה'ברך' שהיא ברכת המזון רגילה – היא לא אותה ברכת המזון בליל הסדר. כשאתה מתחיל אותה עם הכוס השלישית ולאחריה אתה מוזג את הכוס הרביעית של ל זה לא אותו "ובנה ירושלים", זה לא אותו "ועל מקדשך". זה משהו אחר לגמרי.

ראו בני חביבי

זהו סדר ליל הפסח – חג המצות, זמן חרותנו, פסח. וכל כך יפה שאת הפסח, שה' הוא שפסח, אנחנו בני האדם החלטנו לקרוא לכל החג 'פסח'. הקב"ה החליט לקרא לו 'חג המצות', למרות שרק בלילה הראשון אוכלים מצות, ואנחנו החלטנו לקרא לכל החג 'פסח', למרות שרק בלילה הראשון אוכלים קרבן פסח, ובכלל מקריבים אותו לפני כן ב-י"ד, כי הקב"ה אומר כמו שאומר ר' לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א – 'ראו את בני חביבי, תראו איך הם מתבטלים, איזו מצה הם עוברים, איזה תהליך. וואו!', ועם ישראל אומר – 'וואו! ראו איך הקב"ה פסח על בתי בני ישראל, איך הוא מדלג אותנו בכל הרמות. זה לא נתפס, זה לא מובן. הוא מדלג למעלה למעלה, "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" ומביא אותי לגבהים שמעולם לא חלמתי שאפשר להגיע לשם!'.

והכל מתחיל מרוגע, משלווה – וכמה זה חשוב בליל הסדר. קדש. אגוזים, ממתקים, פרסים. כמה אתה חמוד –

שים בדעתך, כי נער קטן הביאהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות, אלא שהוא למיעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך, בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו, ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטוב הרבה בלא ספק, ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא: אגוז אחד, או חתיכה דבש. וכשיגדיל, ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים", ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו. (הקדמת הרמב"ם לפרק חלק)

אנחנו הילדים של ליל הסדר. אני הילד שרוצה להיוולד כל הזמן מחדש. זה פלא עצום. אם תרצו, אין זה שיעור על ליל הסדר אלא על כל החיים.

תפקידו האמיתי של המרור

ורבן גמליאל שאמר ש"כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו", דיבר בדיוק על שלשת הדברים האלה רק שהוא התחיל מהסוף – פסח, מצה ומרור. ומהו המרור? זה לא מה שאנחנו אוכלים היום כמרור, כי היום הוא מזכיר לנו חורבן, אבל את המרור אכלו אז יחד עם הכזית פסח, בתור התיבול של הסנדוויץ', "על מצות ומרורים יאכלוהו". מה עושה המרור? מה עושים המרורים? – הוא מתאר את התהליך. ובאכילתו יחד עם קרבן הפסח הוא מחדיר בי את המצה כדי שזה לא יהיה יבש. כולנו מכירים את הרגע הזה שאנחנו כבר מלאים ולא יכולים להכניס את האפיקומן כי זה יבש? אל תכעסו אבל יש לי הרגשה שהאפיקומן הזה שלנו שאנחנו צריכים ממש 'לדחוף אותו' את הכזית מצה הזו זכר לפסח, זה בעיקר זכר לחורבן. צריך לזכור שכאשר יבוא משיח זה יהיה סטייק כבש, צלי עסיסי וטעים עם צ'ימיצ'ורי שחבל על הזמן, ואז נבין מהו התהליך הזה שהרבה פעמים מתואר כמרירות. מי שמבין באוכל, יודע מה החשיבות של התיבול הזה.

איך אנחנו מברכים שם בסוף המגיד? –

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת־אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל־בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר ["מצות ומרורים", לנוסח הרמב"ם]. כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל. (הגדה של פסח)

ואם המרור הוא החורבן אז מה הרבותא לברך שהגיענו אליו? – לא! הכוונה היא לאכול את המצה עם המרור ועם הפסח, ואז נראה את הלמעלה מהכל בבנין שלם, וההלל יפקע את הגגות ולא כפי שראינו רק בבית ראשון ורק בבית שני ובמשכן שענן כבוד ה' עלינו, אלא "ומלאה הארץ דעה את ה" – כל האיברים, הכל יחדור, הכל יהיה חרות שתופיע עם המתנה ההיא מלמעלה, בכלל לא לפי הסדר שלי.

הרואה את הנולד

ותובנה אחרונה לסיום, לפי היסוד הזה. איך אמרנו? התחלנו בהקדמה, ממתקים – קדש, עברנו לשלב הראשון – מצות – ביטול. משם לשלב השני – חרות. את כל השכל שביטלתי את עצמי, את הכלי הריק שאני אני מחדיר לכוחות שלי, אני רוצה להיוולד מחדש ולשמוח עם הנתונים שלי והכוחות שלי ואני יכול, ואז בסוף – המתנה שתבוא מלמעלה.

קראנו לזה לידה ונסיים במחשבה. הזכרנו את המשנה באבות – "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם… רַבִּי שִׁמְעוֹן (בן נתנאל) אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" (אבות ב', ט'). אני חושב שבדיוק על זה הוא דיבר. פעמים רבות שאלנו למה הוא לא אומר כמו חבריו איזו תכונה – לב טוב, עין טובה, חבר טוב, שכן טוב. אבל זו הסיבה עצמה – כי על זה הוא מדבר, על הלידה! במשניות שלאחר מכן כל אחד מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי אומר שלשה דברים, שמתאימים לאותה תכונה שהוא ציין בתחילה. ומה אומר שם רבי שמעון בן נתנאל שאמר בתחילה "הרואה את הנולד"? –

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג) "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ. (שם י"ג)

מה קשור פה קריאת שמע ותפילה? זה פלא פלאות! קריאת שמע ותפילה זה ביטול. קבל על עצמך עול מלכות שמים ברצינות. הווי זהיר. זהיר זה גם – תזהיר, תאיר מזה. תבוא עם המתיקות, עם המוסיקה והמילתא דבדיחותא של ההתחלה ואז הווי זהיר בקריאת שמע ובתפילה. זו המצה, זו הלידה. עול מלכות שמיים. זה לא 'הנה באתי, ובאמת זה מעניין מה שאתה אומר, רבונו של עולם, על נושא החסה בשטחים ומצב האומה בסינגפור', אלא קבל על עצמך עול מלכות שמיים, הווי זהיר – רק מזה תאיר, שלא יהיה לך אור אחר. זרוק את כל הפרוג'קטורים שהיו לך מקודם.

ארוכה הדרך לחרות

וההמשך, השלב השני הוא "וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע". זמן חרותנו. אתה רוצה שזה יעבוד? אז אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים, כלומר שהיא תהיה מתאימה לכל יום, לפי הנתונים והמציאות שלו. ואחרי שתגיע לזמן חרותנו, לשלב ב', יבוא מלמעלה הפסח – "ואל תהי רשע בפני עצמך". תקשיב חמוד, אני מבטיח לך שאחרי שאתה תעבור את המצה ואת זמן חרותנו, אתה לא תוכל לראות את עצמך רשע. אתה תראה רק את הטוב. אתה תגיע לזה. זה לא רק ציווי אלא זו הבטחה – אני מודיע לך שאז, כשתגיע לשם, הרי ש-'אל תהי'. שאם אתה תהיה זהיר קודם כל בקריאת שמע ובתפילה וכשאתה מתפלל זה לא יהיה קבע אלא רחמים ותחנונים, כלומר שכל יום תברר את זה, ארוכה הדרך לחרות – אז אתה מובטח שתגיע ל-'ואל תהי רשע בפני עצמך', אל הפסח.

1. וכפי שחג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו" וחג השבועות "זמן מתן תורתנו". ↑

2. ליקו"ש חלק י"ז, פסח א'. ↑

3. על אכילת מרור מברכים אבל אכילה זו היא מדרבנן ולא דאורייתא. ↑

4. המתיקות באה כפי שראינו מההקדמה. ↑

5. לשיטת רש"י ורבנו יוסף, עי' תוס' פסחים קי"ד. ↑